במקור: Conversations with Other Women
במאי: האנס קאנוסה
תסריט: גבריאל זווין
שחקנים: הלנה בונהאם קארטר, אהרון אקהארט
חתונה. גבר ניגש לאישה העומדת בצד ומחזיקה כוס יין.
גבר: על מה את חושבת?
אישה: על סרט שראיתי לא מזמן, 'שיחות עם אישה אחרת'.
גבר: על מה הסרט?
אישה: הוא מתחיל בדיוק ככה, גבר ניגש לדבר עם אישה בחתונה.
גבר: ומה קורה אחרי זה?
אישה: הם ממשיכים לדבר. וממשיכים עוד. כמעט כל הסרט זה רק שניהם מדברים.
גבר: זה לא משעמם?
אישה: ממש לא! טוב, לפחות לא עבורי. השיחה ביניהם שנונה, מצחיקה, עצובה. ככל שהסרט התקדם הוא נכנס לי יותר ללב, ועד עכשיו הוא לא יצא לי מהראש. קשה לי להסביר למה, אולי זה בגלל שיש משהו מאוד אמיתי ומדויק בדמויות, או בנושאים שעליהם הן מדברות. אולי זה המבנה שמתבסס בעיקר על דיאלוג כתוב היטב, קשה לי להסביר. אבל אחרי הכול, אין הרבה סרטים שריגשו אותי עד כדי כך שאני עדיין חושבת עליהם כמה ימים אחרי זה.
גבר: אז על מה הם מדברים?
אישה: אם אני אספר לך זה יהרוס את הסרט. זה מסוג הסרטים שכדאי ללכת אליהם כשיודעים עליהם כמה שפחות.
גבר: את יכולה לפחות לגלות לי איזה סוג סרט זה? זו קומדיה רומנטית?
אישה: אולי אפשר להגדיר אותו כקומדיה רומנטית, כי יש בו הומור,יש גם רומנטיקה. אבל יש בו משהו יותר עצוב. גיבורי הסרט קצת מיואשים מן האהבה. הם כבר לא כל כך צעירים, ומן ההתחלה ברור שהם נושאים צלקות מקשרים לא מוצלחים. למרות שהסרט משאיר מקום לתקווה. גם מבחינה ויזואלית זה סרט מיוחד: מצד אחד הוא מספר רק על מפגש בין שני אנשים במהלך לילה בודד, דבר מאוד צנוע ובסיסי, מצד שני לאורך כל הסרט יש מסך מפוצל.
גבר: רק רגע, מסך מפוצל לאורך כל הסרט? זה לא נראה לך כמו סתם גימיק שממצה את עצמו אחרי כמה דקות? לא מעצבן להסתכל ככה על הסרט?
אישה: בהתחלה זה נראה כמו גימיק וקצת קשה להתרכז, אבל מתרגלים די מהר. הבמאי משתמש במסך המפוצל בכמה דרכים: רוב הזמן הוא מראה את שני הצדדים בשיחה, כך שהצופה יכול לבחור במי להתמקד, או לראות את ההבדלים בשפת הגוף שלהם. לפעמים הוא מראה באחד משני חלקי המסך דברים שקרו בעבר הרחוק, ויש כמה מקרים שהוא מראה את אותו דבר משני זוויות שונות וחושף פרטים שונים. בכמה מקרים הוא אפילו מראה אפשרויות סותרות של התפתחות העלילה.
גבר: אני חייב לציין שעכשיו זה ממש לא נשמע כמו סרט קטן ופשוט.
אישה: אתה יודע מה, זה סוד הקסם של הסרט. הוא יוצר הרגשה שהוא סרט פשוט, שלא עושה שום דבר חוץ מלחמם לך את הלב. אבל למעשה הוא מורכב מאוד, לכל מילה שנאמרת יש משמעות. הייתי חייבת להתאמץ כדי להבין מה קורה, לא רק בגלל הטריק של המסך המפוצל, אלא גם בגלל שהדמויות חושפות את עצמן לאט וברמזים, ולא באמירות ברורות. שניהם לא מגלים את כל האמת, אז הייתי צריכה לחשוב על מה שהם אומרים.
גבר: מי הבמאי של הסרט?
אישה: הבמאי הוא האנס קאנוסה ואת התסריט המצוין כתב גבריאל זווין. אני לא שמעתי על שניהם, אבל מבדיקה שעשיתי גליתי שזה כבר הסרט השני שהם עושים יחד, לראשון קראו "אלמה מאטר". אני צריכה לנסות למצוא אותו איכשהו.
גבר: גם השחקנים אלמוניים כאלה?
אישה: לא. את האישה מגלמת הלנה בונהם-קרטר, אחת השחקניות האהובות עלי. כל תפקיד שלה שונה מהקודם, והיא תמיד מוסיפה משהו יוצא דופן לכל דמות. בסרט הזה היא מפגינה מין שילוב מרתק של ביטחון עצמי גבוה, ושבירות רגשית. השחקן הראשי הוא אהרון אקהרט, שעד לסרט הזה לא הרשים אותי במיוחד. גם כאן, בהתחלה, הוא נראה כמו סתם בחור יפה, אבל גם הוא מצליח להעניק לדמות שלו עומק ואמינות, ולתרום לתוצאה הסופית.
גבר: אותי הוא דווקא לא ממש הרשים. רוב הזמן פשוט התמקדתי בחצי המסך של הלנה.
אישה: רק רגע, גם אתה ראית את הסרט? אז למה דיברת כאילו לא ראית אותו?
גבר: כמו הדמויות בסרט, גם אני לא אמרתי את כל האמת. חוץ מזה, נהניתי לשמוע אותך מדברת עליו, למרות שהתלהבות שלי קצת פחות גדולה.
אישה: למה?
גבר: אהבתי את הסרט, אבל הוא לא עשה עלי רושם של משהו מיוחד, אלא יותר כמו ביצוע טוב לרעיון טוב – אבל לא מבריק. המסך המפוצל כן נראה לי כמו גימיק, למרות שזה באמת לא הפריע יותר מדי. הדיאלוגים טובים, אבל הם לא הפילו אותי מן הרגליים. מה שכן, הסרט הזה בהחלט השאיר לי טעם של עוד. אולי זה בגלל שהוא קצר יחסית, או בגלל שחלק מן הזמן התמקדתי רק בצד אחד של המסך, או כי פרטים שהתגלו בשלב מאוחר של העלילה האירו באור חדש את מה שקדם להם. אז בכל זאת יש לי תחושה שאני איהנה מצפיה נוספת.
אישה: כן, זה בהחלט סרט שמצדיק צפיה שניה. רוצה שנלך לראות אותו שוב?
גבר: עכשיו?
אישה: יש לך משהו יותר טוב לעשות?
הסתייגות/אזהרה
הסרט אולי טוב (לא ראיתי), אבל הצורה שבה הוא מוקרן – לא. 'שיחות עם אישה אחרת' מוקרן רק בקולנוע דיזנגוף בת"א, והוא מוקרן *מתוך DVD*. הסרט גם עומד לצאת ב-DVD ממש בקרוב. קחו את זה בחשבון.
ואני ראיתי את הסרט בהקרנה מפילם
הסתייגות/אזהרה
יש פירוט של הנזקים של צורת ההקרנה הזו עבור ההדיוטים שבחבורה?
נאלצתי לבדוק ע''י ניסוי וטעיה
נזקים שהבחנתי בהם:
* איכות תמונה ירודה ברזולוציה של המסך (DVD כנראה לא מותאם להקרנה על מסכים גדולים).
* תמונה חשוכה.
* DVD מותאם למסך במידות ביחס של 4:3, וכאשר המקרינים ביקשו להתאים את התמונה למסך באולם, הם מתחו אותה, מה שגרם לאובדן פרופורציות שהטריד אותי מאוד. מדובר בצורת הקרנה רשלנית, מפני שהDVD מציג את הסרט רק בחלק מן המסך בכדי שבעלי מסך שאינו רחב לא יאבדו חלקים מהתמונה. בחלק ניכר ממסכי הטלוויזיה הרחבים ניתן לכוון באופן ידני את התמונה כך שתראה בפרופורציות אידיאליות. יש להניח שהדבר ניתן לביצוע גם במקרן, ואף לצפות שהוא ייעשה.
הדברים הללו מטרידים במיוחד נוכח העובדה שהמסך מפוצל, ולכן הדברים מוצגים רוב הזמן במידות קטנות יחסית.
אבל הסרט עצמו טוב מאוד (:
ביקורת מגניבה
אהבתי את הצורה של הדיאלוג ואיך שנתת שתי ביקורות במקום אחת.
אבל אני חייבת לשאול למה דווקא בחרת לתאר מנקודת המבט של האישה, קשור לסרט?
האמת, לא זכור לי למה בחרתי לתאר בעיקר מנקודת מבט של אישה
זה לא קשור לסרט (נדמה לי).
לא הבנתי
מה דעתך על הסרט? כמו הגבר או כמו של האישה?
אוף איזה אנשים קשים. מה יש לא להבין?
אחלה ביקורת! לא ראיתי את הסרט ולא התכוונתי ללכת אבל עשית לי חשק לצפות בו. DVD בבית נשמע לי כמו הפורמט המושלם לסרט כזה – קטן, עם הרבה פרטים שצריך לשים אליהם לב ובלי דינוזאורים מעופפים או שומדבר שמצדיק מסך ענק וסאונד מפוצץ.
הקטע של ביקורת בשני קולות מקסים, וזה בסדר שאין ביניהם הסכמה.
לא אהבתי
את הביקורת. מצטער, אבל אני חושב שזה גימיק נחמד לפיסקה או שתיים, אבל מה הלאה? סרט טוב או סרט לא טוב? מומלץ או לא? כל סרט ניתן להציג בשתי גישות שונות, מפיהם של דמויות דמיוניות שכביכול מדברים ביניהם. אבל זה נשאר בגדר דמיוני ולא כדעתו הקונקרטית של המבקר. אני חושב שאני מעדיף את דעתו של המבקר על הסרט אותו הוא מבקר, ולא דיון סותר של אנשים דמיוניים.
אבל זו רק דעתי
כתבתי שתי דעות על הסרט
ושתיהם בסופו של דבר חיוביות, אחת קצת יותר מסוגיית אבל עדיין ממליצה על הסרט. הדעה שלי היא שילוב של שתי הדעות.
לגמרי מזדהה
גם אני אהבתי את הסרט והוא עשה לי בבטן משהו שלא הרבה סרטים עושים. הוא נוגע ומרגש מאוד. אבל יש בי הסתייגות קטנה בעיקר כי זה סרט שאי אפשר להמליץ עליו בלב שלם לכל אחד.
הלכתי לראות אותו עם חברה טובה שהלב שלה נשבר לא מזמן והוא השפיע עליה בצורה דיי קיצונית. היא שתקה כשיצאנו ועוד הרבה אחר כך, והלכה איתי דוממת הביתה. כשהגענו התיישבה על הספה והתחילה לבכות. זה נמשך כמה דקות ובסוף היא אמרה שהדבר האחרון שהיא היתה צריכה לראות עכשיו זה את הסרט הזה.
הסרט עצוב ודיי מייאש. ולא מומלץ בכלל לשבורי לב.
רגע, אם המבקר הרגיש שני דברים לגבי הסרט,
ולא הצליח לבחור ביניהם בצורה מוחלטת, אתה מעדיף שהוא ימציא דעה אחידה אחת רק כדי שזאת תצא "ביקורת" בב' הידיעה? כי אני בטוחה שזה מה שהרבה מבקרים עושים כל הזמן, במיוחד בעיתונות הממוסדת. וככה האותנטיות של הביקורת – דבר מפוקפק ממילא – הופכת לאפסית.
ובכלל, קוהרנטיות איז אובררייטד.
אחת הדרכים הכי יעילות ללמוד משהו על משהו היא להקשיב לויכוח עליו.
ובכלל, קוהרנטיות איז אובררייטד.
אובררייטד אינדיד…
יש הבדל
מבקר, מתוקף תפקידו, מתבקש לבחור דיעה.אם היא איננה מוחלטת לצד זה או אחר, הוא יכול (וצריך) לכתוב את זה. אך להציג באותה ביקורת שתי דיעות מנוגדות ולבקש מהקורא לבחור למה הוא מאמין יותר זה קצת תמוה.
אני לא הצלחתי להבין מהביקורת הזו אם המסך המפוצל נחשב בעיני עופר כגימיק לא-מפריע או לא גימיק בכלל, או את דעתו על טיב הדיאלוגים. אז כאמור, הדיעה אמנם לא חייבת להיות אחידה, אבל עדיף שתהיה מגובשת.
עם זאת, את מה שאני רציתי להבין מהביקורת דווקא כן הצלחתי – צריך לראות את הסרט הזה מתישהו.
יש הבדל
בדיוק זה מה שהתכוונתי. זו לא בעיה גדולה לשחק את שני התפקידים, של התומך הנלהב ושל הפחות נלהב (או את תפקידו של פרקליט השטן) בכל דיון. אני יכול לסתור את עצמי על כל טענה שאני מעלה, וזו בטח גם תהיה טענה מצויינת (אם כבר אני מתווכך עם עצמי, אז אני גם אחמיא לעצמי. למה לא?) אבל הקורא לא יבין מזה את הדעה שלי. אין כאן טעם לכתוב ביקורת. בוא נקרא לזה "העלאת דעות שונות לגבי סרט". ביקורת צריכה (לדעתי) להביא דעה של מבקר. אני לא אומר לרגע שהוא צריך להמציא דעה קונקרטית, אלא טוען שאם אין למבקר דעה על סרט מסוים, שיחפש לו סרט אחר לבקר.
אבל למה?
זה כמו להגיד שבדיונים על פוליטיקה בתקשורת צריכים להשתתף רק אנשים שהם תומכים מוחלטים ונלהבים של עמדה פוליטית מסוימת. כפי שציינו כאן, אחד הדברים המעניינים ביותר הוא לשמוע את הלבטים של אנשים לגבי סוגיות, כיוון שמזה אתה מבין גם את החולשות וגם את העוצמות של אותה הסוגיה.
עופר לא היה בטוח מה, בדיוק, דעתו לגבי הסרט. בשביל זה יש לו ביקורת שלמה לבטא את לבטיו. לא מדובר כאן במערכת דירוג של כוכבים, ואף אחד לא מחוייב לעמדה נחרצת וחד-משמעית.
אבל למה?
אבל זה בהחלט נכון. אדם שאין לו דעה נחרצת בנושא כלשהו, לא מגיע לראיונות בתקשורת ולא נכנס לוויכוחים בטלויזיה. לעולם לא תראה בוויכוח פוליטי מישהו שאומר משהו כמו "אפשר שהפתרון הוא א' או אולי הפתרון הפוך לגמרי, בעצם לא גיבשתי דעה בנושא".
אם אתה מביע דעה, כדאי שתהיה לך אחת קודם לכן.
פה זו לא התקשורת הממלכתית.
אין לנו בעיה אם מבקר משתף את הקוראים בלבטים שלו. לא יודעת מה איתך, אבל לי קרה לא פעם ולא פעמיים שיצאתי מסרט בתחושה כלשהי, ולאחר הצפייה הדעות שלי השתנו, או ששמתי לב לדברים אחרים. זה יכול לקרות גם במהלך הצפייה עצמה ואני לא רואה מה רע בזה. המטרה פה היא לעורר דיון, ולספק לאנשים כלים איתם יוכלו לקבוע *לבד* אם הסרט מתאים להם או לא. אם רק יגידו לך שהסרט טוב, זה לא יעזור לך להחליט אם הוא מתאים לטעם האישי שלך. לעומת זאת, כשהכותב מודה שהמסך המפוצל נראה בעיניו כגימיק, אך לא הפריע יותר מדי, אתה יכול להחליט בעצמך, על סמך דעתך לגבי מסכים מפוצלים, אם לך זה יפריע כמו שזה הפריע (או לא) לעופר, או שלא.
חוץ מזה
המבקר לא הביע שתי דעות סותרות. שני הדוברים טוענים שנהנו מהסרט, והויכוח הוא על הפרטים.
פה זו לא התקשורת הממלכתית.
העניין הוא לא אם המבקר אהב או לא אהב את המסך המפוצל. הבעייה שלי היא שבביקורת הוא אומר דעות מנוגדות לגבי המסך המפוצל. הגבר והאישה לא מסכימים אחד עם השני לגבי הסרט. אז מי מייצג את המבקר? הגבר או האישה? עם מי הוא מסכים? האם זו דעתו שלו כמיוצגת על ידי ה"גבר" בכתבה, או שהוא פשוט מציין עבורנו את שתי הדעות. אני לא יודע…אני כמובן לא שולל את הביקורת לגמרי (מי אני ומה אני) ואפילו נהנתי לקרוא אותה, אבל אני פשוט לא מבין מאיפה מגיע המבקר.
טוב אני אנסה להסביר
אחרי הסרט עמדתי הייתה כמו של אישה, ולאחר מחשבה נוספת חשבתי כמו הגבר. כלומר, מאוד התלהבתי אחרי הצפייה, אבל במחשבה שנייה שאלתי את עצמי האם הסרט באמת כזה טוב וניסתי לראות הדברים באור אחר, כל זה קרה לפני שחשבתי על כתיבת ביקורת על הסרט. ואני ממש לא מסכים יותר עם הצד של גבר (אולי להיפך, גם נתתי לו פחות מקום), אפשר לראות בביקורת עימות בין הצד הנשי לצד הגברי באישיות שלי.
מצורף קישור לצד הנשי שלי
כתבה מספר 3063
זה לא סותר
אם הדעה שלך השתנתה, היא עדיין דעה אחת. לבטים הם אמנם חלק ממנה, אבל הם הפתרון של הקונפליקט הפמיני בין הדעה הראשונית לדעה המאוחרת יותר, ולא הקונפליקט עצמו.
המטרה של ביקורת, כפי שאמרת, היא לספק לאנשים כלים בשביל שיבינו אם הסרט מתאים להם או לא, והכלים הללו מבוססים על דעת המבקר והידע שיש לקורא על טעמו של מבקר זה. אם, כפי שקרה כאן, המבקר מציג את שתי הדיעות שלו על הגימיקיות של המסך בלי לפתור בשביל עצמו את הסוגיה ולהחליט מה הוא חושב, הקורא לא יכול להסיק את מסקנותיו והחלק הזה של הביקורת הופך שימושי רק לאנשים שכבר ראו את הסרט ורוצים לדון בו.
לאו דווקא.
(לגבי הדעה שלי)
שתי הדעות שהצגתי בביקורת
טוענות הסרט טוב (במידה כזאת או אחרת) שתיהם גם טוענות שהמסך המפוצל לא ממש מפריע אפילו אם הוא רק גימיק, מכאן הקורא שחושש מן המסך המפוצל יכול להבין שזה לא יהרוס לו את הסרט.
העובדה שבדרך כלל תראה בטלוויזיה רק אנשים עם דעה חד-משמעית
ומוחלטת על הנושא (לא משנה כמה הנושא מסובך) – זה לא מצב חיובי במיוחד.
למה לא?
אנשים עם דיעות "רכות" יכולים להביא את הצופה המתלבט להגיד "וואלה, אני מסכים איתו, בערך" כי הם אינם מציגים דיעה חד משמעית. דווקא הקיצוניים יותר, שכועסים על כל מי שלא חושב כמוהם, הופכים את הדיון למעניין יותר ומעוררים יותר חשיבה אצל הצופה.
ואם הם זורקים אחד על השני את כל מה שנמצא בהישג יד, זה בכלל הופך לבידור זול להמונים, אז מה רע.
יש מקרים שבהם זה טוב לשמוע אנשים נחרצים,
ויש מקרים שלא.
בטלויזיה, כמו שאמרו כאן, יש יתרון טבעי לאנשים עם ניסוחים חד משמעיים – גם כשהנושא מורכב, ועמדות חד-משמעיות הן לא בהכרח הכי טובות.
לדעתי יש נושאים שעדיף שאנשים ימשיכו להתלבט בהם.
נדמה לי שקוראים לזה דיאלקטיקה
סרט בינוני עד באסה בעיני. שיייך למין גל זה שהתחיל "קרוב יותר", של סרטים שככל שהם לא מביכים, בלתי חד מימדיים, נטולי קלישאות, וחסרי גסות אומנותית, לא מצליחים להתעלות לכדי שום דבר. קצת כמו מיטב הראפ הישראלי, או מחזות של יהושוע סובול, או אלבומים חדשים של דייויד בואי.
כן, הסרט אינליגנטי, כן, הוא מעודן למדי, בהחלט, הוא מציג מציאות היטב, אבל, התכונות האלה הן בסך הכל תנאי היסוד ליצירת אומנות בעלת הצדקה, לא הפירות שלה.
עבורי הסרט הזה כן התעלה למשהו
ואני הרגשתי שהדמויות מבטאות רגשות עמוקים בצורה מקורית ומרגשת, מה שהופך את הסרט לאומנות ולשמהו שהוא מעבר לתרגיל ש לסרט במסך מפוצל. כנראה שמה שריגש אותי לא עבר אליך. (וגם את "קרוב יותר" די אהבתי, יוהושוע סוסול גם אותי לא מרגש מספיק ובאלבומים המאוחרים של דיויד בואי יש שירים בודדים שאהבתי)
אוי,
זה יוהשוע סובול
תראה
מה שהיא אמרה. חוץ מזה, שניהם אנשים נורא משעממים.
אולי אני חושב
על גל סרטים יותר ממוקד (או סתם שונה) משלך, אבל הוא התחיל עם סרטיו של ניל לביוט לפני כמעט עשור. אהרון אקהארט הוא השחקן הקבוע של לביוט.
הוא אמר שהוא היה גבר צעיר וטיפש
או משהו כזה, אז כנראה שזה היה משהו שהוא עשה.
טוב לראות אותך כאן
טוב לקרוא אותך כאן עופר, באמת ביקורת מקורית. אמנם לא ראיתי את הסרט וכנראה אני אחכה לדיוידי כדי לראות אותו עם החברה, אבל באמת, האם המסך המפוצל לא ממצה את עצמו אחרי כמה דקות.
אני זוכר את החלק ברקוויאם שם המסך מפוצל בסצנת אהבה, גם שם זה מתחיל להעיק אחרי כמה דקות ושם זה באמת היה לזמן קצר.
ראיתי פעם סרט בפסטיבל הסרטים בחיפה,
שלכל אורכו המסך היה מפוצל לארבעה חלקים. אני לא זוכר כל כך פרטים מהעלילה, חוץ מזה שהוא היה דובר אנגלית והוקרן ללא תרגום, ובאופן כללי די חיבבתי אותו. ככל הידוע לי, הוא לא הוקרן במסגרות אחרות, אבל אולי אני טועה בקשר לזה.
מישהו יודע באיזה סרט מדובר?
נ.ב. – בנוגע לדיון שהתנהל קודם מעלי, בעיני זו אחלה ביקורת, ויש בה מספיק מידע כדי לאפשר למי שמחפש את זה להחליט אם הוא רוצה או לא לראות את הסרט.
ראיתי פעם סרט בפסטיבל הסרטים בחיפה,
לך לקישור הרביעי
כן, זה! בדיוק!
תודה
תודה על ביקורת טובה מאוד, שמשכה אותי לנסות סרט שבימים כתיקונם פחות סביר שהייתי מנסה. נדמה לי שכתבתי פה פעם שנדיר מאוד שאני אתחיל לראות סרט בלי לדעת כלום עליו. בכל אופן, החויה הנוכחית היתה בהחלט מרעננת. כל שידעתי עליו היה המידע שבביקורת – הסיטואציה הבסיסית (גבר פוגש אישה בחתונה כלשהי), אופי הסרט (הרבה דיבורים, כמו שאפשר בדיעבד גם להסיק משם הסרט) וסגנון הצילום (מסמ"צ).
חשבתי שהסרט יהיה יותר קומי/רומנטי, ובמקום זה קיבלתי דרמה חצי רומנטית. אבל בניגוד לסרטים אחרים שבאתי אליהם בציפיה לז'אנר מסוים (כמו משפחת טננבאום) – הפעם לא התאכזבתי. להיפך, משהו באנושיות של הדמויות בסרט מאוד נגע בי. חוץ מזה, בניגוד לכמה תגובות כאן מעלי, אני וזוגתי-שתחיה לא השתעממנו בכלל במהלך הסרט. אני מסכים שכדאי לראות את הסרט יותר מפעם אחת, כי לפעמים קשה לעקוב אחרי מה שמתרחש בשני חלקי המסך בו זמנית, אבל טרם ניסיתי את זה. בינינו, הסרט לא היה עד-כדי-כך מעניין כדי להצדיק שתי צפיות. אני לא אתנגד לצפות בו שוב, אבל זה לא סוג הסרט שמושך לצפיה חוזרת.
בקיצור – אני בהחלט יכול להמליץ על הסרט.
נ.ב. הבחורה הצעירה בסרט נראתה לי מאוד מוכרת. היה לי קשה להחליט האם מדובר בזו ששיחקה את עדן מקקיין ב'גיבורים' או בזו ששיחקה ב-Last Kiss עם זאק בראף. רק אני מתבלבל ביניהן?
.html?hint=group
נורה זהטנר:
רייצ'ל בילסון:
.html?hint=nm1377375
רוב האנשים מזדהים עם הסרט
כש ראיתי את הסרט , ראיתי את עצמי בדמות הסחקנית הראשית . הסרט נתן לי תשובות להרבה מאוד שאלות . כל הכבוד . אחלה סרט.