במאי חובב השיג עותק של התסריט של 'מגדלי התאומים' של אוליבר סטון, וביים את הגירסה שלו, בת 12 דקות, לסרט. כצפוי, חברת פרמאונט תבעה אותו, והסרט כבר לא ברשת – אבל במסגרת התביעה אפשר לקרוא את התסריטים של שני הסרטים. |
26.06.2006
|
יומית
במאי חובב השיג עותק של התסריט של 'מגדלי התאומים' של אוליבר סטון, וביים את הגירסה שלו, בת 12 דקות, לסרט. כצפוי, חברת פרמאונט תבעה אותו, והסרט כבר לא ברשת – אבל במסגרת התביעה אפשר לקרוא את התסריטים של שני הסרטים.
במאי חובב השיג עותק של התסריט של 'מגדלי התאומים' של אוליבר סטון, וביים את הגירסה שלו, בת 12 דקות, לסרט. כצפוי, חברת פרמאונט תבעה אותו, והסרט כבר לא ברשת – אבל במסגרת התביעה אפשר לקרוא את התסריטים של שני הסרטים.
אני אחכה לגרסת הארנבים, תודה
מה עם יוטיוב?
זה מזכיר לי את הכתבה הזו: אלו הרוגים זוכרים מה-11.9, ולמה?
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=712510
השורה התחתונה: כרגיל, בשכול יש הרבה פוליטיקה (במובן הרחב של המילה). זוכרים ומנציחים את הרוגי טיסה 93, כי הם יכלו להילחם, ונלחמו. לא רוצים לזכור ולהנציח את מי שלא יכול היה להילחם, ולא עשה זאת – זה לא מתאים לדימוי העצמי שנדרש לזיכרון הקולקטיבי (האמריקני, אבל בכל מדינה זה ככה).
לדעתי זה עניין של זמן
כמו שבארץ אחרי השואה זכרו והזכירו את מורדי גטו וורשה, את הפרטיזנים היהודיים ואת חיילי הבריגדה ורק כעבור שנים התחילו להזכיר גם את "הצאן לטבח" כמו שקראו להם אז, אותם אנשים מסכנים שבסך הכל ניסו לשמור על הילדים שלהם וקיוו שאם הם יעשו מה שיגידו להם אז הם ישרדו.
אז יהיה אותו דבר גם בארצות הברית. קודם הם מספרים בשבחי השוטרים והכבאים, ובשבחי נוסעי טיסה 93 שבאומץ רב גרמו למטוס להתרסק במקום פתוח במקום על הבית הלבן או על מבנה אסטרטגי אחר בו היו נהרגים עוד אנשים על הקרקע. כשהם באמת יעכלו את האסון, הם יזכרו גם את האומללים שבצד אחד שלהם היתה אש איומה ובצד השני היה אויר פתוח, והם העדיפו את הדרך הכואבת פחות למות.
אני באמת לא חושבת שאפשר לשפוט עכשיו את האומה האמריקאית על הסלקציה בזיכרון הלאומי. זה טבעי, וזה יתקן את עצמו. זו היתה טראומה לא קטנה עבורם, והם פשוט צריכים זמן.
נראה לי שאת אופטימית
אם אני מבין אותך נכון, את אומרת שאחרי אירוע לאומי טראומטי, קודם כל זוכרים מה שנוח לזכור, ואחרי זה זוכרים את הכל.
נראה לי שבאירוע לאומי (טראומטי או אחר) תמיד זוכרים את מה שמתאים לזכור באותו הרגע. בהקשר של השואה, בתחילת ימי מדינת ישראל היה לנו חשוב להציג את עצמנו (לעצמנו ולעולם) כזן חדש של יהודים, ולכן זכרנו את הלוחמים. כיום, חשוב לנו להציג את עצמנו כקורבנות, ולכן אנחנו זוכרים את ה"צאן לטבח".
זה לא בדיוק חד-ממדי.
הנטייה לזכור כיום את השואה יותר מהגבורה נובעת גם מנסיון לערער על מוסכמות הגבורה ועל הלאומנות שמתנגדיה מייחסים לזכרון הגבורה. ככה שזה ממש לא רק הרצון להציג את עצמנו כקורבנות, אלא גם אצל רבים, הרצון להימנע מ'גבורה'.
צודק -
אבל נראה לי שגם אתה מסכים שזכרון הוא עניין פוליטי, וזה לא הטיעון של יעל.
זכרון *ממוסד*.
יש לי לפחות דוגמה אחת של גיבור שהיה גיבור עממי הרבה לפני שהיה גיבור ממסדי, וממשיך להיות חלק מהתודעה הרבה אחרי שנמחק-כמעט מתכנית הלימודים.
נקודה מצוינת
ואחרי שנציין שישנו קשר ברור (אבל גם עצמאות מסוימת של כל מרכיב) בין זכרון עממי לזכרון ממוסד, ונצדיע לזכרו של טרומפלדור, נפסיק מחשש ל.
כן, הבנת אותי נכון
אני חושבת שכשהטראומה עוד טריה אנשים מעדיפים קודם כל לזכור את מה שנוח. וכן, אם קרוב שלך מת, אתה תעדיף לחשוב שלמוות שלו היתה משמעות מסוימת (במותו הציל אנשים) מאשר שהוא היה קורבן חסר ישע לרוצחים.
אבל בשורה התחתונה מי שמת מת וצריך לזכור גם את אלו שמתו בחוסר אונים. וזה יגיע.
גדול!!
כל מה שאני צריך לעשות עכשיו זה לתרגם ולשלוח לתחרות "ויהי סרט" !!