במקור: The Company
במאי: רוברט אלטמן
תסריט: נב קמפבל וברברה טרנר
שחקנים: נב קמפבל, מלקולם מקדאוול, ג'יימס פרנקו
"יש לכם חלומות? אתם רוצים תהילה? ובכן, זהו המקום שבו תתחילו לשלם על התהילה. בזיעה". כך אומרת המורה לבלט, בפתיח האלמותי של הסדרה 'תהילה'. מעולם לא הבנתי למה הכוונה, עד שראיתי את 'רקדנים'. היה לי חלום(?), על התהילה(??) שבכתיבת ביקורות סרטים, ושילמתי עליו בזיעה, מרוב מאמץ להישאר ער, כשראיתי את הסרט הזה.
'רקדנים' כל כך משעמם, שמרוב שעמום, במהלך הצפייה בו המצאתי מדד חדש למידת השעמום בסרטים: "מדד הגחליליות". הוא מתבסס על מספר הפעמים בהן באמצע הסרט אתם רואים מזווית העין, כמו גחלילית, אור קורץ של סלולרי. זה קורה בכל פעם שמישהו פותח את הסלולרי שלו כדי לבדוק מה השעה, וכמה זמן עוד נשאר עד שהסרט ייגמר כבר. ככל שזה קורה יותר, הסרט משעמם יותר. ראיתי את 'רקדנים' עם להקת גחליליות קסומה מרקדת סביבי.
הדקות הראשונות סבירות: סצינת מחול מרהיבה של להקת בלט יוקרתית; רקדנים מתאמנים, שהם ללא ספק דמויות-משנה בהתהוות; הגיבורה הראשית, ראיי (נב קמפבל), מקבלת תפקיד. אנטונלי, מנהל להקת הבלט (מלקולם מקדאוול), טיפוס קפריזי ששולט באופן מוחלט בלהקה, מפגין מחויבות אמנותית טוטלית; ראיי מבצעת מחול, והקהל מריע. זו האקספוזיציה, חשבתי, נראה לאן זה יתפתח.
106 דקות מאוחר יותר, כשהסרט עדיין שהה באותה אקספוזיציה – קטע אימון, ריקוד בלט מדהים, פיסה אקראית מהחיים של ראיי, סיטואציה תלושה שבה אנטונלי מתנהג באקסצנטריות, וחוזר חלילה – התחיל להתגנב ללבי חשד עמום, שלא יהיה מספיק זמן לעלילה עצמה. החשד התאמת מיד, כשלמשך דקה וחצי, הופיע גיבור הסרט האמיתי: חתיכת תפאורה בצורת ראש ענק, שאוכל רקדני בלט על הבמה. ואז הסרט נגמר. מר ראש היה יכול להפוך את 'רקדנים' לסרט טוב, על מפלצת ענקית שאוכלת רקדני בלט, אך כאמור, ולמרבה הצער, כשהוא הופיע זה כבר היה הסוף.
אני מודה: אני לא אוהב בלט ולא מבין בבלט. אני יכול להיתקל בבלט בטלוויזיה, ולהעריץ את היכולת הגופנית המדהימה ואת החן של הרקדנים, ואז תשומת ליבי נודדת לעניינים אחרים, כמו העובדה שהמסך של הטלוויזיה נורא מאובק, וצריך לנקות אותו. לדעתי, רוב האנשים מרגישים כמוני, ולכן בסרט קולנוע על בלט צריכים להיות דברים אחרים, מלבד בלט: כדי להיות מעניין, הבלט צריך להיות הכיסוי והביטוי לתהליכים פנימיים שדמויות עוברות, וליחסים עם דמויות אחרות.
למראית עין, מקבלים את זה ב'רקדנים'. חוץ מסצינות החזרות והריקודים של הלהקה, יש הרבה קטעים שעוסקים ברקדנים אחרים מלבד ראיי, בחבר החדש שלה (ג'יימס פרנקו, הארי אוסבורן מ'ספיידרמן'), ביחסים בתוך הצוות המקצועי של הלהקה וכולי. אלא שכל הקטעים האלה הם, נו, כמו בלט: האנשים שבהם מופיעים, אבל לא עושים שום דבר ממשי. הדמויות לא אומרות שום דבר משמעותי ולא קורה להן כלום. כל פעם שנדמה שיש אירוע דרמטי – מאבק על תפקיד במופע חדש, או פציעה של שחקן – הוא מתמוסס מיד בלי להשאיר סימן, ובלי להיקשר לאירועים אחרים. בדרך כלל, סרט בדיוני מנסה ליצור תחושה מרוכזת של החיים, על ידי זה שהוא מרמה, ולוקח מהם רק רגעי שיא. אכן, טריק מלוכלך. 'רקדנים' וויתר עליו, והפך למסמך כאילו-דוקומנטרי על להקת בלט, ובו אוסף קטעים, שצולמו בתוכה וסביבה, משולבים כמעט באקראי. ממש אפשר לחשוב: "בחיי, אפילו רואים בסרט התיעודי הזה את נב קמפבל! זה בטח היה לפני שהיא הפכה לשחקנית".
קמפבל, שהיתה רקדנית בלט בעברה, חזרה לכושר לכבוד 'רקדנים', ורוקדת ברמה שמעוררת הערכה משמעותית. ההערכה היתה יכולה להיות משמעותית יותר לו היא היתה מחליטה להשקיע משהו גם במשחק שלה. מקדאוול לא רוקד, לכן הדבר החיובי ביותר שהוא עושה בסרט הוא להימנע מלזמזם את 'שיר אשיר בגשם', כך שהצופים לא ייזכרו ב'תפוז המכני', ויחשבו כמה עצוב שזה אותו שחקן משם. קשה להאשים אותו. איך אפשר לפתח דמות כשאתה תקוע כל הזמן באותו מצב? ושני אלה הם השחקנים הראשיים. האחרים במצב עוד יותר קשה, כי בשברי הסצינות בהן הם מופיעים, קשה עוד יותר למצוא עלילה או התפתחות כלשהי.
מה שמוביל אותנו לרוברט אלטמן, הבמאי המהולל. עכשיו, אחרי שעשיתי כמיטב יכולתי לשכנע שהסרט לא הולך לשום מקום, אני מקווה שתאמינו לי ש"רקדנים" ממש ריקני, למרות – למעשה בגלל – הוד אלטמניותו. אולי הדרך שלו היא לביים סרטי אווירה "חווייתיים", שמתארים מצב ולא מנסים לספר סיפור, אבל כאן הוא הגזים. בבלט יש הרבה אווריריות מלכתחילה; נראה שכשמוסיפים לו אווריריות נוספת הוא הופך פשוט לאוויר.
אם אתם לא יודעים שרקדני בלט נמצאים בלחץ פיסי, מנטלי ורגשי עצום, חיים לעיתים קרובות במחסור, ובקיצור – מקריבים את עצמם עבור אמנותם, הייתם יכולים ללמוד את זה מהסרט. אבל הנה – אמרתי לכם את זה עכשיו, ולמדתם. 'רקדנים' לא ייתן לכם שום תובנות יותר משמעותיות על המצב הזה, הסיבות לו או ההשלכות שלו. אם אתם מבינים או עוסקים בריקוד בכלל ובבלט בפרט, אולי תמצאו ב'רקדנים' עניין מקצועי; אם אתם מעריצים שרופים של נב קמפבל, או מכורים לחוויות אסתטיות שחוזרות על עצמן במונוטוניות ('טלטאביז', למשל), גם אז אתם עשויים לרצות לראות את הסרט. אם אתם לא זה ולא זה, עדיף שתמנעו מהסרט, ותזכרו שמדובר כאן בהגשמה אמיתית של המוטו של סיינפלד: זה סרט על כלום. ובלי בדיחות.
איזה עצוב שאין תגובות.
הסרט הזה זכור אצלי כחוויה קסומה;
נכון, אין עלילה, אבל לא לכל דבר צריכה להיות פואנטה, ויש בסרט הזה המון חן וחסד. אני לא חושבת שאתה יוצא ממנו ריק.
להיפך. כשאני יצאתי רק יכולתי לחשוב איזה דיכאון לי שאני לא מליונרית ולא יכולה להרשות לעצמי ללכת לבלט באמת.
למען הסדר הטוב, הקשר ביני לבין בלט התמצה אי שם, כשעוד הייתי קיסרייתית. נפעמתי מהחן של הוורדרדות המעופפות, וחשבתי שיהיה מהמם לגמרי להיות בלרינה. אחרי שיעור אחד הבנתי שלא ניחנתי בשום דבר בלטיאי (מלבד אולי גזרה של רקדנית. בכל זאת הייתי בת חמש בערך).
וויתרתי.
ובלט אף פעם לא משך אותי. בתכל'ס, הלכתי לראות את הסרט הזה רק כי הוא הציג בקולנוע פריז, וליסה בדיוק עבדה שם והציעה לי לראות אותו בחינם. אז הלכתי.
ונפעמתי.
החלק הכי מקסים בעיני – מלבד ההמחשה של הטוטאליות שכרוכה במקצוע הזה, עד כמה יש להתמסר אליו – היתה הסצינה של המסיבה בסוף. כשכל הרקדנים העלו פארודיה של קטעי הריקוד של עצמם, ועשו גם את זה בלא פחות חן וכישרון. גם היכולת של אלטמן להעביר את זה בצורה כזו – הרי זה אחד מאותם הדברים ש"זר לא יבין", ולמשך כמה דקות (106 אמרת?) אתה ממש מצליח להרגיש כמו חלק מהלהקה הזו. אחד מהם. אחד מהבראנז'ה.
וזו אמנות לשמה.
ייתכן שעלילה אמיתית לדמות של ריי היתה מוסיפה לסרט משהו. לדעתי, היא היתה גורעת.
חלק מהמסר הוא שאם אתה רקדן בלט – אין לך חיים זולת הריקוד.
הכל רק רקע להופעות שלך על הבמה.
בקיצור, בעיני זה סרט יפהפה ויזואלית, שניתן לצפייה לאנשים שאינם מעכלים תרבות בצורה מי יודע מה טובה (אני, למשל).
מסכימה מילה במילה עם מה שמיקה אמרה.
ולול היסטרי על "מדד הגחליליות".
מסקנה פשוטה:
קמפבל לא רק לא יודעת לשחק, גם בלכתוב תסריטים היא לא משהו.
ושכחתי להזכיר את ''My Funny Valentine''
אחד השירים הכי אהובים עליי, בכמה ביצועים (שלא הכרתי, חוץ מהביצוע של אלה).
אני מכירה את הביצוע של מישל פםייפר מתוך הסרט 'נערי בייקר המופלאים'.
אני לא חייב שדמויות יניעו את העלילה, או שתהיה עלילה ממשית
אחרת לא הייתי אוהב מאוד את "אבודים בטוקיו". אבל "רקדנים" הוא כמו גרסה מאוד לא מוצלחת של "אבודים", בשני מובנים, שהם קריטיים לסרט שמוותר על התקדמות עלילתית:
א. משחק: ב"אבודים" שתי הדמויות הראשיות משוחקות טוב. ב"רקדנים" לא.
ב. בחירת סצינות: ב"אבודים" יש תחושה של אותנטיות, ודמיון לחיים האמיתיים. כי לא קורה הרבה, ודברים לא מתקדמים – אבל כשהזמן בסרט עובר, הסיטואציות משתנות, ואנשים מגלים צדדים שונים באישיות שלהם. כמו בחיים האמיתיים. ב"רקדנים", לעומת זאת, ההרגשה היא שיש אולי 3 סצינות בסיסיות, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ללא שינוי.
לשני הדברים יש השפעה הדדית. אם המשחק לא טוב, מפריע הרבה יותר שאין גיוון או התקדמות עלילתית. אם אין גיוון של הסיטואציות בסרט, המשימה של השחקן, ליצור עניין במה שקורה לדמות, הופכת הרבה יותר קשה.
אתה חייב משחק טוב?
גם אני, ותראה איך יצאנו מהסרט בהרגשה שונה.
לדעתי המשחק מצויין. אהבתי את קמפבל, ויותר מזה – מעולם לא חשבתי שהיא שחקנית עם נוכחות והיא ממש הפתיעה אותי. גם את המאניות והמאניירות של מקדאוול אהבתי (או יותר נכון, שנאתי אותו).
אה – וגם את פרנקו המקסים.
ואם בלט מעניין אותי?
בכיתה א' התחפשתי לבלרינה. באותה תקופה, כמו הרבה ילדות, הלכתי לחוג בלט. בשונה מהרבה ילדות, למרות החלום להיות רקדנית, גיליתי חוסר כשרון מובהק בתחום ויכולת אתלטית שואפת לאפס. על החלום ויתרתי עוד בילדות, אבל ההערצה ללרקדניות נשארה. הגמישות, החינניות, קלות התנועה… אני מוצאת את עצמי מוקסמת כל פעם מחדש. גם לי יש לי חולשה לרקדנים.
אני מאד אוהבת הופעות מחול, הבעיה היא שהן נורא יקרות. בתיכון (וגם כמה שנים אח"כ כשעוד היו שולחים לי הזמנות) יכולתי ללכת בחינם להפקות של הבי"ס ולא החמצתי אף אחת. בצבא קיבלנו כמה הקצאות לתרבות יום א' להופעות של הבלט הישראלי ולהקת בת שבע, ואני הלכתי בשמחה (אף אחד לא התנפל על הכרטיסים). אני מעדיפה מחול מודרני, אבל לא בוחלת גם בקלאסי, ומדי פעם מוצאת את עצמי בוהה בעניין בהופעת מחול ב'מצו' (גם כשאין לי הרבה מושג מה קורה שם).
אני נוטה לייחס את השעמום של הכותב לחוסר חיבתו לבלט – איך אתה אמור להנות לסרט על רקדנים, אם מחול משעמם אותך? זה מזכיר לי את הביקורת שמטיחים בדבורית שרגל על כך שהיא מבקרת סרטים מז'אנרים שהיא יודעת מראש שהיא לא אוהבת.
אני מודה שתיאור הסרט גירא אותי מאד ללכת אליו – רוקדים כל הזמן? מתאמנים? נשמע בדיוק בשבילי! (גם אודישנים ומאחורי הקלעים אני מאד אוהבת)
אז הסרט מאוד בשבילך
למעשה, רוב האנשים על הסט הם רקדנים של להקת הבלט ג'ופרי (כך כותבים?) משיקאגו ששיתפו פעולה עם אלטמן וקמפבל לחלוטין, והתוצאה מאוד מעניינת. חוץ מזה, הסרט מכיל המון קטעי ריקוד בכיכובם.
גם אני חושבת שתהני מהסרט.
קטעי הריקוד מקסימים כל כך, ויש המון תחושה של מאחורי הקלעים, אבל בצורה שמכניסה אותך לסוד העניינים.
אני מוחה
כל סרט תעודה טוב על בלט היה מצליח להכניס אותי לסוד העניינים ולאחורי הקלעים, ברבע הזמן ובפי עשר עניין מ"רקדנים".
זו דעתך.
אבל מה אני אגיד לך?
בניגוד לטריליאן, אני מה שלא מצליח לי – ישר אני מאבדת בו עניין. זה מה שקרה לי עם הבלט.
חן חן והכל – אם לי אין את זה, לא מעניין אותי לראות את זה יותר. זה סתם יביא לי תסכול.
ויחד עם זאת, הסרט הזה הקסים אותי. כמעט הלכתי לראות אותו עוד פעם. עד כדי כך.
וללא ספק הצרתי בלבי על כך שאינני יכולה להרשות לעצמי ללכת לבלט, או לצאת עם איזה שמוק אמריקאי שייקח אותי לבלט על חשבונו.
במקומות אחרים, בדרך כלל הבלט משעמם אותי מהר מאוד, אבל פה הכל היה… מרהיב כזה.
ויש הבדל בין לראות מאחורי הקלעים של משהו ולשמוע מאנשים מה שהם חושבים, לבין להעביר את החוויה בצורה כזו שאתה מרגיש אחד מהחבר'ה, בסוד העניינים.
זה נראה כמו מקרה קלאסי של ''על טעם ועל...''
בכל זאת, אם זה משהו שאת יכולה לשים עליו את האצבע, מעניין אותי מה בסרט גרם לך להרגיש שאת בתוך העניינים – חוץ מזה שמבחינה פיסית, הסרט היה "מאחורי הקלעים" של הלהקה.
כבר אמרתי.
החלק של המסיבת קריסמס (? – אני באמת כבר לא זוכרת פרטים מדויקים) שבו הם העלו את הפרודיות שלהם על מה שעבר עליהם באותה השנה, הראה את זה יפה מאוד.
במיוחד כשההורים של ריי, ואנשים אחרים שלא היו חלק ללהקה, לא במאה אחוז הבינו את הבדיחות הפנימיות.
אבל הצופה, שהיה עד ללהקה מכל האספקטים שלה באותו משך זמן, בהחלט מרגיש חלק מהחבר'ה, מבין את הרפרנסים. וזה מקסים בעיני.
זה היה כאילו נעלם הגבול הזה בין המסך והצופים. לפחות לי זה הרגיש כך. אני גם יודעת בוודאות שהשותף שלי לדירה לא סבל מהסרט, אם כי הוא בהחלט לא היה שותף להתלהבות הלא יודעת גבולות שלי.
אני חייבת לציין שמאוד אהבתי גם את ההתנהלות הפשטנית, הלא מונעת עלילה, של ריי. הבר, הבחורים שמתחילים אתה, מערכת יחסים שמתחילה להתפתח. האמבטיה. חרדת הקודש בה היא מתייחסת לדירה שלה, החשיבות של כל מיני דברים קטנים שיכולים להיות כל כך משמעותיים רק אם באמת ובתמים אין לך חיים זולת הבלט.
לא יודעת, זה שבה אותי לגמרי.
ואני לא חושבת שהמשחק היה לקוי. נכון, היה בריי משהו אנמי, אדיש, אבל אני חושבת שזה היה חלק מהפואנטה.
בשביל להיות אמן ברמה כזו אתה חייב להתמסר כולך, וזה מותיר אותך אדיש לכל הדברים שאינם האמנות שלך. אותי זה סחף.
(אגב, באיחור אפנתי, קבל ח"ח על הגחליליות. ככה אני הרגשתי באלכסנדר).
זה מצלצל הגיוני
כי כשאני חושב על זה, אלה היו הדברים היותר טובים ברמת התסריט, שבסופו של דבר התפספסו בגלל משחק אנמי.
האם גם לך (או לכל מי שמעוניין להגיב) הסרט הזכיר את "אבודים בטוקיו"?
את ''אבודים'' ראיתי הרבה אחר כך
וגם זה היה בעקבות שמישהי בעבודה תיארה לי אותו ככה: "איש אחד הולך לטוקיו, והולך, והולך, והולך, והולך, והולך – ואז הוא חוזר הביתה."
לא שזה הזיז לי; ציפיתי לסרט רגיש ומעניין, וגם קיבלתי. אבל רמות הרגש הן שונות.
זה לא המשחק שהיה משובח באחד ולקוי בשני, לדעתי.
אני חושבת שההבדל העיקרי נעוץ בהבדל ברגש.
ב"אבודים" שני הגיבורים הם אנשים שיש להם עולם ומלואו, שנלקח מהם באופן זמני בזמן שהייתם בטוקיו. זה סרט על אנשים שיש בהם ניתוק מסוים, אבל זה כי הם רחוקים ממה שעושה להם טוב.
"רקדנים" הוא בדיוק להיפך. האנשים האלה הם תלושים במהותם. המקום היחיד בו אינם תלושים הוא על הבמה, רוקדים. ואם "אבודים" מציג לך אספקט של מה קורה לאנשים מלאים שאתה תולש מעולמם וממקם אותם במקום זר ומנוכר, "רקדנים" תחתיו מציג לך את האנשים שבחיי היום יום שלהם יש רגעים בהם הם תלושים מהכל (הרגעים שלי ולך נראים טריביאליים ומלאי משמעות – בילוי במועדון, שיחה עם ההורים, יציאה עם חברים, זמן איכות עם עצמך) ומנגד, לוקח אותך אל הרגעים בהם הם מתמלאים בחיים פתאום, וזה כשהם רוקדים.
שוב, כמו שאמרתי, אותי זה סחף. וחלק מהסחף נבע מהאנמיות של נב ברגעים בהם ריי שלה היתה "מחוץ למים". אני רואה את זה כמשחק מדויק.
סרט על אמנים ''תלושים'',
שחיים רק דרך האמנות שלהם, יכול להיות מעניין מאוד. זה בתנאי שאנחנו מבינים לעומק את הלך הרוח והאופי המיוחד שלהם, שגורמים להם להיות כאלה. מה מזה הבנו כאן? מעט מאוד, אם לא כלום. מתחילת הסרט ועד סופו לא למדתי שום דבר משמעותי באמת על ריי, שיסביר למה הבלט חשוב לה, ויגרום לי להזהות עם זה – ואיתה.
מיקה - זה ניתוח יפיפה
ואני מסכימה עם כל מה שכתבת כאן בתגובות שלך.
התגובה הזו נכתבת באיחור כיוון שהסרט ירד (כמעט) מכל המסכים. התבאסתי נואשות וחשבתי שכבר לא אזכה לצפות בו בקולנוע, אבל הנה, פתאום השבוע הוא חזר להציג בחיפה, ואני מיהרתי לנצל את המומנטום לפני שמישהו עוד יתחרט חלילה. סידרתי לי במיוחד משמרת בוקר, והלכתי לבד להצגה יומית (שעולה 4 ש"ח פחות! יי!). באופן לא מפתיע זכיתי להקרנה פרטית לחלוטין וכך יכולתי לשבת בנחת באולם (עם הרגליים איפה שבא לי…) וגם זכיתי לראות את הסרט עד סוף הקרדיטים, כולל הקרעכצים בסוף הגלגל.
כשראיתי היום את הסרט כבר לא זכרתי בדיוק את הביקורת, רק זכרתי שיש הרבה ריקודים ומעט עלילה ומזה הקוסם התאכזב. אז מהריקודים נהניתי, ממש מכל שניה. דווקא שברי העלילה קצת הציקו לי – הם נראו תלושים ולא מתחברים, ולא הבנתי מה הם בדיוק עושים שם. אם מתמקדים בריקודים – סבבה; אם רוצים לפתח עלילה – אז יפתחו גם עלילה, ולא יזרקו "טעימות" פה ושם. אבל אחרי שקראתי את התגובה הזו אני חושבת שאני מבינה יותר את הלך הרוח, ואני חושבת שאני ממש מחבבת אותו. לא שאין לי השגות לגבי הסרט – אפשר היה לעשות אותו קצת יותר רציף, עם יותר "בשר", עם פיתוח של הדמויות… אבל כנראה שזו לא היתה המטרה.
אני לא מבינה את הטענות נגד מלקולם מקדואל. הייתי צריכה כמה שניות לזהות אותו (או אולי להרגיל את המוח שלי ש"OMG, זה מלקולם מקדואל! זקן! ז-ק-ן! ממש ממש זקן! אין מה לעשות, אצלי בראש הוא ישאר אלכס לעולמי עד). אחרי כמה שניות התעשתתי והפסקתי לחשוב על זה – אחרי הכל הוא שחקן טוב ובהחלט מספק את הסחורה. הוא משחק מצויין דמות אמינה מאד – מצד אחד קפריזי ותובעני, אבל גם יודע להחמיא וללטף את האגו של הרקדנים – הכל במידת הצורך. קיומו של מנהל שהוא טיפוס קצת "קיצוני" עם אמת אמנותית חזקה ש"אין לערער עליה" נראה לי טבעי ומתבקש, ובקטעים מסויימים הוא אפילו הזכיר לי את מנצח המקהלה שלי (הוא אדם מקסים ולא משוגע חלילה, אבל ממש לא מומלץ להעיר לו או להתווכח איתו בחזרה…).
בשורה התחתונה, נהניתי מהסרט, ללא שום ספק. קטעי הריקוד (על הבמה ובחזרות) ריתקו אותי, הקסימו אותי, וחלקם אף ריגשו אותי. כמו תמיד מצאתי את עצמי מקנאה ברקדניות – אין ספק שזה ים עבודה קשה, תסכולים, פציעות, מה לא… אבל זה נראה לי פשוט נפלא. ריקוד הוא אמנות מדהימה, הלוואי שהיתה לי את היכולת להביע את עצמי רגשית במחול. ספויילר קטן
כשריי נפצעה בסוף הסרט בכיתי איתה. •סוף 
•
קוסם – ברור לי לחלוטין למה הסרט הזה יכול לשעמם כל מי שלא אוהב בלט/מחול, והכוונה ל•ממש• אוהב. אני לא חושבת שאם היתה לסרט עלילה יותר מוצקה זה היה משנה עבורך את התמונה (מהותית) בהתחשב בעובדה שהגדרת את עצמך "אני לא אוהב בלט ולא מבין בבלט". הביקורת שלך לגיטימית, רק חבל לי שסרט על רקדנים זכה לביקורת ממישהו שמלכתחילה לא אוהב את התחום ומין הסתם לא היה הולך אליו אלמלא קיבל כרטיס.
באותה מידה אפשר להגיד שלו הביקורת היתה נכתבת על ידי מישהו שכן אוהב את התחום, היא היתה מוטה לחיוב, ושולחת לסרט אנשים שרק היו מתאכזבים ממנו.
לא בהכרח
אני יכולה להגיד לך שאם הייתי צריכה לכתוב עכשיו ביקורת על הסרט, היא היתה כוללת המלצה מפורשת לאוהבי המחול, עם המלצה למי שזה לא עושה לו את זה לותר על הסרט, כי באמת אין בו דבר מעבר לבלט עצמו. אני תמיד מעדיפה לקרוא ביקורות של מי שסגנון הסרט מתאים לו ואני כמובן לוקחת זאת בחשבון. אני אעדיף לקרוא ביקורת על סרט מז'אנר מסויים ממישהו שאוהב אותו, ואם זה ז'אנר שאני לא אוהבת אז אני אדע שגם אם המבקר אהב זה עדיין מין הסתם לא יהיה לטעמי.
היתרון בכתיבת ביקורת ע"י מישהו שהתחבר לסרט היא שהניתוח מעניין יותר והוא עוזר לי בתור מי שאוהבת סגנון מסוים, לדעת האם אדם אחר שגם הוא אוהב את הסגנון מצא את הסרט מוצלח. לעומת זאת, אם מישהו שמלכתחילה לא אוהב את הסגנון מצא את הסרט לא לטעמו… איזו תובנה חדשה יש לי מזה? זה כמו שתשלחי לקונצרט מישהו שלא אוהב מוזיקה קלאסית ותבקשי ממנו לכתוב עליו. האם מי שאוהב מוזיקה קלאסית יוכל להפיק תועלת מהביקורת? אולי, אבל הרבה פחות אם היא היתה נכתבת ע"י מישהו שיש לו מלכתחילה זיקה כלשהי לתחום.
ש*לא* סובלים ביקורות קולנוע.
האם על "אור" צריך לכתוב רק מי שמכיר היטב, ומסכים, עם תיאוריות פמיניסטיות רדיקליות? האם ל"יום בניו-יורק" העורכים צריכים לשלוח את נשיאת מועדון המעריצות של האחיות אולסן? האם במקרה של "הקצבים" צריך לשלוח רק דוברי דנית?
כן, אני מקצין – עדיף שעל "שר הטבעות" יכתוב אחד מאוהבי הטרילוגיה (של הספרים, של הספרים!), ועדיף שאת "בלייד: טריניטי" יבקר חובב סרטי פעולה, אם אפשר, שראה קודם את שני הסרטים הקודמים.
אבל מדובר בסרט שפונה לקהל מאוד, מאוד מצומצם. די ראוי שהמבקר יגיד בפה מלא שכל מי שאינו חובב בלט יסבול סבל רב.
ושנית, וכנראה עיקרי, אני מנחש שהיכולת של העורכים לבחור מי יכתוב להם ביקורות לאיזה סרט מוגבלת למדי.
נראה לי שבגדול אנחנו באותו דף
כמובן שאין הכוונה שילך לסרט מי שמסכים עם תיאוריה או רעיונות שמועלים בו – מה הקשר? אתה גם יכול להנות מאד מסרט ועדיין לא להסכים עם נקודת ההשקפה שהבמאי בחר להעביר. זו לא הקצנה, זו פשוט דוגמה לא קשורה.
אני מדברת על ז'אנרים ועל נושא הסרט. אני למשל שונאת סרטי אימה, ולכן מראש הסיכוי שאני אלך לסרט אימה וגם אהנה ממנו נמוך למדי. אם מישהו כן אוהב סרטי אימה, עושה רושם שהטעם הבסיסי שלנו שונה לחלוטין ולכן הוא לא יפיק תועלת כשאני אגיד לו שמי שאינו חובב סרטי אימה יסבול נורא בסרט – זה משהו שאפשר היה להניח מראש בסבירות גבוהה למדי. אז הוא ישאל אותי: כן, אבל אני אוהב סרטי אימה! אני אהנה בסרט? ואני רק אוכל לענות לו: לא יודעת, אני נורא סבלתי, אין לי יכולת לשפוט אותו כאוהבת אימה, כי אני לא כזו.
אם נחזור לסרט המדובר – כמובן שמי שלא אוהב בלט יסבול בסרט, וכפי שציינתי, זה בדיוק מה שגם אני הייתי כותבת. זאת הסיבה שהלכתי לסרט לבד – היה ברור לי שאף אחד מחברי החיפאים לא יתחבר אליו, ואפילו לא ניסיתי לשכנע אף אחד. אני יודעת לעשות את ההבחנה מתי סרט מתאים לי ומתי הוא לא יתאים לרוב האנשים שלא אוהבים ז'אנר מסויים / את הנושא הראשי בו הוא עוסק. מאותה סיבה אני גם אלך מחר לסרט 'ריי' לבד (הממ, צירוף שמות מעניין) כי ידיד שלי מעדיף ללכת לסרט אחר. למרות שלא קראנו עליו ביקורות, ואני לא יודעת בוודאות למי הוא פונה, שנינו יודעים שהוא לא חובב דרמות או מוזיקה, וסיפור חיי של מוזיקאי זה פשוט לא משהו שמדבר אליו. באותו אופן, אפשר להניח שהסיכוי של סרט שעוסק בחבורת רקדנים לעניין מישהו שמלכתחילה לא אוהב בלט, הוא כבר נמוך יותר, אפילו אם מינון הבלט בסרט יהיה קטן יותר.
אז מהביקורת הבנתי היטב שמי שלא אוהב בלט יסבול נורא (וזו תובנה לא נורא מפתיעה שגם אני רכשתי בסרט) אבל לא הצלחתי להבין האם בתור מישהי שמאד אוהבת בלט יש לי טעם ללכת אליו. הביקורת פספסה אותי לגמרי, אותי, את קהל היעד המצומצם שהסרט כן פונה אליו. הלכתי אליו ע"ס התגובות האוהדות של מיקה והעובדה שפירטתי את אהבתי לבלט וקיבלתי תשובה חיובית שיש לי סיכוי לא רע להנות ממנו. אבל רק ע"ס התגובות, לא ע"ס הביקורת, ממנה קיבלתי את הרושם שאפילו חובבי מחול לא נהנו, או שפשוט רוב מוחץ של הקהל שהיה עם הקוסם באולם יצא משועמם עד מוות (ולא נראה לי סביר שלסרט כזה ילכו כ"כ הרבה אנשים שבלט לא מדבר אליהם, ואחוז האוהבים יהיה כה זעום).
אז שוב, בואי נעשה את זה הפוך:
הרי הביקורת הזו אמרה שהסרט מיועד רק למי שאוהב מחול. אבל נניח שחובב מחול היה כותב את הביקורת – איזו תועלת היו מפיקים ממנה כל אלה שאינם חובבי בלט?
שנית, את אומרת שראוי לבחור מישהו שאוהב את הז'אנר. אבל לא תמיד אנשים יודעים על מה הסרט לפני שהם הולכים אליו. ולא, תיאור עלילה זה לא מספיק. כי מקריאת תיאור העלילה של הסרט ותו לא, בהחלט ניתן לחשוב שיש בו הרבה התפתחויות, ריבים על תפקידים ותככים. עד שמגיעים לסרט עצמו, ומגלים שבעצם הוא עשוי בצורה מאד מסוימת, בצורה שפונה לקהל מאד מסוים, ללא קשר לעלילה.
אני לא חשבתי שאני אוהבת בלט עד הסרט הזה
ובעיקר מהסיבה הפשוטה שבלט תמיד שעמם אותי.
בסרט הזה הופעמתי.
מצד שני, אולי זו רק אני.
אז הנה שאלה מעניינת:
בהתחשב בכך, מה גרם לך ללכת לסרט?
מיקה כתבה את זה באחד הפתילים הראשונים:
כי הציעו לה לראות את הסרט בחינם.
עושה רושם שזה היה המניע של הרבה אנשים כאן...
יש לי תחושה שאני היחידה ששילמה עליו, אחרי שעשיתי מאמצים גדולים לצפות בו בקולנוע.
למען האמת יכולתי לראות אותו בחינם (במבצע סלקום) אבל בחמישי האחרון לא היה נוח ולחמישי הקרוב לא רציתי לחכות.
לא נורא, היה שווה את הכסף, אין חרטות.
תודה
ואם בלט מעניין אותי?
רציתי להגיד לך שאני רוקדת בלט, גם קלאסי וגם מודרני. אני מאד רוצה ללכת לסרט הזה למרות ששמעתי עליו ביקורות רעות במקצת. אני לא חושבת שהרבה יודעים שלרקוד בלט זו עבודה קשה מאד, דורשת הרבה מאמצים ויכולת גופנית רבה, למרות מה שחושבים (בלט = בנות מקפצות על הבמה). טוב, רק רציתי לשתף…
ממליצים לי לראות את הסרט?
אני לא חושבת שיש מישהו שלא יודע
שריקוד/בלט היא עבודה קשה מאד, זה ספורט לכל דבר (מבחינה גופנית).
אכזבה גדולה
הסרט היה פשוט מאכזב…הוא היה משעמם,לא הייתה עלילה להתחבר אליה,לא היו דמויות להתחבר אליהם,הוא לא הלך לשום מקום…כמו "משהו ללבוש"
.אבל הבעייה הכי גדולה: המחול בכלל לא יפה!!!- הריקודים הרגילים הם משעממים ואנכרוניסטים,חסרי כל ייחוד וחן,שאם תגיד לי שזה לא להקת ג'ופרי המפורסמת,אלא תלמידות המחול של תיכון צפרירים חולון,הייתי מאמין. ומה זה צריך להיות הפרצוף הזה בסוף?!-על זה הם עבדו? המופע הסופי נראה כמו הצגה של חנות רוזן!-תלבושות מגוחכות ותפאורה של מופע חנוכה. שום סטייל…נקודת האור היחידה הייתה מקדואל,בתפקיד מאוד נחמד.
בטח שהתלבושות מגוחכות -הם של חנות רוזן
בטח שהתלבושות מגוחכות -הם של חנות רוזן
אופס…מביך…
ככה זה כשכותבים בלהט.
קוסם יקר
נדמה לי שאתה הולך להרבה סרטים משעממים רק כדי שתוכל אחר כך לכתוב עליהם ביקורת קוטלת…
not that there's anything wrong with it… אנחנו נהנים.
מעניין אותי לדעת באמת לפי מה אתה בוחר את הסרטים שאתה הולך אליהם.
במקרה הספציפי הזה
הוא בחר את הסרט לפי ההזמנה שהוא קיבל ממני.
מסכן...
היי, אני לא הולך בכוונה לסרטים משעממים. זה סתם צירוף מקרים
שיצא לי לראות ברצף כמה סרטים רעים כמו "הנוסע השמיני נגד הטורף" ו"רקדנים", ולפרסם עליהם ביקורות שליליות. אני משתדל ללכת לסרטים טובים, וכתבתי כאן, לדוגמה, ביקורת נלהבת מאוד על "שבעה צעדים" (וגם על "סתום ת'פה", אם כי במקרה הזה הביקורת, בניגוד לסרט עצמו, באמת לא הייתה משהו מיוחד).
ניטפוק: ''תפוז מכני'' ולא ''התפוז המכני''
אותו דבר, רק בלי ה' הידיעה.
שם הסרט בעברית הוא ''התפוז המכני''.
כבר לא.
תבדוק את האריזה של הדוד.
האמת
האמת, רוב הבמאים המבוגרים בזמן אחרון מתחילים לפשל בבחירת הסרטים שלהם ובאיכות של הסרטים. הדוגמא האחרונה הטובה ביותר לזה היא הנפל "אלכסנדר". מה הסיבה לזה? לא ידוע. אולי אחרי שהם ביימו כמה קלסיקות, אף אולפן לא יכול להגיד להם לא כשהם רוצים לצלם סרט ולא מתווכחים איתם כשרואים את התוצר המוגמר ומקווים כנראה שרק שמו של במאי ידוע מאוד ושיבוץ של שחקנית "סקסית" יעשו את העבודה.
האמת המרה
לפי דעתי אוליבר סטון לא עשה מעולם סרט טוב, כך שהוא התחיל לפשל עוד מצעירותו.
האמת המרה
נכון, טעות שלי. אז ניקח כדוגמא את רוברט אלטמן. כל הבמאים הותיקים צריכים לפנות כבר את הבמה ולעבור לביים סרטים לפסטיבל סאנדנס ושיביעו את המשנה הפילוסופית שלהם שם.
איזה סרטים שלו ראית?
לא את כולם, אבל מספיק
פלאטון, וול סטריט, JFK ,רוצחים מלידה.
מוזר
כי כל הסרטים שהזכרת ראויים, ואחד מהם גם מופתי (רוצחים מלידה).
ככה זה
אני לא אוהב את סגנון הבמוי הטוטאלי של אוליבר סטון. אני מרגיש שהוא מכניס את הצופה למכבש והולם בו ללא הפוגה. הוא מזכיר לי קצת את קן ראסל הבלתי נסבל.
לצערי ראיתי את כל הסרטים האלו מזמן כך שאני לא יכול לפתח דיון מפורט בהם.
~שמחה וצהלה~
פעם ראשונה מאז נורטון ודה גיפט, שאנחנו מסכימים.
גם אני חשבתי שרוצחים מלידה היה נהדר ומופתי.
יי!
ב''עגבניות רקובות'' הסרט קבל 5.8/10
אבל כולם יודעים שאי אפשר לסמוך על מדד העגבניות,
אלא אם הוא מסכים איתי. והוא מסכים. סרט איקי. שקלתי לפתח אפילפסיה במהלכו רק כדי שיהיה לי תירוץ הולם לצאת מהאולם.
אני די בטוח שזאת לא הפעם הראשונה
אין פאקט, אני יכול לזכור עוד כמה פעמים. אבל להזכיר אותם יהיה קצת out of place.
לא יודעת.
ייתכן שזכר ה"אלכסנדר הוא סרט נפלא" משבש את גלי הזיכרון שלי.
לומשנה.
העיקר שהסכמנו.
רוצחים מלידה ''מופתי''?
אכן, ממש סרט חלום. (כלומר מעולם לא ישנתי כל כך טוב…)
נרדמתי בערך מתי שהרגו שם מישהו…והתעוררתי כש…הרגו מישהו…כן הבנתי את התת-מסרים שרצה המשורר להעביר, את כולם הבנתי לאחר עשר הדקות הראשונות וגם את זה אני כבר לא זוכרת כי זה באמת היה מזמן וגם ממש ניסיתי להדחיק. יצאתי מהסרט בהרגשה ששרדתי תאונת רכבות חזיתית.
מפליא איך הצלחת להבין את המסר המרכזי תוך עשר דקות
כאשר רק בעיצומו, מתקיים ההקשר בין התקשורת לרוצחים (שזו, בוריאציות שונות ומשונות – התמה המרכזית של הסרט)
את התמה המרכזית הזאת אפשר לסכם
גם מקריאת התקציר או מהדקה האחרונה של הסרט, הרי זו לא הנקודה שאני מכוונת אליה. שוב, מה שניסיתי להסביר לך גם על אלכסנדר, זה שגם אם יש בסרט תובנות מדהימות ומאירות – הסרט עדיין צריך לגרום לך לרצות לצפות בו.
את כל הסרטים הנ''ל גם לא אהבתי.
חוץ מJFK שלא ראיתי.
אבל תראה את סיבוב פרסה. שונה לחלוטין והרבה יותר טוב.
תודה על ההמלצה
סתם אכזבה
כאשר יצאתי מהסרט חשבתי על זה שהלוואי שאם אני ארצה לחזור לכושר ..פשוט אארגן מפיק , במאי ועלילה שטחית ואעשה שיעורי קלאסי כל היום.
נב רצתה לחזור לכושר. והצליחה. בכסף שהוצאתי על הסרט הייתי מעדיפה ללכת לשיעור מודרני באיזה סטודיו.
רכשתי את ה-DVD וצפיתי בסרט הערב בפעם השנייה
וזה רק גרם לי להעריך אותו יותר ואת הביקורת פחות. אני חושבת שהיא עושה לו עוול גדול (גם אם לא במתכוון). כאמור, כותב הביקורת הצהיר על עצמו ש"אינו אוהב בלט" ובכל זאת בחר לצפות בסרט על להקת בלט ואז טען "לדעתי, רוב האנשים מרגישים כמוני, ולכן בסרט קולנוע על בלט צריכים להיות דברים אחרים, מלבד בלט: כדי להיות מעניין, הבלט צריך להיות הכיסוי והביטוי לתהליכים פנימיים שדמויות עוברות, וליחסים עם דמויות אחרות." סליחה, אבל למה בדיוק? למה שבסרט על בלט הבלט לא יהיה העיקר? מנין ההנחה המופרכת הזו שבסרט על בלט הבלט צריך להיות "כיסוי" למשהו ולא המנה העיקרית? ממתי סרט אמנותי צריך לפנות לקהל הרחב ולא לאוהדי הז'אנר? (כן, אין הרבה סרטים כאלה, אז מה יש, לא מגיע לנו פירור מדי פעם, במחילה?).
למרבה אכזבתו של הצופה שאינו חובב בלט (אך משום מה הלך בכל זאת לסרט שעוסק בתחום שאינו חביב עליו) יש לנו כאן סרט על להקת בלט (מודרני, לא קלאסי) שעוסק, הפתעה הפתעה, בלהקת בלט! את מי זה מעניין? את אותם אנשים שאוהבים בלט, מן הסתם. מכיוון שזו אמנות בימתית ויש לה קהל (גם אם לא עצום בגודלו) הרי שיש אנשים (כן, כן!) שאוהבים ומעריכים בלט, ומבחינתם לצפות בה על המסך הגדול (שזה הרבה הרבה יותר זול מלצפות בהופעה אמיתית) זה תענוג לשמו. מי שעבורו זה סבל, מוטב שיבחר בסרט אחר. אין חובת צפייה. אני, למשל, לא חובבת סרטי מלחמה, אז אני לא צופה בהם ואומרת "אוף, יש יותר מדי מלחמה, ציפיתי שהמלחמה תהיה כיסוי לתהליכים פנימיים של הדמויות ושלא יראו לי חיילים וגנרלים כל הזמן". אני פשוט לא צופה בהם.
יש סוגה כזאת, "סרטי בלט" (לא לבלבל עם סרטי ריקודים סטייל "ריקוד מושחת" או "פוטלוס" וכו'). היא אולי לא ממש סוגה בפני עצמה אלא נישה קטנטונת, אבל עושים סרטים על בלט, והבלט בהם הוא העיקר וזוכה להרבה מאוד דקות מסך. בצפייה הקודמת אכן היו דברים שלא לגמרי התחברתי אליהם; בדיעבד אני מרגישה שלא הייתי "בשלה" לשונות של הסרט ולסגנון שלו, ולאחר שהרחבתי את היכרותי בתחום התחברתי אליו ביתר קלות. מאז הצפייה הקולנועית ב"רקדנים" צפיתי בכמה סרטי בלט (או ליתר דיוק, בכל סרט שרק שמעתי עליו; אם יש לכם המלצות נוספות, ספרו לי עליהן). אלה סרטים ששמותיהם אולי לא מוכרים למי שלא חובב את התחום, אבל הנה כמה דוגמאות:
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
"הנעליים האדומות" – נחשב ל"קלאסיקה" של סרטי הבלט. סרט בריטי משנת 1948. שמעתי על אודותיו כשהרקדנים ב"שורת המקהלה" הזכירו את הצפייה בו כחוויה שגרמה להם להתחיל לרקוד. ויקי, רקדנית מוכשרת (וג'ינג'ית יפהפיה) הופכת לפרימה בלרינה אך נקרעת בין חיי הבלט לחיי המשפחה, או ליתר דיוק בין שני הגברים הדומיננטיים בחייה – מנהל הלהקה הקשוח ובעלה. מלבד חזרות ומאבקי אגו (שאף סרט בלט אינו שלם בלעדיהם), מכיל קטעי בלט ארוכים מאוד (גם ביחד לסרטי בלט אחרים).
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
"נקודת מפנה" (The Turning Point) – סרט מ-77' בהשתתפות שירלי מקליין, אן בנקרופט ומיכאיל ברישניקוב האגדי (בכמה סצינות מחול עוצרות נשימה שאינן כיסוי לכלום אלא נועדו לסחוט מהצופים ובעיקר מהצופות אנקת התפעלות). סיפור המסגרת הוא על שתי חברות שהכירו בלהקת הבלט, אחת רווקה שנשארה בלהקה (והיא כיום רקדנית מבוגרת מאוד שכבר קשה לה עם הדרישות הפיזיות) והשנייה פרשה עם נישואיה, ובתה הרקדנית רוקדת בלהקה (ויש ביניהן מתיחות, איך לא, על ההקרבה שבחיי הבלט לעומת חיי המשפחה, וכל אחת קצת מקנאה בשנייה כמובן).
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
One Last Dance (יש יותר מסרט אחד בשם הזה) – סרט מ-2003 שכתבה וביימה ליסה נימי, אשתו (כיום כבר אלמנתו ![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
) של פטריק סוויזי ורקדנית בזכות עצמה. שניהם משתתפים בסרט ומגלמים רקדנים מבוגרים שחוזרים ללהקה כדי להשתתף במופע מחווה למנהל להקה (קשוח, שגרם להם לפרוש ממנה בעבר, למעשה…) שהלך לעולמו. גם כאן לא חסרים מתיחויות, אינטריגות, משקעים, קשיים בחיי החזרות ועוד.
![!*!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_bullit.png" alt="" width="" height="" />)
"מרכז הבמה" (Center Stage) – סרט משנת 2000 המתאר את קשייה של רקדנית בלט צעירה בבי"ס גבוה למחול ובניסיונותיה להשתלב בלהקה (מתחים, יריבויות, חזרות מתישות – כל החבילה). מנהל ביה"ס והלהקה (הקשוח, אלא מה) הוא פיטר גלגר. רציתי לומר שהוא השחקן הידוע היחיד מהסרט, אבל מאז עלה קרנה של זואי סלדנה (אז בהופעת בכורה קולנועית) והיא כבר לא אלמונית. אגב, השחקנית הראשית (אמנדה שול) השתתפה לאחרונה בסרט "הרקדן האחרון של מאו" (שהוצג בקולנוע בשנה האחרונה) שהוא לא ממש סרט *על בלט* אלא על רקדן סיני (אמיתי) שנקרע בין אהבתו לבלט המערבי ובין נאמנותו לסין הקומוניסטית, אבל יש בו גם לא מעט קטעי בלט ואהבה עצומה לתחום (סרט נפלא, מומלץ בחום). אגב 2, בשנת 2008 נעשה מעין סרט המשך בשם "Center Stage: Turn It Up" שחזר לאותו בי"ס (עדיין בניהולו של גלגר הקשוח, כעת עם שקיות מתחת לעיניים). לזכותם יש לציין שבחרו בקו עלילה שונה למדי שעקב אחרי רקדנית מחוץ ללהקה והכניס גם ריקודי רחוב (זה הלהיט החם) והתמקד גם בסיפור אהבה, כך שהבלט היה קצת יותר ברקע (ועדיין משאת נפשה של הדמות הראשית, כמובן). המדרגים ב-IMDB לא החמיאו, אבל אני אהבתי מאוד (אני מאמינה שכל מי שהנושא מדבר אליו יאהב, אבל רק ובעיקר הוא).
ארבעת הסרטים ברשימה עוסקים בלהקות מחול, בחייהם הקשים של הרקדנים, במנהלי להקות ובכוריאוגרפים עם אגו בשמים… לחלקם יש יותר עלילה, לחלקם יש פחות, לפעמים היא מוצלחת יותר, לפעמים פחות (ולפעמים היא בעיקר תירוץ לעוד ועוד קטעי מחול מרהיבים, אז אני לא מתלוננת…), אבל זה לא משנה את העובדה שבכל הסרטים האלה הבלט הוא העיקר ולא כיסוי לכלום, והם משובצים בקטעי מחול לרוב (בחזרות ועל הבמה). גם כשיש יותר עלילה, היא ממוקדת בלט והעיסוק בבלט הוא שמניע אותה (ולא להפך). למי שלא אוהב את הנושא אין הרבה טעם לצפות בהם.
"רקדנים" אכן לא מנסה לקדם עלילה בין קטעי המחול והווי הלהקה. הוא לא מנסה לדחוף לקלחת סיפור אהבה כדי ליצור עניין (וזו נקודה לזכותו, בעיניי). יש ברקע סיפור אהבה, אבל הוא ממש לא העיקר, ודווקא בגלל זה הוא כ"כ עדין ויפה. "רקדנים" מנסה לצייר מציאות שגרתית של להקת מחול. הוא לא מספר סיפור מנקודה א' לנקודה ב' אלא פותח צוהר לחייהם של רקדנים בלהקה, כן, קצת כמו דוקומנטרי, רק בלי אנשים מדברים למצלמה. הוא מתחיל בהופעת בלט (מהממת) ומסתיים בהופעת בלט גרנדיוזית (זו שהרקדנים עובדים עליה במהלך רוב הסרט). בין לבין הוא מטפטף לנו את חייהם האישיים של הרקדנים – על הבמה, בחדרי החזרות, בבית, בעבודה (זו שבאמת מתפרנסים ממנה… כמה עצוב). הוא מציג את המציאות באופן השגרתי ביותר שיש – העבודה הקשה, הפציעות, המחליפים, התפרצויות אגו, החיים האישיים שנפגעים, והכל בנגיעות עדינות, בין לבין.
בלי שיספרו לי שום סיפור עלילה אני מרגישה שאני מכירה את הדמות הראשית (נב קמפבל, ואין לי שום ביקורת על המשחק שלה, היא מקסימה וטבעית וגם רוקדת נפלא). הציגו לי תמונות שלה בחזרות, על הבמה, ברגעי ההצלחה וברגעי השפל, בחייה האישיים, בעבודה, אבאמא – הכול נטווה לפסיפס עדין שבו אני מבינה קצת יותר את הרקדנית הזו, קיבלתי הצצה קצרה לחייה ועד סוף הסרט בהחלט היה לי אכפת ממנה. גם הרקדנים האחרים מקבלים רגעים פה ושם – קשיי המחייה, החיכוכים עם המנהל והכוריאוגרף, הרקדנית המבוגרת שכבר חושבת שהיא יודעת הכול ואי אפשר להעיר לה כלום (לאחר צפייה בסרטים אחרים – אוי, כמה שזה אופייני!) ועוד. התסריטאית הראשית למדה להכיר את הלהקה ולא בנה עלילה אלא פשוט הציגה לצופים את התמונות השונות. הסרט הוא אכן על הלהקה והוא נאמן לה. צדקה מיקה כשכתבה שהקטעים הקטנים מתווספים לתמונה הגדולה וכשהם מריצים בדיחות הווי במסיבת כריסמס, הצופים יכולים להבין אותן כאילו הם היו שם, כאילו הם חלק מהלהקה. זה רק מלמד על הגדולה של הסרט, שהצליח לעשות זאת בלי לדחוף את המידע הזה בכוח.
אחרון חביב, אני רוצה לנקות את שמו של מלקולם מקדואל, שגם לו נעשה עוול בביקורת: "מקדאוול לא רוקד, לכן הדבר החיובי ביותר שהוא עושה בסרט הוא להימנע מלזמזם את 'שיר אשיר בגשם', כך שהצופים לא ייזכרו ב'תפוז המכני', ויחשבו כמה עצוב שזה אותו שחקן משם." לא ברור לי מה עצוב ומה הבעיה במשחק של מקדואל, ולמה היה צריך לדחוף פנימה את התפוז המכני (פרט לכך שמבקר כנראה לא הבין את הדמות אז לא היה לו הרבה מה להגיד עליה, וזו הייתה מין עקיצה דחקאית כזו). מקדואל משחק (מצוין!) את מנהל הלהקה הקשוח, ולפי מה שקראתי דמותו מבוססת על מנהל הלהקה האמיתי. זה הגיוני לחלוטין, בהתחשב בכך שגם בסרטים אחרים דמות המנהל ו/או הכוריאוגרף היא דמות קשוחה, קשה, מאיימת ורבת אגו. מ"בוריס לרמנטוב" ב"הנעליים האדומות" (שגם הוא, אגב, מבוסס על דמות אמיתית, מייסד ה"בלה רוס"), דרך ג'ו גדעון (בן דמותו של בוב פוסי) ב"כל הג'אז הזה" ועד דמותו של גלגר ב"מרכז הבמה" (ויש נוספים, באמצע. כל להקת בלט זקוקה למנהל קשוח, מסתבר…). מקדואל מצטרף לשורה של שחקנים שגילמו תפקיד כזה לפניו, ועושה זאת מצוין (נו טוב, יש לו כבר רקורד מוכח בגילום דמויות "קשות"…). אגב, בכל הסרטים שהזכרתי מנהלי הלהקה לא רקדו (כולם רקדני עבר אבל כבר מבוגרים. זה פרט לעובדה שלרוב מלהקים לתפקיד שחקנים דרמטיים עם "נוכחות" שאינם רקדני עבר בעצמם…).
לסיכום, אני לחלוטין לא מסכימה שהסרט "אוורירי" ושלא נשאר בו כלום. הוא מעביר את הצופה חוויה, כן, אם מדובר בצופה שזו חוויה שמעניינת אותו. הוא לא מנסה לחדש, וזה בסדר, רוב הסרטים לא מחדשים הרבה (אם בכלל) אלא מספרים סיפור, מציאותי יותר או פחות. כאן אין ממש "סיפור" אבל מציאות יש בשפע ובעיקר המון נשמה. לדעתי כל מי שעולם הבלט קרוב אל לבו (בין אם רקדן ובין אם צופה נלהב, כמוני) יהנה מהסרט (ואני ממליצה גם על שאר הסרטים שהזכרתי בהודעה).