בשנים האחרונות רידלי סקוט יוצר בקצב של סרט תקופתי, גדול, ומושקע לשנה. כולם זכו למידה שונה של הצלחה – "נפוליאון" זכה ל-3 מועמדויות לאוסקר ו-220 מיליון דולר, "בית גוצ'י" היה מועמד לאיפור והרוויח 153 מיליון דולר, ו"הדו קרב האחרון", הטוב מהשלושה, היה מועמד לסתום את הפה שלך והרוויח שלושה אגוזים משני הסנאים שהלכו לראות אותו. הסרטים האלה עוזרים להבהיר מהי המורשת הקולנועית של סקוט: במאי עם עין נפלאה לתפאורה, שתלוי לחלוטין בתסריט שאיתו הוא עובד. התוצאה יכולה להיות "הנוסע השמיני" ויכולה להיות "הנוסע השמיני: קובננט". שיתוף פעולה שלו עם ראסל קרואו יכול להניב "אמריקן גנגסטר" כיפי או "שנה טובה" סתמי להחריד. באמצע החידה שהיא רידלי סקוט עומד "גלדיאטור" – סרט שהתניע תת-ז'אנר בתחילת שנות האלפיים, הסרט היחיד של סקוט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (אם כי לא הביא לסקוט פסלון), סרט אקשן שטותי שעושה קולות של אפוס היסטורי רציני ולהיט קופתי שרוב הצופים החדשים שצופים בו יוצאים בתחושת "אה, בסדר כזה?".
"גלדיאטור II" ממשיך את הסיפור של "גלדיאטור", משום מה. עברו איזה 16 שנה מאז מאורעות הסרט ההוא, ורומא נשלטת על ידי זוג תאומים שלא כשירים לשלוט, רחוקים מלהיות פופולריים אצל ההמון ורחוקים מלהזכיר את הכריזמה או הסטייל או הטירוף המהנה של חואקין פיניקס בסרט הראשון. באותו זמן, עלם חמודות (פול מסקל) נופל בשבי בעודו מנסה להגן על מולדתו הנומידית מפלישה רומאית בהנהגתו של גנרל אמיץ ואהוב על ההמון (פדרו פסקל). אותו עלם נמכר לזירת הגלדיאטורים תחת אדון עם אינטרסים משלו (דנזל וושינגטון). גם לוסילה פה, והיא זוממת עם הגנרל פסקל – לו היא נשואה – להשיב את רומא לגדולתה, כי למרות שאתם מניחים שהדמות של הגנרל שהרג את אשתו של עלם החמודות תהיה הנבל בסיפור, היא בעצם לא.
התככים הפוליטיים המרובים הם בערך הדבר היחיד שבאמת אמין היסטורית ב"גלדיאטור II" שבו נראה שרידלי סקוט הבין שאם עבד לו ב"גלדיאטור" לעשות מה שבא לו בהיסטוריה, אז מה מונע ממנו לעשות איזה שטויות שבא לו בסרט ההמשך. אני מניח שכל אחד יוכל למצוא את נקודת השבירה שלו, אם תבחרו להתייחס לסרט ברצינות. מישהו אולי ישבר בחייל שרוכב על קרנף. מישהו אולי ישבר ברומאי שקורא עיתון בסבבה שלו. אני אישית התפלצתי סביב הרופא שכנראה חזר בזמן מהמאה ה-19, אחרת אין לי מושג איך הוא מודע לזיהומים, איך אנשים לא אומרים לו "על מה אתה מדבר", ומה לעזאזל קורה פה.
הדברים הקטנים האלה הם רמז לכך שסרט ההמשך הזה לא אמור להילקח ברצינות יתרה. וזה טוב, כי אם "גלדיאטור 2" היה נשפט ברצינות, הוא היה מקבל ציון נכשל. זה בדברים הבסיסיים ביותר כמו חוסר התחושה שיש חשיבות לכך שהדמות של פול מסקל היא גלדיאטור הפעם. בעוד שבסרט הקודם התסריט שם את מקסימוס באור הזרקור ואמר משהו על סלבריטאות, הפעם כל הסרט מתמקד בתככים פוליטיים של שחקנים שונים בזירה ומסקל הוא רק כלי בידם. הוא מוכשר מאוד בלהלחם וכל הכבוד לו, אבל עצם ההימצאות בזירת הגלדיאטורים לא טעון רגשית כמו בפעם הקודמת. במקום שכל קרב ירגיש כמו אתגר נוסף שגורם לכם לשבת בקצה המושב מדאגה, הפעם יש תחושה נינוחה יותר של מגן עלילה לגיבור שלנו, כי הסיפור שלו הוא בכלל אחר לחלוטין.
מסקל, לכל הפחות, מוכיח שגם עם דמות מבולבלת שכזאת הוא מצליח לשאת סרט אקשן על כתפיו. לא באופן נהדר, ואף אחד לא יחשוב על לתת לו אוסקר, אבל הוא לא עושה מעצמו בדיחה, וזה גם הישג. פסקל קצת יותר חמוד ממנו, אבל מקבל תפקיד רציני וחמור סבר שבעיקר נותן לו לעשות עיניים של "הו, רומא מה נהיה ממך" כשהוא מסתכל על צמד הקיסרים שבודקים מה כל ארבעת השטיקים שחואקין פיניקס לא עשה בסרט הקודם.
היחיד שבאמת מצליח להתעלות על החומר שניתן לו הוא דנזל וושינגטון – מעין איד אפל של רומא בדמות אדם שזומם כל מיני מזימות אבל גם סתם נהנה לעשות שטויות, לאכול אוכל טוב ולצחוק עם חברים בעלי כוח.
והוא לא רק נהדר, אלא גם משכנע בטענה שלו: רומא היא מקום רע, מושחת, וכל אשליות לגבי שלטון נאור שייתן חירות אמיתית לתושביו הן זריית חול בעיניים – ואפשר לראות את זה מהקהל צמא הדם שלא אכפת לו משום דבר חוץ מדם. הוא כל כך משכנע, שכאשר דמויות אחרות, לכאורה הגיבורים, מנסות להסביר לו שהוא טועה, הן פשוט לא מצליחות, וגורמות לכל הטענות שלהן להרגיש שטחיות או טיפשיות, ובשלב כלשהו, גורמות לסרט כולו להרגיש לא אמין. הסרט מדבר על אזרחי רומא שרוצים דברים טובים והגונים, אבל אף פעם לא מראה אותם ככאלה.
בעיות העומק של הסרט לא נעצרות כאן – הבעיות בתסריט באמת רבות – אלא שכאמור, סקוט לא כאן בשביל תסריט. הוא כאן בשביל חגיגה טיפשית של אלימות וקרבות, ותככים פוליטיים מתוככים, ובחיי, זה כיף.
וכן "זה כיף" נשמע כמו כתב הגנה די מצומצם לעומת כל התלונות קודם, אבל כמו אותו נאום של קפטן אמריקה (או שרון קרטר, אם אנחנו מדברים על הסרטים) – הכיף הזה הוא כמו עץ ששותל את עצמו ואומר לכל ההיגיון ואומר "לא, אתה תזוז". ואם המטאפורה הזאת לא הגיונית ומקושקשת ואין לכם מושג מה אני אומר אבל אוקיי, זה קצת מגניב – אז ככה זה בדיוק הסרט. האם זה הגיוני שיש חייל על קרנף באמצע הזירה? לא. האם זה מגניב? כן. זה ההיגיון שמוביל את "גלדיאטור דאוס", ואותי הוא שבה. תוסיפו לקלחת את וושינגטון נהנה מתפקיד עסיסי, ולא צריך יותר מזה.
קשה לי לדעת אם "גלדיאטור 2" יהיה הלהיט ש"גלדיאטור" הקודם היה. הביקורות בחו"ל די מפרגנות והשנים האחרונות הראו צמא לסרטי המשך שכאלה. אישית, אני בעד. לסקוט מגיעה הצלחה עצומה פעם בכמה שנים, ואפילו שזה לא עם סרט אשכרה מוצלח (עוד לא מאוחר להצטרף אליי ואל הסנאים ולראות את "הדו קרב האחרון"), זה עדיין מספיק מהנה – גם אם זה קשקוש מוחלט.
וואו כמה שהדו קרב האחרון היה טוב
לא מספיק סנאים מודעים לזה.
כמו כן "במאי עם עין נפלאה לתפאורה, שתלוי לחלוטין בתסריט שאיתו הוא עובד" זה מדוייק כל כך
לזכות הסנאים, הם לא מודעים לרוב הסרטים
(ל"ת)
תכלס
פתאום גרמת לי לחשוב מהו מספר "מספיק" של סנאים, איך לתכנן סרט שיעניין אותם, ואיך העולם ישתנה בעקבות כך.
הוא מדבר על הסרט
האחד שקרוי "הדו קרב האחרון" – לא על סצנת הקרב האחרונה בסרט.
זה קורה לי יותר מדי באתר שמגיבים לא שמים את הגרשיים
ואז אני קורא את זה כחלק מהמשפט ולא כשם של סרט ואז נדרשות קריאות חוזרות (לפעמים זה יוצר משפטים נורא מצחיקים).
אבל כן, "הדו קרב האחרון" מצוין. הדו קרב האחרון ב-"גלדיאטור 2" פחות.
גלדיאטור המקורי הוא לא מטופש והוא לא "בסדר כזה"
הוא חתיכת דרמה תקופתית אלגנטית ומהנה בטירוף, מרגשת ולא מתאימה לעיניים ציניות. "בן חור" של דור שנות האלפיים. לא יודע מאיפה קבעת את הדעה המוזרה הזאת, לסרט יש עדיין ציונים מאוד גבוהים ברחבי האינטרנט, גם בהשוואה לאפוסים היסטוריים מצליחים מאוד כמוהו של תקופתו ("טיטניק" למשל).
נו באמת הוא סרט כיפי ומהנה אבל ממש לא דרמה תקופתית אלגנטית.
עזבי תחוסר דיוק ההיסטורי, העלילה בכללי מקושקשת ולא הגיונית והדמויות מגוחכות.
אבל ראסל קרואו חתיך (בניגוד לפול מסקל שנראה קצת כמו צנונית חיוורת ולא טרייה)
מה לא הגיוני? לדמויות יש מניעים ברורים ועומק
ובסדר, זה לא מדויק היסטורית, אבל לפחות זה מעביר אווירה לא רעה של רומא העתיקה. רק ההתחלה שבה הרומאים נלחמים בשבטים הגרמניים ורואים את ההבדלים בין הצבא המסודר של רומא לעומת האופן הפרמיטיבי יותר שבו הגרמנים נלחמים כבר מעבירה את ההרגשה של דרמה תקופתית, לעומת הקשקוש של הסרט השני שבו לא ברור לי מה אני רואה בכלל.
לגמרי קלאסיקה.
(ל"ת)
במיוחד הפסקול
האנס זימר במיטבו.
מה כבר יכול להתעלות על נעימת הנושא הקלאסית של הסרט, שהיא בכנות אחת מנעימות הנושא הטובות ביותר ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי ובוודאי אחת האפיות שבהם?
אחת הנעימות הטובות ביותר של האנס זימר, שהוא בתורו אחד המלחינים הגדולים של ימינו.
אם היה פרס אוסקר לנעימת נושא הטובה ביותר (בנפרד מפרס האוסקר לפסקול), אז גלדיאטור בוודאות היה זוכה באותה שנה.
סקר 'הנעימה האייקונית האהובה ביותר' נשמע כמו רעיון כיפי.
(ל"ת)
מה שנקרא, ג'ון וויליאמס נגד עצמו?
(ל"ת)
מסכים שוויליאמס עשוי לככב בסקר כזה בכמה וכמה משבצות
אבל לא חושב שלא תהיה לו תחרות כלשהי.
קח לדוגמא את נעימת הנושא של הטוב הרע והמכוער, היא בהחלט יכולה לתת פייט לנעימות הקלאסיות של וויליאמס.
לא חסר לויליאמס תחרות (למרות שגם סקר שכולו ויליאמס עדיין יכול להיות נחמד)
בלי לחשוב יותר מדי עולים לי 'שודדי הקריביים', 'שר הטבעות', 'טיטאניק', 'ג'יימס בונד', 'הסנדק', 'זורבה הייווני', 'הפנתר הורוד', 'התחלה', 'רוקי', 'שליחות קטלנית' ועוד.
ואם יורדים מדרגה אחת בפופלאריות אז גם את 'בחזרה לעתיד', 'פורסט גאמפ', 'למעלה', 'מלך האריות', 'באטמן' של נולאן ואני עכשיו מתחיל לחשוב שלויליאמס אין סיכוי באמת לנצח גם אם יככב בין משתתפי הסקר.
אם זה מעניין כסקר או לא אני לא יודע אבל ממילא החלק המעניין עבורי בסקרים זה התגובות והדיונים ופה נראלי שכן יכול להיות מעניין.
הדרך היחידה שבה זה יהיה מעניין זה אם יהיה טורניר של נעימות נושא.
(ל"ת)
הקטע הזה של סקוט כ"במאי שתלוי באיכות התסריט" ממש מוזר בעיני
הרי זה לא שהוא להשכיר של אולפנים, או שהסרטים שלו פונים לקהל צעיר או כזה שמצפה למשהו מחופף. הוא אחד מהבמאים היחידים בהוליווד שמקבל תקציבים משמעותיים לסרטים מקוריים (או לפחות לפרנצ'ייזים שהוא יוזם), ואמור להיות מסוגל לבחור את הפרוייקטים שלו (או לפחות להשפיע על איכותם כבר בשלב התסריט). וההבדל המשמעותי ביותר בינו לבין עמיתיו למעמד הזה (נניח סקורסזה/נולאן/ספילברג/ווילנב) הוא רק היכולת שלו לסנן ולדרוש תסריטים ראויים. אני באמת מתקשה להבין מדוע זה קשה כל כך.
הרושם שלי הוא שפשוט לא אכפת לו. ויש פה שני גורמים:
א. לא באמת אכפת לו לתפקד כבמאי שכיר מדי פעם, אבל בפירוש יש סרטים שהם יותר סרטי תשוקה בשבילו מאחרים.
ב. כמישהו שהתחיל מתחום האנימציה והסטוריבורדינג, וזאת גם ההכשרה שלו, הוא תמיד שם דגש על הצד הויזואלי שכמעט תמיד ללא רבב בסרטים שלו… בזמן שהוא פשוט לא מבין את כל עקרונות הסטוריטלינג.
יש הבדל בין לכתוב תסריט טוב (שזה באמת אולי משהו שסקוט לא מצטיין בו)
לבין לזהות תסריט טוב – או אפילו, לזהות תסריטאי טוב. דייויד סקארפה שכתב את התסריט הזה לא כתב תסריטים שנחשבים לטובים – עם או בלי סקוט. לעומת זאת, ב"דו קרב האחרון" משתתפים שני תסריטאים/כוכבים זוכי אוסקר ועוד תסריטאית שזכתה בהמון פרסים – פלא שהתוצאה מהבחינה הזו טובה בהרבה? כל כך קשה לסקוט להתעקש על תסריטאים ברמה הזו.
הרבה יותר טוב מהראשון
יותר אקשן, יותר אינטריגות פוליטיות ויותר שרירים. מה רע? רידלי יודע להביא אותה בבידור קהל ההמונים, בדיוק כמו קיסר רומאי.
קוני נילסן הקלף הסודי של הסרט
היא היחידה שחזרה מהסרט הנקורי והיא מצליחה לטעון כל סצנה שלו בכל כך הרבה משמעות, היסטוריה, רגש ודרמה. היא לגמרי הלב הפועם של גלדיאטור 2 . הכימיה בינה לבין מסקל מחשמלת
לא היחידה, גם דרק ג'קובי חזר.
(ל"ת)
נכון הוא היה הסנטור.
לצערי היה לו תפקיד יותר מרכזי בסרט הראשון. לעומת זאת התפקיד של לוסילה רק גדל ונראה כי היא הסרט הנוכחי סובב סביבה.
אכן קשקוש מוחלט
אין לי מקום מיוחד בלב ל"גלדיאטור" הראשון, וכפי שנכתב הוא זכור לי כ"בסדר כזה". הסרט השני אפילו לא ראוי לציון הזה. האקשן עשוי רע ו \ או קצר מדי (עד שנכנסתי לסצינת הקרב הימי היא הסתיימה), לעומת זאת הסרט עצמו ארוך הרבה יותר מדי, אף תצוגת משחק לא משאירה רושם פרט לדנזל ואלוהים אדירים, ראיתי קופים ממוחשבים יותר ריאליסטיים במשחקי פלייסטיישן. וכמו שטענו למעלה, הקרב הסופי כמעט מעליב בעליבותו.
אז כן, סרט סתמי מאוד וכנראה שכבר לא אזכור אותו בעוד שבוע. אם לענות לשאלתו של ראסל קרואו מהסרט הראשון: לא, אני ממש לא מבודר.
טוב, חובב ההיסטוריה שבי חייב לנטפק קצת.
האחים קרקלה וגטה לא היו תאומים (קרקלה היה הבכור) והשניים שנאו זה את זה קשות ושלטו יחד רק שנה אחת עד שקרקלה רצח את אחיו. הייתה דמות הסטורית בשם מקרינוס, אבל הוא לא היה סוחר עבדים אלא מפקד הפרייטוריאנים (בתקופת הקיסרות משמעו היה להיות סגנו של הקיסר והאיש השני בחשיבותו באימפריה) והוא זה שרצח את קרקלה בזמן המלחמה הכושלת שערך האחרון נגד הפרתים בנסיונו להשתוות לאלכסנדר הגדול.
זהו, הוצאתי את זה מהמערכת.
ספויילר נו כן זה הרבע שעה האחרונה של הסרט בערך שכל האירועים האלה מתרחשים
הסרט עדיין קשקוש מבחינה היסטורית כמובן אבל הוא כאילו שם את הדמויות במקום אליו הגיעו
הביקורת שהייתי רוצה לקרוא
מבלי לפגוע חלילה בכותב הביקורת היקר שאני נהנה לקרוא באתר, אני חושב שלפחות במקרה הזה הייתי מעדיף לקרוא ביקורת של מישהו שנותן לסרט הראשון את המשקל והכבוד שמגיעים לו, ושנותנים לו חובבי קולנוע רבים.
לא פוגע, זאת דרישה סבירה
(ל"ת)
מזכיר לי את ממלכת גן עדן. מבולגן, לא קוהרנטי, ערוך רע, מפוזר ומאתגר את הריכוז.
ממלכת גם עדן הפך למאסטרפיס בגרסת הבמאי שלו והאמת – אני חושב שגלדיאטור 2 הוא בעל אותו פוטנציאל, ומהמקרים הבודדים שהייתי רוצה שסרט יהיה ארוך יותר ו״נושם״ יותר.
אתה לא היחיד שקפץ מהרופא שהקדים את זמנו
אבל איכשהו מבין הכשלים העלילתיים, זה החלק שהכי פחות הפריע לי. בוא נדבר לשניה על המהירות שבה אנשים מאמצים נרטיבים שמקדמים את העלילה- הרבה מהם היו נפתרים אם רק היו משתמשים בטריקים קולנועיים כדי להראות שעבר זמן בין ההתרחשויות. אבל לא, כל הסיפור- מהכיבוש ועד הסיום מתרחש בתקופה של שבוע פחות או יותר.
איכשהו הגיבור (אנוך קראו לו?) עובר בארבע שניות משנאת רומא למלחמה על הממלכה שהוא המלך החוקי שלה או שקר כלשהו. סצינה אחת מסתיימת בכפות הידיים הקרועות שלו ובבוקר למחרת הוא מנצח לבד קרב מול צבא שלם. והקצין העצוב- באמת?! הוא הכיר את אבא שלו אז סבבה שהרג את אהובתו והפך אותו לעבד?!
בכלל, בהנתן שמדובר באדם שנשבה כעבד, הופשט כדי לעבור סימון על העור ונמכר- יש לו די הרבה רכוש שהגיע איתו מהבית. ונגיד תכשיט שקיבלת מאשתך תמיד אפשר לבלוע כדי שלא ילקח ממך. אבל איך החץ האידיוטי הזה ממשיך איתו לאורך כל הסרט? איפה הוא החביא את זה, וכמה מקום יש שם בדיוק?
ולוסילה: "אני אזהה את הבן שלי בכל מצב", ממש אם השנה. מישהו חשב לעצור ולשאול את עצמו איך אמא כל כך אוהבת צפתה בקרבות באדישות, ולמעשה זיהתה את הבן שלה רק כי הקיסר ציטט שבר שיר שההוא ציטט יום קודם? באמת?!
מה שמעצבן בסרט הזה זו לא הבחירה הגרועה של תסריטאי, אלא שאף אחד לא ניסה ללטש את הפגמים הקשוחים שילד בכיתה א' יכול ללטש. בסדר, נגיד שיש רפואה במאה ה2 לספירה, זורמת. ונגיד שהמהלכים שהובילו לקרב הסופי הגיוניים. למה באמצע לא יכלו טיפה לעבוד על הגיון פנימי? למה אם כבר תפרו לדמות סיפור מסגרת מטומטם שדרש פלשבקים לעבר- לא יכלו להוסיף פנימה משהו שיאפשר לקבל את המהלכים בהמשך?
דנזל וושינגטון הוא אחד הדברים הכי נפלאים שיש להוליווד להציע ב40 השנים האחרונות (נראה לי שזה פרק הזמן שהוא שם), לא מפתיע שהיה מהמם גם הפעם. בכל זאת התחושה שיצאתי איתה זה כמה חבל שעל כזה קשקוש בזבזו אותו. כבר ראיתי אותו בסרטים גרועים, זה היה סתם עצוב.
משהו כמו שעה וחצי לתוך הסרט פתאום הבנתי. זה רימייק לאנסטסיה, אבל עם הרבה מכות ופחות הגיון עלילתי. כמה חבל שאזלו הכרטיסים למרשעת, הייתי חיה טוב בלי הסרט הזה.
יש גירסה "רומית" ל "Once upon a December" בסרט?
(ל"ת)
אני יודע, הסרט של דון בלות מפוקס. Once upon a December הוא אחד מהשירים שם
זה שיר על זיכרונות שאנה לא מצליחה לגשת אליהם ולזכור מאיפה הם. לא שראיתי את גלדאטור 2 אבל אם הסרט רע בכל מקרה להוסיף שירים לא יכול להזיק. אפשר גם להוסיף שירים מבארטוק כי למה לא אולי "גיבור אפשרי" יתאים
אוי, לא ללכת למרשעת?
זו היתה התוכנית ליום ההנחה הבא השבוע. אני חושבת שאולי אצליח לשכנע את החברים שלי לבחור במקום באנימצית שר הטבעות, ואולי אולי אפילו בטוטורו שיוקרן לכבוד קריסמס (ולא ראיתי אף פעם)
האמת שאני לא מרגישה שאני יכולה לתת דיס-המלצה למרשעת
ראשית, כי אני בעמדת מיעוט, מרבית האנשים שראו את הסרט נהנו ממנו, ולא מעט נהנו ממנו מאוד. ושנית, כי למען האמת… אני לא ממש יודעת להסביר למה לא נהניתי ממנו. בניגוד לגלדיאטור 2 למשל, שעל פגמיו הרבים אני יודעת להצביע, במרשעת דווקא מאוד השקיעו באווירה, העלילה עוקבת אחרי עלילת המחזמר פחות או יותר (ממה שאני מבינה, כי ראיתי רק קטעים מתוך המחזמר), הדמויות הראשיות יודעות לשחק ולשיר, וכו'. ניכר שכאן השקיעו והשתדלו להוציא יצירה ראויה לצפייה.
ובכל זאת לא נהניתי מהסרט בכלל, אפילו לא לרגע. למה? אני לא יודעת. אני עדיין מנסה להבין. אני רק יכולה לספר על החוויה שלי, והיא שלא הצלחתי להשאב לסרט בכלל. חיכיתי וחיכיתי שמשהו בסרט יתפוס אותי ויהיה אכפת לי מהדמויות ומהעלילה, אבל זה לא קרה. הסרט ארוך כאורך הגלות (ככה זה הרגיש לי), שעתיים וארבעים רק לחלק הראשון. השירים היו רבים וארוכים. אני יודעת שזה מחזמר, אבל זה עדיין הרגיש לי יותר מדי. באיזשהו שלב כבר התחלתי לנוע בחוסר מנוחה בכיסא וחיכיתי שהסרט יגמר כבר. אם לא היה איתי שותף לצפייה, כנראה הייתי עוזבת באמצע. אני לא בתקופה הכי טובה בחיים, ובגלל שלא הצלחתי בכלל להשאב לסרט, במקום לשכוח מהצרות למשך שעתיים וחצי המחשבות הטורדניות רק ניקרו לי בראש כל הסרט. באיזשהו שלב זה הרגיש קצת כמו עינוי.
יכול להיות שזה משום שמדובר בעיבוד של מחזמר שבאופיו הוא הרבה פחות רציני. אולי זו הכימיה בין השחקניות – אני בטוחה שרבים יחלקו עליי פה, אבל בעיניי לא הייתה הרבה כימיה בין שתי השחקניות הראשיות, וההבדלים בין שתי הדמויות יותר מודגשים מבמחזמר אז היה קשה לי לקנות את החיבור ביניהן. אולי זה משום שהקטע של סיפור מקור של הדמות הרעה בסיפור שמראה אותה באופן סימפטי ומסביר איך היא הפכה לרעה זה משהו שכבר ראינו כל-כך הרבה פעמים בשלב הזה, שזה כבר לא רק לא מקורי, אלא קצת מאוס. בעיני לפחות. לא יודעת. הרגיש לי ארוך מדי וחסר נשמה, כמו מרבית הסרטים ההוליוודיים בימינו… אני אנסה לפרט בדף הביקורת של הסרט יותר מה לא עבד עבורי, אבל בת'כלס, לא יודעת. זה עבד יופי לאחרים. אז אולי זו רק אני.
אני כן הצלחתי להנות ממנו
אבל אני לגמרי מסכימה איתך לגביי הכימיה בין אריאנה לסינתיה – מבחינתי היא לא עבדה ולא שכנעה אותי לרגע. דרך אגב, לא בסרט עצמו וגם לא במסע הקידום. זה הרגיש לי פייק לגמרי, כמו שתי נשים שמתנהגות כמו חברות הכי טובות, אבל ברגע שהן לא יחד מוציאות את כל הלכלוך שהן באמת מרגישות אחת כלפיי השנייה. יש מצב שזה רושם לא נכון, אבל קשה להתווכח עם התחושה שמשהו מזויף.
באופן אישי גם הפריעו לי כל מני פאלטות בימוי, למשל איך שהתאורה לפעמים פשוט הורסת את החוויה לגמרי. נגיד בשיר Dancing through Life, שהוא אחד השירים האהובים עליי מהמיוזיקל, לא יכלתי בכלל להנות מהשיר ובטח לא מהכוראוגרפיה והריקודים, כי כל הזמן תהיתי איך אף אחד לא אמר לבמאי שזה מטומטם ברמות לצלם כל כך הרבה שוטים עם backlight ששוטף את כל הפריים באור חזק ומכוער, לא מאפשר לראות את הריקוד, ותכלס מסנוור את הצופים ברמה כזו או אחרת. לא באמת, כן, אבל כל השיר הזה הייתה לי את התחושה שמישהו עשה שגיאה והוא לא מבין מספיק בשביל לתקן אותה.
בגדול, אהבתי את המיוזיקל הזה על הבמה כבר לפני שנים, חרשתי על הפסקול, צריך לעשות די הרבה כדי שאני אסבול בוויקד. אז לא סבלתי, ומחלק מהדברים ממש נהניתי, אבל אני בהחלט רואה את הפגמים והנקודות החלשות, וקשה להגיד שנפלתי בקסמה של הגרסה הקולנועית.