ביקורת: הטרף

"הטרף" הוא סרט די מושלם, חוץ מהקטע הזה שהוא בסטרימינג.
שם רשמי
הטרף
שם לועזי
Prey
סרט מס' 5 בסדרת הטורף

"הטרף" הוא סרט די מושלם. אין הכוונה בכך שהוא הסרט הטוב של העשור, או אפילו של השנה. אין הכוונה בכך שהוא הסרט האהוב עליי – יש סרטים רבים שאני נהנה מהם יותר. "הטרף" הוא סרט מושלם לסוגו, ובכך אני מתכוון – זה סרט שיודע מה הוא רוצה להשיג, ומשיג אותו. אתם כאן כדי לראות סרט מתח-אקשן היסטורי עם מגעים של אימה ומדע בדיוני וזה מה שתקבלו. אפשר לקרוא לזה ציפיות נמוכות, אבל מספיק לראות כמה סרטים בימינו מנסים להיות מה שאנחנו קוראים לו "סרטי פופקורן" ונכשלים כדי להבין שמה שנראה פשוט הוא בעצם די מסובך. 

תחשבו על כל הרעות החולות של סרטים בידוריים בימינו: הם מסתמכים יותר מידי על אפקטים, הם ערוכים עד המוות, הם נראים חסרי השראה, הם מסובכים שלא לצורך, והם ארוכים מדי. ל"הטרף" אין את הבעיות האלו. נתחיל מהאחרון והחשוב מכולם – כשראיתי שהסרט באורך של מאה דקות (כולל כתוביות), כמעט שבכיתי בתודה לאלים. בימינו כל אחד חושב שהוא קמרון או דיוויד לין, יותר אנשים צריכים לחשוב שהם ג'ון קרפנטר.

בכל אופן, במקרה שאתם איכשהו לא מכירים את סדרת סרטי הטורף (כנראה לא קראתם כתבות שלי בעבר) מדובר במותג שהוא הפשטות בהתגלמותה: יש גזע של חייזרים (או לפחות קבוצה בולטת בתוך הגזע, לא רוצה להיות גזען נגדם) שאוהבים לצוד. כמה שיותר מאתגר, יותר טוב. אנחנו לא יודעים מה קורה בשאר הגלקסיה (אלא אם אתם קוראים את מיליון ואחד הקומיקסים שיצאו בעקבות הסרט), אבל בכדור הארץ הם אוהבים לצוד בני אדם: חיילים, שוטרים, שכירי חרב, פושעים. מה שנקרא – "המשחק המסוכן ביותר".

עד כה סרטי הסדרה (היו ארבעה מאז 1987, לא כולל שני סרטי קרוסאובר מיותרים במיוחד עם סדרת "הנוסע השמיני") התרחשו בהווה ועסקו באנשים מודרניים עם נשק מודרני. לטורף יש אקדח פלזמה ואת סכיני הוולברין שלו, אבל לנו יש נשק אוטומטי ואת ארנולד שוורצנגר. נשמע כמעט הוגן. "הטרף" עושה שינוי די קיצוני בסיפור וטוב שכך, שכן מדובר בסדרת סרטים שמתדרדרת באופן די קבוע. הסרט הרביעי היה כל כך רע שנדמה היה שהמותג גמור.

"הטרף" מחזיר אותנו לג'ונגלים של הסרט הראשון אבל לוקח אותנו לזמן אחר ולגיבורה אחרת: השנה היא 1719, נארוּ (אמבר מידת'אנדר), היא בת לשבת הקומנצ'י שחולמת להיות ציידת גדולה כמו אח שלה. היא חכמה ורבת תושייה אבל סובלת מבעיה קשה – היא אישה. לא נראה ששאר הציידים מרוצים מהרעיון שהיא תצטרף לדרג שלהם והם לועגים לה באופן קבוע. בשעה שהם יוצאים לצוד אריה שפגע באחד מאנשי הצוות נארו רואה סימנים לכך שמשהו אחר עוסק בציד. משהו שיכול להפחיד אריה. משהו שיש לו חיבה לברוטאליות. משהו שאף אחד לא ראה לפניה. 

שאר חברי השבט משוכנעים שהיא איבדה את השפיות או את האומץ, אבל נארו נחושה בדעתה לגלות מה הדבר המסתורי הזה ויוצאת לצוד אותו לבדה. טוב, יחד עם הכלבה החמודה שלה סארי (לכלבה שמשחקת את התפקיד קוראים קוקו, והיא מאמי). כמובן, אין לנארו דרך לדעת שמה שהיא צדה הוא בעצם חייזר מתוחכם עם גישה לטכנולוגיה מתקדמת.

הבמאי של הסרט הוא דן טרכטנברג, שמוכר בעיקר מ"דרך קלוברפילד 10", עוד סרט מדע בדיוני שניסה לעשות משהו שונה עם זיכיון מדע בדיוני והציג אישה רבת תושייה שמשתמשת במוח שלה כדי לעבור את אירועי הסרט בשלום. הנה רעיון – אולי תתנו לו לביים את "הנוסע השמיני" או את "שליחות קטלנית" בפעם הבאה, ואולי גם אל תגרמו לנו לחכות שמונה שנים בין הסרטים. 

הסרטים מתרחשים במיקומים מאוד שונים: ההצלחה של "דרך קלוברפילד 10" נבעה מכך שהוא היה מותחן קלסטרופובי והתרחש בחלל קטן יחסית שהגיבורה והצופים למדו להכיר. לעומת זאת, "הטרף" מתרחש בכמה מרחבים שונים, כאשר הדמויות תלויות באור הטבעי שבחוץ. הערתי בעבר על כמה סרטים מודרניים שכשלו בהצגת האקשן שלהם בצורה ברורה, בעיקר בסצנות ליליות (אני מסתכל עליך, "באטמן"). "הטרף", לעומת זאת, תמיד נראה ברור – גם בסצנות אקשן שמתרחשות בלילה כמעט בלי ירח ומערבות צד אחד עם היכולת להפוך לבלתי נראה. יש סצנת אקשן אחת שערוכה יותר מידי לטעמי עם קפיצות מצלמה שמוציאות אותנו מהריכוז, אבל מלבדה הסרט פשוט יעיל: תמיד ברור מי דוקר את מי, למי יש גרזן, מי דורך אקדח, ומי הולך להפוך לערמת בשר מדממת. חלק מבעלי החיים האלימים יותר אכן נראים כמו CGI, אבל אף פעם לא באופן ששובר את חוויית הצפייה – הבמאי מבין את הצורך להציג את העולם הטבעי כנוכחות מאיימת כמעט כמו הנבל החייזרי.

בכלל, לסרט יש נוכחות ברורה של זמן ומקום. אני לא יודע כמה ממנו אכן צולם בג'ונגלים (הסרט המקורי, שיצא שנים לפני תחילת השימוש במסך ירוק, אכן צולם הרחק מהנוחות האולפנית והשחקנים נראים סובלים – מה שרק מוסיף לאווירה) ועד כמה הוא צולם בעזרת אפקטים מיוחדים, אבל העיקר הוא שהוא לא מרגיש מנותק. לדמויות יש נוכחות ולכאב שלהן יש משמעות. 

הרבה מונח על הכתפיים של מידת'אנדר, שצריכה להעביר את כל קשת התחושות המשתנות של הדמות בלי הרבה הזדמנויות לדבר – רק דרך הפנים ושפת הגוף. היא לא גיבורת על – היא אישה חכמה ואמיצה (אבל לא חזקה כפי שהיא מדמיינת) שצריכה לשרוד בנסיבות בלתי אפשריות, והיא מצליחה לגרום לנו להרגיש את האיום הזה, את הרצון לשרוד בכל מאודנו.

עוד דבר שנדיר למצוא בימינו זה סרט שעומד בפני עצמו. וכן, "טרף" הוא סרט המשך וכדאי לדעת משהו על הקונספט הכללי של החייזר לפני שצופים בו – אבל אין פה ניסיון להכין את הקרקע לקראת הסרט הבא בסדרה, או לקראת (חס וחלילה) יקום קולנועי. אין פה אפילו את כל הבדיחות הצפויות שקורצות לקהל שמכיר את הסרטים הקודמים. זיהיתי רק שתי התייחסויות ברורות, וגם הן נובעות באופן די אורגני מהסיפור. 

לסיום, כמה מילים על התסריט. הוא לא חכם או מתחכם, ובאופן מפתיע, הוא אפילו פחות פוליטי במהותו מהסרט עם שוורצנגר, שדיבר באופן גלוי על מעורבות אמריקאית במשטרים זרים ועל הדרך שבה שירותי ביון מתמרנים אנשים ומתנערים מהם לאחר מכן. יש פה סאבטקסט ברור – סיפור על ילידים ששלוותם מופרת על ידי נוכחות זרה עם טכנולוגיה הרסנית – אבל הוא אף פעם לא נהיה טקסט, בעיקר בגלל שהדמויות לא אומרות שום דבר שהן לא צריכות להגיד כדי לשרוד.

הדבר העיקרי שעצבן אותי ב"הטרף" – קרבן נוסף של הזמנים הקולנועיים שבהם אנחנו חיים – זה שהוא הגיע ישירות לסטרימינג. את הסרט הזה היה צריך לראות בקולנוע, עם דלי של פופקורן, עוד דלי של קולה וקהל שמריע ברגעים הנכונים. "הטרף" הוא סרט כיפי שמראה למרבית סרטי הקיץ האחרים מאיפה משתין הטורף (לא תרתי משמע, תודה לאל). והוא גרם לי, בפעם הראשונה מזה זמן רב, לרצות עוד סרט מזיכיון מוכר, בעיקר בגלל שבאמת אין לי מושג לאיפה (או למתי) הם ילכו בפעם הבאה.