במקור: In America
במאי: ג'ים שרידן
תסריט: ג'ים, נעמי
וקריסטן שרידן
שחקנים: סמנתה מורטון, פדי
קונסידין, שרה בולג'ר, אמה
בולג'ר, ג'יימון האנסאו
כמה מן המפיצים בארץ ובעולם נוהגים לשחרר סרטים לבתי הקולנוע עידן ועידנים לאחר שהופקו. מנהג זה גורר בדרך כלל קיתונות שופכין וירטואליים המועפים לכיוון המפיצים, בייחוד במקרה של שכיות חמדה כמו 'המסע המופלא', שהיה זמין ב-DVD הרבה בטרם הגיעו למסכי ארצנו. אבל לפעמים, כמו במקרה של 'באמריקה', אני דווקא מברך על האיחור. 'באמריקה', סרט אירי שיצא ב-2002 והגיע לישראל ב-2004 (ולכמה קולנועים בארה"ב לא הרבה לפני זה), הוא סרט מצוין, אלא שלו היה מגיע לכאן בשנת הפקתו, סביר שהייתי רואה אותו לבדי (הייתי רווק, ולא היו הרבה ירושלמים שיכולתי ללכת איתם לסרטי דרמה), ובמיוחד בסרט הזה, רצוי להימנע מכך.
'באמריקה', כשמו כן הוא: קורותיה של משפחה אירית, המגיעה לאמריקה עם שלושה ילדים. בעצם, שניים: ילד אחד, פרנקי, מת לפני פתיחת הסרט.
הסרט מסופר מנקודת המבט של כריסטי (שרה בולג'ר), ילדה בת 11, בוגרת לגילה ובעלת נטייה לשיחות עם אחיה המת ולתיעוד כל דבר במצלמת וידאו אדומה (מבית פישר-פרייס?). היא מלווה את ההגעה של המשפחה, ההתפעלות מניו-יורק (סצינות שמאוד הזכירו לי את 'אבודים בטוקיו', רק בלי ההתנשאות), ההתאקלמות בדירה החדשה (הנאים בעיניך השכנים? נאים. מסוממים, גנבים ויש גם אמנים), וההתמודדות עם החיים בניו-יורק, שמסתברים כמשימה לא קלה למשפחת מהגרים לא חוקית, רדופת טראומה, ובלי מזל מיוחד. מה זה בלי מזל? שלימזל. לעיתים נדירות משהו מצליח בחיים למשפחה, וגם אז, זה מוביל לצרות חדשות ולבאלגן נוסף.
אבי המשפחה, ג'וני, שחקן במקצועו, לא מצליח לקבל שום עבודה במקצוע. במקום זה הוא הופך לנהג מונית, ונאלץ להתמודד עם כמה מהטיפוסים הדביליים ביותר בניו-יורק; האם, שרה (סמנתה מורטון, 'דו"ח מיוחד'), הופכת להיות עובדת מסעדה; והילדות, כריסטי ואחותה הקטנה אריאל (אמה בולג'ר, אחותה גם במציאות), הופכות לילדות העניות ביותר בבית הספר הקתולי אליו הן הולכות, שומרות באופן פלאי על חלק ניכר משמחת החיים שלהן, ומפתחות קשר עם מתיאו, אמן מוזר המתגורר בבניין. ועל כל זה מרחף צילו של פרנקי, שפרטים הנוגעים לחייו ולמותו מתגלים במהלך הסרט. כל העניין מסתבך ממש, כאשר שרה נכנסת שוב להריון – זה כרוך בסכנה בריאותית, ומאיים להעלות את כל השדים מן העבר, בפרט מה שקשור לפרנקי, שהתינוק החדש יהיה (או לא) המחליף שלו. בהנחה, כמובן, שיהיו חיי משפחה: אם שרה תשרוד את ההריון, עניין לא בטוח כשלעצמו.
בסך הכל, כאמור, מדובר במשפחה של לוזרים – כולם אוהבים את כולם, אבל לא תמיד יש קשר בין מאמץ להצלחה, כך שגם כשהם נותנים את הנשמה שלהם, בכלל לא בטוח שזה יביא אותם לאן שהוא. הצרות הקטנות בתוך הבית ומחוצה לו מתוארות נהדר, והעליבות הכללית של חיי המשפחה מאמללת מאוד. הדמויות מוצגות באמפתיה גמורה איתן, גם כשהן מפשלות או מגוחכות, בעיני עצמן ובעיני אחרים. וזה מה שעושה את הסיפור כל כך עצוב ואפילו לפעמים מייאש בחלקים ממנו.
עוד תורם לייאוש הכללי השורה על הסרט משחקן המוצלח מאוד של האחיות בולג'ר. אמנם כל השחקנים עושים עבודתם נאמנה – יש כמה קטעים לא משכנעים, אבל בדרך-כלל המשחק טוב מאוד – אבל הילדות בולג'ר מתעלות על כולם: ראיתם פעם התנהגות של ילדים שאיבדו מישהו קרוב, או שצריכים להחזיק תא משפחתי כי חלקו לא מתפקד? את הניסיון הנוגע ללב שלהם להתנהג כאילו הם מבוגרים הרבה יותר מגילם הכרונולוגי, המלווה בגלישה חזרה לגילם האמיתי לעיתים מזומנות? ככה הן משחקות. זה התפקיד, ראיתי כבר דברים כאלה במציאות, והן משכנעות להפליא (הגם שפה ושם מתקבל הרושם שהן תמימות מדי, בהתחשב בשכנים המפוקפקים בקרבתם הן מבלות). וזה נוגע ללב, וגם מאוד מדכא.
עוד מילים טובות מגיעות לגווין פריידי ומוריץ סיזר, שאחראים על המוסיקה והפסקול. הסרט הוא דוגמה מצוינת ל"מוזיקת אווירה" – המוסיקה של סצינות מסוימות, והיעדרה מאחרות, תורמת מאוד לאווירה ולהלך הרוח של הסרט (והפסקול מצוין כשלעצמו).
וכל זה לא היה מצליח, אילולא העלילה המרתקת. הילדה המספרת והבמאי (ג'ים שרידן, 'כף רגלי השמאלית', 'בשם האב'), כל אחד בתפקידו, יודעים לבנות דרמה. הסיפור מתגלגל לקראת השיא, וממש היה אכפת לי מה יקרה למשפחה, האם הכל – או אפילו חלק – יעבור בשלום, ומה יקרה בסוף. לפעמים ההתפתחויות צפויות, אבל רוב הזמן יש מספיק מתח ומספיק רגשות כדי לרתק את הצופה (אותי).
יש לסרט גם חסרונות: כמה דקות "מתות", קצת חורים בתסריט, ונטייה עזה לדאוס-אקס מכינה, שמתקבלת על הדעת רק בגלל שמהרגע הראשון ניתן מקום למיסטי ולעל-טבעי, גם אם אפשר להבין שכמעט הכל רק בתוך הראש של כריסטי. אבל בגלל שהסרט כל-כך נוגע ללב, אפשר להסתדר עם זה, מה גם שהסרט יודע לא לעבור את הגבול: אין מהפכים דרמטיים טיפשיים, ואף אחד לא הופך למיליונר מאושר.
בסך הכל, זה לא סרט נעים, אבל הוא מצוין. למרות שיש בו גם אופטימיות, זה סרט כואב, עצוב, וצובט מאוד בלב. מסוג הסרטים שקרובים לבכות לא רק בהם, אלא גם אחריהם. מסוג הסרטים שכדאי מאוד ללכת אליהם עם מישהו שאכפת לכם ממנו ולו ממכם, כדי שיהיה מישהו להחזיק לו את היד, או לבכות על הכתף שלו.
אה, כן, וחכו לכותרות הסיום הראשונות לפני שתצאו. אין שם מתיחות של פיקסאר, רק משפט אחד שכדאי לקרוא, ולא תצטערו. במחשבה שניה, ובהתאם לרוחו הכללית של הסרט, כדאי לכם להישאר, אבל אולי דווקא תצטערו.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- סמנתה מורטון
- מחפשים את אמריקה
- אירים בקולנוע
- מהגרים בלתי חוקיים – לא ניתן!
- מצלמת וידאו של פישר פרייס
כמה צפוי #3 (כן)
זה נורא מזכיר את מה שכתבת על להתראות לנין:
http://www.fisheye.co.il/thread?id=1732&rep=129987
לא ממש מעוניין להגן עליו, אבל,
אפשר למצוא כמה קוי דמיון בין מה שחשבתי על "לנין", למה שחשבתי על הסרט הזה.
דאוס אקס מכינה?
הייתי צריך לבקר באתר אחר כדי להבין מה זה. הכוונה היא לפתרון פלא שמופיע לקראת סוף המופע (כמו אל כלשהו במופעי תיאטרון רומיים) ופותר את כל הבעיות, נכון?
אני מניח שזה מסוכן אפילו לתת דוגמאות, כי רק להזכיר את השם של הסרט יהווה ספוילר. אבל בכל מקרה – זה קורה גם בסרט בריטי בשם..
להציל את גרייס
דאוס אקס מכינה-
זה קורה בסוף כמעט כל סרט הוליוודי רע, ונחשב לטריק די זול. כשתסריטאי מסתבך ולא מוצא פיתרון ומכניס פתאום אלמנט חדש שפותר הכל. "אפרודיטה הגדולה" של וודי אלן מסביר ומדגים דאוס אקס מכינה (ומחזות יוונים בכלל) בצורה מצויינת.
איזה ביקורת יפה. עושה חשק.
מה המשפט האחרון בסרט?
ראיתי היום את הסרט (נו, אז לקח קצת זמן)
אני ממש מסכים עם הביקורת. המשחק מצוין, בעיקר של סמנתה מורטון והילדות המקסימות. הצילום בחלק מהקטעים יוצר אווירה מתוחה, אבל אינטימית והפסקול מושקע ומתאים לעריכה. ממש היה אכפת לי מה קורה לדמויות. בקרנבל כמעט התחלתי לצעוק על המסך ולעודד את ג'וני. אחד הסרטים הטובים יותר שראיתי במהלך השנה האחרונה ואני בהחלט ממליץ לצפות בו.
המשפט בכתוביות: הכוונה היא להקדשה של הסרט? זה בהחלט העניק לסרט מימד אישי יותר ואכן נדמה כמו התמודדות של הבמאי עם טרגדיות מחייו.
מצטרף להמלצה
סרט נפלא ואני מסכים עם כל מילה בביקורת.
זה קצת אירוני
רציתי לראות מה היו התגבות על הסרט הזה, כי אני כל כך התרשמתי והתרגשתי ממנו ורציתי לבדוק אם יש איזושהי נקודת מבט שונה עליו.
אבל התגובות אפילו לא מגיעות ל-10 במספרן! (כשבודקים בעינדקס אפשר לראות בדיוק כמה יש).
אז חשבתי שאולי לא כולם חשבו שהסרט היה טוב. אולי הוא פשוט לא היה מעניין או שהוא סתם היה "בסדר".
אבל לא. הבעיה היא ההפך: הסרט כל כך טוב שאין לאף אחד משהו רע שמשמעותי מספיק להגיד עליו… ומסתבר שלתשבוחות יש גבול.
אז אני רק אוסיף עוד מילות הערכה לסרט הבאמת מעולה הזה: שהוא באמת אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בהרבה זמן. מרגש, מצחיק, ובהחלט מלא אווירה. והמשחק של השחקנים כולם, ללא יוצא מן הכלל, היה מצויין.
ואגב – זה שמשחק את השכן הצייר – הוא אותו בחור חביב מ"גלדיאטור"?
קוראים אותו דג'ימון האונסו (או משהו כזה)
וכן, הוא היה גם בגלדיאטור.
הו, גם אני רוצה שם מגניב כזה!
אירוני באמת
ובכל מקרה, אני מרגיש חובה להוסיף תגובה אחת לסרט הזה.
בעיקר משום שזה הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה. מעבר לכל הדברים שכולם אמרו, ולעובדה שכמעט ואי אפשר להגיד עליו דברים רעים. צריך להוסיף גם שכל סצינה כבודדת היא מבריקה, וניכר שהיתה כאן השקעה רבה בפרטים הקטנים, לצד הפרטים הגדולים ובהתווית הרגשות המתאימים עבור הצופה לכל שלב ושלב שהמשפחה עוברת. (מה שלא מפתיע, כי על פי כתוביות הסיום, הסרט הוקדש לבנו (?) של הבמאי.
מושקע, מבריק ובאופן כללי, פשוט ממתק.