אושן 12

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 10 בינואר 2005Posted in: ביקורות

במקור: Ocean's Twelve.
במאי: סטיבן סודרברג
תסריט: ג'ורג נולפי
משתתפים: בראד פיט, ג'ורג קלוני, ג'וליה רוברטס, קתרין זיטה-ג'ונס, מאט דיימון, אנדי גרסיה, שאני אמשיך?

לפני שלוש שנים, דני אושן (ג'ורג' קלוני) ועשרת חבריו הצליחו לגנוב מקזינו בלאג'יו, ובעיקר מהעומד בראשו, טרי בנדיקט (אנדי גרסיה), המון המון כסף. במקביל, אושן גנב מבנדיקט גם את אשתו לשעבר, טס (ג'וליה רוברטס), והם התחתנו מחדש, וכולם היו נורא, נורא מרוצים.

שלוש שנים חלפו. בינתיים, קלוני הספיק לביים סרט, פיט הספיק להתחתן ולהודיע על גירושין, ג'וליה רוברטס ילדה תאומים, סודרברג הפך לאחד האנשים העסוקים בהוליווד, מאט דיימון שידרג את מעמדו בעזרת צמד סרטי פעולה מוצלחים, וכולם החליטו שבא להם לעשות עוד כסף בלי להתאמץ יותר מדי. אז מה עושים? אפשר לשדוד עוד קזינו, אבל זאת עבודה קשה, אז במקום זה, מחלטרים המשכון.

בנקודת המוצא של הסרט החדש, טס ודני חיים בפרברים, בית עם גינה והכל, ולדני כבר די נמאס. כל שותפיו של אושן לשעבר פצחו בקריירות הוגנות (יותר או פחות), ורובם אפילו די מצליחים, חוץ מראסטי, סגנו הכל-יודע של אושן, שעדיין לא מפסיק לאכול לרגע ועדיין מצליח להיראות כמו בראד פיט. וחוץ מזה הפסיד כמה מליונים בעסקי המלונאות. אבל אז בנדיקט מצליח לאתר את כל החבריה העליזה, ומודיע להם בנימוס שיש להם אחת משתי ברירות:
1. הם מחזירים לו את כל הכסף שהם גנבו, בתוספת ריבית נדיבה והצמדה, בתוך 14 יום.
2. הם מגלים איך נראים המעיים שלהם.

לאחר שיקול מעמיק, החבר'ה מתכנסים ומחליטים לגנוב המון המון המון (ריבית, כאמור) כסף, כדי להחזיר את כל הכסף שהם גנבו. הבעיה היא שכבר בשוד הראשון שלהם, שבמקרה הטוב יספיק לכסות רק את הריבית על הוצאות ארוחות-הצהריים של ראסטי, הם מגלים איך בנדיקט מצא אותם: מישהו סיפר לו. אותו המישהו ידוע רק בכיוני המטופש "שועל הלילה", והוא הגנב השני-הכי-מפורסם בעולם (ולא, אושן הוא לא הראשון). השועל ממש מעוצבן עליהם שהם גנבים טובים, ורוצה להוכיח לכולם שהוא גנב הרבה יותר טוב.

עכשיו מתחיל משחק חתול-וחתול בין הגנב, שמהר מאוד אנחנו מגלים שהוא צרפתי (וינסנט קאסל, 'בלתי הפיך'), לבין אושן וחבורתו. אל תוך המשחק נכנסת גם אהובתו לשעבר של ראסטי, איזבל (זטה-ג'ונס), חוקרת מבריקה ביחידת המשטרה של האיחוד האירופי, שעושה הכל כדי לתפוס את 11 המופלאים. בדרך יש תחרות רשמית לגניבת אחד החפצים היקרים, היפים והשמורים ביותר בעולם, הסתבכויות רומנטיות, בתי-כלא, ריקוד לאור לייזרים, הופעות אורח של כוכבים שלא מוזכרים בקרדיטים ומוזיקה ממש מאגניבה.

וכאן מתחילה ונגמרת הבעיה של הסרט: סודרברג, שכבר בסרט הראשון ראו שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אלא רק רוצה (כמו כל השחקנים) להנות מהנסיעה, מוריד את הסטנדרטים לרצפה ומעלה את רמת המאגניביישן לתקרה. התוצאה: זוויות צילום מקוריות (היי, המטוס הזה ממריא על הצד!), מוזיקה קצבית, עריכה תזזיתית, הומור מלא במודעות עצמית, ואפילו דיון קצר על טבעה של כוכבות בהוליווד.

רק מה? סרט אין. כי עם כל הכבוד לבימוי ולעריכה, בלי סיפור זה לא הולך, ואין כאן סיפור. מדובר באחת העלילות המופרכות שיצא לי לחזות בהן בימי חיי, ואני כולל בספירה את כל הסרטים של סטיבן סומרס ('המומיה', 'מלך העקרבים', 'ואן הלסינג') ואפילו את מרבית הפרקים של 'תיקים באפלה'. אני יכול להעלות פה רשימה ארוכה של שאלות שאין להן פתרון בסרט, אבל היא לא תהיה יותר מרשימת ניטפוקים. פשוט קחו בחשבון שבסרט אין טיפת הגיון, אין המשכיות, אין מניע, כלום. גורנישט. זילץ'.

מה בכל זאת יש? יש דמויות, והרבה. יש 11 דמויות בקרב הגנבים בלבד, עוד שתי בחורות (רגע, או שה-11 כוללים בחורה? בחיי, קשה לעקוב אחריהם), אנדי גרסיה אחד, ואפילו צרפתי חתיך שבא לבקר – בטח יש כמה סיפורים מעניינים שם? או, אז זהו, שכל דמות מקבלת בממוצע 3.24 דקות של זמן מסך, ומה באמת אפשר לעשות עם זה? אז כן, אנדי גרסיה מצליח להיות ממש מבהיל בלי לעשות כלום, אבל הוא נעלם בחטף; אז נכון, לדני אושן יש בעיות עם הסתגלות לחיים מהוגנים בפרברים, אבל לא שומעים על זה שום דבר אחרי שני משפטים; אז לראסטי היה רומן עם איזבל, אבל מה היה אופי הקשר ביניהם? הדמות היחידה שמצליחה לעורר טיפת עניין היא זו של "שועל הלילה", וגם זה רק בגלל שוינסנט קאסל מקבל את כל סצינות הגניבה המוצלחות, בגלל שהוא מאוד חתיך, ובגלל שלבחור יש יותר שארם ("קסם אישי" לא מעביר את ניחוח הטבק והאלכוהול) באצבע הקטנה שלו מלג'ורג' קלוני בכל הקמטים באזור העיניים גם יחד.

אז לפחות סצינות גניבה מוצלחות יש? לא ממש. כלומר יש אחת, קצרה, ולא של ה-11. לא תמצאו פה שלל סצינות שוד מתחוכמות, בריחות מרהיבות, תיחכומים טכנולוגיים וכדומה. פה, כל נסיון להפוך את הסרט לנוצץ ומתוחכם קיים אך ורק בעריכה ובבימוי, והעלילה היא, חוץ ממופרכת, גם איטית מאוד. חוץ מזה, גודש הדמויות מונע להבין מה, בעצם, כל אחת מהן יודעת לעשות, שהרי הדגמות, כאמור, אין.

ולמרות כל המגרעות – המשמעותיות מאוד – של הסרט, מצאתי את עצמי, באופן חולני, נהנה. למה? אולי בגלל שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות אפילו לרגע, אולי בגלל שכל הסרט הוא בעצם מכלול של הופעות אורח ומחוות (גם של השחקנים הראשיים): אליוט גולד משכלל את סטריאוטיפ היהודי-המשועשע-אך-מעצבן שלו, בראד פיט מחליף בגדים כל סצינה, ברוס ויליס מדבר על 'החוש השישי', דון צ'ידל יורד על הקללות הבריטיות, ואפילו יש הופעת אורח של ג'וליה רוברטס. אשתי, מצד שני, אומרת שכל סרט שיש בו גם את ג'ורג' קלוני, גם את בראד פיט וגם את ברוס ויליס לא צריך לעשות כלום חוץ מלהראות אותם. במקרה שלי, אני מוכן להסתפק בקתרין זטה-ג'ונס, בתוספת הבימוי האסתטי של סודרברג. מצד שלישי, אם הוא ימשיך ככה, עוד נשכח שהוא יודע לעשות סרטים טובים.

תגיות: