 |
||
| אחרי שג'יימס בונד נחשף בצרפתית, הטריילר ל'World Trade Center', סרט ה-9/11 של אוליבר סטון עם ניקולס קייג', נצפה לראשונה אתמול כשהוא מדבר גרמנית שוטפת. הטריילר הגרמני הוסר בזריזות, והוחלף בטריילר אמריקאי הולם. | 
17.05.2006
|
|
יומית
אחרי שג'יימס בונד נחשף בצרפתית, הטריילר ל'World Trade Center', סרט ה-9/11 של אוליבר סטון עם ניקולס קייג', נצפה לראשונה אתמול כשהוא מדבר גרמנית שוטפת. הטריילר הגרמני הוסר בזריזות, והוחלף בטריילר אמריקאי הולם.
אחרי שג'יימס בונד נחשף בצרפתית, הטריילר ל'World Trade Center', סרט ה-9/11 של אוליבר סטון עם ניקולס קייג', נצפה לראשונה אתמול כשהוא מדבר גרמנית שוטפת. הטריילר הגרמני הוסר בזריזות, והוחלף בטריילר אמריקאי הולם.
אם תורשה לי מילה אחת בקשר לטריילר:
בא לי להקיא.
לא נכון!
סטון לשלטון! סטון לשלטון!
זה יהיה סרט מעולה. זה חייב להיות.
כן, כי...
הסרט הקודם של סטון היה כל כך מוצלח ומרתק?
בעצם, כן.
אלכסנדר? מוצלח?
אני לא רוצה אפילו להתחיל לתאר את ההרגשה שלי בצפייה הארוכה והמשמימה בסרט הזה. אחת הפעמים היחידות שחשבתי לבטל את עיקרון ה-"לא יוצאים באמצע סרט" שלי.
לה לה, לה לההה ללההה!
אתה פשוט מעוצבן כי כואבת לך היד מלהצדיע חזק מדי.
עוד מסמר בארון הקבורה של הקריירה של אוליבר סטון?
ואני חשבתי שאחרי "אלכסנדר" הוא לא יעז לחזור בלי משהו טוב בשרוול…
אתה צוחק, נכון?
הסרט הזה יהיה הצלחה מסחררת. זה שנראה כאילו מדובר בזבל מוחלט מבחינה קולנועית אולי יוריד את קרנו בעיני מעריציו (הבודדים שעוד נותרו), אבל חוזים ינחתו עליו כמו חרא של יונים ביום שמשי בטרפלגר.
אני לא יודע.
'יונייטד 93', שעל פי הביקורות התייחס לעניין בטעם והיה סרט מצוין, לא ממש הצליח. הסרט של סטון נראה הרבה יותר מסחרי, אבל זאת יכולה להיות גם הבעיה שלו. יכול להיות שגם הקהל בארה"ב מרגיש שזה Too Soon להפוך את הטראומה למסחרה.
לצחוק זה בריא.
קשה לומר אבל אני חושב כמו רד, שאולי זה קצת יותר מדי וקצת מהר מדי ואולי גם הקהל האמריקאי ירגיש אותו דבר (אם כי אין ספק שבקרב קהלים מסויימים הוא יצליח. גם הפסיון, להבדיל אלפי הבדלות, זכה ל"הצלחה" דומה).
וגם אם הסרט לא יהיה כשלון קופתי, אני לא חושב שהוא יזכה לאיזהשהי הצלחה ביקורתית שתסייע לחלץ את תדמיתו של סטון פוסט-אלכסנדר, סביר אפילו להניח שלהפך.
אוליבר סטון הוא כמו זומבי.
אי אפשר להרוג אותו (יכול להיות שכמו בסרטים, כדור בראש יעשה את העבודה. אבל למיטב ידיעתי אף-אחד עוד לא ניסה. מפתיע, בהתחשב בסרטים שהוא עשה עד היום, אבל היי, אם ג'ואל שומאכר ועקיבא גולדסמן עוד מסתובבים ביננו…).
אני מצטרף לרד פיש.
או במילים אחרות, מקיא.
הטריילר הזה עשה לי כל כך רע בלב עד שאני לא יכול לתאר את זה במילים. וכן, פה צריכה להגיע התחכמות בסגנון "אני כמעט בוכה למראה הטרגדיה – לא זו שהיתה ב- 11/9/2001, אלא זו שתהיה ב- 9/8/2006". אבל הטריילר הוציא לי את החשק.
איך מאסון כזה נוראי הפכו אותו לסרט שמלץ וקיצ'!!!
איך מאסון שארצות הברית אפילו לא ידע מה לעשות מרוב אימה ופחד… הפכו אותו לסרט של שמלץ , זה בושה וחרפה….
זה אסון ברמה גדולה ולסטון אין זכות להפוך את זה לסרט אמריקאי מטומטם… עובדה שהרבה משפחות של הקורבנות רואות בסרט הזה ביזיון… והאמת שגם אני!
התגובה שלי לטריילר היתה: "איכ".
האינטרו באתר הרשמי הרבה יותר מעניין ומבהיר על מה הסרט מהטריילר עצמו.
יכול להיות שזה לא יהיה כלכך גרוע.
http://www.wtcmovie.com/
שימו לב לצל המטוס
שחולף מעל שלט של "זולנדר", הסרט שפתח באותו סופ"ש, ונכשל בעקבות כך בקופות.
לא בדיוק.
זה יפה שהסרט מדייק בזמנים עד כדי לשים שלטים של סרטים עדכניים, אבל 'זולנדר' לא יצא באותו סוף שבוע (אלא יותר משבועיים אחר כך), והוא לא נחשב לכשלון. גם הסרטים שכן יצאו באותו סוף שבוע לא נפגעו באופן משמעותי.
דו"חקו של השבוע שאחרי 9.11:
כתבה מספר 570
אופסי דייזי
נחמד לראות איך יצרתי לעצמי זכרונות חלופיים. בכל מקרה, הרשה לי לגאול את עצמי בעזרת עובדה אמיתית (לפי וויקיפדיה, לך תדע), שלפיה הוסרו מגדלי התאומים באופן דיגיטלי מהסרט, לפני הוצאתו.
שאפו על ההערה בדוח''קו לקוראים העתידיים
לינק ישיר?
(אה, ולא היה פעם איזה מחולל לינקים ישירים, אם אני כבר מבקש מאחרים לעשות בשבילי את העבודה?)
פיכסה
מה זה? לקחו את כול הקלישאות הכי שחוקות? מריחה את הסדין? בחיית.. אני מקווה שהטריילר הזה כדי לפתות אותם לקולנוע ואז לתת להם בראש עם משהו היפר ריאליסטי עם ביקורת.. נראה כמו סרט של הולמארק, אפילו יותר גרוע..
Do you see the light? בלעעע
כמה שאני בדרך כלל נגד קיטש
ובעד ציניות אכזרית כלפי גיבורי תרבות ואכזריות כלפי אמריקאים בכלל,הרבה שוטרים וכבאים נכנסו לבנייני התאומים במטרה להוציא אנשים משם תוך הבנה שהם לא יצאו בחיים, יש כן מקום להערכה על האומץ שהפגינו
בדיוק.
ולנצל את הסיפור שלהם כדי לעשות כסף עם סרט שמרדד את הסיפור שלהם לדרגת קלישאות שחוקות זו לא הבעת הערכה.
אבל ציפייה לביקורת
בסרט על השוטרים של 9/11 היא קריאה שגויה, לביקורת על המדיניות האמריקאית יש מקום נרחב, לא פה, פה יש את הדרך האמריקאית להודות לגיבוריה. אולי היא נראית לנו קיטשית וטיפשית, אבל מה ההבדל העקרוני בינה לבין שיר הלל של הומרוס לנופלי מלחמת טרויה או שירת הסתערות הפרשים הקלים הבריטית, גם הכותבים האלה ניצלו הנצחה לאומית למען כיסם, אבל הגם גם יצרו אתוס חברתי.
שיר הלל לנופלי מלחמת טרויה?
ראשית, הומרוס לא בדיוק חי בתקופת מלחמת טרויה – מדובר בסיפור של מיתוס. שנית, לא ממש מדובר בשיר הלל. שלישית, זאת יצירת אמנות מרשימה מאוד.
סטון נראה כאילו הוא הולך לרדד את הסיפור לרמת המרגרינה, לעשות זאת בדרכים בדוקות וידיעות ולא מרשימות במיוחד, ולדבר על משהו שאין בו שביב של תובנה חברתית.
כשרדידות רעיונית פוגשת רדידות אומנותית זה, בדרך כלל, די רדוד. אם סטון יביא חזון אמנותי אמיתי לעניין, סחתיין. זה לא הרושם שנוצר מהטריילר.
תראה, מדובר בטרגדיה הגדולה שחוותה ארה''ב
מאז השפל הגדול של 29. איזו תובנה אתה מצפה שהם יביאו? שהמדיניות של ארה"ב במזה"ת גורמת לזה? כן יש סרטים שמראים את זה, פה מדובר בבלדה לחובש של 9/11 וכל אומה תעביר את הטראומות שלה במדיום הראשי שלה, אם שלנו זה משוררי מלחמות, אצל הבריטים יהיו שירי משוררים, אצל האמריקאים יהיו סרטי קולנוע… ואין בבאב אל וואד או הרעות עומק או מבט ביקורתי על הסיבות למלחמה אלא הנרטיב המיינסטרימי הבסיסי ביותר וגם מבחינת התחכום המטאפורי של השירים הללו, היו טובים יותר… אבל ביצירת נרטיב חברתי לא צריך חזון אומנותי, צריך מדורת שבט בה מעלים את זכר הגיבורים זה סרט של אמריקה לאמריקה ואני לא חושב שזה נכון לשפוט אותו על אומנותיות, איכות, מסר נושכני או ביקורתי, אלא להבין שזו דרכם להתמודד
אז מה?
זאת אומרת, בסדר, זאת מדורת השבט שלהם. אבל מכאן ועד לבטל את כל הקריטריונים האפשריים לביקורת של סרט הדרך ארוכה, והאמת, גם לגמרי לא ברורה לי.
שים לב: הביקורת שלנו אינה על האמריקאים, אלא על אוליבר סטון. הטריילר מעיד שיצירת הקולנוע שהוא יצר הולכת להיות נטולת כל ערך אמנותי, בידורי או אידיאולוגי (לכאן או לכאן) שהוא. למה שנעשה לו הנחות כי "זו דרכם של האמריקאים להתמודד"? כשאמא מבכה את בנה שנפל בקרב והנאום בנאלי ונטול ערך ספרותי זה לא ענייני; כשבמאי נחשב עושה אותו הדבר באותה הרמה, זה בהחלט ענייני, שלא לדבר על כך שלו אין את ההצדקה הפסיכולוגית או המוסרית.
תראה, אני מסכים שהטריילר נראה רע
ואףהסטתי עייני מהמסך בסללואו מושן שבו צועק קייג' RUN מחשש לעתיד ילדי העתידיים, אבל שוב זה סרטים לאמריקה בלבד, זה נאום הספד, ואני לא חושב שיש דרך אחרת להסתכל על זה,ניתוח אומנותי יאמר (לפי הטריילר) שהסרט בנאלי עלילתית וקיטשי בביצועו אבל יפספס את הנקודה. בידורי? יש לו ערך בידורי גבוה מאוד בשביל האמריקאים,כולם יזילו דמעה לזכר הנופלים יחד ואידאולוגי? פטריוטיות היא אידאולוגיה…
לדעתי הסרט הזה אינו עניינינו ותפקידו לעיניים אמריקאיות בלבד.
ובקשר להצדקה, אני לא רואה מה יתן או לא יתןלאדם הצדקה לעשות סרט כפי שהוא רוצה
אני די משוכנע שגם בארה''ב יש אנשים אינטליגנטיים,
אבל אל תתפוס אותי במילה.
וכמובן, כמובן,
שאנשים אינטליגנטיים אינם פטריוטים.
וכמובן, כמובן,
שפטריוטים לא מבחינים בדיאלוגים מהתחת.
וכמובן, כמובן,
שוב, בלדה לחובש לדוגמא, או באב אלוואד הם לא משתווים באיכות ספרותית לשירים רבים של רביקוביץ' או רחל או ביאליק או אלתרמן וכו' אבל יש להם מקום כגורם תרבותי מאגד כי הם יוצרים רגש לאומי אצל רובנו.
אני לא טוען לרגע שכל מי שפטריוט הוא אדיוט או שכל האמריקאים אנאלפבתים, לכן הבאתי דוגמאות מחוץ לציבור האמריקאי.
מה שאני כן טוען זה שבין אם זה משפטים מהדיאלוג של הטריילר הנ"ל או לחלופין משפטים כמו:
שלך עד יום מותך נשבע אז הפצוע
היום הוא יום מותי ענה לו החובש
(דן אלמגור) שגם הוא דיאלוג "מצוץ מהתחת" זה חלק מיצירת אתוס תרבותי לאומי, ומי שמצפה לגל רוויזיוניסטי על 9/11 שיציג את השוטרים כאוכלי דונאטס משועממים יצטרך לחכות כמה וכמה שנים…
''רגש לאומי'' תמצא גם אצל ביאליק ורחל, אגב.
וכמובן שנוכחותו של הנ"ל אינה באה בשום אופן על חשבון איכות ספרותית.
''רגש לאומי'' תמצא גם אצל ביאליק ורחל, אגב.
זה נכון אבל יותר אנשים יודעים לצטט את הרעות מאשר את מגש הכסף לדוגמא.
ויהיו סרטים יותר אומנותיים על 9/11, אבל צריך להבין שסרט זה לא יהיה ביקורתי או אומנותי כי זו לא מטרתו
מי טען שהסרט צריך להיות ביקורתי, ובאיזה שלב?
המטרה של הסרט, כפי שהיא מצטיירת מהטריילרים, היא לרגש ולהוקיר את אותם אנשים שקיפדו את חייהם ב-9.11. בשביל לעשות את זה צריך כשרון. אם העבודה של סטון מסתכמת בלהראות שני מגדלים ולחמם דיאלוגים מסרט אחר, אז הוא מנצל ניצול ציני את רגישות הצופים- לא צריך להשקיע, במילא כולם יבכו. הרי לך רגש לאומי.
אני לא חושב שזה ניצול ציני.
אני חושב שזו תגובה רגשית רפלקסיבית של כל לאום, לבטא את הכאב שלו בדרך הפשוטה ביותר והכנה ביותר, ככה הם מציגים את הגיבורים האידאליים שלהם, כפי שלא רק יפי בלורית ותואר, גם מכוערים מקריחים נפלו במלחמת תש"ח, אבל ההלם יוצר אידאליזציה אצל האומן.
ואם תקרא את התגובה הראשונה שהגבתי אליה תגלה בקשה לאמ- בוש שסטון יכין לצופיו התמימים…
אם נעזוב לרגע את מטאפורת הישבנים,
אני לא מבין מדוע השימוש בקלישאות זוכה לבוז אוטומטי. כשהקולנוע הוא על תקן של תרפיה קוקלקטיבית, או על תקן של מכונן אתוסים, שימוש מושכל בקלישאה ובקונבנציות "שחוקות" הוא בדיוק הדבר המתבקש. היוצר פונה לשפה המשותפת הרחבה ביותר ("אומץ , ידידות…") כי הוא מנסה להגדיר רגע בתולדותיה של אומה שלמה מבלי לבטא את דעתו הפרטית. תראה את סטון בסרט הזה לא כיוצר אוטונומי, אלא כקבלן של לאום. גם משימה מכובדת.
1000ג'ון סטיוארטים לא ישנו את העובדה שכשאמריקה מלקקת את פצעיה היא מדברת קלישאתית. ובצדק. זה בדיוק מה שאנשים רוצים וצריכים לשמוע אחרי טראומות לאומיות.
לא כל סרט צריך להישפט כיצירת אומנות נטו. לפעמים ההקשר שבו הסרט נוצר מוליך להרחבה של הקריטריונים לשיפוט.
סורי, אבל...
…בתור אחד שלא מחובר לטראומה האמריקאית (לפחות, לא כמו האמריקאים), אני בהחלט מסוגל לשפוט את הסרט הזה רק כיצירת אומנות. אני לא מבין למה לגונן על הסרט הזה ב- "…אבל בשביל האמריקאים זה בסדר". יופי. אז שיבושם להם. לי הטריילר הזה עשה רע.
איפשהו בין הישבנים לג'ון סטיוארט
איבדתי אותכם, אבל אני דווקא כן מסוגלת איכשהו להתחבר לתחושה הקשה של עם שחווה פיגוע טרור מתוקף היותי בת לעם שחווה פיגועי טרור, מה לעשות.
אז במקום לעשות סרט על המהות והעיקר (ואני לא נכנסת לאיזו עלילה אפשר היה לכתוב במקום זאת, זו כבר בעיה של אוליבר סטון לא שלי) מה שנראה זה שעשו זה סרט על "אומץ, חברות ובלה בלה בלה" וזה כבר לא מעניין. הרי יש חומר עלילתי שאפשר לעבוד איתו וזה יכול להחזיק סרט מעולה בצורה שתהיה רלוונטית לכולם ולא רק לאמריקאים הפחות אינטליגנטיים, אז בשביל מה צריך להשתמש בקלישאות הלעוסות האלה? אז כן, בוז אוטומטי.
פרנקן טולן בילדן אפרוצ'ן פסטן, ווי איר דארנטן דדן!
100 נקודות למי שיצליח לתרגם את הגרמנית עלגים שלי!
זה אתם הגדלתם את הכתב או המחשב שלי?
אחד מהטריילרים הגרועים שראיתי.
אוף טופיק (כבר ציינתי שצריך פה פורום?)
אבל צופן דה וינצי עם 20% טריות? אני יודעת שזו רק ההתחלה אבל ממש מוזר בעיניי…
http://www.rottentomatoes.com/m/da_vinci_code/
מישהו מתכנן ללכת לראות אותו כבר מחר?
סרט של רון הווארד ועקיבא גולדסמן גרוע?
מי היה מאמין
סרט של רון הווארד ועקיבא גולדסמן גרוע?
נו, אבל הטריילר היה ממש מבטיח. בקצב הזה עוד נראה סרט גרוע של ברט רטנר וסימון קינסברג… :(
זה אמנם לא מבשר טובות
אבל מבחינה תיאורטית, הכל עוד יכול להשתנות. אנחנו מדברים כאן על חמישה מבקרים בסך-הכל (אמנם שניים מהם "נחשבים" – עדיין).
אוף טופיק (כבר ציינתי שצריך פה פורום?)
ועכשיו 0%
הא?
זה לא אמור להיות אפשרי מתמטית. מה קרה למבקר הבודד מבין החמישה שכן אהב את הסרט? שינה את דעתו?
הא?
גם לי זה לא ברור. חשבתי שיש לי בעיה במחשב לרגע.
אולי זה גרם למבקר לשנות את דעתו-
http://news.yahoo.com/s/ap/film_cannes_da_vinci_code
הספיק לראות בינתיים את הסרט.
איזה אפקטים!
איזה?
אני חושב שהוא התכוון לשפם של ניקולס קייג'
ואני חושב שהוא לא ראה את הטריילר,
אבל הניח שרואים בו את קריסת התאומים והחליט לשחזר בדיחה עם זקן ארוך יותר משל בין לאדן.
כבר מזמן לא ראיתי
כל כך הרבה פאתוס וחשיבות עצמית דחוסים לכל כך מעט זמן. אין ספק, זה סרט של אוליבר סטון.
אפשר לומר הרבה דברים רעים על "אלכסנדר" אבל לפחות היה לו טריילר טוב. בנקודה הזאת לסרט החדש אין אפילו את זה.
אבל קשה לי להאמין שזה יהיה כשלון. להפך – אני חושב שזה יחייה את הקריירה הדועכת של סטון. בין אם מגיע לו או לא זו כבר שאלה אחרת מאד.
לינקים ישירים לעצלנים
קטן
http://www.apple.com/trailers/paramount/wtc/world_trade_center-tlr1_h320.mov
בינוני
http://www.apple.com/trailers/paramount/wtc/world_trade_center-tlr1_h480.mov
גדול
http://www.apple.com/trailers/paramount/wtc/world_trade_center-tlr1_h640w.mov
אוקיי, אני לא מבין.
מה יש לכולם נגד סטון?
מה אתם לא זוכרים את פלאטון או את נולד ב-4 ביולי?
או שחשבתם שגם הם היו גרועים?
כי אני מעריץ גדול של סטון ואין לי מושג על מה אתם מדברים בכלל כל היומית הזאת…
אני מבין שעל טעם ועל ריח אין להתווכח אבל אשמח לקבל הסבר מה כל כך גרוע בסרטים שלו ואני לא מדבר רק על אלכסנדר המושמץ (ולדעתי גם הסרט הכי טוב שלו).
הם לא היו גרועים בכלל
אבל כבר עבר הרבה הרבה זמן מאז שסטון עשה משהו ששווה היה לצפות בו. אני אישית לא אסלח לו על הדרך שבה טבח את התסריט של טרנטינו ל"רוצחים מלידה" (כן, אני יודע שזה נחשב לקאלט). השאלה הגדולה היא אם הוא מסוגל לביים משהו שלא עוסק במלחמת וויטנאם וששווה לבזבז עליו שעה וחצי פלוס מהחיים שלך. ממה שראיתי עד היום, התשובה היא לא.
אני חושב שהסיבה האמיתית שהמון אנשים (כולל אני) לא סובלים אותו היא בגלל התדמית שלו – מבקרים רבים מציגים אותו כסמאח דגול כשבעצם כל מה שהוא זה אנרכיסט עצבני עם תסביכי ילדות ונטיה להכרזות "אומנותיות" של סטודנטים שנה א' לקולנוע. ראה את הפילים הפסיכדליים ב"אלכסנדר" לדוגמה.
ולגבי "אלכסנדר" – טעם וריח וכו'. אני חשבתי שהוא לא היה רע כמו שעשו ממנו (בטח שלא רע כמו "המלך ארתור" – הייתי שם אותו באותה רמה של "ממלכת גן עדן") אבל הוא כן היה נפוח, ארכני, משעמם ומופרך לחלוטין (ממש כמו "ממלכת גן עדן"). ולכן מתוך סקרנות אני חייב לשאול – מה כן אהבת בו ולמה?
מה שאהבתי באלכסנדר:
הבלאגן בשתי סצינות הקרב- מאד אמין ובכלל הקרבות היו עשויים היטב ונתנו לי תחושה כאילו אני חלק מהקרב עצמו.
אהבתי את המוזיקה של ונגליס שהיתה מצוינת, אהבתי את משחק השחקנים ובמיוחד את ואל קילמר וקולין פארל.
אהבתי את העיצוב והתפאורה- הטובים והמושקעים ביותר שיצא לי לראות בסרט אפי כלשהו. לא פלא שתקציב הסרט היה 200 מיליון דולר.
אבל מעל ומעבר לכל אהבתי את השיטה בה סטון בחר להראות את אלכסנדר- דמות גדולה מהחיים ובעלת תסביכים מרובים. המהות הזאת הועברה היטב ובכלל אהבתי את דרך הצגת הסיפור ואת הטוויסט ההיסטורי שבסוף, הוא היה מאד נחמד.
תראה מה שעושה פרספקטיבה
אני חשבתי שסצינות הקרב היו החלק הכי חלש של הסרט (להוציא אולי את המבטאים). בלגן יכול לעבוד כשאתה מראה קרב מקרוב, מנקודת המבט של כמה דמויות ספציפיות, אבל אם אתה מראה אותו מרחוק, מעין הציפור, בלגן רק יבלבל ויכעיס את הצופה. במיוחד כשהבמאי טורח קודם להסביר אסטרטגיה ולשים כתוביות שמסבירות איזה חלק של הכוח נע לאן. לי זה נראה כאילו האסטרטגיה של אלכסנדר הגדול ע"פ סטון היתה לחפש את המלך האויב, לצרוח ולרכב ישר אליו.
לגבי המשחק אין ויכוח – השחקנים הראשיים מצויינים, במיוחד קילמר. אבל פארל עצמו כל כך לא מתאים לתפקיד שזה מצחיק – אני לא רואה ילד מתוסבך ובכיין כמו הדמות ששיחק מובילה צבאות שלמים לקרב.
שתי מילים: סיבוב פרסה
נכון שזה היה מזמן ואולי חורג ממגבלות הזמן שהזכרת, אבל סרט מצוין.
גילוי נאות – עם כל הכבוד, לא השתכנעתי להשקיע בצפייה ב"אלכסנדר", והצפייה החוזרת ב"נולד ב-4" שעממה מאוד.
מוזר
מוזר ששני שבאימם שהיו פעם מ"המורדים" : אוליבר סטון והזה שעשה את בלאדי סאנדיי – נו איך קוראים לו… פתאום הם עושים סרטי 9/11 מאד ממסדיים.
חבל
הכבאים מחולקים יפה לכל גווני האוכלוסיה בצורה קיצ'ית, אבל איך זה שאין שם אישה
חסר רק דגלי ארצות הברית מתנופפים בכל מקום
וזה טריילר לסרט החדש של מייקל ביי.
קלישאה א'...קלישאה ב'...
1. אם העורכים לא היו טורחים לציין שמדובר בסרטו א. סטון, האיש שאחראי ל"רוצחים מלידה", הייתי בטוח שבסרט של מייקל ביי עסקינן. בעיניי סטון תמיד היה מוקסם מכוח, אך משלב מסוים – "בכול יום ראשון נתון" כנראה – האיש איבד כול שמץ של ביקורתיות כלפי המדיום והתוכן של סרטיו. אם ב-94' סטון מנסה לחשוף את הציניות הטבועה בתקשורת-ההמונים, תריסר שנים אח"כ הוא יוצר סרט שכולו הצדעה לאופן שבו הוליווד ממסחרת אסונות. יש חוזרים בתשובה שנטבלים בירדן; סטון עושה תשדיר-תעמולה.
2. אין לי ספק שהרצון של סטון לקדש את זכרם של אנשי כוחות ההצלה שנספו ב-9/11 הוא אותנטי ותמים. אין לי ספק בגבורתם ואין ספק בצורך להנציח אותם. הבעיה שלי נעוצה באופן. מהטריילר נראה כאילו סטון אסף כול קלישאה הוליוודית בהישג-יד והטליא אותן יחד. מדוע זה בעייתי? ראשית, משום שמדובר כאן באנשים אמיתיים וההפיכה שלהם לקלישאה אמריקאית היא במובן מסוים השכחה שלהם. השוטרים והכבאים הללו היו אנשים שלמים ומורכבים וההפיכה שלהם לקלישאות מהלכות לא משרתת אותם, אלא את הקלישאה. הקלישאה, כאן, מתפקדת כגלופה. מה שלא מתאים לקונוונציה המיינסטרימית נשאר מחוץ לסרט. לכן, מדובר בהחפצה של האנשים הללו. הכבאי או השוטר הופך למרטיר, לאקזמפלר של דרך-החיים האמריקנית ועסיס חייו המורכבים, המסובכים, היומיומיים, מיובש בהינף הרחת-סדין אחת.
הטענה השנייה, והמורכבת יותר, היא שמדובר בשיתוף פעולה עם אקט-הטרור. 9/11 הוא הרגע הפוסט-מודרני האולטימטיבי, שבו אקט הטרור לוקח את סרט האסונות ההוליוודי ומפנה אותו כנגד הבשר החי של אמריקה. אם בראש חיל-החלוץ של האימפריאליזם האמריקני עומדים ברוס וויליס וטום קרוז, אל-קעידה מייצרים את תמונת המראה המדויקת ומראים מה קורה כשג'ון מקליין ואית'ן האנט נכשלים (מכיוון שמקביליהם המציאותיים אכן נכשלו. במקום להכיר בכישלון, הוליווד העדיפה לייצר עודף מופרז של דימויים שמכחישים את הכישלון).
באופן סימולטאני להתקפה עצמה, משדרי החדשות החלו לייצר דימויי-נגד לדימוי שהטרוריסטים ייצרו. התנהל קרב אחד באתר האסון עצמו, שבו ניסו כוחות ההצלה להציל את חיי הקורבנות, וקרב אחר, על הפרשנות של האירוע. אלא שהפרשנות שהציעו רוב ארגוני-החדשות להתקפה, היא בדיוק זו שאל-קעידה קיוו להנציח – של התנגשות ציוויליזציות. מכיוון שברגע שהנבל ההוליוודי אינו גבר לבן אמריקני הוא תמיד מהווה סינקדוכה של תרבות שלמה אחרת – השחורים, האסייתים, הנשים, אל-קעידה לא נתפסה כארגון טרור רדיקלי ושולי בתוך הציוויליזציה האיסלמית הענקית, אלא כביטוי המדויק ביותר שלה. מעתה, אל-קעידה והאיסלם הופכים למושגים סינונימיים. זהו הניצחון הגדול ביותר של אל-קעידה והוא הושג בדיוק דרך שימוש בקונוונציית הנבל ההוליוודית.
אוליבר סטון, כשהוא ממשיך להשתמש באותן קונוונציות הוליוודיות, ואף מנצל את מותם של השוטרים והכבאים כדי להעניק משנה תוקף "ממשי" לקלישאות הללו – הנה, כל מה שאנחנו מדברים עליו בסרטים התרחש במציאות: האומץ, החברות – ממשיך את האסטרטגיה של אל-קעידה, שהיא הבלוק-באסטריזציה של המציאות. גם אם סטון לא יזכיר בסרטו את אל-קעידה אפילו ברמז, ההפיכה של הגיבור האמריקני לקלישאה משמרת את היחס הבינארי שבמסגרתו אם אמריקה היא הטוב המוחלט (גם אם הלא-מושלם), אזי האיסלם (שהפך בעצמו לסינקדוכה של א-קעידה) הוא בהכרח הרוע המוחלט. כשהמציאות הופכת לסרט-קיץ ישנה רק דרך אחת לסיים את הסרט בחיסול טוטאלי של אחד הצדדים; ישנה רק דרך אחת לחיות את המציאות עם אידיומט מוגבר עד הסוף.
אלא שאקט הטרור לא נועד להוביל להשמדה מוחלטת וחד-צדדית גם אם כך מפרש בוש את האירוע. מה שאל-קעידה מקווים ליצור הוא מעגל-קסמים שבו היא וארה"ב מציירים דימויים ודימויי-נגד, מיתות ומיתות-נגד באופן שמזין את עצמו פיגוע ואחריו תגובה, קלטת ווידיאו מהמדבר ואחריה מפגן פטריוטיות דביק וחוזר-חלילה. בוש חושב שאם הוא יקטום מספיק ראשי-נחש הטרור יפסק. אפילו ספילברג יכול להסביר לו שזה לא יקרה. במקום סוף הוליוודי טוב אנחנו מושלכים להתגוששות שבה אף צד אינו יכול להרשות לעצמו לשחרר את האחיזה.
סרטים כמו זה של סטון הם בלתי-נמנעים, אלא שהם מנציחים את המאבק יחד עם קורבנותיו. הדרך היחידה להתנגד לאל-קעידה היא להפסיק לתפוס אותה דרך הפריזמה ההוליוודית ולייצר דימויי-נגד שאינם כפופים לקונוונציות פשטניות. במידה מסוימת אני חושב שסרט מיינסטרים אמריקני פשוט לא מסוגל להתמודד עם ההשלכות של 9/11; הוא רק נידון לשחזר את תמונת-העולם הפשטנית והמזיקה שהאירוע יצר. הצעד האמיץ, והבלתי אפשרי, הוא פשוט לא לייצר סרטים עלילתיים קונוונציונאליים על 9/11, אלא לחפש דרך ייצוג רדיקלית ושונה, מכיוון שהניכוס המבריק והנורא שאל-קעידה עשו לסרט-הקיץ ההוליוודי הופך אותו לבלתי-כשיר יותר לייצוג.
יש לי שתי בעיות עם הטענה שלך:
1. אתה שופט את הסרט אך ורק ע"פ הטריילר וע"פ הפילמוגרפיה הקודמת של סטון. אז נכון, הטריילר די גרוע, ואין הרבה סיכויים שהסרט יהיה שונה ממנו. אבל בכל זאת, זה לא כל כך הוגן באופן כללי לשפוט סרט רק ע"פ טריילר. זה אולי קצת קטנוני, אבל דברים כאלה תמיד הפריעו לי.
2. אני בהחלט מסכים איתך שסטון מעריץ את כוחות ההצלה האמריקאנים הנספים, לפחות כפי שזה נראה בטריילר, אך זה לא משהו שחדש אצלו באופן מיוחד. בכל אחד מהסרטים שלו שראיתי, הוא תמיד מעריץ בכנות, ולפעמים גם בטיפשות, את גיבורי סרטו. ב"סלוודור" הוא מעריץ את העיתונאים האמריקאנים. ב"פלטון" הוא מעריץ את חיילי המארינס הפציפסטיים מויאטנם. ב"רוצחים מלידה" הוא מעריץ את פורעי החוק ה'נאבקים' במוסכמות. וב"בלאדי סונדי" הוא מעריץ את הספורטאים ההגונים בספורט האמריקאני. אוליבר סטון הוא כנראה הבמאי הכי מתלהם והחלטי שפועל כרגע באמריקה, וזה דבר שבדרך כלל מוביל לגריעות סרטיו, אבל לפעמים, אם הרעיון טוב, גם ההתלהמות יכולה לעזור (וזו גם הסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את "סלוודור"; עוד לא ראיתי סרט שמצליח להיות כה מתלהם וכה מקסים ומרגש בו זמנית).
יכול להיות שזו הסיבה שסטון במאי מושמץ כל כך, בגלל חוסר הגמישות המנטלית המאפיינת את סרטיו. בכל אופן, גם אני לא משתגע עליו, אבל כל יצירה שהוא עושה היא בראש וראשונה מסקרנת, וכשהסרט הזה יצא לאקרנים, אני מבטיח לכם שאני אקנה כרטיס.
שתי תשובות.
כמובן, אתה צודק לגבי הטריילר. אם הסרט יהיה שונה, אצטרך לחזור לכאן ולהכות על חטא.
שנית, אמנם לא ראיתי את "סלוודור", אבל ב"פלאטון", "וול סטריט", "סאנדיי", ו"רוצחים מלידה", סטון מעריץ את האאוטסיידר (וגם זה לא לגמרי נכון, כי הוא עדיין מרגישים את התשוקה שלו לכוח הגולמי של הדמויות של מייקל דאגלאס וטום ברנג'ר). ב"מרכז המסחר העולמי" זה לא נראה ככה. קשה אמנם לשפוט את הדמויות, אבל הן מתנהגות פחות או יותר כמו מלח הארץ.
הווה אומר, אם בסרטים אחרים שלו אפשר לדבר על סוג של ריבוי-קולות (פוליפוניות), כאן זה לא המצב. וסטון בוחר לעשות סרט על אירוע שאין שום סיכוי, בהלך הרוח הפוליטי היום, להשמיע קולות אחרים לגביו. החד-קוליות הזו, לטענתי, פוגעת גם בגיבורים עצמם.
הבלוק-באסטריזציה של המציאות - שלך? או ביטוי קיים?
כי אימצתי. באופן כללי, אם תמצא אותי בפיקניק נראה לי שיהיה לי מעניין לדבר איתך על זה (למשך הזמן שאני אצליח לדבר ברצינות על משהו, שנכון לחודש זה מסתכם בכחצי שעה ביום טוב). הייתי מנסה לנהל את הדיון הזה כאן, אבל זה פשוט לא יעבוד בלי טונים בדיבור ונפנופי ידיים נרגשים, אני חושבת.
אכן ביטוי מצוין.
הביטוי היה שלי, עד לרגע
שהחלטת לאמץ אותו, ועכשיו הוא של מי שרוצה להשתמש בו.
אם ניפגש בפיקניק נדון בתמלוגים. אני, אגב, אהיה הבחור שמחפש את העלמה עם הטונים בדיבור ונפנופי הידיים הנרגשים.
קלישאה א'...קלישאה ב'...
בסך הכל אני מקבל את העמדה שלך, וגם די מתפעל מהצלילות שבה ניסחת אותה.
ובכל זאת, קשה לומר שהתכלית העיקרית של סרט מהסוג הזה היא הנצחת חייהם של הגיבורים, או אפילו אידאליזציה שלהם. הפונקציה המרכזית היא עיבודה של הטראומה הגדולה למדיום הלאומי, תוך שימוש בשפה הלאומית הכי שחוקה, ובאסטתיקה הלאומית הכי גסה. בקיצור – התכלית המרכזית של הסרט הזה היא היותו קיים.
בדרך ננצל את המושאים הכי קוצנזוסואליים של המאורע – אנשי ההצלה. בזאת מסתיימת החשיבות האמיתית של הגיבורים לכאורה הללו.
ישנם רגעים מסוימים בחייה של אימפריה, שחייבים להיברא מחדש על פי צלמה ודמותה. זוהי פעולה תקינה של מנגנון השרדות: האיום הגדול, זה שאונטולוגית נמצא מחוץ להישג ידינו, יהפוך להיות חלק ממארג הסמלים שלנו, ועל ידי כך הוא יהפוך לנגיש לנו, ומובן לנו, במישור האפיסטמולוגי.
העיצוב המחודש הזה של המציאות הוא חיוני לאומה האמריקאית, כשם שהוא בלתי נמנע.
מדובר על פעולה ראשונית, מין מכניזם הגנה של תת מודע קולקטיבי. אומנם אי הנמנעות שבקיומו של סרט כזה לא הופכת אותו לחסין בפני ביקורת, אבל היא בהחלט הופכת אותו לפחות מועד לביקורת שהיא לא אומנותית (פוליטית במקרה שלך).
משום שהסרט של סטון מקיים זיקה ישירה לאירוע ההיסטורי עצמו, הוא מאבד את העוצמה האלגורית
שסרטים אחרים ניחנים בה. כל הקלפים מונחים על השולחן, או על ספת הפסיכולוג אם תרצה, בזמן שאמריקה בונה מחדש פינה קטנה יחסית של המציאות.
התייחסות אלגורית לאירועים היסטוריים, כזו שניתן למצוא בסרטי הטובים-המוחלטים-נגד הרעים-המוחלטים-במאבק-על-גורל האנושות, היא הרבה יותר מסוכנת, והרבה פחות מובנת מאליה כמו הסרט של סטון, ולכן על הנקודה הזו בהודעתך אני חותם בשתי ידיים.
בהשראת אירועים היסטוריים.
ראשית, הערה מתודולוגית. התיאור שתיארת את היחס בין המדינה ובין אוליבר אינסטרומנטאלי (סטרוקטורליסטי) מדי לטעמי. לא אני, ולא אתה, וגם לא סטון, איננו מריונטות של ה"מדינה". אוליבר, לפחות לפי הטריילר, הוא סובייקט לאומי גא, ואני ואתה אולי פחות, אבל כולנו מדברים במסגרת אותו שיח של לאומיות. אני באמת ותמים מאמין שאוליבר חושב שהוא מכבד את זכר הקורבנות ואת רצון המשפחות. אני חייב להתעקש על ההומניזם שלו משתי סיבות. אחת, מכיוון שברגע שהפכתי אותו לפיתום של השיח הלאומי, שללתי ממנו את אותה סובייקטיביות שאני מתעקש לייחס לשוטרים ולכבאים: את היכולת להיות יותר מאיבר של מנגנון גדול יותר. את הזכות להיות בעלי שני מימדים לפחות. שנית, יש בכך משום זלזול ביריב. הרי ברור לך שאני ואתה מהדהדים עמדה ביקורתית באותה מידה שאוליבר מהדהד עמדה לאומית. אסור לנו להציב את עצמו בעמדה טרנסצנדנטית. אחרי הכול, העקרונות שאנחנו פועלים בשמם פגיעים גם הם לדה-קונסטרוקציה.
עכשיו, לגופה של טענתך " ישנם רגעים מסוימים…" אנחנו, כמובן, מסכימים שמדובר ברפלקס הגנה. אלא שההבחנה שאתה עושה בין סרטים אלגוריים לסרטי face-value כמו ש-, אנחנו מניחים, הסרט של סטון יהיה, נראית לי נמהרת. בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעת ה-"בהשראת אירועים היסטוריים", שבעיקרון אומרת: היסטוריוגראפיה מקצועית ומבוססת זה נורא נחמד, אבל זה לא מוכר סרטים. מכיוון שממילא הנער האמריקני הממוצע לומד יותר על ההיסטוריה מהוליווד מאשר מהמקצוענים, ומכיוון שהמטרה שלה היא בראש ובראשונה עשיית רווח, אפשר להשליך היסטוריות לא-נעימות לפח. הגישה הזו מטשטשת מאוד את האבחנה שעשית, מכיוון שאנחנו עדים לבליעה של ההיסטורי או המציאותי לתוך הבדיוני. כלומר, האופן שבו הוליווד מתייחסת למציאות כאל סדר ממדרגה שנייה, מונע מכול הסרטים שהיא מייצרת להיות face-value והופך את כולם לאלגוריים במידה כזו או אחרת.
מילא שהמציאות הפסיקה להיות פקטור בבניית הבדיון. מה שאותי מדהים ומפחיד הוא שההבניה מחדש של המציאות, כמו שקראת לתהליך, מבוצעת על-פי ובאמצעות קונוונציות של שוברי-קופות. כל הבניה של המציאות נעשית על פי מודלים נרטיביים, אלא שהמודרניות התגאתה בריאליזם הרציונאלי וקר-הרוח שלה. 9/11 מסמל עידן חדש, שבו הקפיטליזם מרוצה כול-כך מעצמו עד שהוא גורם לנו להאמין ששובר-הקופות פנטזיה גמורה ומוחלטת יכול לשמש כמודל מציאותי. לא שאני טוען חלילה שהז'אנר "ריאליזם" כן היה מודל ראוי, או מודל ראוי יותר מהמודל הפנטסטי, אלא שלריאליזם לפחות הייתה יומרה להיות מציאותי. לשובר-הקופות אין אפילו את היומרה הזו.
בהשראת אירועים היסטוריים.
ההערה המתודולוגית שלך היא לב ליבה של הטענה שלי: זהו היחס שכיוונתי אליו – יחס אינסטרומנטלי בין המדינה לסטון, או תוצאה דטרמיניסטית של שרשרת ארועים שבסופה סטון וקולו של הקולקטיב האמריקאי נהפכים יישות אחת.
הקשר אינו קונטינגנטי. לו זה לא היה סטון, זה היה במאי אחר. הייצוג הכל אמריקאי האולטימטיבי של הניין אילבן, במודל הסכריני שהטריילר מציע לנו, הוא מחוייב המציאות באופן טוטאלי.
אני מוכן להשלים עם הפגיעות לדה-קונסטרוקציה, כתנאי לביצועה של דה-קונסטרוקוציה כשמערך הנסיבות דורש אותה.
הפסקה השניה שלך היא מרתקת, משום שאתה עומד בה על ההבדל הזעיר אבל המשמעותי עד מאד שבין הבדיה המוחלטת, לבין המציאותי שנבלע בדפוסי הבדייה : הזיקה, שבהפרזה אפשר לכנות אותה פורמליסטית גרידא, שבין הסרט לבין המאורע ההיסטורי שאותו היא מתיימרת לייצג.
זו הזיקה שנוטלת מהסרט של סטון את העוקץ הפוליטי המסוכן שלו, משום שבגינה הוא מאבד את העוצמה המיתית והאלגורית שסרטי ה"אסקפיזם" מאופיינים בה.
הוא יתוייג במגרת הזיכרון האמריקאי כ"סרט על אנשים פשוטים וגיבורים גדולים", או כ"סיפורם של כמה אנשים רגילים, שהפגינו אומץ בלתי רגיל". התג-ליינים הפושרים האלו נובעים מהמעמד הפסאודו-מציאותי של הסרט. והמעמד הפסאודו-מציאותי של הסרט הופך אותו לבלתי מזיק. הסרט אמור להוליך את הצופים להשלמה עם המאורע, לא לפרשנות משיחית שלו. זהו כוחה הממתן של הכביכול-היסטוריה. ולכן הסרט הזה הוא כמעט הכרח הישרדותי.
ההשתוללות הפראית של איתן האנט ו<הכנס שם של גיבור אקשן כל אמריקאי כאן>, היא מקור הבעתה האמיתי. אין את הזיקה הפורמליסטית להיסטוריה, שתרסן את הלהט הרליגיוזי של השמדת האיבל דוארס. הסרטים הללו, כמו כל מלחמת בני אור ובני חושך אמיתית, מתרחשים בעצם מחוץ לזמן. מעבר להיסטוריה.
כלומר, אתה
טוען שדווקא הפסבדו-מציאותיות של הטריילר של סטון מאפשר לנו לסמן אותו כבדיוני ולכן כלא מזיק, ודווקא המשיחיות הפומפוזית של אית'ן האנט, פנטסטית ככול שתהיה, בדיונית ככול שתהיה, נידמת, אחרי ההיפוך האפיסטמולוגי של 9/11, כמודל הנכון של המציאות, מכיוון שהיא מציגה עולם א-היסטורי, בינארי וקפוא.
איי לייק איט. איי לייק א לוט. נדמה לי אפילו שוולטר בנימין אמר דברים דומים (לא על 9/11, כמובן).
בקיצור, בגלל שאני מרגיש שגם לי יש חלק ביצירת הטענה הזו אני מרשה לעצמי לטפוח לנו על השכם.
אני עדיין חושב שתפיסת הסובייקט שלך אינסטורמנטלית מאוד, ושאתה חייב לתת את הדעת על כך שהכוח עובד דרך הסובייקט ולא רק עליו. הסגולה הגדולה של הכוח היא ליצור חוסר יכולת להבחין מתי הסובייקט עושה כי הוא רוצה ומתי הוא עושה כי כוחות-אדיר חברתיים כופים עליו. אם תגיע לפיקניק, אולי נוכל להרחיב בנושא.
הטענה בעיקרה שלך,
והיא התחילה בהודעתך המקורית שניסחה בצורה ברורה להפליא רעיון שעד עכשיו עבר אצלי בקיטועים ובבלאגן. שאפו.
אהה.. הפיקניק. סיכוי נמוך שאגיע, אבל עדיף סיכוי נמוך משום סיכוי. אם ירצה השם.
קצת פרספקטיבה היסטורית, בבקשה
ראשית, מבריק ובהיר. אבל עיקר בשנית: גרנדיוזי וגורף מדי. אתה מניח הנחות כוללות ואבסולוטיות מאוד הן לגבי אופי היצירה הקולנועית, הן לגבי הלך הרוח בארצות הברית, ובעיקר לגבי השבר שבין העבר להווה. וכאן הויכוח הקונקרטי היחידי שלי עם הטענה שלך: מה ההבדל הממשי בין מה שעושה אוליבר סטון לבין, נגיד, נאומים של סנטורים ברומא? הצגת האויב בחלק מסיפורי התנ"ך? הדרך שבה האנגלים התייחסו לצרפתים במלחמת מאה השנה?
השטחה של האויב, האלאה של הלאום, פולחן הגיבור ואפילו התנגשות בין ציבליזיציות – כל אלו רעיונות עתיקים מאוד, וייצוג שלהם באמנות תמיד היה נפוץ ביותר. ניחא שאני לא חושב שישנו הבדל משמעותי בין התופעה בכלל למופע הנוכחי שלה, אלא שקשה לי עם ההנחה הכמעט אקסיומטית שלך שברור שמדובר במשהו חדש וחדשני.
אגב, אם נישאר צמודים למדיום, האם הייצוג של הרוסים ו/או של הגיבורים בכל סרטי המלחמה משנות ה-80 באמת שונה כל-כך מהייצוג של הערבים ו/או של הגיבורים בסרטי המלחמה שמתחילים לצוץ עכשיו? מלחמת בני אור בבני חושך קלה לעיכול, מוכרת כרטיסים ומתיישבת, בכל מקרה, עם המדיניות המוצהרת של הממשל (שהיא, סביר להניח, המדיניות הפופולרית ביותר בכל מקרה).
ללא ספק, ההנחה שלי גרנדיוזית וגורפת מדי. לשמחתי הרבה, "עין-הדג" עדיין לא עומד בקריטריונים אקדמאיים, ואפשר לכתוב בו שטויות במיץ בלי לגבות אותן במחקר מפרך (וזאת, כמובן, הייתה מחמאה).
ועכשיו להשגותיך. אתה טענת שאין בייצוג הלאומי שסטון מציע בטריילר שום חדש. אני טוען שמכיוון שהטריילר הוא תגובה פוסט-טראומטית לפיגוע, ו-9/11 הוא אירוע בעל משמעויות אדירות לשאלת הייצוג האמנותי בכלל, אי אפשר להבין את הטריילר של סטון שלא ביחס לשבר של 9/11. כדי להנהיר את עצמי אני צריך לחזור על עיקרי הדיון של עם התחש; אני מתנצל על החזרה מראש, היה סבלני עימי.
אני טענתי שבשנים האחרונות הוליווד הולכת ומטשטשת את ההבדל (הקונטינגנטי, כמובן) בין בדיון ומציאות. מופעים של התופעה הזו אפשר לראות בתעשיית הכוכבים (התגובה לחדש של טום קרוז), בהזניה של ההיסטוריוגראפיה ("בהשראת אירועים היסטוריים") והפיכה של חדשות הבידור לחשובות לא פחות, ואולי יותר, מחדשות על דרפור.
ברור שעלינו לסייג ולומר, שמאז ומתמיד התרבות מבנה מציאות על-פי נרטיבים בדיוניים. אלא שהמערב, החל מהנאורות, מתגאה בהבניה "ריאליסטית" של המציאות. הוגים כמו ז'אן-פרנוסאה ליוטר, בנדיקט אנדרסון והומי ק. באבא עמדו על הנקודה הזו באינסטנציות שונות: פילוסופית, לאומית וקולוניאלית (ועל כתפיהם עמדנו התחש ואני). במסגרת ההבניה הזו המציאות, כפי שהיא מתבטאת במסגרת ז'אנר בדיוני בשם ריאליזם, תמיד קודמת, מבחינה טמפורלית ומטפיזית, לבדיון.
את העדיפות של המציאות על הבדיון אפשר למצוא, החל מהנאורות, למעשה בכול המחשבה המודרנית עד הפוסט-. אנחנו אוהבים לדמיין את עצמנו כרציונאליים, אמפירציסטיים ומדעיים. מצד שני, כמו שטענתי, תעשיית הבידור, מתוך צורך למקסם רווחים (אבל לא רק), מנהלת מערכה שיווקית ואמנותית שחותרת נגד הקונוונציה (הבדיונית) שהמציאות קודמת לבדיון.
בא אל-קעידה ומעיז לבצע את המהלך "הבידורי" הזה נגד אמריקה עצמה. נדמה, למעשה, שאל-קעידה מתקיף את אמריקה כפי שזו השתקפה דרך הוליווד. אנחנו עדים לפיגוע טרור שמשתמש באופן חתרני בקונוונציות הוליוודיות כדי להרוג את אלה שנתפסים כצרכנים שלה.
מה חדש כאן מבחינה היסטורית? אם עד עתה פיגוע הטרור נתפס כאקט תרבותי אוריינטלי טהור שאנחנו נשלח ילדים להתאבד באמצע שוק? נוור! שמפריד בין המערב הנאור למזרח הברברי, 9/11 הוא ניכוס פוסט-קולוניאלי של פרקטיקה מערבית סרט האסונות בשם מטרה אוריינטלית: ג'יהאד. אנחנו עדים כאן לסוג חדש והיברידי של מאבק אלים, שמערער כול הבחנה בינארית בין מזרח ומערב. זוהי הוכחה, לדעתי, לטענה של ז'יז'ק שלא מדובר כאן בהתנגשות ציוויליזציות, אלא במאבק אימננטי לאימפריאליזם המערבי החדש.
והנה בא סטון ולפי הטריילר, מנציח את הקלישאות הפטריוטיות-לאומיות מקדמת דנן. אלא שמכיוון שכול המאבק בין אל-קעידה לארה"ב מתרחש במסגרת התרבות המערבית, לא יכולה להיות כאן הבחנה אמיתית וחותכת בין ציוויליזציות ולאומים אפילו ברמה האישית, אם אינני טועה, הטרוריסטים היו תושבי, וחלקם אזרחי, ארה"ב. מה שסטון מנסה לעשות הוא לקחת את השעטנז הזה ולטהר אותו מחדש.
כלומר, 9/11 היה הרגע שבו אמריקה יכולה הייתה להבין שלא מדובר כאן בהפרדה שרירה בין תרבויות, ושאפילו תרבותה שלה היא בסך-הכול האיפור המנצנץ של תנועת-ההון האדירה והאנונימית לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. פיגוע טרור שבו אזרחים ארה"ב מוסלמים מבצעים סצנריו מסרט הוליוודי כדי להנציח תרבות שמקורה בסהר הפורה, חייב לגרום לנו להבין שקטגוריות של לאום וציוויליזציה איבדו את רוב כוחן ההסברי.
מכיוון שהסרט של סטון נצמד לקטגוריות הללו, הוא אנכרוניסטי לפני שעוד יצא לאקרנים. כול עוד ארה"ב תציג לעצמה את המאבק עם הטרור במונחים לאומיים ותרבותיים היא נדונה לשחק לידיהם של הטרוריסטים, מכיוון שלא מדובר כאן בארגון שמייצג ציוויליזציה מוסלמית. הוא מייצג רק את עצמו.
אני חושב שזה מסביר, אגב, את ההבדל בין ההצגה של הרוסים לזו של הטרוריסטים. בתקופת המלחמה הקרה עוד ניתן היה לבצע הבחנה מינימאלית בין תרבויות ובעיקר בין מערכות כלכליות. הסיבה שבריה"מ אינה קיימת עוד היא בדיוק בגלל שההבחנה הזו הפכה לחסרת-טעם. זה לא שהיעלמותו של הקומוניזם הפכה את הקפיטליזם למערכת הכלכלית-תרבותית ההגמונית, אם לא היחידה, בגלובוס. הפיכתו של הקפיטליזם למערכת הכלכלית-תרבותית השלטת העלימה את הקומוניזם.
הסדר העולמי החדש דורש אופני ייצוג חדשים. אמנם לא ראיתי את מב"א 3, אבל נדמה לי שהרשע שם הוא סתם וואספ משוגע. יכול להיות שמדובר ברצון ליצור פנטזיה מוחלטת וא-פוליטית לחלוטין, אבל אולי מדובר בהבנה אינטואיטיבית שלא ניתן להשתמש יותר ברשעים שמקור רשעותם המהותני נובע מתרבותן השונה.
.זה לא שהדיון לא מרתק.
אבל למרות הכל, אני פשוט לא מסכים.
שימוש בטכנולוגיות מערביות, שימוש במשהו הנלקח מסרטים הוא משהו שהופך את המאבק לתרבותי פחות? האם שימוש בסממנים חיצוניים עושה את המאבק ללא תרבותי לחלוטין. כיצד שאיבת סממנים כאלה, עוקרת את ליבו של המאבק מלבד באופן המטאפורי ביותר, כפי שהסברת בהרחבה?
על צורה ותוכן
מהשימוש שלך בביטוי "סממנים חיצוניים" אני מניח שהטענה שלך היא כזו אמנם אל-קעידה התעטף במלבושים מערביים, אבל עמוק בפנים הוא עדיין שליח של התרבות האיסלמית. האם אני טועה כשאני מניח שאתה מפריד בין הצורה (המערבית) לתוכן (המזרחי)?
לדעתי אי אפשר להבחין בין צורה ותוכן (או במילים אחרות, המדיום הוא המסר). אינני יכול להתעלם מהמשמעויות הסימבוליות של הפיגוע. אל-קעידה בוחר לדבר בשפה מערבית: פיצוץ בניין כדי לייצר ספקטקל בדיוני הוא פריבילגיה של מפיקים אמריקניים שרוצים לייצר שוברי-קופות. זו לא בחירה מקרית.
אל-קעידה מבצע "חזרה חתרנית" של הפריבילגיה הזו אותו ספקטקל, הפעם במציאות. אלא שהבחירה לדבר בשפה מערבית הופכת את אל-קעידה לחלק מהשיח המערבי.
עכשיו, ההפרדה בין צורה ותוכן משרתת את מטרותיו של אל-קעידה. אל-קעידה מאמין בהתנגשות תרבויות. הוא שהצורה המערבית יכולה לשרת את התוכן האיסלמי מבלי להתערבב בו. מה שניסיתי להראות בהתכתבות שלי עם התחש ועם אדם, הוא את הפרדוקס המובנה בפעולת-הטרור הזו.
הפרדוקס הוא כזה אל-קעידה מבקש לסמן את עצמו כבא-כוחה של ציביליזציה איסלמית, אבל הדרך האפקטיבית, היחידה כנראה, לעשות את זה היא באמצעים "קולנועיים" שהם מערביים במובהק. הפרדוקס הזה משרת את אפקט הטרור, מכיוון שהוא מפנה נשק אמריקני נגד אמריקה עצמה. אבל, וזה אבל גדול, הוא גם חושף את ההכפפה של אל-קעידה לעולם-הדימויים המערבי. כדי לפגוע באמריקה, אל-קעידה חייב להרוג באמריקנית. בתוך כך הוא מסייע לשימורה ולא לחורבנה.
לכן, דעתי האישית היא שאחרי 9/11, קטגוריות כמו (תוכן) מזרחי, (ביצוע) מערבי, אמריקה, איסלם, פשוט כבר לא תקפות יותר. זה לא שלא קיימת תרבות אמריקנית או תרבות איסלמית; אלא שכאשר ההון שמזין את ארגוני הטרור מגיע מנפט שנמכר לאמריקנים, אנחנו יכולים לדבר רק על מערכת כמעט-גלובלית הקפיטליזם שבמסגרתה נאבקים כוחות הגמוניים יותר "אמריקה" בכוחות הגמוניים פחות "ארגוני-הטרור" (ואני חוזר ומזכיר: אמריקה חושב שהיא מייצגת את המערב ואל-קעידה חושב שהוא מייצג את האיסלם. שניהם טועים.)
לדעתי, אי אפשר לדבר על תרבויות מובחנות באמת כאשר הן פועלות במסגרת אותה מערכת שמטשטת את ההבחנה הבנאלית בין כלכלה ותרבות.
הדרך היחידה, בעיניי, להתנגד לתופעת הטרור העולמי, היא להכיר בעובדה שהוא לא איום חיצוני על המערכת, אלא חלק ממאבק-כוחות בתוכה.
נכון שמדובר רק בהתנגדות תרבותית, אבל אם הצלחתי להראות שאל-קעידה היא תוצר קפיטליסטי לא פחות ממקדונלדס, אולי ערערתי את הטענה של אל-קעידה שהוא מתפקד כאלטרנטיבה אמיתית למערב.
צריך לזכור שכול הדחף הטרוריסטי נובע מתפיסה וולגרית ומוחלטת של הבדל (תרבותי ודתי). אם נטשטש את ההבדל הזה ונשנה את החשיבה הקטגורית שלנו, אמנם לא נפסיק את הטרור, אבל נחשוף את איוולות היומרה שלו לשינוי רדיקלי. ייתכן שאי אפשר לעשות יותר.
על צורה ותוכן
השימוש באותה צורה נובע בראש ובראשונה מסיבות של אפקטיביות, ואתה יודע מה, כן, גם שוק על ידי השתמשות במערכת דימויים מוכרת. אבל גם זה אלמנט חיצוני, וזאת משום שהמטרה היא שונה לחלוטין, והיא זאת שמגדירה את הסיבה למה שהם עושים. אתה מבטל את ההפרדה הדיכוטומית לכאורה בין צורה לתוכן, כאשר ההבדלה דוקא כן דיכוטומית לחלוטין. מסיבה פשוטה – על שאלת התוקפנות, שתי הקבוצות יענו באופן שונה. אחת תענה כן, היא תתקוף כדי להנחיל אידאולוגיה או משהו כזה, והשניה לא.
בדיוק באותו אופן גם השימוש האיסלאמי באמצעים קפיטליסטיים נובע רק מהעובדה שהוא הוכח כאפקטיבי ביותר, והמטרה מקדשת את האמצעים. אבל המטרה בסופו של דבר היא הביטול של אותה מערכת שאותה המוסלמים עצמם מחשיבים כאפקטיבים ולכן משתמשים בה.
(אגלוש מעט, ואתן דוגמה שאני לא מעוניין לדון בה. תחשוב על חרדים וועדות הכספים. זהו).
אני אומר זאת כך, אתה רואה את המצב כמצב נתון שאינו בר שינוי. מצב סטטי של מצבים של שקט ומצבים של פיגועים. אבל אם רק נתאר לעצמנו גרף עולה (או יורד, תלוי בפרספקטיבה מן הסתם) הכל ייראה אחרת. מנקודת האיזון בין כלכלה ואמצעים תרבותיים שנמצאת כיום לכאורה בצד המערבי שלה. הרי שבמצב שבו אחד מהצדדים יאלץ להכנע בכח, נקודת האיזון עשויה להשתנות לגמרי, ולו משום שפקטור האפקטיביות כבר לא יהיה רלבנטי.
על צורה ותוכן
"אתה מבטל את ההפרדה הדיכוטומית לכאורה בין צורה לתוכן, כאשר ההבדלה דווקא כן דיכוטומית לחלוטין. מסיבה פשוטה – על שאלת התוקפנות, שתי הקבוצות יענו באופן שונה. אחת תענה כן, היא תתקוף כדי להנחיל אידיאולוגיה או משהו כזה, והשנייה לא."
אנחנו עדיין מדברים על ארה"ב ואל-קעידה? כשאתה כותב "השנייה לא…תתקוף כדי להנחיל אידיאולוגיה" אתה בוודאי לא מתכוון לארה"ב שפלשה לויאטנם ולעירק כדי להנחיל אידיאולוגיה שנקראת "קפיטליזם", ועשתה בדרום-אמריקה כבשלה כדי למנוע את עלייתם של משטרים סוציאליסטיים.
"בדיוק באותו אופן גם השימוש האיסלאמי באמצעים קפיטליסטיים נובע רק מהעובדה שהוא הוכח כאפקטיבי ביותר, והמטרה מקדשת את האמצעים. אבל המטרה בסופו של דבר היא הביטול של אותה מערכת שאותה המוסלמים עצמם מחשיבים כאפקטיביים ולכן משתמשים בה."
ההכללה שאתה עושה לגבי מה שכ-ו-ל המוסלמים רוצים גובלת באוריינטליזם. אני לא יודע מה כול המוסלמים רוצים ואם הם בכלל רוצים את אותו דבר. אני יכול רק יכול לפרש את האמירות של בן-לאדן בנוגע למטרות ארגונו.
"…אבל אם רק נתאר לעצמנו גרף עולה (או יורד, תלוי בפרספקטיבה מן הסתם) הכול ייראה אחרת. מנקודת האיזון בין כלכלה ואמצעים תרבותיים שנמצאת כיום לכאורה בצד המערבי שלה. הרי שבמצב שבו אחד מהצדדים יאלץ להיכנע בכוח, נקודת האיזון עשויה להשתנות לגמרי, ולו משום שפקטור האפקטיביות כבר לא יהיה רלבנטי. "
הפסקה לא ברורה לי. מה פירוש כניעה בכוח? אתה מאמין שאל-קעידה מסוגל להכניע את ארה"ב? את מאמין שארה"ב מסוגלת להכניע את אל-קעידה? אם זה היה המצב, מדינת ישראל הייתה המקום הכי כיפי במזה"ת. אנא הבהר את עניין הגרף ונקודת האיזון שלא הצלחתי להבין.
תגיד
מאבק התרבויות בא לקיצו ברגע שהאדם האינדיאני זנח את החרב לטובת האקדח של הפולשים האמריקאים?
מה שכתבתי בפסקה הראשונה אליה התייחסת, נכתב בזהירות רבה, דוקא בגלל השאלה שלך. יתכן ולא בזהירות מספקת. כן, ארה"ב אמונה על הנחלת אידאולוגיה, אבל לעולם לא למטרות קולניאליסטיות ומתוך גישות פטרנליסטיות, אלא כאמצעי להגנה, לטווח קצר או ארוך. אני חושב שזה די הפוך למצב של אל קאעידה, שבו המשפט שכתבתי לא נכון לחלוטין.
ארה"ב לא נלחמה עם אף משטר סוציאליסטי בגלל הסוציאליזם שבו, אלא בגלל שהסוציאליזם בא (לטעמם, אז) במטרה לכבוש את העולם. גם באמצעים כוחניים, אם צריך.
יתכן והם טעו, יתכן יותר שלא. ובכל מקרה, אם לא נסתמך על תיאוריות קונספירציה אל-לה JFK, סביר מאד להניח שכך הם לפחות חשבו. זה מספיק בשבילי.
לגבי האבחנה בין האיסלאם לאל קעידה. צודק.
האם אני מאמין באחד מהשניים, אני חושב שכן, גם אם לא דרך פעולות מלחמתיות גרידא. אתקן את עצמי, האיסלאם יכול להשמיד את הדרך האמריקאית דרך פעולות מלחמתיות גרידא, אילו אכן תקרה ההזדמנות בידם (כלומר, 9.11*1000). הההיפך הוא קשה יותר, וצורך חינוך ואמצעים אחרים. זה בטח לא המקום להכנס אליהם.
בכל מקרה,נקודת האיזון היא בדיוק המקום שעליו אתה דיברת. האיזון בין האמצעים התרבותיים המערביים והכלכלה המערבית שממקסמות את תוחלת המטרות האל-קעידיות. אם וכאשר (חס וחלילה) המטרות יושגו, הרי שנקודת האיזון שכל מטרתה היתה משנית וזמנית, תחדל להיות רלבנטית.
לטעמי,
הגישה שלך כלפי ארה"ב סלחנית ומיתממת. מטרות קולוניאליות? איך אתה קורא להתערבויות בפיליפינים, בקובה, במקסיקו ובעירק? פטרנליזם? איך אתה קורא למדיניות ה-manifest destiny בדרום אמריקה? איך אתה קורא לשיחרור עירק מדי עריץ אחד כדי להשליך אותה אל תוך מלחמת-אזרחים, בלי לברר לרגע את רצונם של האזרחים – שכמובן אינם יודעים מה טוב בשבילם?
ותן לי לשאול שאלה פרובוקטיבית הרבה יותר. רצח של אלפי אזרחים בלב מנהטן הוא פיגוע. איך אתה קורא לרצח של מאות-אלפי אזרחים בלב הירושימה ונגסאקי?
לכל הדברים האלה אני קורא מנע.
אני לא אמרתי שהוא מוצדק, יותר מזה, אני גם לא חושב שהוא הגיוני במקרים רבים מדי. (ולחילופין הוא לא תמיד קיים כאשר ההגיון כן קורא לו). אבל כן, בשורה התחתונה אני לא חושב שהיה ניסיון אמריקאי להנחיל את ערכי הקפטליזם בשל ערכי הקפטליזם בלבד, מתוך מטרה אידאולוגית טהורה. שהרי אם כן, מדוע דוקא במקומות אותם מנית, מדוע לא בכל ארץ ועיר. מדוע דוקא במקומות בהם יש או היתה סכנה סוציאליסטית.
לנקודות ספציפיות יותר. לגבי הmanifest destiny, אני מניח שאתה צודק. מצד שני, זה היה די מזמן. כלומר, ממש מזמן. כך לגבי הפיליפינים, וגם לגבי מקסיקו.
לגבי עירק. האמת היא שעדיין לא גיבשתי דעה ברורה בנושא. מה שכן ברור לי הוא שגם אם היה כאן אופרטוניזם לא היה פטרנליזם, לפחות לא כזה אידאולוגי.
הירושימה ונגסקאי.האמת היא שאני לא מכיר את המצב מספיק טוב, ההיכרות שלי שטחית הרבה יותר משלך, אבל אומר זאת – אילו היה נראה כי המלחמה עומדת להמשך הרבה זמן, ואילו היו הערכות ברורות למקרה כזה. אני חושב שבסופו של דבר ובדיעבד, זה כנראה היה נצרך.
תראה, העורך רמז לנו
שזנבו של האוף-טופיק ארוך מספיק, אז נראה לי שכדאי לסיים כאן, במיוחד כאשר נדמה שהמחלוקת בינינו אינה על העובדות אלא על האידיאולוגיה.
אני רק אציין שהאידיאולוגיה האמריקנית לא מבדילה בין דמוקרטיה וקפיטליזם, ודי בצדק. לכן, הפעולות של ארה"ב הן אידיאולוגיות באבו-אבואה.
באט איי האב סד טו מאץ' אול רדי. כמו שהעכרור כתב – ניפגש בדיון על הסרט, אם וכאשר.
או בפיקניקון!
אני כבר רואה אותך, את נורטון, את סולוצו ועוד כמה עומדים זה מול זה ומשמיעים איש איש את טיעוניהם כבדי הראש. הגולשים עומדים סביבכם במעגל ולאחר כל הבעת דעה מורכבת וכבדה הקהל רוחש עם מין "Whoaa" משתאה ומלא הערכה.
פארק שטוף-שמש, גבינות, מיץ-ארז
ו-wrestlemania אינטלקטואלית. זה הולך להיות קון מעניין.
זו אפשרות אחת. אבל יש אפשרות עדיפה בהרבה:
אין בקון סרטים, אבל זה לא אומר שלא צריך בידור…
אין סיכוי
ביום שאדע להתווכח שלא על דפי הרשת, אהפוך להיות פוליטיקאי.
זה טיעון יפה להשתעשע בו, אבל לדעתי הוא מופרך למדי.
אם וכאשר אל-קעידה מצליח, או יצליח, לערער את ההגמוניה הצבאית-כלכלית-פוליטית של המערב, בראשות ארה"ב – העובדה שהוא עושה את זה באמצעים שמתאימים לשפה התקשורתית המערבית, או ל"אמריקנית" כמו שקראת לזה, היא משנית.
במילים אחרות, בתרחיש תיאורטי דמיוני שבו אל קעידה מצליח להשתלט על סעודיה ולגרש משם את האמריקנים (זה היה המניע המקורי להקמתו), הוא יכונן שם משטר שיזכיר את משטר הטאליבן, ולא יושפע בכלל מהתרבות המערבית. זה שהאמצעים לכך היו פיגועים שנעשו תוך התאמה לקונוונציות של סרטי פעולה מערביים, לא ישנה כמעט כלום.
גם האמירה שזו הדרך היחידה להתנגד לתופעת הטרור העולמי מתמיהה אותי. אתה טוען בעצם שצריך לשנות את הגדרת המאבק בין המערב לטרור העולמי. אולי יש לזה משמעות, אבל שוב – זה משני לחלוטין לצורה שבה מנהלים אותו הלכה למעשה. הטרור העולמי יוכל להיות מצומצם אם ייעשה מאבק משולב – מצד אחד להילחם בגילויים שלו, תוך שיתוף פעולה מודיעיני בין מדינות שונות, ומצד שני לבער את הגורמים לו (החל ממאבק במשטרים רודניים, וכלה בהפחתת אי-השוויון הבוטה בחלוקת המשבים העולמית).
על הטרור.
קשה לי לראות מצב שבו ארה"ב מניחה לאל-קעידה להשתלט על מקורות הנפט שלה. אם זה יקרה, ווי אר אין א דיפרנט בול-גיים ואפשר לזרוק את הטיעונים שלי לפח. אלא שהסיכוי שאל-קעידה או כול ארגון-טרור אחר יצליח לפגוע באופן אקוטי בהגמוניה של הקפיטליזם נראה לי קלוש עד מופרך.
לגבי ההצעות שלך, אני מקבל את כולן. הן, כמו שכתבת בעצמך, יצמצמו את הטרור, לא יחסלו אותו. אין לי בעיה עם ההגמוניה הפוזיטיביסטית-ביטחונית של מרכז יפה ודומיו כשזה נוגע ללימודי טרור. כן, חיסולים ממוקדים וחבילות סיוע עשויים לשפר את המצב. אבל אם תרשה לי להציע פרשנות פילוסופית, הטרור, בבסיסו, לא נובע רק מתנאים סוציו-אקונומיים. פיגוע הטרור, מעבר להרג הטקטי, הוא דרישה אלימה להכרה. הטרור צץ כאשר הקולוניזטור אינו מכיר בסובייקטיביות של היליד, אם בגלל שהוא מאמין שהיליד נחות ממנו (האימפריאליזם האירופאי והכיבוש הישראלי), או אם בגלל שהוא מאמין שהיליד לא שונה באמת ממנו (האימפריאליזם הקפיטליסטי). הטרור הוא אקט שבו המפגע מבקש לייצר הבחנה ברורה ומוחלטת בינו לבין הקולוניזטור ובכך לכונן את עצמו כסובייקט אמיתי. אם נרד רגע מהעץ הפילוסופי, ברור שההכרה הזו מתרגמת בדרך-כלל לזכויות פוליטיות. אבל כמו ש"מחבואים" והמהומות בצרפת מראים לנו, העצמאות האלג'יראית לא סיים את תהליך ההכרה, והמאבק לסובייקטיפיקציה מלאה של בן-העולם-השלישי ממשיך בחוצות פריז.
הבעיה הגדולה מתרחשת כאשר הטנגו הזה מזין את עצמו. למשל, כאשר ארגון השחרור מציב לעצמו מטרות בלתי-אפשריות וכול מה שנותר לו הוא לתבוע לעצמו הכרה חלקית, כלומר, אך ורק בתור ארגון-טרור. אין בתהליך הזה שום דיאלקטיקה, רק חזרה על הטראומה פיגוע ואחריו סגר או חיסול ממוקד וחוזר חלילה.
כאשר מדובר באל-קעידה וארה"ב, זו, לעניות דעתי, תמונת המצב. הגלובליזציה מבקשת למסמס את ההבדלים התרבותיים (הקונטינגנטיים) בין מה שבן-לאדן תופס כאיסלם, לבין מה שהוא תופס כמערב/אמריקה. המהלך הבא הוא ייצור ההבדל התרבותי על-ידי הרג המוני. אלא ששוב, כמו שהדגשתי, הגלובליזציה היא מה ש- א. מאפשר את פעולת הטרור הפוסט-מודרנית ב. מונע ממנה להיות אמנציפטורית לחלוטין.
לכן, הטרור כאן כדי להישאר. בעידן שבו הקפיטליזם משריד תרבויות רק כאשר הוא בולע אותן ראה לדוגמא האופן שבו מוזיקה עממית ממגוון רחב והטרוגני של תרבויות הפכה למדור "מוזיקת העולם (השלישי)" בטאואר-רקורדז תמיד יהיה מי שמאמין שהדרך שלו לייצר אוטונומיה תרבותית היא רצחנית בהכרח. הטרור רצחני, לא רק משום שהוא מונע משנאה. הוא רצחני משום שאם הוא לא היה רצחני הוא לא היה מגיע לחדשות ואם הוא לא מגיע לחדשות הוא לא אפקטיבי. הטרור לא יכול לפרק את הגלובליזציה משום שהיא חזקה יותר ממנו במידה אקספוננציאלית. משום שהיא מייצרת אותו. משום שהוא הסימפטום הכי ברור להאחדה הגדולה שהאנושות עוברת ברגעים אלו.
שוב, אני לא מסכים.
יש תמיד נטיה לראות מגמות בהווה כבלתי הפיכות – לתפוש תהליכים היסטוריים כדטרמיניסטיים. למשל, אם קראת את ספרו של תומס פרידמן על הגלובליזציה (הראשון. "הלקסוס ועץ הזית"), הוא טוען בערך מה שאתה אומר: שלא משנה מה אנחנו חושבים על הגלובליזציה, היא כאן כדי להישאר (אם כי הוא מספיק זהיר כדי לסייג במעט את הדעה הזו).
זו, לדעתי, טעות. גם במאה ה-19, דיברו על הקפיטליזם העולמי דאז כתהליך בלתי הפיך, שימשיך לאחד שווקים עד להומוגניות מוחלטת. על זה בנה מרקס את כל הקומוניזם. אבל ממש כמו שמלחמות העולם, והמשבר הכלכלי העולמי ביניהן, סיימו את עידן הגלובליזציה הקודם – זה של המהפכה התעשייתית, במאה ה-19 – ייתכן שתהפוכות פוליטיות, ביניהן הטרור, יגרמו לסיומו של עידן הגלובליזציה נוכחי. עם כל זאת שהוא מבוסס על מהפכת מידע שנראית כיום עמוקה ביותר, ואלמנטים רבים שלה עושים רושם בלתי הפיך (הרבה יותר מאשר במאה ה-19)- זה לא אומר שהיא תימשך באותה צורה.
אבל לא טענתי לא-היסטוריות.
ברור שיש מהלכים היסטוריים שאני לא יכול לנבא. ברור שהגלובליזציה תפנה מקום לתצורה אחרת (אימפריה בין-גלקטית אולי?) מתי שהוא.
אני טענתי שכול עוד מאזן-הכוחות הוא כזה – הטרור יהיה אינהרנטי להתפשטות הקפיטליזם.
אמרת שהטרור לא יכול לפרק את הגלובליזציה משום שהיא חזקה יותר ממנו
אני לא מסכים עם הדעה הזו, ודאי שלא כשהיא מובעת באופן חד משמעי ומוחלט כל כך.
וגם, במקור, אמרת שהטרור האנטי-מערבי לוקח את דמותה של המערביות כדי להילחם בה, וכך הוא מביס את מטרתו – להיות נבדל ממנה. גם עם זה לא הסכמתי (בדומה לנורטון, נראה לי); זו נראית לי התעסקות בסמנטיקה, במקום במהות.
בכל אופן, הפתיל האוף-טופיקי הזה כבר התארך קמעא, במיוחד שמדובר בסך הכול בטריילר. אז אני אפרוש בזאת. ניפגש בדיון על הסרט, כשיהיה כזה.
אוקי, משפט אחד שלך תפס אותי.
,גם במאה ה-19, דיברו על הקפיטליזם העולמי דאז כתהליך בלתי הפיך, שימשיך לאחד שווקים עד להומוגניות מוחלטת. על זה בנה מרקס את כל הקומוניזם."
לא. ממש לא. מרקס בנה את הקומוניזם על ההיפך המוחלט – על היות *קריסתו* של הקפיטליזם בלתי-נמנעת ועלייתו של הקומוניזם בעקבות-זאת.
ברור. פשוט דילגתי על השלב הזה, כמו על הרבה דברים אחרים.
הייתי יכול גם לציין שבמרקסיזם, אחרי התמזגות השווקים תגיע הקריסה, ולהתחיל לדבר על כל לוגיקת התזה-אנטיתזה-סינתזה של מרקס. או להתחיל לדבר על הצורה שבה נתקעה המהפכה ברוסיה בשלב הדיקטטורה של הפרולטריון, בתור דוגמה לכך שגם כשתהליכים "בלתי הפיכים" נעצרים, תמיד אפשר למצוא לזה תירוץ.
אבל גם ככה זו היתה תגובה ארוכה, והדיון כולו
למהדרין.
אבל
אבל אם הטרור נוצר כדי ליצור את הסובייקטיביות הזאת שאתה מדבר עליה, מה שיוצא הוא פרדוקס. שכן אז הטרוריסטים עצמם מייחסים חשיבות לתהליך הקולניאלי כלפי עצמם, וממילא לא מתייחסים לעצמם כסובייקט כל עוד הם לא משיגים את מטרת הטרור.
במילים אחרות, הטרור מופעל רק בגלל שהפרספקטיבה האל קעידית לטענתך משותפת לפרספקטיבה הגלובלית/אמריקאית. ואחרת, לטרור לא היתה סיבה.
הפרשנות האחרת, וההגיונית יותר לטעמי, היא התייחסות של הטרור לעצמו כאל המנחיל או הקולניאליסט. ולא כאל המושפע והמונחל. והמחשבה שהנה, קיימת סיטואציה אמיתית שבה האידאלוגיה האל קעידית עצמה יכולה לקתח את ההובלה.
בקשה להבהרה:
זו הפעם השניה שאתה משתמש במילה קונטינגנטי. ההיכרות שלי איתה היא כתיאור פסוק לוגי שאיננו טאוטולוגיה ואיננו סתירה, וזה נראה לי קצת לא בהקשר. למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר שהבדלים תרבותיים הם קונטינגנטיים?
בקשה להבהרה:
קונטינגנטי פירושו נסיבתי, ואני משתמש בו כהיפוך של הכרחי. כלומר, מדובר בדבר מה שיש לו קיום אונטולוגי (הוא "יש") אלא שקיומו אינו מובן-מאליו או טבעי, והוא יכול היה להיות מוחלף באותה מידה בדבר-מה אחר.
על התרבות כקונטינגנטית:
קודם כול, בואי נגדיר תרבות הגדרה גסה תרבות היא סך כול המנהגים שמאגדים יחד קולקטיב אנושי.
ישנן שתי דרכים עיקריות לחשוב על מושג התרבות. הדרך הראשונה היא הדרך המהותנית (essential). במסגרת התפיסה המהותנית, תרבות היא ישות טוטאלית והכרחית. היא הכרחית, משום שישנו גרעין טהור, מהות, של "צרפתיות" בלב הקולקטיב הצרפתי והתרבות הצרפתית היא הביטוי הישיר של הגרעין הזה. היא טוטאלית, משום שכול מופע של "צרפתיות" בתרבות הצרפתית מעיד על אותה מהות מסתורית באותה מידה כמו כול מופע אחר. אין חלקים רופפים או אמביוולנטיים בשלם התרבותי. התפיסה הזו מלווה בדרך-כלל מחשבה לאומית, המבינה את הלאום כצורת-התארגנות נצחית וקמאית. תמיד היו לאומים והתרבות של כול לאום היא הביטוי המובהק והמדויק של המהות הלאומית.
הדרך השנייה מסובכת קצת יותר. היא נקראת מחשבה דיפרנציאלית (differential) או מבדילנית. זו היא חשיבה שמאמינה שישויות אינן מכוננות את עצמן, אלא הן מתכוננות רק ביחס לכול הישויות האחרות באותו שדה. במסגרת החשיבה הדיפרנציאלית, התרבות נתפסת כמערכת, שיש בה חוקי-בסיס ומופעים של החוקים הללו. בואי נניח שני קריטריונים שהופכים תרבות לתרבות שפה ומנהגים. חוקי-הבסיס של המערכת התרבותית קובעים שכדי שמופע ייחשב כתרבות עליו לכלול הן שפה והן מנהגים. אלא שמושג התרבות עצמו לא יכול היה להיווצר אם כול הקולקטיבים האנושיים היו חולקים את אותה תרבות. המושג תרבות יכול היה להיוולד רק מתוך הצורך להבדיל בין שני קולקטיבים. ניתן לומר שקולקטיב א' מובחן מקולקטיב ב' רק אם הם נבדלים בשפתם ו/או במנהגיהם. אם כן, כדי שהמערכת עצמה תופיע בכלל, חייבים להיות בה שני מופעים לפחות. למעשה, המערכת היא-היא ההבדל בין המופעים.
עכשיו, מכיוון שהמופעים נוצרים רק באמצעות הבדלה, אין חשיבות מהותית לתוכן של המופעים, אלא רק לעובדה שהם אינם זהים זה לזה. למשל, הדגלים של הולנד וצרפת דומים מאוד, אבל השינוי בסדר הצבעים מסמל הבדל תרבותי שלם. החשיבה הלאומית מתייחסת אל ההבדל כאל כמהות, כלומר, מאמינה שההבדל בין הדגלים מעיד על שוני עמוק ובסיסי בין שני הלאומים.
אני מצדד בחשיבה מבדילנית של התרבות. מחקרים היסטוריים מראים שהיווצרותן של תרבויות לאומיות היא עניין חדש יחסית, ושהן נוצרו דרך האחדה של תרבויות דתיות ומקומיות מסוימת ודרך הדרה (exclusion) של תרבויות אחרות. כלומר, התרבות היא לא ישות נצחית וקמאית. היא מתכוננת באופן היסטורי על ידי היבדלות מתרבויות אחרות. יתר-על-כן, מה ששרד בתוך התרבות, הוא מה שההגמוניה בחרה להשריד. אין כאן שום מהות או גרעין לאומי, אלא תוצאה לא-הכרחית, היסטורית ומתמשכת של מאבקי-כוח חברתיים. במילים אחרות, התרבות היא מערך מודולרי שחלקיו קונטינגנטיים. אם כול תרבות היא קונטינגנטית וכול התרבויות בנויות באותו אופן, אזי מה שמבדיל ביניהן ומכונן אותן חייב להיות קונטינגנטי גם הוא.
חשיבה לא מהותנית על תרבויות מסייעת לנו לראות עד כמה כול תרבות היא ישות הטרוגנית והיברידית, רחוקה מאוד מהדימוי הלאומי שלה כשלם טהור. נדמה לי שחשיבה לא מהותנית מאפשרת לנו להבין שסכסוכים בין לאומים אינם נובעים מאיזו דיסהרמוניה נצחית ובלתי ניתנת לפתירה בין שתי תרבויות; הם תוצאה של תהליך היסטורי הפיך ולא-הכרחי. יש בכך משום תקווה.
אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
אכן.
הבעיה שלי היא לא עם הרעיונות, אלא עם הניסוח – אני עוד חדשה בעולם האקדמיה, ועדיין קשה לי עם אונס השפה העברית שהמוסד הזה כל כך אוהב… אני משערת שעם הזמן מתרגלים להכל.
במקצוע שלי,
אנחנו רואים הצלחה כשמבינים אותנו, וכשלון כשלא. אנחנו גם-כן נוטים, מאותה סיבה, לחשוב שאם מישהו מסבך את לשונו לדרגת חוסר-מובנות, זה בגלל שהטיעון שלו לא מספיק מוצלח כדי להציג אותו בצורה ברורה.
מטא-תגובה
אני קורא את הדיון, וכל פעם מחדש העכבר מרחף מעל "הגב על הערה זו". וכל פעם אני מצליח לעצור את עצמי מלכתוב את מה שעל לבי – אין לי זמן, זה אוף טופיק, אני רק רוצה לברוח מדיונים כאלו, ועדיין. אפילו התחלתי לכתוב תגובה כאן והפסקתי באמצע. אבל אז הוכרז על סוף הדיון, ובכל מקרה הוזכרתי פה, וההודעה שלך התחברה למשהו שחשוב לי לכתוב (כבר כמה זמן) והוא אפילו קצת און-טופיק. אז אני עושה משהו שהוא קצת לא הוגן, אבל אני מקווה שיסלח לי.
לפני הכל, חשוב לי להגיד שאני מאוד אוהב לקרוא את ההודעות שלך והביקורות שלך. יש לך כשרון כתיבה לא מבוטל ויכולת מרשימה לבטא את דעותיך. כתיבתך בהחלט מעשירה אותי.
בעיה עיקרית שיש לי עם השיח האקדמי, והאנשים המשתמשים בו תדיר, היא שהוא נוטה לפול לתוך הבור ממנו הוא מצהיר שהוא נמנע – קבעון מחשבתי. מארק טווין אמר פעם "כשיש לך פטיש, כל בעיה נראית מסמר", ונראה לי שכמו לתחומים רבים אחרים, המשפט תקף גם לגבי החשיבה האקדמית. הנטיה היא לתחם את המציאות והתופעות בה לתוך קונספטים אקדמיים מוכרים ולתוך דיספלינות קיימות, ובכך לאבד ראיה של חלק גדול מהמורכבות. השיח הפוסט-קולוניאליסטי, הפוסט-מודרניסטי, הפמיניסטי ועוד ועוד מכילים מראש תבניות אליהן אנו מסווגים את המציאות. בהקשר של קולנוע אני נתקל בתופעה כשאני מדבר עם סטונדטים לקולנוע (לעתים גם באתר הזה) – הם נוטים להתייחס לעתים לסרטים כמו לבוחן באוניברסיטה. צריך לסווג לתוך ז'אנר, ואז לבחון אמצעים חזותיים, לתת ציון על פריצת דרך, לזהות רפרנסים לסרטים קודמים וכן הלאה. ניסיון להביט על המציאות (או על סרט, בהקשר של קולנוע) שלא דרך הכלים שמספקת האקדמיה נידון מראש לכשלון. לפעמים ניסיון להסביר שצפיה בסרט היא חוויה סובייקטיבית לגמרי, שמושפעת מאלפי גורמים קטנים, גורר נחירת בוז אוטומטית אצל הסטודנט המסור, שמחפש בכל פינה את השוט שהוא זיהה כלקוח מאיזה סרט שכוח-אל משנות הארבעים.
אני כמובן מכליל – לא כל האנשים ולא כל הדיונים מתנהלים כך – אבל זוהי תופעה קיימת, ואני חושב ששווה להצביע עליה.
נראה לי, שבדיון זה ייתכן ואתה נופל לפח יקוש זה בעצמך. המהירות בה אתה מתייג את המדכא, המדוכא, מגדיר את "השיח" במסגרתו מתקיים "המאבק" וכדומה מעלה את האפשרות שאתה עלול לפספס דקויות ומורכבויות שיראו להדיוט מובנים מאליהם. לאו דווקא הוא זה שטועה.
בכל מקרה, נמשיך בקון.
ואם כבר קון:
אני מרשה לעצמי להעלות את ההצעה לאסוף את כל אנשי האקדמיה ולנהל דיון שיעסוק בעין הדג כזירת שיח ציבורי שמתווכת משא ומתן תרבותי בערכי החברה, אם אפשר בשירה ובשלושה קולות (הדיון, לא השיח). איכשהו נראה לי שתמיד (החל מרגע זה, רטרואקטיבית) רציתי כזה.
עוד קצת פרספקטיבה היסטורית
מה חדש בטשטוש הגבול בין בדיון למציאות? מלחמת טרויה הייתה במציאות, או שהיא אפוס היסטורי שהמציא הומרוס? חירם מלך צור באמת סייע לשלמה בן דוד לבנות מקדש בירושלים, או ששניהם דמויות מומצאות?
כיוון שאחד המדיומים המרכזיים שבאמצעותם תרבויות (ואנשים) זוכרות אירועים היסטוריים הוא יצירות בדיוניות, קשה לי מאוד לקבל את הטענה שלך. יתרה מזאת: גם הטענה שישנו חידוש בצורת ההתקפה של אל-קעידה נשמעת לי מאולצת, משתי סיבות סותרות:
1) ייצוגים של גבורה, של מלחמה ושל התרסה תמיד עיצבו גבורה, התרסה ומלחמה, ולא רק להיפך. אתה יודע כמה הנוצרים פימפמו למאמיניהם את סיפורי המרטירים? האם מסעות הצלב הזינו סיפורים כאלו או הוזנו מהם?
2) אני בכלל לא בטוח שאל-קעידה הושפעו מ'מת לחיות' ודומיהם. הם רצו למשוך תשומת לב ציבורית למאבק שמבחינתם היה מאבק מושתק. בר כוכבא עשה את אותו הדבר לפני אלפי שנים; Remember, remember the 5th of Novemner; ונדלג קלילות לאצ"ל וללח"י בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, או למינכן 1972. כן, אל-קעידה עלו מדרגה, הן ביצועית והן ייצוגית, אבל זה היה די מתבקש.
נקודה אחרונה – אתה מניח שיש קשר כלשהו בין רוסיות לבין ייצוג הרוסים בתקופת המלחמה הקרה; או בין מוסלמיות לייצוג האיסלאם אחרי 9/11; או בין אמריקאיות לבין ייצוג האמריקאים בשתי התקופות. זאת אומרת, אתה מניח שאו שיש קשר כזה, או שהעדרו הוא משהו חדש ומפחיד. אני חוזר וטוען: ייצוגים של אויבים תמיד היו:
א) לא קשורים לאויבים עצמם, ומכאן גם משתמע
ב) קשורים קשר עבות לתפיסה של המייצגים את עצמם, כתמונת ראי.
במלים אחרות, הרוסי לא היה מייצג נאמן של רוסיות, הוא היה לא-מייצג נאמן של מה שהאמריקאים רצו לחשוב על עצמם, וזה הכל. ובניסוח חלופי, בייצוגים הבדיונים הפופולריים, המערב (וגם המזרח, אני מניח) תמיד נאבק רק עם עצמו.
לגבי הדיון על הבחנות בין מזרח ומערב, הוא נשען על יותר מדי הנחות יסוד (שעל חלקן עירערתי למעלה) מכדי שאני ארצה להיכנס אליו כאן. אבל אני רק אזכיר לך איפה חי בן לאדן ואיך הוא בוחר לייצג את עצמו.
כלתה של הפרספקטיבה ההיסטורית
קודם כול, אני חייב לציין שהשהיית הדיון בכמה ימים כדי להוציא אותי מהשוונג המחשבתי היא טקטיקה מבריקה אבל תרגיל מלוכלך
.
לגבי הטשטוש בין הבדיון למציאות. אני מקווה ששנינו מסכימים שהגבול בין הבדיון למציאות הוא תוצר תרבותי ולא טבעי, ולכן, במובן מסוים, הוא בדיוני בעצמו. אם אנחנו לא מסכימים, זוהי הנקודה הבסיסית שאותה יש ללבן.
אם אנחנו כן מסכימים, אז אפשר להניח שיש לגבול בין הבדיון למציאות (להלן, גב"מ) היסטוריה ושאפשר לעשות לו גניאלוגיה. אני ותחש בן-דוד ניסינו לעשות גניאולוגיה כזו באופן שטחי וגס והמסקנה שאליה הגענו (מסקנה ידועה-מראש, אני מודה) היא שהגב"מ, כתוצר בדיוני, מציית לקונוונציות של הז'אנר "ריאליזם".
אני מבין את מה שאתה מכנה "…ייצוגים של גבורה, של מלחמה ושל התרסה…" כז'אנר של ייצוג "מיתי", משום שלעניות דעתי, ייצוגים טוטאלים של גבורה והתרסה אלימות, מתפקדים יותר טוב במסגרת חשיבה מפשטת ומטבעת (naturalizing) (המיתולוגיה שאני חושב עליה אינה זו היוונית או ההודית, אלא דווקא זו של רולאן בארת).
אני מניח, בעקבות ליוטאר, שצורת הייצוג ההגמונית במערב, במשך 200 או 300 השנים האחרונות, היא זו הריאליסטית. כמובן, הייצוג המיתי תמיד היה שם, ולאורך השנים נאבק על הבכורה עם הייצוג הריאליסטי. יתר-על-כן, שני אופני הייצוג הולידו היברידים נוראיים, כמו מלחמות העולם, שבהן ייצוגים מיתולוגיים של האויב התערבבו בדיסקורסים טכנולוגיים של ייצור, דמוגרפיה ופיתוח כלי-שמד.
(מעבר לכך, הייצוג הפופולארי, פוסט-פקטום, של WW II מיתי כמעט לחלוטין, והוא נוטה להמעיט בערכן של מספר עובדות, למשל, העובדה שארה"ב נכנסה למלחמה ברוע המוחלט רק אחרי שיפן איימה על השליטה שלה באוקיינוס השקט, שבריה"מ הייתה חתומה על הסכם אי-לוחמה עם עם הפאשיסטים האימפריאליסטיים עד שהותקפה, שאותה בריה"מ כבשה את דרכה אל ברלין על גבי גופותיהם הגרוסות של מליוני עבדים מודרניים, ושהטלת פצצת האטום על ערי יפן, חוץ מלקצר את המלחמה, הייתה קריצת אזהרה והצהרת כוונות כלפי בריה"מ. לא פלא שטולקין הכחיש כול קשר בין שר"ה למלחמה.)
התחושה שלי היא שאחרי קריסת בריה"מ, לייצוג הריאליסטי הייתה עדנה. נדמה היה שהאויבים הגדולים נעלמו, וניתן היה להדחיק את אופן-הייצוג המיתי עמוק פנימה. בהקשר הזה, מעניין יהיה להרכיב פרופיל של הנבל הקולנועי בהוליווד בין השנים 1989-2001.
חזרתו של המודחק המיתי אחרי 9/11 איננה חדשנית; היא בסך הכול חדשה ביחס לעשור שקדם לה. אני חושב שהבעתה שאחזה בתחש ובי היא הקלות שבה הפאסאדה הריאליסטית (שבעיניי כוללת בתוכה, מניה וביה, גם רציונאליזם וליברליזם, והיא התבטאה בשנות ה-90 בתקינות פוליטית וברב-תרבותיות), התפוררה אל מול פיגוע יחיד. כמובן, שהיא לא התפוררה באופן מוחלט. נוצר היבריד ייצוגי שבמסגרתו ארה"ב מפציצה את אפגניסטן חזרה לתקופת-האבן (פעולה שגורה נגד האויב במסגרת חשיבה דיכוטומית) כדי להביא לאפגנים דמוקרטיה (פעולה שגורה נגד הנחות במסגרת החשיבה הפרוגרסיבית). מכיוון שציינת היכן שהוא שאתה אוהב את הסטנד-אפ של רובין וויליאמס בברודווי, אני מרשה לעצמי להזכיר לך את הקטע שבו וויליאמס תוהה מדוע הן הפצצות שהאמריקנים משליכים קטנות וצהובות והן חבילות-הסיוע שהם משליכים קטנות וצהובות (yes, I was here yesterday, Bob, so today I'm gonna go with package no. 2). האין זו הדוגמא המובהקת להיברידיות המחשבתית הזו (שאין בה שום דבר חדש. היא מלווה את האימפריאליזם המערבי ב-200 השנה האחרנות)?
לגבי הרוסים. קודם כול, שאלה. האם אתה משתמש בשם "רוסים" בכוונה? הרי ברור לך שמדובר ב"סובייטים" (אני לא יודע על ביטוי מדויק יותר), ושהשימוש ב"רוסים" מעיד על כך שהיחס של ארה"ב לבריה"מ הוא המשכו של היחס של אירופה לרוסיה הצאריסטית. זה כמובן מוכיח את הטענה שלך, אבל האם באמת אין שום קשר בין הייצוג של בריה"מ בהוליווד לסדרת המגעים התרבותיים, הדיפלומטיים והמלחמתיים בין שתי המעצמות? נדמה לי שאפילו סעיד לא היה חותם על הצהרה כזו. לסובייטיציזם ישנם שורשים אונטולוגיים, בדיוק כמו לאוריינטליזם. השאלה היא, איך ייצגו את השורשים האלה.
על הייצוג המיתי של הקונוונציה ההיברידית, מול הפאסאדה הריאליסטית.
צר לי שכל מה שיש לי להוסיף לדיון הוא ההערה הזו, אבל חשוב לי להעיר – חבל לי שהדיון הזה נערך בשפה כה אקדמית.
אני מניח שהסיבה לכך אינה פלצנות, אלא שלך קל יותר להתבטא כך כשמדובר על נושאים שהם אקדמיים במהותם, אבל אני חושש שהשפה הזו, איך לומר, מדירה מהשיח המתנהל פה חלק לא מבוטל מהקוראים – וגם בקרב אלו שמצליחים להתמודד, אני מעז לנחש שלא רק לי היא גורמת כאב ראש רציני כשאני מתאמץ לעקוב אחרי הדיון המרתק-בהחלט הזה (אף שכאמור, אני חושש שאין לי מה לתרום אליו).
אני חושב שזה לא חיוני (והראיה היא שאדם, לדוגמא, שאינו חשוד על חוסר אקדמיזציה, מצליח להתבטא בלי לגרום לי לרצות לפרוש למנוחה שתתבטא בקריאת איזה מאמר באנגלית לקראת השיעור הקרוב), ושגם אם הניסיון לתרגם ולפשט את הטיעונים שלך מאקדמית לעברית מדוברת יגזול מאמץ, זהו מאמץ משתלם. ומקריאת הביקורות המצוינות שלך, ברור לי שאתה מסוגל לעמוד בו.
כשקראתי את הבקשה שלך,
לא יכולתי שלא לחייך חיוך מריר, מכיוון שחלק גדול מהמאמץ שהשקעתי בהודעות שכבר קראת נותב לניקויין מז'רגון אקדמאי ולכתיבה בשפה ידידותית למשתמש.
אבל אבל אני מבטיח להשתדל. כמו שג'קי קנדי אמרה פעם, אי אפשר להיות רזים מדי או בהירים מדי.
תודה. ובהצלחה.
דרושה: חוסר-הסכמה
אני חושב שההבדלים ביננו הם הבדלים של מידתיות. אתה טוען שייצוגים מיתים/בדיוניים/משטחים של האויב ושל האומה אמנם לא נעלמו לאורך 300 השנים האחרונות, אבל נחלשו מאוד. אני טוען שהם אפילו לא נחלשו במיוחד (קראת את אנדרסון, בהקשר להמצאת אומות וזכרון קולקטיבי? זה הכל במודרנה). יש כאן קשר הדוק בין בדיון למציאות – כשיש איום קיומי על יישות תרבותית, השורות נסגרות, המוחות נאטמים, הדימויים מרודדים. זה קרה בישראל בשנת 2000, זה קרה בארה"ב בשנת 2001, זה קרה בבלקן 10 ו-20 שנה לפני כן, זה קרה אל מול ברה"מ בזמן המלחמה הקרה (שאולי הייתי איום מדומיין, אבל הייתה איום בכל מקרה) ואין צורך להכביר בדוגמאות נוספות.
אבל אני רוצה להיות מסודר. הבעיה שלי עם הטענה שלך היא לייחודיות של הפיגוע במגדלי התאומים ולייצוג של ארצות-הברית ושל אל-קעידה שבא בעקבותיו. לטענתי, הפיגוע לא היה מיוחד והייצוג לא היה מיוחד. לטענתך, אם אני מבין אותה נכון, זה אולי המקרה – אלא שהרקע השתנה, עכשיו זה נראה קצת מוזר לחזור לייצוגים שטוחים ומיתיים כל-כך של עצמנו ושל האויב. לטענתי, אם אני מבין את עצמי נכון, שום דבר לא השתנה – עשור של העדר ייצוגים אבסולוטיים של האויב (אם הוא אכן היה קיים כלל, כי לקח להוליווד די הרבה זמן להשתחרר מהרוסים ולנסות להמציא נבלים חדשים) הוא כלום, בליפ, גיהוק, לא רק בפרספקטיבה היסטורית אלא גם בפרספקטיבה סוציולוגית – לא מדובר אפילו בדור תרבותי. אנשים חזרו לתבניות המוכרות להם כי הם, בעצם, אף פעם לא השתחררו מהן.
מה שכן, דבר אחד באמת השתנה. אל-קעידה הוא ארגון טרור ללא טריטוריה, ואפילו ללא טענות או בקשות ברורות לטריטוריה. זה חדש, וכנגד זה ארצות-הברית לא יודעת איך להתמודד – היא רגילה להילחם במדינות, אבל כאן אין מדינה. לכן היא מגיבה בצורה שהיא רגילה להגיב אליה – תוקפת מדינות. איך הקולנוע יתמודד עם ייצוג הבלבול הזה זאת, אכן, שאלה מרתקת, ודווקא כאן הייצוג של "הרעים" בסרטי פעולה בשנים שאחרי קריסת ברה"מ רלוונטי – להוליווד היה יותר מעשור לנסות ולהמציא/למצוא אויבים נטולי מדינה. עכשיו היא יכולה להמשיך ולייצג את אותם האויבים עם יישות ברורה ואידיאולוגית מאחוריהם, גם אם אינה מדינה. או, לחלופין, היא יכולה לבחור בדרך של בוש ולהציג את אל-קעידה כבעלת בסיסים/סיוע במדינות ברורות, וכך לייצג עימות חדש במונחי העימות הישן והטוב. מהטריילר לסרט של סטון אי אפשר ללמוד כלום בנידון – הוא עוסק בארצות-הברית, ובחיזוק וביצור הגבולות המוסריים של המדינה, שנראו כל-כך חדירים ב-11 בספטמבר. אין לסרט הזה שום בעיה עם אויב עמום, ושום צורך לייצוג מדויק שלו.
אני לא חושב שאנחנו ווכחנים כול כך טובים.
הנטייה שלי לצמצם עמדות לקראתך (ושלך לקראתי? האם אני טועה?) פשוט מבחילה בנחמדותה. אני עדיין מאמין שיש דבר-מה חדש אולי לא חדשני, ובוודאי לא מהפכני ב-9/11. לא הצלחתי לנסח אותו, למרות שהפרחתי (והפרכתי) המון בלוני-ניסויי תיאורטיים. חסר לי יותר מדי ידע עובדתי והבנה שלמה של מצב-העניינים. אולי בעוד 20 שנה ועשרות אלפי עמודים אדע מה הדבר הזה; מצד שני, אולי אני סתם טועה.
מה עוד יש לי לתרום לדיון? הערה קטנה בקשר לסוציולגיה של הידע. 9/11 גרם לטראומה לאומית בארה"ב, לטראומה תרבותית במערב ולטראומה אפיסטמולוגית בשמאל האקדמאי. אחרי שבמשך שלושים שנה הוגים במדעי החברה והרוח ניסו לקדם ולאפיין תפיסה של הפוסט-מודרנה, מגיע פיגוע שלדעתי, עולה בקנה אחד עם רוב הטענות הפוסט-מודרניות, או לפחות ניתן לפירוש פוסט-מודרניסטי. אלא שההנהגה הפוליטית של ארה"ב ובריטניה, ובעקבותיה חלק גדול מהשדה האינטלקטואלי המתון והשמרן, הכריזה שזמנו של הפוסט תם ויש לחזור לתפיסה דו-קוטבית (מניכאית) של הגלובוס. לאור הפסקה השלישית שלך, אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שהבחירה האידיאולוגית והאפיסטמולוגית הזו לא מוצדקת לחלוטין. אל-קעידה הוא אירגון-טרור שמטרותיו תרבותיות מעיקרן והוא פועל בקנה מידה גלובלי. בעיניי יש כאן הוכחה לקיומה הממשי (האונטי) של הגלובליזציה. בקיצור, אני חושב שהטראומה שהשמאל האקדמאי ספג לא נובעת מהפיגוע עצמו, אלא מהתגובה של ממשל בוש אליו. יש בכך המון תמימות והכחשה של הנתק בין מגדל-השן לרחוב, אבל החזרה לתמונת עולם פשטנית שאמורה לנחם את ה"איש הפשוט" נתפסת בעיני האקדמיה הרדיקלית כריאקציונריות ישנה וטובה. אני חושב שהתגובות שלי ושל תחש הן חלק מהטראומה הזו.
אה, ומרווין, אם אתה שומע, קראתי שוב את ההודעה שלי שאליה הגבת, ואתה ממש צודק: היא מלאה בז'רגון בלתי-חדיר. בהודעה הזאת ניסיתי להיות יותר ברור. שמתי שני ביטויים בסוגריים כי יש להם עושר לשוני שלא קיים בתחלופות העבריות שלהם ואני מניח שאדם מכיר אותם. חוץ מזה, אני תמיד שמח להבהיר ביטוי כזה או אחר בו השתמשתי, אם מבקשים.
ואני חושב שאנחנו מתדיינים מצוינים
המטרה, הרי, היא לא להראות כמה שהשני טועה, או אפילו כמה שאתה צודק, אלא להבין טוב יותר את העולם.
ורק הערה להערה, כי למרות שניסיתי להיות און טופיק ולעסוק רק בייצוגים תרבותיים, אתה חוזר לאקדמיה וזה רק עניין של זמן עד שיחתכו אותנו: אם האקדמיה הופתעה מהמהירות שבה ארצות הברית חזרה לשמרנות אבסולוטית (בניגוד לשמרנות יחסית עד אז), האקדמיה לא מבינה מהחיים שלה. בוש, להזכירך, נבחר לפני הפיגוע, ולא ייצג בדיוק תפיסות פוסט-מודרניות. בכלל, מרבית האנשים בעולם (המערבי, המערבי) מאמינים בתפיסות מודרניות לגמרי. זו הדגמה מצוינת של הסיבה לרתיעה שלי מהפשטות והכללות – הן נוטות להתעלם מהמציאות ולעסוק בתפיסות של המציאות בקרב האליטות, תוך הצגתן של אלו האחרונות כנפוצות בחברה כולה. אם לטבוע מטבע לשון שבטח כבר טבעו לפני, זהו אינלטקטוצנתריזם במרעו.
וגם על כך אנחנו מסכימים,
למרות שאני נהנה, במסגרת הזו, להכליל ולגרוף. כול אחד צריך תחביב.
בכול מקרה, מכיוון שנדמה לי שסחטנו מהטריילר את מעט המיץ הפרשני הדלוח שנאגר בו ועקב האון-טופיקצנטריזם המופגן של העורכים אני מציע שנשהה את הדיון וספיחיו עד לקון.
כה לחי.
רגע, רגע, רגע
אתה מגיע לקון ועוד לא התחייבת להביא איזו עוגת שמנת עסיסית? האין גבול לבושה? האם מדובר כאן בקלוריוצנטריזם?
יתוקן העוול, ויפה שעה אחת (ושתי פרוסות עוגה) קודם!
תראה, תשמע,
אני כנראה מגיע ברכבת ואוטובוס. האם זו באמת הסביבה הכי טובה לגדל בה עוגת גבינה? וחוץ מזה, אני לא אוכל עוגות גבינה. להעמיד אותי כך בפיתוי – לבד איתה במשך שעות-נסיעה ארוכות ומשמימות, כשנמשי פירורי-הלחם שלה קורצים לי בשובבות ועורה השמנמן והחלבי מתחכך במקריות מעושה בשלי – האם זה הוגן, אני שואל אותך?
בוא נראה מה אפשר לעשות – פשטידת קישואים תשרוד נסיעה מחדרה? מה עם מים מינרליים? פירות?
אההה! אותך ל-MuchRejoicing!
מים ליד פירות? אתה השתגעת?! ההרחקה בין השניים היא אחת הדיברות הראשונות בקרדו הפולני!
אבל כן, מים ופירות זה רעיון מצוין (ותביא סכין לחתוך את הפירות, או שתביא אותם מראש חתוכים בקופסת פלסטיק).
אני?
מה אני עשיתי?
אין לי פולניות בגנים. רק כישרון צנוע לאשמה ומניפולציות, זה הכל. מים ופירות לא מעוררים בי שום תחושה שהיא, מלבד רושם עמום של קיץ.
עצור! המתן!
אני מאמין שחבורת שומרי המצוות המגיעה לקון תודה לנמרוד הרבה יותר אם הוא יביא לפחות חלק מהפירות בשקית ניילון ולא חתוכים.
אלא אם כן נמרוד עצמו שומר כשרות.
השם ישמור. דיון אוף-טופיקי שלם מתנהל פה וזה מה שיש לי לתרום?! למה נהפכתי?!
סכין במים
ואם אני מביא סכין הוא צריך להיות מוכשר? כי הוא לא.
סכין במים
אין פה "צריך". אם תביא סכין לא כשר אז מה שהוא יחתוך יהפוך גם הוא ללא כשר. אני מתאר לעצמי שיהיה בקון גם סכין כשר שיגיע מאחד משומרי המצוות.
עוד הערה קטנה – אם אתה יכול לוודא שהפירות שאתה קונה הופרשו כדת וכדין (למיטב ידיעתי – זה לא קריטי ויכול להתבצע בקון עצמו. אבל אני בהחלט עשוי לטעות).
רגע,
אם זה קר, ולא חריף, זה עדיין משנה?
אני לא שומר כשרות - אולי עדיף שתמצאי מורה אחר
פשוט יש לי לא מעט חברים דתיים.
קר ולא חריף (ונראה לי שגם לא-בשרי בלבד) זה קריטריון על הכלים. אם נמרוד יכול להתחייב שהסכין בה הוא השתמש מעולם לא נגעה במשהו חם, אז הסכין כשרה. אבל מצד שני, אי אפשר לסמוך על זה, ואדם דתי יעדיף שלא לקחת את הסיכון (תלוי עד כמה הוא מחמיר, למעשה). בקיצור – אוכל כשר מגיע מבית דתי, וכמעט זהו.
סליחה על הבורות, אבל
איך מפרישים פירות ומי עושה את זה?
שואלים את הירקן
או מחפשים שלט בו זה כתוב (ב-99% מהמקומות זה כך).
לחלופין - קונים בסופר
בכל הסופרים הגדולים יש כשרות מספקת לחלוטין.
חוץ מ''טיב טעם''
תביא, אני כבר אפריש (בתנאי שיש סכין כשרה)
אה.. ואם הפירות יגיעו ישירות מהירקן אל הפיקניק, ללא שהייה בבית כלשהו, נוכל לחסוך אפילו את זה, ככל שידוע לי.
אני חושש שאתה טועה.
העובדה שהפירות לא ראו את פני הבית מועילה רק בפירות שנקטפו לצריכה עצמית. בפירות שנמכרים בשוק, גמר מלאכתן – היינו איסוף הפירות מן השדה – הוא זה שקובע למעשרות.
ובאופן כללי יותר – פתרונות הלכתיים זה נחמד, אבל לטעמי, אם ניתן להביא כשר, מה טוב. ובמקרה של פירות, זה ממש לא צריך להיות מסובך. כמו שאדם ציין, כמעט בכל סופר גדול (כמובן, מאלה שאינם טרפים במובהק) מופרשות תרומות ומעשרות. בדרך כלל זה מצויין בשילוט במחלקת הירקות, ואם לא – ניתן לשאול.
לכולם על המודעות המפותחת ועל הבקיאות.
וסכין – אני מניח שאני יכול להביא.
________
אגב,
קיים מאמר, לא אחיד באיכותו
(מעניין לפרקים, מופרך לפרקים, סתמי לפרקים) שעוסק בסרטי האסונות וגיבורי האקשן כתחליף לנבלים בתקופה הזו. כלומר – אין נבל בינלאומי טוב, אז נבדוק איך יתמודדו גיבורינו האמריקאים הבנויים לתלפיות עם אסרואיד ו/או הר געש מתפרץ…
(אם אתה רוצה, אני יכולה לשלוח לך את הרפרנס המלא אליו במייל)
ועוד דבר אחד אני רוצה לדעת – זה מקרה שאת ואדם עונים לי באותה דקה ממש והוא עוד מזכיר את שמך בהודעה שלו (ואת עוד מזכירה מאמר אקדמאי בהודעה שלך, והרי ידוע שאדם הוא בכיר האקדמאים באתר…אני חושב)?
תראה, לא רציתי להגיד את זה.
למעשה, אני ואדם רק שתיים מבין אישיויות מרובות של ישות עליונה בעלת חוש הומור ביזארי מעט, שאחת מסגולותיה הן להשתמש בכמה מחשבים בעת ובעונה אחת באמצעות תשע-עשרה ידיה ועיניים שממוקמות בקצה מחושים ומסוגלות לעסוק כל אחת בשדה ראייה נפרד.
למעשה, מוזר לי שאתה הראשון שמבחין במשהו לא בסדר.
לא, אנחנו סתם טלפאתיים. שום דבר יוצא מגדר הרגיל *שום דבר יוצא מגדר הרגיל. לא ראית שום דבר יוצא דופן. אתה גם לא תזכור את ההערה הזו*
אני חושב שאני מדבר בשם לפחות אדם אחד...
כשאני אומר Show us the Link!
כלומר ברצינות, יחסית לכל מה שהתפתח פה, המאמר הזה יהיה עוד אפילו איכשהוא און טופיק…
ולגבי הדיון עצמו, הייתי מוסיף דברים משל עצמי, אבל לא רציתי להפריע… הרבה יותר מעניין לעקוב ולראות את המסקנות :)
יהיה תקציר לטובת כל מי שלא יגיע לקון?
אוקי.
http://muse.jhu.edu/cgi-bin/access.cgi?uri=/journals/camera_obscura/v017/17.2kakoudaki.html
הבעיה היא, כמובן, גישה למאמר. כל מני אנשים מסתובבים בעולם ומגבילים גישה למאמרים… (לאקדמאים בינינו זו פחות בעיה). ובכל מקרה, זה מאמר די ארוך, ורק חלקים ממנו מעניינים – נא להתחשב בזה לפני שמחליטים שאני המלצתי עליו בכל צורה שהיא.
דווקא מעניין,
שכאשר אתה תוקף את "הייצוג המיתי" של מלחה"ע II, אתה בוחר לעשות שימוש בחצאי אמיתות, עובדות מוצאות מהקשר ופרשנויות שנויות במחלוקת.
למשל:
1. החכר והשאל והסיוע האמריקאי הנרחב לבריטניה עוד בטרם הכרזת המלחמה, שגרם להיטלר לראות בארה"ב אוייבת עוד הרבה לפני שהכריז עליה מלחמה אחרי פרל-הארבור.
2. כינויים לסובייטים שבאים להסתיר את העובדה שבעצם אתה לא אומר שום דבר שאי אפשר לקרוא ב*כל* ספר – כולל פופולריים מאוד – על מלחה"ע השניה וחלקם של הסובייטים בה.
3. התעלמות מהמקורות החדשים שנחשפו ושרומזים שאולי לטרומן הייתה דווקא איזו סיבה הגיונית חוץ מאיומים על בריה"מ כדי להטיל את פצצות האטום.
(למשל, הנה מאמר סיכום
http://www.kivunim.org.il/article.asp?id=143)
כמו-כן, ישנה דעה נרחבת שהאימפריה הסובייטית הייתה במידה רבה אימפריה רוסית, למרות הפסאדה הרב-לאומית שלה,
ושאסור לסמוך על אדוארד סעיד ביחס לשום קביעה הסטורית שלו.
אולי בגלל שגם הוא חשב שהגבול בין מציאות לדמיון לא כזה חשוב.
אכן מעניין.
תודה על תיקון חצאי האמיתות שפרשתי. בכול זאת, כמה הערות:
1. לא ברור לי איך הטענה שהיטלר ראה בארה"ב אוייבת סותרת את הטענה שארה"ב הצטרפה למלחמה רק אחרי פרל-הרבור.
2. מעולם לא טענתי שאני מביא חדשות לגבי הסובייטים. אני תוהה מדוע, אחרי שלכולם ברור שמצב-העניינים היה מורכב כול-כך, מלחמת העולם השנייה עדיין מוצגת בתרבות הפופלארית כמלחמת בני האור בבני החושך.
3. מי שקורא את סעיף 3 שלך עשוי לחשוב שטענתי שהסיבה היחידה להטלת פצצת האטום הייתה הפחדת בריה"מ: "…[מקורות ש-]שרומזים שאולי לטרומן הייתה דווקא איזו סיבה הגיונית חוץ מאיומים על בריה"מ כדי להטיל את פצצות האטום".
מכיוון שהינך היסטוריון, אני מניח שאתה בוחל בעובדות שהוצאו מהקשרם ופרשנויות שנויות במחלוקת. לכן, אני מרשה לעצמי לצטט את מה שכתבתי לגבי הפצצה האטומית:
"…ושהטלת פצצת האטום על ערי יפן, חוץ מלקצר את המלחמה, הייתה קריצת אזהרה והצהרת כוונות כלפי בריה"מ". אני לתומי חשבתי שברור מהמשפט שהקריצה לבריה"מ הייתה גורם נוסף, שלא לומר שניוני, לקיצור המלחמה. אני מוצא את עצמי מחויב להתנצל על הכתיבה המעורפלת שלי, שהובילה אותך לקריאה שגויה של כוונתי.
4. מכיוון שאני ואדם עסקנו בייצוגים מערביים של בריה"מ ולא באופי הפוליטי-לאומי שלה, אני מניח כי ההערה שלך "כמו-כן, ישנה דעה נרחבת שהאימפריה הסובייטית הייתה במידה רבה אימפריה רוסית, למרות הפסאדה הרב-לאומית שלה…" מצביעה על כך שההצגה של הסובייטים כרוסים שיכורים בסרטי פעולה הוליוודיים, ושקריאות ה-"רוסי מלוכלך" שמוטחות בעולי חבר העמים ללא קשר למוצאם הלאומי מעידות על כך שלמפיקים האמריקנים ולערסים החדרתים ישנה פרספקטיבה היסטורית שנעלמה מעיניו של כותב שורות אלה.
1. החכר והשאל. אחזור שנית.
הסיוע המאוד משמעותי של ארה"ב לבריטניה מגוון קצת את התמונה. ובמילים פשוטות: בריטניה הייתה מפסידה במלחמה אילולא התערבות ארה"ב הרבה לפני הכרזת המלחמה הרשמית.
2. התשובה פשוטה: כי כשיש לך את הרוע המוחלט בצד אחד, אתה לא צריך יותר מזה. לאמריקאים היו כוחות בסד"כ של דיביזיה שלמה עריקים בצרפת, סוחרים בשוק השחור, גונבים ופושעים. האם זה אומר שהמלחמה שלהם הייתה פחות צודקת? לא.
האם זה שסטאלין היה נבל מנובל ורוצח עצום, אומר שהמלחמה של רוסיה הסובייטית נגד גרמניה, הייתה פחות צודקת מרגע שהתחילה?
לא. בגלל שהרוע המוחלט היה בצד אחד. מה שכן, זה מעלה המון שאלות על בני אדם שעדיין מוכנים לדבר בשבחי רוסיה הסובייטית בהקשרים שונים, ועל אסכולה אינטלקטואלית (שמאלית דווקא!) במערב.
3. אכן. הייתי צריך לפרט יותר: בהתחשב בכך שהסיבה העיקרית, הראשית המשמעותית והמספקת של הטלת הפצצה על הירושימה ונגאסקי הייתה הצבאית והרצון לקצר את המלחמה, כי אז המחשבות הנוספות שעברו לאמריקאים בראש לא רלבנטיות, כי הן לא שינו כלום. ולכן, היתפסות אליהן כגורם משפיע היא מטעה. אלא אם ניסית לפרט עובדת טריוויה היסטורית וזהו.
4. מה שזה מעיד, שלמי שמתייחס לסובייטים בתור "רוסים" יש קייס רציני מאוד. באשר לקריאות, אני מבין שהן קשורות בגלל שהפרחחים הצורחים אותם עושים זאת בגלל השפעת סרטים הוליוודיים?
על הרוע המוחלט ועל חומר הקריאה של במאים ופרחחים.
1. אני לא מנסה להמעיט בעזרה שארה"ב הגישה למדינות אירופה הנצורות והכבושות. אבל אם אנחנו מניחים שארה"ב הכירה בעובדה שגרמניה הנאצית היא התגלמותו של הרוע המוחלט עלי אדמות (הנחה בעייתית, אבל אני מקבל אותה לצורך הדיון בנקודה הזו), לפני פרל-הרבור, מדוע היא הצטרפה למלחמה רק אחרי ההתקפה יפנית? ברוחו של רוברט ניומן אשאל, כמה חיים יכולים היו להיחסך אם ארה"ב הייתה מצטרפת קודם?
2. לעניין הרוע המוחלט – איך מודדים רוע ואיך יודעים שהוא מוחלט? מדוע השמדת יהדות אירופה נוראית יותר מהשמדת האסירים בגולאגים, השמדת הארמנים על ידי הטורקים והשמדת בני הטוטסי על ידי ההוטו? מה הופך את השואה ל"מוחלטת"? (אני לא טוען שהמלחמה לא הייתה צודקת, אני מתנגד לייצוג של גרמניה הנאצית כרוע מוחלט, מושג תיאולוגי לחלוטין ובלתי-שמיש בכול חקירה היסטורית או פילוסופית, מכיוון שאז מי שנלחם בנאצים נאצל בהילה של טוב מוחלט)
3. אני מתקשה לקבל את הטענה שלך. אתה אומר שייתכן שהיחסים בין ארה"ב לבריה"מ כן היוו שיקול בהחלטה להטיל את פצצת האטום, אבל אז קובע שתי קביעות האחת היא שהמחשבה על בריה"מ בלתי רלוונטית והשנייה היא שהיא לא שינתה כלום. זה נראה לי בעייתי. איך אתה קובע שהיחס לבריה"מ לא היה רלוונטי? ראשית, לא ברור באיזו מתודולוגיה אתה משתמש כדי להפריד בין מה שרלוונטי למה שלא (המאמר שהצגת בכלל לא מתייחס לבריה"מ). שנית, מבחינת תמונת המצב בת-הזמן, המלחמה עם גרמניה נסתיימה והקרב על פניה של אירופה החל. נדמה לי אפילו שפיתוחים גרעיניים כבר החלו בבריה"מ. איך ניתן לומר שהמרוץ הגרעיני והפיכתו של הדוד ג'ו לאיש הברזל פשוט לא היו חשובים? שנית, לא ברור לי מה המחשבה על בריה"מ לא שינתה. אם מדובר בהחלטה על ההפצצה עצמה, אזי זה מובן-מאליו. הצורך להעמיד את בריה"מ במקומה רק תרם להחלטה להטיל את הפצצה. אם אתה טוען שהמחשבה על בריה"מ לא שינתה כלום ביחס להשלכות של הטלת הפצצה אז אנחנו חלוקים. האם לא היה ברור לטרומן שהוא מכניס את הגלובוס כולו לעידן חדש? האם לא היה ברור לו שבמוקדם או במאוחר האנושות תגיע ליכולת להשמיד את עצמה? האם לא נראה לו חשוב יותר למנוע מכול וכול שימוש בכלי נשק שיכול להשמיד מיליארדים , גם במחירים של עוד מאות-אלפי הרוגים במלחמת העולם השנייה? ואם כבר הוחלט להטיל פצצה האם לא ניתן היה להטיל אותה בשטח לא מיושב, קרוב מאוד ליפן, או בתוך יפן? מה בדיוק ההבדל המוסרי בין הניסויים הצבאיים שעשו הפאשיסטים והנאצים בספרד לבין הירושימה?
4. לא טענתי שהפרחחים קוראים לעולים בשמות בגלל סרטים הוליוודיים, ואם זה נקרא ככה, אז מגיע לי. טענתי שהיוצרים האמריקנים והוותיקים הישראלים עושים סטריאוטיפיזציה של בריה"מ-לשעבר, כול אחד מטעמיו הוא. ולטעון שמכיוון שבריה"מ נשלטה על-ידי אליטה רוסית (אם הבנתי את כוונתך נכון) אז יש צידוק לקריאות הגנאי או לסטריאוטיפים, ולמחיקה של מאפיינים לאומיים ותרבותיים של קבוצות שדוכאו על-ידי הבולשביקים, זו טענה קרת-לב במיוחד, בוודאי ובוודאי כאשר ניתן להניח בבטחה שהפרחחים והיוצרים לא קוראים את אותם פרסומים כמוך.
1. אתה מניח שכולם ידעו מה שיודעים היום.
למה אתה מניח שאין התפתחות, דינמיקה, מחלוקות בתוך ארה"ב, מאמצים עצומים של הנשיא רוזבלט להביא את העם האמריקאי לכך שיכיר בכך שיש להילחם בנאצים (בסופו של דבר היטלר עשה לו את העבודה)?
2. מסתבר, אחרי מלחה"ע II, שכולם ידעו להבחין בזה. זה שאחר כך היה צורך בחמישה עשורים של פילוסופים כדי לטשטש את העניין הזה, זה סיפור אחר.
את הטיעון שלך שמרגע שיש רע מוחלט כל השאר טוב מוחלט, אני לא מבין.
3. א., לא היה שום *צורך* במלחמה הקרה כדי להצדיק את הטלת פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי. (למעשה, אם המלחמה הקרה הייתה משחקת תפקיד, הירושימה הייתה מספיקה לגמרי). ועל כן גם אם טרומן היה חושב בשיפולי מוחו על הסובייטים, זה עדיין לא שינה, כי בלעדי קיומם הוא היה מטיל את הפצצה. לגבי מתודולוגיה, אני מניח שאפשר למצוא יותר מאמרים. חלק ניכר מן המאמרים שעוסקים בפצצה אכן לא מזכירים את בריה"מ. יש בכך, אולי, רמז לזה שהיא לא הייתה יותר מדי רלבנטית.
מה שכן, ברור שסטאלין חשב שזה מסר עבורו. ויש, כמובן, גם חוקרים שחושבים כמוך, לא תתקשה למצוא גם אותם, והמאמר שלינקקתי מבקר אותם ישירות.
לגבי הבנת יישום הנשק האטומי, התשובה לכל השאלות הרטוריות שלך היא "כן" מצלצל. די לציין את ההפתעה האמריקאית על מועד פיתוח הנשק הגרעיני הסובייטי, את המאמצים העצומים (והכושלים) לפתח דוקטרינה של נשק גרעיני טקטי, הויכוחים סביב משמעותו של הנשק הגרעיני ומירוץ החימוש, כדי לדעת שלקחו שנים עד שבאמת הבינו מה זה אומר. גם ההנחה שלך כאילו אם טרומן לא היה מטיל את הפצצה אפ'חד לא היה מפתח אותה ולא עושה בה שימוש אף פעם נראית לי טעונה הוכחה.
ולגבי ההצדקה, שנדרשת רק בגלל שבני אדם שוכחים שהפצצה האטומית הרגה הרבה פחות אנשים מההפצצות האמריקאיות הקונבנציונליות על טוקיו:
ההבדל נבע *גם* מהמטרות, *גם* מכמות ההרוגים הצפויה, *גם* מכמות האזרחים שהיפנים הרגו כל חודש עד שנכנעו, וכן, למרות שבטח הנימוק הזה לא מובן לך –
*גם* מהמטרות.
4. אתה דורש, אני מבין, שבשם חוסר-הסטריאוטיפיזציה יידרש תיאור פי.סי. של האימפריה הסובייטית, גם כשהוא לא נכון?
איזה בדיוק מאפיינים לאומיים התירו הסובייטים, למעט קצת בגרוזיה והמון מאפיינים רוסיים, בברית המועצות? על מה בדיוק באה התסיסה בקווקז ובמרכז אסיה בשנות השבעים והשמונים? אתה רוצה שבריה"מ תתואר כמדינה רב-לאומית סובלנית? היא לא הייתה לא זה ולא זה. ומתחת למעטפת הסובייטית, במידה רבה היא הייתה מדינה רוסית.
הפרחחים לא עושים שום דבר שאי אפשר לצפות מפרחחים, ואני מניח שהם גם לא קולטים את ההבדל בין דתי לחרדי, בין בעלז לצאנז לחב"ד, ובין ש"ס לאגודה. אם אתה מניח שזה שהם בחדרה כנראה לא צועקים "גרוזיני מסריח", ו"בוכרי גנב" (להבדיל מפרחחים בכמה מקומות אחרים בארץ) פירושו דיכוי תרבותי,
כי אז יש לי מחלוקת עזה איתך.
קושיות.
1. אתה טוען שממשל רוזבלט הכיר בצורך להילחם ברייך השלישי. אני מניח שהיו בדלנים שהצרו את צעדיו מבחינה פוליטית. מה שאותי מעניין הוא האם ישנו מחקר, ברוח ההיסטוריה של המנטליות, של "דעת-הקהל" האמריקנית עד פרל-הרבור?
2. אני מקווה שלא חשבת שהשאלה המוסרית ששאלתי לגבי השואה הייתה רטורית. אני באמת ובתמים מעוניין לשמוע את דעתך.
לגבי הרוע המוחלט. הטענה שלי היא שהצגת הרייך השלישי כרוע המוחלט גורמת לפשעי המלחמה של בעלות-הברית להתקבל כרוע הכרחי. אני עדיין חושב שהפצצת הירושימה ונגאסקי עונה בדיוק להגדרה הזו, כמו ששימוש בנשק ביולוגי וכימי נתפס כיום כפשע מלחמה. בנוסף לכך, אני חושב שידעו במערב, בזמן מלחמת העולם השנייה, על משטר-האימים של סטאלין אבל הוא נשאר הדוד ג'ו עד שגרמניה נשברה והוא הפך להיות הבעיה הגדולה של ארה"ב. ובכול זאת, ישנה מיתיזציה של מלחמת העולם השנייה. דוגמא אחת מכאן:
כתבה מספר 3060
אני מביא את התגובה הזו בדיוק בגלל שרז רחוק מלהיות הדיוט או אידיוט.
אני מרגיש שישנה נטייה לקבע את הנאציזם כרוע מוחלט ומצד שני להעלותו באוב בכול פעם שמתקיים דיון על עוולות בהיקף קטן יותר (במיוחד אם מי שאחראי להם נרדף על ידי הנאצים), באופן שהופך כול נזק שאינו כולל השמדת עם תעשייתית לנזק שולי. זה, בעיני, לא מוסרי.
3. מכיוון שנדמה שאתה מודה שאין קונצנזוס בשאלת המניעים של טרומן, נסכים לא להסכים בנקודה הזו. לגבי התמימות ביחס להשלכות האטום אני מקבל את טיעוניך, רק חשוב לי להדגיש שלא טענתי שאם טרומן היה נמנע מלהטיל את הפצצה מירוץ החימוש היה נפסק. אני רק תוהה אם ניתן היה לנהלו ביותר אחריות ולנסות לצמצם מראש את מספר ראשי הטילים.
4. אם אני מבין נכון, אתה טוען שבריה"מ ביצעה רוסיפיקציה של הדמוקרטיות העממיות שלה. אני מקבל את הטענה הזו לגמרי, ובדיוק בגלל זה הסטריאוטיפיזציה של הסובייטים הלא-רוסים חורה לי, כי היא נעשתה בכפייה. בעיניי, כשהפרחח או הבמאי לא חושבים שיש בכלל הבדל בין רוסי לאוקראיני, או באלרוסי וכך הלאה, הם מנציחים את הדיכוי הבולשביקי. ואגב, אצלנו כן יש הבדלה בין גרוזנים, קווקזים ורוסים סתם, ובעיניי זו העתקה של היררכיה שהגיעה מחבר-העמים עצמו. ברור לחלוטין שה"אסייתים" נחותים מה"אירופאים".
בסופו של דבר, הדחף שמניע אותי לנהל דיונים באתר, ובמיוחד ביומית הזו הוא דחף אתי. נדמה לי שהניקיון שאתה מבקש לנקות את ארה"ב הוא ניקיון גמור וממורט מדיי. באמת מעניין אותי לדעת, איך אתה, בתור חוקר של עימותים אלימים ובתור, אני מנחש, איש ימין, מבין מוסר פוליטי וחברתי ואיפה אתה מותח את הגבולות בין עוול שראוי להכיר בו לבין עוול שאינו ראוי.
רגע, רק בשביל להיות בטוח,
הירושימה ונגסקי *כן* היו אחרי שהנאצים כבר נכנעו והיטלר התאבד, לא?
1. לא מכיר חלוקה ברורה.
יש הרבה אמירות, לא יודע נתונים מספריים.
2. אני חושב שאילולא פשעי המלחמה האלה, היטלר היה נשבר הרבה יותר מאוחר. כשיש לך דילמה האם לתמוך בדיקטטור (צ'רצ'יל, שתיעב את בריה"מ, אמר במהלך המלחמה כמדומני שנגד היטלר הוא היה עושה גם ברית עם השטן. וגם רוזבלט חשב עליו רעות, אבל זה היה הכרחי מבחינתו לספק לו כמות אדירה של ציוד שאיפשרה את נצחונו של הצבא האדום) או להאריך את המלחמה בכמה שנים – או אולי אפילו לגרום לה להיגמר בנצחון הגרמנים; הדעה שכשלון הנאצים ברוסיה היה הכרחי וברור מראש איננה מקובלת עלי – אזי הטענה הטהרנית היא פשע נגד האנושות בפני עצמו.
אז לך לא נוח עם זה בגלל שמבחינתך זה גורם לחוסר יכולת לדון בפשעים בסקאלה נמוכה יותר. ואני אומר, בהתחשב בחוסר הפרופורציה הקיים, ובהתחשב בכך שבדרך-כלל העלאת הנאציזם באוב מתקיימת *בגלל* שכל מיני אנשים מנסים להשוות עוולות קטנות הרבה יותר איתו – כן, למשל להשוות עיכובים במחסומים לנאצים. למשל, להשוות את ההתנתקות לנאצים. למשל, לטעון שהלחימה בג'נין, שבפרספקטיבה היסטורית הייתה אחד הקרבות עם הנזק הסביבתי הפחות ביותר לאזרחים במקרה מקביל, הייתה כזו ש"הנאצים לא עשו ככה" (ציטוט מ'ג'נין ג'נין', שממש ראיתי), אני רואה בטיעון שלך כלי שבדרך-כלל משרת טיעונים אנטי-מוסריים, כזה שמנסה לטשטש את ההבדל בין הנאצים לנלחמים בהם. אני יכול להכיר בכך שנעשו פשעי מלחמה במלחה"ע II בלי שום צורך להכניס אותם לסקאלת הנאצים – אבל גם בלי, כפי שלדעתי אתה עושה, להוציא אותם מההקשר ומן המלחמה הטוטאלית.
3. עידן הטילים נפתח בסוף שנות החמישים, ודוקטרינת ה-Mutally Assured Destruction גובשה רק אז ומאוחר יותר. למעשה, לבן-גוריון הייתה תיאוריה מסודרת על נשק גרעיני הרבה לפני שהאמריקאים גיבשו כזו סופית. אתה רוצה שטרומן היה מצמצם מראש נשק שעוד לא היה קיים? כשהוא סיים להיות נשיא היו רק כמה עשרות ראשי נפץ גרעיניים בעולם, ואף לא אחד מהם לא היה על טיל ביניבשתי) וחוצמזה, בסופו של דבר לא קרה כלום. יש אפילו שטוענים שמלחה"ע III נמנעה בגלל הנשק הגרעיני. אתה בטוח שההבדל בין כמות ראשי נפץ שיכולים להשמיד פעם אחת את העולם לכמות ראשי נפץ שיכולים לעשות את זה עשר פעמים משנה משהו?
ואגב, איך בדיוק ארה"ב יכולה הייתה לגרום כבר ב-1945 (ואיך היא יכלה לדעת את זה מראש) שבריה"מ של סטאלין תנהל מירוץ חימוש "יותר אחראי"?
4. האמת, לא זכור לי סרט שהופיעו בו אוקראינים ונאמר עליהם "רוסים". זכורים לי סרטים שהתייחסו לבריה"מ ונאמר שם "רוסים". ככה שלקבוע שהיה שם קיבוע של הסטריאוטיפ הסובייטי ולא של המצב ביחס לבריה"מ? ספק גדול.
באשר לפרחחים, כבר אמרתי את דעתי עליהם, אבל אני לא חושב שזה נובע מאותו מקור.
אני לא "מבקש לנקות את ארה"ב ניקיון גמור". אני בהחלט מבקש להימנע מלהוריד את ארה"ב למדרגת גרמניה כתוצאה מהעובדה שהיא לא הייתה כליל השלמות, ומבקש להימנע מהשוואה מוצאת מהקשר של מעשים שמטרתה לטשטש את ההקשר הכללי.
הגבולות בין עוול *מוצדק* לעוול *שאינו מוצדק* לעיתים קרובות אפורים מאוד, ואני חושב שאני מקבל את הקו שמותח מייקל וולצר (הוא עושה את זה במאה ומשהו עמודים ב"מלחמות צודקות ולא צודקות").
אבל השאלה בעיני איננה האם ראוי להכיר בעוול, אלא *איך* ראוי להכיר בו. מלחמה מעצם מהותה גורמת עוול נרחב, ובכל העשורים הנרחבים כמעט תמיד רוב גדול של הנפגעים הם לא-לוחמים, בכל מקום בעולם. השאלה איננה האם נגרם עוול למישהו, אלא האם בהקשר מסויים המלחמה הייתה "צודקת" – והנה, הרגזתי את כלל אסכולת סארטר כשטענתי שההתנהגות איננה הגורם היחיד – האם מטרת המלחמה הייתה גרימת עוול, האם היה ניתן להשיג את המטרות בדרך אחרת ללא גרימת העוול, ועוד כנ"ל.
ואני חושב שאתה לחלוטין מפספס את דעתי כשאתה שואל על "עוול שראוי להכיר בו". כי אותי לא מעניינת השאלה של "להכיר בו". היום "הכרה בעוול" היא בדרך-כלל עניין פוליטי – למשל, להכיר בעוול של הפצצת דרזדן *כדי*, כמו שטוענים היסטוריונים רביזיוניסטים, לטעון שבעלות הברית "גם היו פושעות מלחמה" ובכך לטהר את גרמניה הנאצית. להכיר בעוול של ההפצצה על הירושימה ובכך למצב את יפן כקורבן, ולהעלים את פשעי המלחמה העצומים שביצעה כנגד אוכלוסיה אזרחית לא פעם אחת, ולא כדי להשיג מטרה צבאית.
בדרך-כלל הדרישות האלה ל"הכרה" בעוול משתדלות ככל יכולתן להוציא את העוול מהקשר, ליצור סולם בו אין הבדל מוסרי וכל הצדדים נשפטים לאחר מעשה שווה בשווה – גם אם אתה צריך להוציא המון פקטורים מהמשוואה כדי לקבל את התוצאה הרצויה.
ואת זה אני לגמרי לא מקבל.
על עוול, הכרה ופיצוי.
2. אני חושב שלגבי הסעיף הזה, אנחנו מתווכחים במישורים שונים. אני לא כופר בצורך של בריטניה וארה"ב לחבור לבריה"מ ואני בוודאי לא טוען שהטלת הפצצה האטומית הייתה החלטה קרת-דם ושרירותית. מה שמטריד אותי הוא שמלחמת העולם השנייה, שהייתה מרוצפת בשטחים מוסריים אפורים, ונדמה לי שמדבריך עולה כי גם אתה מסכים שהיא הייתה עניין מורכב, משמשת ליצירת מיתולוגיה מודרנית חדשה. אתה בוחר לענות לי בעובדות היסטוריות שרק מדגישות עד כמה מלחמת-העלם השנייה הייתה עסק ארצי ומסובך, לא דומה כלל לדימוי הפופולארי שלה, ולא מתייחס לנושא הייצוג של המלחמה, ייצוג שאתה, כהיסטוריון, אחראי לו ועליו. ועדיין, נדמה בין השורות שאתה מבקש לשמור בכול מחיר על הפרה הקדושה הזו מפני הקופיץ. נראה לי שהרצון הזה קשור לעניינים של מוסר לא פחות משהוא קשור לעניין הדיוק ההיסטורי.
נדמה לי ששנינו מסכימים שישנה הזניה של מושג השואה. כול דכפין משתמש בו למטרותיו. אלא שבעוד שאני טוען שההפרטה של זכר השואה, שמתרחשת ממילא, יכולה לסייע לנו להכיר בעוולות מושתקות, אתה מפחד שההפרטה הזו תייצר השטחה אחת גדולה של עוולות.
כרגע מושג השואה נמצא בעמדה הפרדוקסאלית שבו הוא עדיין נתפס כהתגלמות הרוע המוחלט, אבל מושווה לכול עניין ודבר, תוך שימוש בנוסחא "לא שאני משווה אבל…". כרגע כולם מפסידים – ניצולי השואה שהאסון הפרטי שלהם הופך להיות כלי-נשק רטורי בארנסל של כול פוליטיקאי-רקק ומאידך גיסא קורבנות אחרים, שהטרגדיה שלהם לעולם לא יכולה להשתוות ל(ייצוג של)השואה והם לא מקבלים את ההכרה הראויה להם.
על רקע מצב-הביש הזה אני מבין את חרדת הקודש שלך, אלא שהטענה שלך שכול הארצה של השואה תגרור זיכוי של הרייך השלישי ועריצויות אחרות, נראית לי גורפת מדי. זאת משום שהשימוש הקנטרני ב"נאציפיקציה" של הצבא, הערבים, השמאלנים והמתנחלים נשען בדיוק על התפיסה של השואה כאירוע סינגולארי ובלתי-ניתן-להשוואה. מדוע הפלשתינאים מעדיפים (ומעדיפים פירושו ששתי ההשוואות קיימות) את ההשוואה לרייך השלישי ולא למדיניות האפרטהייד של דרום-אפריקה, אם לא מתוך ערך-השוק שיש בהשוואת הכיבוש לדבר-שאסור-להשוות-אליו-בשום-פנים-ואופן. דווקא הצגת השואה כמוחלטת, בעידן שבו כל טיפש משתמש בה כקצה אחד של מטאפורה היא השטחה של עוולות, מכיוון שאז כול עוולה נעשית, לכאורה כמובן, מוחלטת כמו השואה אליה היא מושוות (ואני רק אציין שמבחינה פילוסופית, ברגע שמכניסים דבר-מה למטפורה או משוואה, הוא אינו יכול להיות מוחלט או "כשלעצמו" מכיוון שהמשמעות שלו נגזרת מעצם ההשוואה עם דבר אחר). אני טוען שהצבת השואה בתוך ספקטרום של עוולות, ספקטרום שנשען על תיעוד היסטורי קפדני, והסרת הלוט הטרנסצנדנטי מעליה, תסייע לערעור השוואות בלתי-אחראיות, משום שערך-השוק יתמוסס במידה מסוימת, משום שיהיה צורך לתת את הדין על ההקשר ההיסטורי שבו נעשו העוולות, ומשום שהכרה בקיומן של עוולות אחרות, באופן שאינו תלוי בהשוואה מתמדת לאידיאל השואה, יצמצם את הצורך בהשוואה כזו, שמטרתה להראות דמיון בין השמדת היהודים לעמידה במחסומים. אני טוען שהפיכת השואה לעוול חמור מאד בתוך ספקטרום שלם של עוולות, דווקא בגלל שהיא תחדל לשמש כנקודת השוואה הכרחית, תגביל את ההזניה שלה במקום להגביר אותה.
לא שהשוואות בלתי אחראיות יפסקו; אלא שהטעם מחלל-הגבולות והקנטרני שלהם יעשה תפל הרבה יותר.
ועדיין לא ענית לי מדוע את חושב שהשואה היא רוע מוחלט. אם לא נוח לך לענות, פשוט כתוב כך.
3. אני מקבל, ואין לי מה להוסיף מלבד השאלה מדוע, אם למעצמה יש מספיק ראשי טילים כדי להשמיד את העולם פעם אחת, היא ייצרה כמות כזו שיכולה להשמיד את העולם עשר פעמים.
4. נראה לי ברור שסרט שמציג אוקראינים לא יקרא להם רוסים. רוצה לומר, ברגע שהסרט מכיר בקיומם של אוקראינים, בזמן קיומה של בריה"מ, טענת הסטריאוטיפיזציה שלי לא חלה עליו. השאלה היא מה קורה כאשר מציגים אזרחים סובייטים ומניחים תמיד, מראש, שהם רוסים.
5. לא ברור לי איך אפשר לדון בעוולות בלי להניח שמישהו הכיר בהן. כדי שמעשה ייחשב כעוולה, מישהו צריך לטעון שהוא נפגע, ומישהו אחר צריך לקבל את הטענה הזו. לדוגמא, נשים נחשבו נחותות מגברים במשך משהו כמו 3,000 שנה של היסטוריה. רק בחמישים השנה האחרונות יש הכרה בשוויון מגדרי ובעוולות שנעשו לנשים לאורך ההיסטוריה. זה אומר שבמשך 3,000 שנה נשים לא חוו כאב וצער כתוצאה מיחס גברי? לא, זה פשוט אומר שלא היה מי שיקבל את תואנתן. לכן, כול דיון בעוולה מניח מראש הכרה בכך שמעשה-סתם (כאילו שיש כאלה) פגע במישהו והפך לעוולה. וכן, כול הכרה כזו היא פוליטית, במובן היווני, שבמסגרתו הפוליטיקה מקיפה את כול היחסים הבין-אישיים באשר הם.
לא כול הכרה בעוול פירושה שמיטת עוולות אחרות. האם הכרה בקורבן המיותר של תושבי הירושימה, למשל המוטאציות והסרטן, פירושו ניקוי מאשמה של יפן כולה? האם הכרה בכך שנשים ברלינאיות נאנסו על ידי חיילי הצבא האדום, פירושה הצדקת סביבור, או שאונס הנשים הרוסיות על ידי הוורמאכט פירושה הצדקת האונסים שעוד יתרחשו בברלין? אתה באמת מאמין שהקהילה האקדמאית תקבל טענות כאלו? ואגב, לא כול הכרה בעוול פירושה פיצוי על עוול. אני למשל, לא חושב שצריך לפצות נשים גרמניות על הסבל שהן סבלו תחת הכיבוש הסובייטי.
2. ראשית,
יותר לי להזכיר שאתה הראשון שהשתמשת פה במונח "הרוע המוחלט" לגבי גרמניה הנאצית.
מעבר לכך, גרמניה הנאצית נתפסת כרוע מוחלט בגלל, בתמצות:
א. פיתוח של אידיאולוגיה חסלנית קיצונית *ללא* כל סכסוך אמיתי כלשהו עם הקבוצה המתחסלת (בניגוד, למשל, לרואנדה).
ב. תיעוש המוות. רתימת כלל הכשרונות של האדם ודרגת התפתחות טכנולוגית הגבוהה ביותר לשירות המטרה הנמוכה ביותר האפשרית.
ג. ההוכחה שאפשר לקחת את החברה שנתפסה אז כהומנית ומתקדמת עד מאוד ולשכנע אותה להירתם לגזענות רצחנית מהסוג הגרוע ביותר (ויקום מי שמאמין לכל ה"לא ידענו" ולכל ה"רק היטלר אשם" בסגנון "הנפילה").
עכשיו, הטיעון שלי פשוט:
למרות כל האפור, מלחמת העולם השניה נגד גרמניה הייתה מלחמה *מוצדקת לחלוטין*, וכל עוולה צריכה להיראות *רק* בתוך הקונטקסט הזה.
הטיעון שלך, לעומת זאת, בעייתי מכל מיני בחינות:
א. הוא לא מדוייק. עשיתי כרגע סריקה בראש של סרטי מלחמת העולם השניה שראיתי, וחילקתי לטבלה:
A הם סרטים בהם יש מורכבות כלשהי,
B סרטים שאפשר לראות בהם מלחמת בני אור בבני חושך,
C סרטים שמציגים את הגרמנים בתור טיפוסים סימפטיים, או כאלה שמציגים את הנאצים בתור טעות שנפלה על גרמניה,
D קומדיות שבעצם לא שמות קצוץ מי הטובים ומי הרעים.
B (?) אויב בשער,
A הערומים והמתים,
A להציל את טוראי ראיין,
C הצוללת,
B צוללת U-571,
D תריסר הנועזים,
D נועזים בעורף האוייב,
A הקו האדום הדק,
D סטאלאג 17 (הגרמנים לא ממש נוראים שם, אם יותר להזכיר),
B היום הארוך ביותר,
B גשר אחד רחוק מדי,
A הגשר על הנהר קוואי,
B תותחי נברון,
A אחים לנשק (טכנית לא סרט, אבל איזה רייטינג. ומה חסר שם – הרג שבויים – יש, ביזה – יש, ועוד).
C צלב הברזל,
אני מניח לצורך העניין שפרל-הארבור, שלא ראיתי, הוא B.
הנפילה, שגם לא ראיתי, הוא למיטב ידיעתי C.
שמת לב למשהו מוזר כאן? אהה.
וזה עוד בלי שהזכרתי יצירות פופולריות מתחום הספרות.
יפה.
בעיה נוספת עם הטיעון שלך, מעבר לכך שהוא לא מדוייק, היא שאני לא חושב שסילוק השואה מעמדת הבכורה שלה ייצר "השטחה אחת גדולה של עוולות". יש סיבה שגם מעריצים של היטלר (בדוק איפה מדפיסים בעולם הכי הרבה מיין קאמפף כיום) ומכחישי שואה מסוגלים מצד אחד לטעון שהשואה לא התרחשה ומצד שני להשוות את ישראל – או אמריקה – לנאצים. הסיבה היא שגם הם מבינים שהשואה הייתה הקרם דה לה קרם של הרוע האנושי, עניין שכמדומני אתה מתעלם ממנו, ושם אותה איפשהו על הסקאלה. שלא לדבר על כך שאתה לא צריך את השואה בשביל עוולות מושתקות. גם ה"הכרה" איננה משאת נפש בשבילי; אני לא ממש מאמין בתפיסת ייצוגי הקורבנו?ת שאתה מציג. מה שאני כן חושב הוא שלא במקרה יש המון קולות (ראה למשל את המועצה שייעצה לטוני בלייר לבטל את יום השואה בבריטניה ולהחליפו ביום הג'נוסייד, שבו יוכנסו לפי הרשימה שלהם בעיקר אירועים בהם מוסלמים נפגעו, ולא ג'נוסיידים שאותם מוסלמים חוללו), שדורשים להוציא את ה"הגמוניה" של השואה במקביל לאנטי ישראליות ואנטי אמריקאיות (להבדיל) חריפה. המטרה פה היא לא להביא לצדק, אלא לפגוע בישראל \ ארה"ב, והכלי הוא גימוד השואה ו'הכנסתה לקונטקסט' שאומר שבעצם לא קרה שם שום דבר חריג. ובתור מי שכתב ספר על צ'צ'ניה אני יכול לומר לך: היו שם דברים מחרידים. אבל באופן כללי אין דמיון בין גרוזני לבאבי-יאר, שלא לדבר על אושוויץ. אז למה יועציו של בלייר רצו לבטל את הייחודיות של השואה ולתת עמדת בכורה לגרוזני?
מאותה סיבה שמכחישי השואה יכולים לאיים ב"שואה אמיתית" (בניגוד, כמובן, לזו היהודית המזוייפת).
http://michellemalkin.com/archives/004448.htm
כי בסופו של דבר גם להם ברור, גם אם קשה להסביר בדיוק איך, ששם היה משהו מיוחד. ובזה הם רוצים להילחם, לא מתוך רצון לכבוד ולהכרה, אלא לשלילתה של זו מהיהודים.
3. בתחום הסרטים, מה שאתה מציע, מעבר לכך שייצור סרטים ארוכים יותר משל קלוד לנצמן ובלתי-אפשריים לצפיה כמדומני, כי נראה שאתה מבקש להכפיף *כל* סרט למשטרת הייצוג המדוייק של אחוזי עוולות (ואם זה לא ככה, אני מתנצל. אבל ככה משתמע לי). אני חושב שאפשר להסתפק ברעיון הכללי.
4. כמה רמזים:
1. יש למעלה מפי חמישה רוסים מאשר אוקראינים, הקבוצה הסלאבית השניה בגודלה. אני מניח שאתה מתכוון רק לסלאבים. במצב כזה, הסטטיסטיקה אומרת שברירת המחדל היא רוסים. בצירוף הרפובליקות הלא-סלאביות, עדיין הרוסים יותר מחצי מתושבי בריה"מ. זה לא *כזה* מפתיע, לפיכך, בייחוד כשלא מדובר באנשים שגרים שם. בוא תראה מה יש בארץ – כשבנק הפועלים רוצה להגדיר את "כולנו" שמניפים דגלים, אין לו דתי אחד, עולה מאתיופיה אחד, או בעצם כל מי שלא שייך למעמד בינוני חילוני ומעלה. ובנק הפועלים לא גר במרחק אוקיינוס מכל הקבוצות הנ"ל, וגם האחוזים גדולים יותר.
5. תלוי מה אתה שם במרכז. אם *כל* מה שיש לך הוא האונס של נשות ברלין – כמקובל בספרות מסויימת הנפוצה מאוד בגרמניה – אז החמצת לחלוטין את הנקודה. לא במקרה ההיסטוריונים הרביזיוניסטים הגרמניים שמים דגש על הזוועות שקרו לגרמניה, והרבה פחות על מה שחוללה (ראה למשל בספר של פסט, פחות מעשרה עמודים על השואה, מתוך מאות עמודיו!) ופה מה שאמרתי בדיוק: זה בתוך הקונטקסט של המלחמה המוצדקת בנאצים.
הפוליטיקה של הזיכרון
2.
קודם כול, תודה על התשובה לגבי ייחודה של השואה. אין לי וויכוח איתה.
לגבי רשימת הסרטים שהצגת. אני חושב שברור שאתה כלל לא מסכים איתי שישנה מיתיזציה של מלחמת-העולם השנייה. דיון רציני על השאלה הזו ידרוש התייחסות לעוד אלפי מוצרי תרבות מעבר לרשימה שכבר פרטת, ואין שום דרך לנהל אותו כאן. לכן, לגבי ייצוגה של המלחמה, נסכים, כהרגלנו, לא להסכים.
לגבי אופן הייצוג של השואה שהצעתי. כתבת " …אני לא חושב שסילוק השואה מעמדת-הבכורה שלה ייצר 'השטחה גדולה של עוולות"'. אנחנו מסכימים לחלוטין (ולכן יש לי הרגשה שלא הבנת את כוונתי, או שאני פספסתי את שלך). סילוק השואה ממעמד הבכורה שלה אכן לא יגרום להשטחה גדולה של עוולות (השטחה גדולה של עוולות היא דבר רע, רק שנהיה סגורים). זו בדיוק הסיבה שהצעתי, לא לסלק אותה זה לא מנומס אלא למקם אותה מחדש בקצה הגרוע ביותר אני חש צורך להבהיר לאלה שטוענים שאין בי אהבת ישראל של שורה שלמה של השמדות עם ופשעים נגד האנושות.
לגבי האנטישמים. לא ברורה לי מטרתך בהכנסתם לדיון. מצד אחד אתה טוען שיחסם לשואה מהותני, כלומר, "הם מבינים שהשואה הייתה הקרם דה לה קרם של הרוע האנושי…בסופו של דבר גם להם ברור…ששם היה משהו מיוחד", מצד שני הם מכחישים אותה. ממילא הטיעון של אותו אנטישמי אנונימי סותר את עצמו. מעבר לכך, "גם הם מבינים…עניין שכמדומני אתה מתעלם ממנו…". אם אני והאנטישמי האנונימי לא רואים עין בעין, והם "מבינים" משהו שאני "פספסתי" לא ברור איזו דוגמא הם משמשים. אנטישמים תמיד היו ותמיד יהיו, ללא קשר למעמדה התרבותי של השואה. עתה, כאשר לשואה יש מעמד "הגמוני", הם מנצלים אותה למטרותיהם והם יעשו כך, באופנים אחרים, גם כאשר היא לא תהיה "הגמונית".
עניין הוועדה הבריטית הוא מכה מתחת לחגורה. ראשית, חשוב לציין האם קיבלו את מסקנותיה של הוועדה. שנית, יש כאן רמיזה שכול ניסיון לדה-הגמוניזציה של השואה משרת בהכרח מטרות אנטישמיות. I resent that. מה שהגורמים המוסלמים הללו ניסו לעשות הוא ליצור הגמוניה חדשה, מוסלמית, בשדה-הזיכרון של הג'נוסייד: "…לבטל את יום השואה בבריטניה ולהחליפו ביום הג'נוסייד, שבו יוכנסו לפי הרשימה שלהם בעיקר אירועים בהם מוסלמים נפגעו, ולא ג'נוסיידים שאותם מוסלמים חוללו…". במילים אחרות, אותם גורמים ניסו לשמר את המצב בדיוק כמו שהוא, ולהחליף את המילה "יהודי" ב"מוסלמי". המטרה שלי, לעומת זאת, היא ליצור מצב שבו יהיה קשה מאוד ליצור הגמוניה של ג'נוסייד מסוים. אין פירוש הדבר שכול רציחות-העם יתפסו כשוות זו לזו, אלא שהן לא תישפטנה על פי מדד-השואה, והייחודיות הנוראית (ועצם קיומה) של כול אחת ואחת מהן תקבל הכרה (תוך דיונים אקדמאיים ופוליטיים מרים, כמובן).
ורק הערה אחת אתה מתאר את המאבקים של קבוצות פוליטיות להנצחת הג'נוסיידים הקרובים לליבם כמאבק פוליטי ומחושב, אבל מתאר את ה"הגמוניה" של השואה בזיכרון המערבי כדבר מובן-מאליו. נדמה לי שחשוב לציין, שהמעמד "ההגמוני" של השואה הוא תוצאה של מאבקים פוליטיים ותרבותיים. בדיוק מכיוון שהיה חוסר-אמון גדול מאוד לגבי מימדי האסון ומהלכו, היה צורך לייצג את השואה, להכיר בעוול. מדובר בתהליך פוליטי מיסודו. רגע לפני שיאשימו אותי בהכחשת שואה, אני חייב לציין שאין פירוש הדבר שהשואה לא הייתה רצח-העם הגדול ביותר בהיסטוריה, אלא שספרים אקדמאיים על השואה צריכים להתקבל בתוך קהילה פרשנית, שתמונות וסרטים צריכים להיות מוקרנים על ידי יזמים פרטיים, או שפקיד צריך לקבוע שיש להקרינם בבתי ספר, שאתרי הנצחה ומוזיאונים דורשים אישורים ממשלתיים ותרומות מנדיבים. לפעמים, יש לתהליך ההנצחה עצמו קורבנות. ישנן טענות שהלובי היהודי ניסה למנוע חקיקת יום זיכרון לרצח-העם הארמני בארה"ב.
לגבי סעיף 3 שלך, שהוא המשך של סעיף 2, אני לא מציע צנזורה או הכוונה של תעשיית הסרטים. אני כן מציע הכוונה של תוכניות לימודים וימי זיכרון לאומיים.
4.
בזמנים מסוימים ובמקומות מסוימים באירופה של ימי-הביניים רוב הגברים היהודים עסקו בהלוואה בריבית ובמקצועות נלווים. האם פירוש הדבר שההצגה שלהם על ידי הכנסייה הקתולית לא הייתה סטריאוטיפית? השאלה היא לא אם הייצוג נכון עובדתית, אלא אם יש לו מטרות משפילות. הטענה שלי היא פשוטה מאוד האמריקנים העדיפו להציג את הסובייטי כרוסי לא מתוך נאמנות לנתונים דמוגרפיים, אלא פשוט משום שקל היה להשליך על הסובייטי סטריאוטיפ רוסי. העובדה שרוב הסובייטים אכן היו רוסים לא הופכת את ההצגה שלהם לתמימה יותר.
5.
זה שהמלחמה בנאצים הייתה מוצדקת מוסכם על שנינו. השאלה היא, האם יש קונטקסט שמצדיק אונס.
אני חושבת שאתה שופט לא נכון את פרחחי ארצנו.
את זה שהם לא רגישים חברתית הם מוכיחים בזה שהם צועקים עלבונות – לא משנה למי. לא בזה שהם מניחים, כשהם שומעים שפה או מבטא סלאבים, שמדובר ברוסים. למען האמת, גם אני, שחצי מהמשפחה שלי מברה"מ לשעבר, כשהסתובבתי בפראג ושמעתי אנשים מברה"מ לשעבר מדברים ברחוב, לפעמים התקשיתי להבדיל בין רוסית ושפות קרובות. מה אתה רוצה מהם, שקודם יבררו מאיפה בדיוק מגיע האדם, ואז ירדו עליו בהתאם? אנשים שיעשו את האחד לא יעשו את השני – מה שהופך את הדרישה לבעייתית.
צודקת. דוגמאת הפרחחים היא לא דוגמא טובה.
טווידלדי ואת הדגשתם שאי אפשר לצפות מפרחחים להבחין בין רוסי לאוקראיני, נניח, כשחוסר ההבחנה הזו בדיוק עומד בבסיס הדחף וה"זכות" שלהם לקרוא קריאות גנאי.
אבל, וזה אבל קטן, בעיניי הפרחחים הם אותם יצורים חברתיים שעדיין לא הפנימו, או שאינם רוצים להפנים, את הנורמות החברתיות. הם הילדים שמשתינים מהמקפצה כשכולם משתינים בתוך הבריכה. זה לא שהיחס המעליב והקהה למהגרים ייחודי להם. הם פשוט היחידים שמעיזים לומר את מה שרובנו חושבים.
פרחחים – מילה מוזרה. מי משתמש בה חוץ מאיתנו ומזקנים שעץ הגויאבות שלהם מטה את ענפיו אל תוך הרחוב?
אמרת דחף אתי? כרגע אתה מגן הצדק ומעורר המצפונים המנומנמים.
החשוב הוא, להצביע על החברה שלנו ועל ידידתנו העצומה ממערב, כעל מקומות שליבתם המוסרית רחוקה מלהיות ממורקת, שלא לומר עכורה. וזו אבחנה שהיטלר, סטאלין ובוגדאן חמלייניצקי לא שייכים אליה כלל.
הנזק ארוך הטווח הגדול ביותר שפשעי הנאצים גרמו לנו הוא פגיעה ביכולת לביקורת עצמית.
קבל את מלוא הערכתי.
לא, לא בדיוק
הנזק ארוך הטווח הגדול ביותר שהנאצים גרמו לנו הוא שהם רצחו 6 מליון יהודים (ואני בכלל לא נכנס לכל המליונים האחרים שמתו במלחמה, כי זאת הרחבה של המושג 'לנו').
בכלל, ההכללה, ההשוואה וההפשטה לא עושים חסד לטיעונים המוסריים של נמרוד, או שלך.
מי הם ה''לנו'' שהנאצים גרמו להם נזק?
אם אתה מדבר על סבתא שלי, או על אבא שלי, בנה, אתה צודק. אני לא מחשיב את עצמי כקורבן של הנאצים. זו כבר התקרבנות.
ואם את מתייחס למדינת ישראל, שמאז הקמתה מנכסת את זכר השואה תוך הזנחת ניצולי השואה עצמם (שלא לדבר על חקיקת חוקים נגדם) ומשתמשת בה כדי להצדיק מיני מעשים שונים ומשונים שהיא עושה, ומעיזה לדבר בשם כלל יהודי העולם באופן שהופך אותם לקורבנות גלותיים ואת בניה לאידיאל של הקיום היהודי הראוי, אז אתה טועה.
ולא ברור לי כלל איך אפשר לטעון טיעון מוסרי בלי לעשות הכללות , השוואות והפשטות.
פשוט מאוד: אפשר לא לטעון אותו
אתה, באופן פרטני וממוקד, ותחש, בהנף זרוע רטורי חסר אחריות, מדברים על השואה בקלות ראש מזעזעת.
לא אמרתי כלום על מדינת ישראל, ולא אמרתי דבר על עצמי. השתמשתי ברטוריקה של תחש כדי להראות לכם שצריך להיות מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד זהירים כשמדברים על רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה. נדמה לי ששניכם לא זהירים מספיק.
אנא הסבר לי
איפה אתה מזהה את אותה קלות ראש מזעזעת שבה התייחסתי אל השואה.
ואני אתעלם בנוחות מההצעה שלך לא לטעון טיעונים מוסריים. היא, אחרי הכול, הצעה מוסרית בעצמה ואם אתה דורש לא לטעון טענות מוסריות, הרי הטענה המוסרית שלך עצמך לא קבילה.
ברור לך שהשתמשתי במונח ''ארוך טווח''
כדי להימנע מתגובות כאלו. אולי הוא היה מעורפל מדי, אז אני אהיה ברור יותר:
כל השפעה שיש או שאין לפשעי הנאצים על דיונים בחברה הישראלית כיום, מתגמדת אל מול פשעי הנאצים עצמם.
עכשיו ברור יותר שאני לא משווה רצח שיטתי של מיליוני בני אדם לאפצ'ים הקטנים שאנחנו פולטים כאן ועכשיו?
מי דיבר על השוואה?
אמרת "הנזק ארוך הטווח הגדול ביותר שפשעי הנאצים גרמו לנו הוא פגיעה ביכולת לביקורת עצמית". ובכן:
1) מי זה "לנו"?
2) "גרמו" כיצד, בצורה ישירה או עקיפה?
3) האם הנזק הגדול ביותר, ארוך או קצר טווח, שהנאצים גרמו לנו, ברמה הרטורית או המעשית, הוא באמת שהם פגעו ביכולת שלנו לביקורת עצמית?
4) האם הנאצים הם, באמת, מה שהביא "אותנו" להפסיק ולבקר את עצמנו?
5) האם באמת רצוי לדבר בצורה המשתמעת לשני פנים על נושא כזה?6) איך, בשם כל הקדושים, אתה בכלל מדבר על נושא כזה בצורה אבסולוטית כזאת?
אבל אני רוצה להדגיש משהו חשוב לי ביותר: כל אלו שאלות רטוריות. אני לא רוצה תשובה, כי אני לא רוצה לדבר על השואה. לי כי אי אפשר לדבר עליה, לא כי זו פלנטה אחרת, לא כי היא יושבת בסקאלה בפני עצמה. כי הרבה מאוד אנשים נרצחו שם, כי לחלק ניכר מהקוראים כאן יש קשר ישיר לאותם האנשים, וכי יש נושאים מסוימים (שהשואה היא אמנם רק אחד מהם, אבל בהחלט הבולט שבהם) שבהם עדיף לשתוק אם אין משהו מאוד זהיר, מאוד מנומק, מאוד מושכל ומאוד מלומד (מלשון לימוד, לא חכמה) להגיד.
''''הנזק ארוך הטווח הגדול ..''[1]
ניסוח מחודש של המשפט הנ"ל : אזכורים מפורשים או מרומזים של השואה בחברה הישראלית היום, גורמים לעיתים להשתקתה של ביקורת, פוליטית או אחרת, שאינה קשורה כלל לשואה.
בכלל לא דיברתי על השואה,
קל וחומר שלא הערתי הערות שיש בהן משום זילות השואה. אם כבר, ההערה שלי הייתה על השימוש בשואה כקלף ויכוחי להשתקת ביקורת בשיח הפוליטי הישראלי. זו הערה על ההערות על השואה, ולא הערה על השואה עצמה.
ההודעה שעליה אני מגיב עכשיו, דרך אגב, היא בעלת אותו אופי – דיבור על הדיבור, ולא על הדבר עצמו. הייתי מציע שתנזוף בעצמך גם, אלמלא חשבתי שזו סתימת פיות חסרת טעם.
הסיפא שלך מלמדת אותי שהשואה אמורה להישאר בתחום שיפוטם ושיחתם של אקדמאים ומלומדים למינהם, וחלילה לנו מלתת לתלמידי בית ספר יסודי למשל, לדבר על הנושא. רחמנא ליצלן, הם עשויים לומר משהו לא מדוייק.
(דרך אגב, בדיחות על השואה לא פסולות בעיני גם, ההפך אם כבר).
במילים אחרות : אתה בטוח שאתה לא מתכוון לומר שעל השואה טוב ורצוי לדבר תמיד, כל זמן שזו לא נרתמת לשירותה של אג'נדה פוליטית כזו או אחרת?
1 – "הנזק הגדול ביותר", וכן הלאה. אני מסכים שבחירת המילים המסויימת הזו היא אובר-דרמטית ובכלל יש בה טעם לפגם.
ועוד תוספת קטנה:
בניגוד לנמרוד, אני לא משוכנע שהשואה יכולה לתפקד *או* כקלף מיקוח בעל תוקף טראנסנדנטי, *או* כקצה של סקאלה ארצית של עוולות. היחס אל השואה לא צריך להיות בינארי במובן הזה – או שמשתמשים בה טוב או שמשתמשים בה רע.
רוב הזמן אין שום צורך להשתמש בה כלל.
וההבחנה החשובה היא בין "שימוש" בשואה, לבין "התייחסות" לשואה.
ההתייחסות לשואה טוב שתעשה באופן שהוא א-פוליטי ולא מנוכס לתפישת עולם מסויימת.
*שימוש* בשואה, ב99 מתוך 100 מקרים, מהווה רדוקציה צינית של השואה למחלוקות פוליטיות לוקאליות שהן תמיד חיוורות ביחס ל.
בקיצור : עושה לי רע לשמוע על השואה גם במסגרת שיח שמאלני על המחסומים, גם במסגרת שיח התנחלותי על ההתנתקות, וגם כמטבע לשון סרת טעם של לייבוביץ' זכרונו לברכה, על היודו-נאצים.
השואה היא חוויה תרבותית אוניברסלית בעלת עוצמה מהדהדת, וככזאת ראוי ראוי לחוות את זכרונה.
אני מסכים
והמשפט המקורי שלך היה שימוש בשואה, לא התייחסות אליה.
(התיקון, לעומת זאת, מקובל עלי לחלוטין – רק לא ממש רלוונטי במסגרת האתר או הדיון כאן)
כן.
גם הניסוח המקורי שלי לא היה קשור לדיון או רלוונטי לאתר.
בכלל, מבחן רורשאך קטן על האסוציאטיביות של הדיון הזה: אוליבר סטון, אל קעידה, הירושימה, השואה, פרחחי חדרה, הפרשת פירות, מבחן רורשאך, ואני די בטוח שמישהו הזכיר אי שם את קארל מארקס.
_______
נכנס לתנומת אוף-טופיק שתמשך הרבה זמן.
תודה.
זה מעודד לדעת שיש מי שקורא, ואפילו מעריך, את המאמצים שנעשים כאן.
2 הסנט שלי לדיון...
הדבר הכי מעניין מבחינתי ביציאה של סרט כמו זה של סטון שנראה כמו שיר הילולה פטריוטי מביך ביותר (ויוצא בסמוך ל"יונייטד 93" שנראה על פי הדיווחים מעט יותר מאופק אך לא פחות בטוח ב"צדקת כוחותינו") הוא שהוא מגיע בעיצומה של אחת התקופות החתרניות והנועזות בתולדות הקולנוע האמריקאי.
משום מה, היה ראוי לצפות שמנשרי פטריוטיות ולאומנות כאלה ייצאו למסכים הרבה יותר מוקדם כתגובת בטן ראשונית לאירועי ה-11 בספטמבר. במקום זה, אירועי 911 והתגובה של ממשל בוש עוררה בקולנוע האמריקאי דווקא תגובה הפוכה: קדרות, ספקנות וארסיות בריאה, בין אם כביקורת ישירה נגד הממשל או סתם מתוך תחושות פסימיזם וייאוש.
קודם כל יש את הסרטים שמתייחסים לאירוע באופן ישיר : "השעה ה-25" הנפלא של ספייק לי (שיצא רק שנה אחרי ועדיין הצליח להוציא במפתיע מסר מעורב של מלנכוליה ופייסנות שנראה כמו נגטיב מוחלט לסרט של סטון), הדואט של ספילברג- "מינכן" ו"מלחמת העולמות" (שניהם ציטטו את אירועי 911 באופן בוטא בשביל להוציא מסר מייאש של "אין בריחה"), "סיריאנה" (אולי הסרט השמאלני ביותר שיצא מהוליווד בעשורים האחרונים שבאופן ישיר מאשים את ארצות הברית בכל הרעות החולות של המזרח התיכון). כדאי לזכור גם את שני הדוקומנטרים של מייקל מור שעושים בערך אותו דבר, ובגלל שאחד מהם זכה באוסקר והשני היה לסרט הדוקומנטרי הקופתי בכל הזמנים אפשר להתייחס אליהם כחלק מהעשייה ההוליוודית.
וחוץ מזה יש מלא סרטים הוליוודים נוספים שרומזים לאירוע או לחילופין מבקרים דרך משלים עוקפים את החברה האמריקאית ואומרים שהיא בעצם חברת טרור על סף אבדון: "לילה טוב ובהצלחה", "דוח מיוחד", "ונדטה", "ג'ארהד", "האיש שבפנים", "כנופיות ניו יורק" (שכמו "מינכן" נסגר עם שוט של התאומים וגם מציג כבאים שגורמים לשריפות במקום לכבות אותם), "היסטוריה של אלימות", "אמריקאן דרימז" (שעוד לא הגיע לארץ), "טים אמריקה" ועוד.
לא כל הסרטים האלה שווים בביקרות שלהם ועדיין, מצפייה במכלול הזה אין אלא לקבוע: הוליווד היא בפירוש שמאלנית ולא חוששת להצהיר את זה. אז מה הסיבה לריאקציה המפתיעה הזו לשמרנות לאומנית וקולנועית? יד המקרה או מגמה מדאיגה?
בכל מקרה, יהיה מעניין.
ושכחתי את...
"באטמן מתחיל", "הסמוראי האחרון" "קולד מאונטיין" ו"הנוסע" כסרטים שמאלניים נוספים שמבקרים את התרבות האמריקאית ואפשר למצוא בהם הרמזים ברורים לאירועי ה11 בספטמבר.
זהו, אני סותם את הפה.
אורי קליין על 20 הדקות הראשונות של הסרט
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=718982&contrassID=5&subContrassID=0&sbSubContrassID=0
(באמצע)
אוליבר סטון מתמסד.
הסרט דורג PG-13 וזאת לאחר שכל סרטיו של סטון דורגו R עד היום.
עושה רושם שהוא לא ינסה לזעזע אף אחד הפעם.
אהא. כן.
סרט על אסון התאומים, שבו אף אחד לא אומר Shit אף פעם.
ממש תיעוד היסטורי.
דווקא shit מותר ב- PG-13.
לעומת זאת עם f*ck יש יותר בעיה.
אחד כזה מותר ב- PG-13, אבל אם יותר אז זה יוצא R.
אבל עזוב, מילא עניין הקללות.
סטון הולך לעשות את זה רך מבחינת התמונות ההרסניות, משמע זה לא יהיה מספיק ריאליסטי.
ההערכה שלי כלפי סטון ירדה כעת מאד. אני חשבתי שהוא מאלה שלא ידפקו חשבון לאף אחד במהלך כל הקריירה.
מסתבר שאין כזה במאי.
אני בטוח שיש כאלו במאים.
ומסיבות ברורות למדי, אתה פשוט לא שומע עליהם.