במקור: Romance & Cigarettes
תסריט ובימוי: ג'ון טורטורו
שחקנים: ג'יימס גנדולפיני, קייט ווינסלט, סוזן סרנדון, כריסטופר ווקן, סטיב בושמי
שתי שאלות עלולות להטריד את מוחכם בעקבות צפייה ב'רומנטיקה וסיגריות', סרטו של השחקן-בדרך-כלל ג'ון טרטורו. השאלה הראשונה היא "מה?!".
אחרי ההלם הראשוני, השאלה הזאת דווקא די קלה לפתרון:
בשכונת פרברים כל-אמריקאית מתפוררת לה משפחת מארדר. אב המשפחה, ניק, הוא פועל בניין לוזר המנסה לתמרן בין הרומן התובעני שלו לבין ניסיון לשמור על המשפחה שלו מתפקדת, בעוד האם מתכחשת לקיומו ומנסה לאתר ולהשמיד את הצעירה הוולגרית שפיתתה אותו. כדי למצוא את העלמה המסתורית, היא נעזרת בדודה האקסצנטרי. לבייבי, אחת מצאצאי הזוג, אין קשר לכל הסיפור הזה. היא מאוהבת עד כלות נשמתה בשכן המגלומן שלה, ואת הזמן עד החתונה היא שורפת בלהיות פסיכית יחד עם צמד אחיותיה. מכאן ואילך, העלילה גולשת לעלילות משנה שונות ומשונות שנשארות תלויות באוויר ונעדרות כל פואנטה: ניק עובר ניתוח בעקבות שיחת סקס טלפונית, עברו האפל של דוד ווקן נחשף לעיני הקהל, השכנה מימין יושבת בחצר וצועקת על האחיות ונספחיהן, ועוד.
בתוך עיסת הוויט טראש הזאת צפים ועולים מדי פעם שירים, רובם כאלה שכיכבו במצעדי הפזמונים לפני כמה עשורים: טום ג'ונס, ג'ניס גופלין, ג'יימס בראון וכאלה. השירים משולבים בסרט כאילו כמו בכל מחזמר מן המניין, אבל הקשר בינם לבין ההתרחשות בסרט מסתכם פעמים רבות בשורה וחצי מהבית השני. על מנת להדגיש עד כמה השירים תלושים מן הסרט, השחקנים אפילו לא ממש מזמרים אותם. לעתים הם מזייפים במקביל לזמר המקורי של אותו פזמון, ולעתים הם אפילו לא טורחים להפעיל את מיתרי הקול, אלא מסתפקים בלעשות עם השפתיים. כדי להעיב קצת על העין תוך כדי, השירים מלווים בכוריאוגרפיות מרושלות עד כדי כך שהן גורמות לצילום להראות סביר. מיוזיקל מיי אס, כמו שאומרים בארצות ניכר.
את רשימת הקרדיטים של הסרט מעטרים שמות שיכולים להחזיק סרט שלם כל אחד לחוד: ג'יימס גנדולפיני מ'הסופרנוס', כריסטופר ווקן מכל דבר יצירה מצולמת אחרת בערך, סוזן סרנדון, קייט ווינסלט, מרי לואיז פארקר, סטיב בושמי ומנדי מור. כל אחד מהתותחים האלה לוהק לאותו התפקיד בדיוק – דביל נלעג ודוחה, שכלום לא מצליח לו. אף אחד מהשחקנים לא נדרש להפגנת יכולת משחק כלשהי, כיוון שהאבטיפוס לא דורש טיפת אמפתיה, ומאופיין בפעילות מעוותת, מוגזמת ולא אמינה בעליל. הטקסט שבפיהם גם הוא וולגרי ומגוחך באותו אופן. הרשימה מעלת הריר של השחקנים יכלה בקלות להתחלף בצוות המנחים של 'זאפ לראשון', ולא הייתי חש בהבדל.
כל זאת, בעניין ה"מה?". השאלה השנייה שעולה בעקבות הצפייה ב'רומנטיקה וסיגריות' היא "למה?!", והיא כבר יותר מסובכת.
מהרגע הראשון ברור ש'רומנטיקה וסיגריות' הוא מאותם סרטים שנעשו בצורה עלובה ומגוחכת במתכוון. אין לי ספק שהדמויות לא גרוטסקיות בטעות, שהעלילה לא מבולגנת במקרה, ושטרטורו ידע טוב מאוד שהשחקנים שלו הם לא זמרים גדולים וששומעים את הזמר המקורי שר ברקע. הכול נעשה בידיעה מראש ובכוונה תחילה. אבל מה היא אותה כוונה, זאת רק השד יודע. אם הוא ניסה ליצור קומדיה שחורה, הרי שהסרט כמעט ולא מצחיק בכלל. אם הוא ביקש לקונן על הפתטיות של המין האנושי, הרי שהוא לא אומר שום דבר חדש. אם הוא בסך-הכול ניסה לזעזע, המטרות שלו קלות מדי. 'רומנטיקה וסיגריות' נורא מתאמץ להקצין ולעוות, אבל הוא לא בטוח את מה.
מדי פעם, בתוך סלט הטעם הרע הזה, מתפלקת איזו סצנה מהנה באמת. לפעמים זה בגלל שהסרט נעשה מספיק גרוע להצחיק באופן הקאמפי אליו הוא מכוון, כדוגמת ההופעה הפסיכוטית של כריסטופר ווקן, ולפעמים זה בגלל שהוא לא גרוע מספיק כדי לסבול ממנו. לקראת הסוף, למשל, מתברר שקייט ווינסלט דווקא שרה לא רע. בקטע אחר מבליחה לרגע סבת המשפחה, ומדגימה אופי. דוחה, מעוות ומוגזם אמנם, אבל אישי שלה. הסצנה איתה היא תענוג חנוך-לויני טהור. אמה-מה, הרגעים הללו כה נדירים על רקע הזבל מסביב, שהם הופכים לחסרי משקל לחלוטין. אלמלא יצר ההישרדות שכופה עלי להגיע ל-600 מילה, ספק אם בכלל הייתי מתייחס אליהן.
בסך-הכל, אפשר לומר שהשחקנים המזייפים והעליבות הכללית הן לא הבעיות של הסרט. לסרט יש בעיה אחת ויחידה: הוא לא מצליח לתעל כמו שצריך את הרישול המכוון שבו הוא נעשה, כדי להפוך אותו למשהו מעניין. אבל הבעיה הזו, אחת ויחידה ככל שתהיה, הופכת את הסרט למוצר בלתי אכיל לחלוטין. ככה זה בחיים: כשהתסריט, המשחק, השירים והאספקטים הטכניים לא עומדים בזכות עצמם, צריך שמשהו יעמיד אותם. ל'רומנטיקה וסיגריות' אין שום דבר כזה, ולכן הוא סרט מהסוג שנהוג לומר עליו "סרט הזוי לגמרי אבל קורע", רק בלי הקטע של "אבל קורע".
אוי.
חבל, דווקא על הנייר זה נשמע כמו סרט ראוי בהחלט.
ואולי מכל התקציר בעיתון הצלחתי לקלוט רק "ג'יימס גנדולפיני" ו"סטיב בושמי".
שני שחקנים מדהימים, ושיתוף הפעולה שלהם בעונה החמישית של "הסופרנוס" היה מעבר לכל חלום פרוע של חובבי הסדרה.
ולחשוב שהם נפגשים שוב דווקא בסרט הזה…
כמו שהרטיגן אמר ב"עיר החטאים":
אכן נוראי
רציתי איזה סרט נחמד לראות עם המשפחה (שני הורי ואחותי) והארסנל המופלא של השחקנים קנה אותי.
אך אבוי, גילינו שמדובר בסרט מזעזע, חסר טעם ופואנטה, ומלא במילים ובביטויים שגרמו לי להרגיש מאוד לא נעים בהתחשב בחברה שבה הייתי….
אנחנו ועוד לפחות חצי מהאולם יצאנו החוצה בהפסקה (היו כאלה שיצאו עוד לפני זה)
בזבזנו המון כסף על כלום.
למחרת אבא שלי בדק מה אומרים על הסט בעיתון, והתפלא לראות את כל הכוכבים שהזוועתון הזה זכה לקבל…
גם בהקרנה שבה אני הייתי
היתה תנועה ערה מאוד, לאורך כל הסרט, לעבר היציאה. אבל יכול להיות שכולם הלכו לשרותים. והדלת היתה תקועה, כך שהם לא הצליחו לצאת משם.
תנחומיי לבורחים
רציני?
הדלת באמת היתה תקועה, או שהתגובה הזאת היא פארודיה על 'נקודת מפגש' של וודי אלן?
ואני ציפיתי לסרט גדול, חבל!
אבל למרות הכל, אני מאמין שאני עוד אראה את הסרט, אם לא בקולנוע אזב בדויד או במחשב…
אגב לא מוזר לראות את גנדולפיני משחק לוזר אחרי כל כך הרבה שנים שהוא לא הפסיק לזיין ולהרוג?!?
שאלה?
לסטיב בושמי יש תפקיד גדול הפעם בסרט?
כי אם לא, אני לא מבין למה שחקן כזה גדול כל פעם נותן תפקיד של חמש דקות בסרט מחורבן כל כך… ובלי שום קשר לסרט הנ"ל…
אם סטיב בושמי היה אישה, הוא היה מנקה רחובות
אולי כי הוא ממש מכוער?!
סו?
אם מה שמעסיק אותך בשחקן זה המראה שלו, תנחומיי.
סטיב בושמי הוא שחקן ענק עם כריזמה אדירה וכישרון גדול.
שחקן טוב בעינייך זה שחקן יפה?
כי בימינו יש לא מעט שחקנים יפים שהם פשוט חרא של שחקנים.
כמו אורלנדו בלום ובראד פיט, למשל.
סטיב בושמי גילם המון דמויות, כל אחת שונה לחלוטין מהשנייה, והוא יכול להיות קורע מצחוק וסוחט דמעות בו-זמנית.
ואני לא מאמין שבכלל מתעסקים אצל שחקן כל כך מוכשר במראה.
סו?
למה לשים באותה נשימה את בראד פיט עם בלום?
בראד פיט שחקן ענק , זה שהו יפה זה בונוס כי אז אפשר לקחת את החברה איתך גם לכל הסרטים שלו
תשים בDVD את 12 MONKEYS ותהיה בשקט
אמרתי בעבר ואומר גם בעתיד:
סדרת התקפי האפילפסיה המתמשכת שחוטף בראד פיט במהלך '12 קופים' אינה, ולעולם לא תהיה, משחק איכותי.
הוא בהחלט שחקן טוב יותר מבלום (כי יש לו יותר מ-2 הבעות), והוא מבריק בהחלטות הליהוק שלו, אבל שחקן ענק? רק בליליפוט.
אמרתי בעבר ואומר גם בעתיד:
בכל סרט שלו נהניתי מהמשחק שלו
אולי זה לא איכותי בעינייך
אבל בעיני הוא יושב גבוהה ברשימת השחקנים שאני נהנה לראות
אנא הגדר משחק איכותי מהו
כדי שנוכל להמשיך בדיון אני זקוק למעט קריטריונים, אם תוכל.
אז עם קשר לסרט הנ''ל
סביר להניח שהוא פשוט חבר של טורטורו שביים… (בטח מהמתנה בין השוטים אצל האחים כהן). אז הוא עשה לו טובה
שחקן כמוהו לא צריך לעשות יותר מדי טובות..
במיוחד לא לאדם סנדלר..
לא יודעת, אני דווקא נהניתי.
עכשיו אני מרגישה המונית וחסרת טעם.
אבל השירים היו יפים, סוזן סרנדון הייתה מקסימה וקייט וינסלט הייתה ג'ינג'ית, אז היה כיף.
אני רק שאלה
מי זאת מנדי מור? ולמה היא אמורה להחזיק סרט בזכות עצמה? זאת בדיחה, אחרי כל ניים דרופינג, לדחוף נובודי?
אני מרגיש כל כך פעור.
הנה התשובה שלך:
http://www.imdb.com/name/nm0601553/
היא סוג של כוכבת נוער אמריקאית, אם אני לא טועה (ובהחלט ייתכן שאני טועה).
אתה לא טועה
הסרט העיקרי שהיא סחבה לבד היה A Walk to Remember, או בעברית 'סיפור אהבה בלתי נשכח'.
שהוא, אגב, סרט נעורים נפלא.
זאת ממש לא תשובה.
גם אני יכול לחפש בימד"ב, וגם עשיתי את זה לפני שהגבתי לראשונה, וזה לא ממש נותן לי תשובה. בסדר, היא זמרת. בסדר, היא סוג של בריטני. עדיין, להזכיר שם של כוכבת נוער מינורית ששיחקה בסרט אחד בתפקיד הדמות הראשית, אחרי שורה של שמות שחקנים מהשורה הראשונה (או הראשונה וחצי), ולהגיד שהיא מסוגלת להחזיק סרט לבדה (כלומר, שאנשים יגידו "אתה בא לראות את הסרט החדש של מנדי מור?" בלי שאנשים יגידו "מי?"), זאת חתיכת קפיצה מעל הפופיק.
חתיכת הכללה אתה עושה פה.
אם תיגש לקבוצת בני נוער ותספר להם על סרטים של סידני פואטיינה, סביר שהם יסתכלו עליך מוזר. אם תיגש לקבוצת בני גיל הזהב ותתלהב מהסרט החדש של ג'וש הארטנט, סביר שגם הם ישאלו אותך בנימוס על מי אתה מדבר.
מנדי מור נחשבת – או נחשבה (אני לא בטוחה מה מעמדה כרגע) – לשם מבוסס מאד ומושך קהל במגזרים מסוימים, בעיקר צעירים. בארץ היא פחות מוכרת אבל זה לא אומר שצריך להתעלם ממנה לגמרי. ואגב, לעומת כמה בריטני ספירסיות אחרות, נדמה לי שלמור יש אפילו כשרון משחק.
אני רק שאלה
היא זכורה לי בעיקר בתור זמרת נוסח בריטני ספירס (wannabe) מלפני חמש שנים בערך. למה אני זוכרת? כי מילות השיר הבלתי נשכחות היו:
בלה-בלה-בלה
מאז היא גדלה קצת והפכה לשחקנית, כנראה.
מסכים עם רוב הביקורת.
סך הכל סרט נחמד וכן הייתי הולך לראות אותו למרות הביקורת הזו. אפילו אם זה רק בשביל הזוי בלי ה"קורע", כי גם הזוי זה מצוין (במיוחד אם אתם תחת השפת טי אייג' סי).
יש שירים, לפעמים קצת משמים. יופי של משחק, למרות שאין "למה". יופי של צבעים וצילום, ואם זה הראשון של ג'ון, אני מחכה לשני. כמויות האנשים שעזבו את האולם היו עצומות יחסית, אבל צריך כח רצון וסבלנות, ואם שרדתם את טיטניק, תשרדו גם את זה.
זה השלישי של ג'ון
זה השלישי של ג'ון
וואלה?
אשמח לשמות השנים הראשונים. תודה.
וואלה שמות
מאק (זה הראשון)
ו- אילומינאטה (ה…שני)
לא להעיז להתקרב גם לא בחינם!
הביקורת היחידה שיש לי על הביקורת הזו שמישהו בטעות עלולה לחשוב מאיזו שהיא סיבה שכרגע אני לא מצליחה להעלותה בדעתי שכדאי ללכת לסרט הזה. כבר מזמן (בערך כ עשרים שנה) לא ראיתי כזה סרט משמים נלעג ואידיוטי כמו זה שיש לו יומרות. מי שמחפש הסברים לכך שיטרח עד לספריית הוידאו האיכותית שבאיזורו שם ימצא את סרטו הקודם של טרוטורו – שלוש פעמים ניסיתי לצפות בו ולא שרדתי את עשר הדקות הראשונות. חבל שהחברים הטובים שלו – האחים כהן לא גילו לו שהעובדה שהוא שחקן מוצלח היא אינה ערובה לכך שיהיה במאי מוצלח
אל תלכו לסרט הזה אלא אם
אתם רוצים להתמזמז בקולנוע או משהו כזה (אולם ריק מובטח לכם)
אם אכן כדברי הקיפוד הסרט נעשה "בצורה עלובה ומגוחכת במתכוון", אז כנראה שהוא הצליח הרבה יותר משציפה.
קיפוד, אתה לא ארמדיל.
איזו אחדות דעים
מזמן לא ראיתי כאן אחדות דעים שכזו לגבי סרט – וכל זה רק מגביר אצלי את המוטיבציה לצאת כנגד (הרי כל מקום שיש בו הסכמה נהיה משעמם מדי).
סרט מקסים, קטן, גדול. קטן כי הכל לוזרי בסרט – הדמויות, הפרברים וכו', וגדול כי ]תאום עולים לגבהים של שירים וקיטש. לא ברור מה המבקרים הקודמים חיפשו בסרט שכל כך איכזב אותם עד כדי אמירות נאצה כאלה ואחרות – זה אכן לא סרט שהייתי שומר לנכדים – אבל זו לא הצפייה מכל סרט שאני הולך אליו – מה שכן – הוא סחף אותי לתוך המציאות הלא ברורה שלו, וזו השורה התחתונה. ובסוף יצאתי עם חיוך על הפרצוף.
אה!
שלום, אני נילי, וגם אני לא מסכימה.
הסרט הינו סרט נפלא, לטעמי, סרט מתוק ותואם את מטרתו. נהנתי ממנו מאוד.
אסופת הלוזרים אמנם נותרת מעט מרוחקת מהצופה, שכן הם לא מנסים לעורר רגש בכל הצורות הרגילות, (ובכך מרחיקים את הסרט הזה מהסכנה הברורה, בהינתן עלילתו, של להפוך ל- Hallmark greeting) אך מביאה אותו לגובה העיניים. השירים משתלבים יפה בתוך העלילה והאווירה הכללית – המעבר לסצינות השירה חלק וסתמי, מה שעושה את הסרט ללא באמת מחזמר, אלא סרט עם שירים (ובמקרה זה ההבדל מבורך). הריקודים משתלבים מעט פחות טוב, וזו באמת נקודה רעה לסרט.
סוזן סרנדון גדולה בתפקידה הנשי מאוד, גנדולפיני מציב לה תחרות לא רעה, וקייט וינסלט מושלמת בתור הצלע השלישית. (לא שהיינו מצפים לפחות מהשחקנים הללו). הדמויות כולן אמיתיות, אימפולסיביות, עסוקות בעצמן, כעוסות, אוהבות. העלילות הקטנות נראות קומיות ועגומות בו בזמן, שילוב שבאמת מעט קשה לעכל. זהו סרט לא-סרטי: אתם לא מקבלים מנוחה הוליוודית מהחיים, אתם מקבלים מן ואריאציה מעניינת על דמויות מציאותיות שתקועות במקום מציאותי אך שרות באופן בלתי מציאותי, ומתנהגות בהתאם.
ומעבר לכל, אין על הכותרת הנפלאה, והמאוד משקפת- רומנטיקה וסיגריות.
נילי, סוף סוף יש סרט בלתי סכמטי, וככה אתם מלכלכים עליו?
אנחנו לא לכלכנו עליו!
הוא היה ככה כשהגענו!
ניתוח שם הסרט
לפניי שאתחיל בניתוח שם הסרט(והניתוח שלי גאוני)
אתחיל בזה שניראה כאילו אף אחד כאן לא שם לב לכמות הסקס בסרט,כל סצינה וסצינה עוסקת במין,וזה כל היופי,והנה הניתוח לשם הסרט.
כמו שאמרתי הסרט עוסק המון במין המשתמע משם הסרט הוא רומנטיקה..הרבה רומנטיקה,אין כאן,מה שיוצר אבסורד קטן,כי סיגריות הכוונה(כך נדמה לי) לסיגריה שאחריי,לסיפוק האחרון.
הסיפוק שקיים ברומנטיקה.
מה שבעייני המטרה המדהימה בסרט היא לרדת על כמה שהעולם עוסק במין,אבל לא במין המספק שנובע מרומנטיקה אלא במין פשוטו כמשמעו ומציג את זה כאובייקט שאנחנו רודפים אחריו כאן.
מה גם שלא שמתי לב שהגדרתם את הז'אנר כאבסורד,
וזה ללא ספק ההגדרה הנכונה שלו.
מיוזיקל זה לא.
אני בספק אם הם הצליחו במטרתם כי אני היחידה שחשבה על ההיגיון שבסרט ועל גאונותו כי הוא מתחיל באמת להטיש באיזשהו מצב.
והמשחק,ירידה על תרבות המשחק הטלנובלית העכשווית,כל שחקן שמה פשוט בונבונירה.
ואבסורד זה הז'אנר החביב עליי.
דווקא היה לי די צפוי
כשקראתי את מה שכתבת חשבתי קצת לעצמי ויש משהו בדברייך.
השחקנים באמת לא נתנו הופעה מצויינת, אם כל שחקן אחר לא מוכר ומוערך כמוהם היה נותן את ההופעה הזו לא היו מפקפקים בכלל והיו אומרים שההופעה שלהם נוראית בלי עירעורין, אבל יש משהו אבסורדי בזה ששחקנים כל כך מוערכים ונחשבים (ובזאת אני מתייחסת בעיקר לסוזן'לה הנהדרת) נותנים הופעה על גבול המגוחכת וזה גורם לך לחשוב שזה בכוונה..
קצת מזכיר לי את הסיורים שלי במוזיאונים כשהייתי קטנה עם משפחתי האומנותית והייתי רואה כל מיני קשקושים וחושבת לעצמי שגם אני יכולה לצייר ככה ובחיים לא ישימו עליי.
כמו כל דבר בסרט הזה הוא מרושל בכוונה,המשחק(אני מאוד מקווה) מרושל בכוונה, הסצינות מרושלות בכוונה והכל כל כך נונשאלנטי ו"וירד" בצורה מטורפת עד שזה הופך להיות ממש..אומנותי.
קקי עליכם
אני מאוד נהניתי.
הריקודים פשוט מצחיקים, ולמי איכפת אם השירים ישנים?
התעסקות בסקס זה בסדר גמור, ואני הרגשתי שיוצא מיץ של ריאליזם ורגש אמיתי מכל המופרכות.
הדבר היחידי שאני זוכרת מהסרט
הוא הקטע שבו קייט וינסלט יוצאת מאיזה בית (אפילו לא זוכרת מאיפה) עם סיגריה בפה ופוצחת בשיר . איזה נוכחות מדהימה יש לאישה הזאת! היא נכנסת וישר גונבת את ההצגה , בשניה! ראיתי את הסרט לפני חודש בערך אבל באמת שהכניסה הזאת הייתה מדהימה לטעמי!
סרט נפלא, 10/9
הרגע ראיתי ופשוט התמוגגתי. אתם לא רציניים אתם.
סרט קורע מצחיק, מהפנט, מרגש, מגניב. תענוג קולנועי!