פיטר בוגדנוביץ' מת בשבוע הראשון של שנת 2022. האיש היה במאי ושחקן ותסריטאי. אבל יותר מזה – הוא היה אוהב של קולנוע. מישהו שהתחיל כמבקר ומראיין של קולנוענים גדולים ונשאר כזה עד יום מותו. מבחינת רוב חובבי הקולנוע, תור הזהב שלו קשור באופן די הדוק לתקופת הוליווד החדשה של שנות השבעים – "הצגת הקולנוע האחרונה" (1971), "מה נשמע דוק" (1972) ו-"ירח של נייר" (1973) הן כנראה היצירות המפורסמות שלו. אבל כשאני חושב על בוגדנוביץ' אני חושב דווקא על הסרט הראשון שלו. סרט שנעשה בכאלו תנאים מחורבנים שכמעט מתבקש שהוא יהיה יצירת ביכורים מביכה, מסוג הדברים שבמאי אהוב מסתיר בפילמוגרפיה שלו, אבל במקום זאת מדובר ביצירת מופת. לא "מרשימה כיצירת ביכורים", לא "טובה ביחס לסוגה", לא "רואים מה יהיה ממנו בעתיד." פשוט "יצירת מופת" נקודה.
הסרט עוסק בשתי עלילות שנעות על קווים מקבילים עד לרגע האחד בו הן נפגשות. שני אנשים מאוד שונים שמעורבים בשני סוגים של אלימות: אחד מהם הוא אדם פשוט, סתם עוד אחד, שיום אחד מפסיק להיות 'סתם אחד' ויוצא למסע הרג. השני הוא שחקן קולנוע מזדקן שעשה את שמו בסרטי אימה, איש שעייף מהתעשייה ומריר מכמה מעט הוא השיג בחייו, איש שרק רוצה לפרוש בשקט ולשכוח מכל המפלצות (המטאפוריות) שהוא מותיר אחריו. בלוס אנג'לס, בירת הקולנוע של אמריקה, שני האנשים המאוד שונים האלו הולכים להיפגש.
בעלילה הראשונה אנחנו פוגשים את בובי ת'ומפסון (טים אוקלי). בובי הוא שיא הממוצע האמריקאי – בחור לבן נאה באופן גנרי כזה (בלי להתבלט), עובד כסוכן ביטוח (מצליח, אבל לא יותר מדי), בוגר מלחמת ויאטנם (אבל לא נראה כמו רמבו). סתם עוד אחד, מהסוג שהייתם חולפים על פניו ברחוב בלי מבט שני. עד שיום אחד משהו נשבר, משהו לא מוסבר ולא נראה. ובובי שלנו תופס רובה צלפים ומתחיל במסע רציחות שנראה קר רוח לחלוטין. אין לו סיבה מוצהרת, אין לו אידיאלים או דרישות, אבל יש לו את ההכשרה ואת הסבלנות ועד שהיום יסתיים יהיו לו הרבה קורבנות.
אוקלי הוא לא שחקן מוכר. לפני הסרט הזה הוא היה בכמה פרקים של סדרות טלוויזיה שנשכחו מהזיכרון ההיסטורי ואחריו הוא היה ב… כמה פרקים של סדרות טלוויזיה שנשכחו קצת פחות מהזיכרון ההיסטורי (מתנצל בפני כל המעריצים של "הוואיי חמש אפס" המקורית). אני לא הולך לטעון שההופעה שלו פה מרמזת על איזה עתיד דגול כשחקן מגוון, אבל הוא מצוין פה באותה צורה שארנולד שוורצנגר היה ב"שליחות קטלנית". הוא טוב כחומר גלם ביד היוצר – צריך מידה של כישרון כדי לא להפגין שום רגש בכלל. להיות מעין טאבולה ראסה בשעה שאתה מדמה את המוות של אדם אחר אדם.
בוגדנוביץ' מביים את סצנות ההרג שלו ביעילות מקפיאת דם. ת'ומפסון מטפס על מגדל מים ופורס את הרובים והתחמושת שלו במטרה להרוג מישהו, אבל לפני זה הוא מתיישב לאכול סנדוויץ'. הוא רואה מכונית שנראית לו 'מתאימה' ומתחיל לכוון אליה אבל מתעצבן כשהיא מוסתרת על ידי משאית גדולה, הוא מאפס את הכוונת ומתחיל לכוון שוב, עוצר לקחת לגימה מבקבוק, חוזר אל הרובה… בקרוב משהו יתפוס את תשומת ליבו ולא יעזוב. בקרוב מישהו ימות.
העלילה השנייה מציגה שחקן קצת יותר מוכר. בוריס קרלוף (האיש שגילם את הגרסה הקולנועית הכי מפורסמת של המפלצת של פרנקנשטיין והיה ביותר סרטי אימה משאתם יכולים להשלים בעשרה מרתונים), באחד התפקידים האחרונים בחייו. קרלוף מופיע בתפקיד שכנראה לא דרש ממנו יותר מדי דמיון: הוא מגלם את ביירון אורלוק, כוכב סרטי אימה מזדקן ועייף שרוצה לפרוש מהעסק, למרות התנגדות החברה שיצרה את סרטו האחרון. אורלוק עייף לא רק כי הוא איש זקן, הוא עייף מהעידן הקולנועי החדש שלדעתו מוחק את כל מה שהוא היה. הוא חושב שכל המפלצות של הוליווד המודרנית, כל הרוצחים ה'ריאליסטיים' האלו, גורמים למפלצות הקלאסיות שלו להראות מגוחכות.
הסרט היה הפקה של המאסטרו של הזבלונים, רוג'ר קורמן. הסיבה היחידה שהוא היה קיים היא כי קרלוף היה חייב לקורמן יומיים של צילומים וקורמן נתן לפיטר בוגדנוביץ', שלא היה לו שום ניסיון טכני ביצירת סרטים, לביים בתנאי שהוא יעשה את הסרט בזיל הזול, ישתמש בדקות רבות מסרטו משנת 1963 "האימה" וינצל איכשהו את היומיים של קרלוף.
בוגדנוביץ' עשה מהלימונים האלה לימונדה, ארטיק לימון ואז גם השאיר קצת בצד בשביל לעשות לימון כבוש: במקום להשתמש בחומרים מהסרט בתוך הסרט ולקוות שאף אחד לא ישים לב, בוגדנוביץ' מקרין את "האימה" כסרט בתוך הסרט (מה שבפועל מספק הופעת אורח של ג'ק ניקולסון בסרט), ובנוגע ליומיים של קרלוף, הוא כל כך התרשם מהתסריט ומההפקה שהוא הסכים להישאר לעוד ימי צילומים. עוד שלושה, אם נהיה ספציפיים – עדיין לא הרבה זמן בהתחשב בכמה זמן הוא בסרט.
ובכל זאת, גם עם חמישה ימי צילומים, מדובר באחת מההופעות הטובות בקריירה ארוכה במיוחד. אם אוקלי הוא חומר בידי היוצר, קרלוף הוא קרן אור זורחת. הוא תופס את תשומת הלב בכל סצנה שהוא מופיע בה, אפילו אם כל מה שהוא עושה עד לסצנה האחרונה זה לשבת ולדבר.
בסצנה היפנוטית במיוחד, אנחנו פשוט רואים אותו בשוט של דקה יושב ומספר סיפור. אבל הדרך שבה הוא מספר אותו, שולט בכל הטעמה, בכל צליל ובכל מילה… קל להבין איך זה שהאיש תדלק דורות של סיוטים, אפילו בסרטים שנעשו בתקציב של חצי נעל והציגו עיצוב מפלצת שהיה צעד אחד מעל לתחפושת שאתם יכולים לקנות בחנות לפני פורים. יש לו כריזמה אמיתית. אבל יותר מזה – יש לו כישרון. יש משהו בהופעה הזו שהוא מצחיק, המקצוען הוותיק צריך להתמודד עם מעריצים צעירים שמתלהבים מהחומר הרבה יותר ממנו (בליהוק עצמי שהוא חסכוני וגם הולם, בוגדנוביץ' מגלם את הבמאי הצעיר שמתחנן בפני אורלוק להופיע בסרטו) ועצוב בו זמנית. איש זקן בסוף חייו שמסתכל על כל מה שעשה ותוהה האם זה היה מיותר.
בסופו של דבר שני האנשים האלה, שתי הדמויות הללו, יפגשו. בסיום שהוא בו בזמן קטן כמו הנבל שלו, אפס לא נודע, וגדול כמו הגיבור שלו, אייקון של המסך מזה עשרות שנים. מישהו אמר לי פעם שכל דור משוכנע שהוא המציא את המודעות העצמית, וכנראה יש בזה משהו."מטרות" הוא בהחלט סרט שעוסק בקולנוע, סרט על התעשייה, על האנשים שעובדים בה ועל שינוי האופנה בז'אנרים שונים. אבל הוא לא רק זה. הוא גם מותחן – מותחן מהודק וחזק ומסויט. סיפור על הפחד הזה, פחד כל כך אמריקאי (שבכלל לא פחת מאז שהסרט יצא) שאיזה מטורף פשוט יתפוס נשק ויתחיל להרוג אנשים. איש כזה ממוצע לגמרי. איש כזה שאתה יכול לעבור ברחוב. החבר שלך, הבעל שלך, הבחור שאתה מכיר מהעבודה.
מפחיד יותר מכל סרט, לא?
אחלה ביקורת, מודה לבושתי הרבה שאפילו לא שמעתי על הסרט הזה לפני כן.
נכנס לרשימת הסרטים שאני צריך להשלים.
מחזק את דברי תום
ואוסיף משהו לגבי השפעת הסרט, לפנים ולאחור:
לאחור – ובכן, קשה להתעלם מהתכיפות שהסרט בא לאחר מקרה הירי באוסטין, טקסס – שנחשב במובנים מסוימים למקרה הירי ההמוני הראשון, שפתח את הסכר לשלל מטורפים דומים מהסוג הזה. הסרט לא מציין את אותו מקרה בשום צורה, אבל בבירור מושפע ממנו. במובן מסוים, למרות שזה אחד התגובות הקולנועיות הראשונות לדבר שכזה, הסרט מתמודד עם הנושא בצורה מרשימה. כל השאלות בנוגע להאדרת הרוצח וכך יצירת מיתוס מעט "נמחצות" פה. הסרט משאיר אותו אניגמה מסוימת, כן – אבל די עלובה. כלומר, בניגוד לאנטי-גיבורים ונבלים אחרים, אני לא רואה מישהו שמתלהב ממה שקורה על המסך או היה רוצה לגדול לחקות אותו. זה לא ברור מאליו, בייחוד בהוליווד ששנה לפני כן התלהבה מאוד מבוני וקלייד ופניה עוד לשלל גיבורים-לא-גיבורים אלימים.
לפנים – ובכן, כמו שכתבתי בדף הסרט. הסרט הזה זועק "היו זמנים בהוליווד", אבל כזה שמבוצע.. ובכן, קצת יותר טוב. עם לא פחות אהבה לתקופה ולמושא הקולנוע שבתוכו אבל עם קצת פחות התאהבות ופנטזיה בנוגע לכל הנושא. בוגדנוביץ' מציג את הוליווד לא כשערי גן עדן שבהם ריק דלטון צריך לעלות אלא כמשהו קצת יותר פתטי, אפל, וטיפשי – גם אם לרגעים כזה שיכול לרומם את הנפש ולהגיע לגדולה. וכמובן, בעוד שטרנטינו בוחר להציב בחור בסך-הכל-צעיר שהחיים לפניו (ובכך "סוף הקריירה" שלו היא בעיקר מבחינה מסחרית), הבחירה בבוריס קרלוף (כזאת שנכפתה מעט על בוגדנוביץ', ובכל זאת), איש לא צעיר בכלל, מוסיפה טעמים ורעיונות שמתמודד עם סוף הקריירה ועם המרירות הזאת באופן פחות… בכייני זאת לא מילה יפה, אבל זה מה שעולה לי לראש כרגע. אולי בהמשך אמצא מילה יותר מדויקת ופחות מעליבה.
בקיצור, כן – מחזק את דברי תום.
אני חייב להגיד שאני לא ממש רואה את הקשר
כן, שניהם 'עוסקים' בהוליווד.
כן, שניהם 'מבוססים' על אירוע רצח אמיתי (במידה מאוד חלקית).
אבל בסופו של דבר הטקסט של בוגדונוביץ' הרבה יותר ישיר ופשוט (אף על פי שכמוך אני חושב שהוא טוב יותר) מהיצירה הזולגת-לכל-הכיוונים (בכוונת תחילה!) של טרנטינו.
מטרות מספר סיפור, סיפור של אלף-בית-גימל. בהתחשב בתנאים שהוצבו לו זה כל מה שבוגדונוביץ' יכול היה לעשות (וטוב שכך). אני מניח שהוא הבין שקורמן לא היה נותן לו לעשות משהו שחורג מידי מהשטאנץ.
אם כבר…. אם כבר להשוות הרי זה לסרט הראשון של טרנטינו, לפני שהוא היה 'טרנטינו' שכולם מכירים, ובאמת מדובר בסרט קטן והמודק עם עלילה ש,למרות שהיא משחקת בזמנים, בסופו של דבר היא עוד סיפור של פשע ובגידות. ואולי יש סיבה שאני מדבר עכשיו בכזו הערכה על הראשון של בוגדונוביץ': אולי הוא לא עשה סרט כזה טוב *למרות* המגבלות אלא *בגלל* המגבלות.
ומי שנהיה גדול, מאסיבי, פופלארי, נחשב לגאון, נוטה תמיד לאבד שליטה ולהוביל עם האינסטינקטים והרצונות במקום עם המחשבה והמוח.
אבל זה יותר מ"עוסקים" בהוליווד
הם עוסקים בהוליווד של תקופה מאוד ספציפית, של חילופי הדורות בין הישן לחדש, דרך עיניו של מי שהוא "כבר לא רלוונטי" והסביבה שלו שמנסה בכל זאת להראות לו את החשיבות שלו והערך שלו בזמן הווה.
זה עדיין קצת רחוק לדעתי, אני די מסכים עם תום
יש הרבה נקודות דמיון אבל בסוף הסגנון והעלילה די שונים. זה דומה ל"היו זמנים בהוליווד" בערך כמו ש"אסירים" ו"מי מפחד מהזאב הרע" דומים.
ו"אסירים" ו"מי מפחד" אכן די דומים
אבל יש כאן משהו שמתפספס בהשוואה הזאת: "אסירים" ו"מי מפחד" נעשו במקביל והם מהמקרי סרטי תאומים האלה של סרטים דומים-שונים כאלה ואחרים. כאן דיברתי על ההשפעה של "מטרות" על "היו זמנים" והיא פשוט… נוכחת. טרנטינו לקח למקום אחר אולי, אבל אין ספק ש"היו זמנים" נעשה כש"מטרות" מהדהד בראש של טרנטינו.
אי אפשר לדעת בלי לשאול ישירות את טרנטינו (וגם אז זה תלוי בכמה אתה מוכן להאמין לו).
האם טרנטינו ראה את "מטרות"? 99% שכן. האיש גם ככה ראה איזה מיליון סרטים וזה נראה בדיוק בקו העניין שלו.
מצד שני – זה מרגיש קל מידי שהוא יעצב את הסרט ההוליוודי שלו בהשפעת סרט שכבר היה על הוליווד. נראה לי כמעט מתבקש שהוא ילך על משהו יותר אובסקיורי בתור מקור (או מקורות).
וכמובן, גם בוגדונוביץ' לא פעל בחלל ריק. במקרה ראיתי לאחרונת את הצלף (The Sniper) של אדוארד דימטריק משנת 1952. ואני אוכל את הכובע שלי* עם בוגדונוביץ' לא שאב ממנו כמה וכמה רעיונות**
* הבטחה קלה – אין לי כובע
** הצלף הוא סרט מהנה, אבל פחות טוב ממטורות והרבה יותר מטיפני בתפיסת העולם שלו. אנשים שחושבים שסרטים בימינו פוליטיים מידי צריכים לנסות את הסרט הזה שמתחיל בשקופית שמסבירה "הנה לכם מקרה של איש שהפך את המין הנשי לאוייב"
טים אוקלי כמוט שכתוב בביקורת או טים אוריילי כמו בדף הסרט?
מניח שאוקלי.