רוזטה

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 18 בפברואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Rosetta
תסריט ובימוי: ז'אן-פייר
ולוק דרדן
שחקנים: אמילי דקאן, אוליבייה
גורמה, פבריסיו רונגיין

מייסד האתר, מר ר. פיש, טען פעם שאנשים שכותבים בארץ על קולנוע "לא הולכים לקולנוע כדי ליהנות. הם הולכים לקולנוע כי הם חייבים". מכאן, בדילוג סמי-לוגי ודמגוגי מעט, נובע שאנשים שכותבים בארץ על קולנוע הולכים לקולנוע כדי לא ליהנות. אם כן, יוצא שסרט יזכה לאהדה מקסימלית אם אין בו פוטנציאל להנאה כלל, ובפרט אם סובלים בו ללא הרף.

האחים ז'אן פייר, לוק וטיילר דרדן חשבו, שנה לפני הצהרתו הנ"ל של מר פיש, את אותו הדבר. כיוון שכך, ובערמומיות אין קץ, החליטו השניים ליצור סרט שיגרום למבקרים לסבול ממש, ולפיכך – לזכות באהדה מוחלטת. והם הצליחו: 'רוזטה' (שאלינו הגיע בעקבות הצלחת 'הבן', סרט מאוחר יותר של האחים) זכה בשנת 99' במספר פרסים בפסטיבל קאן, וקצר תשבחות עצומות מהמבקרים בעולם ובארצנו. אומרים שמבקר אחד, שהתעלף ושבר את השיניים הטוחנות, טען שהסרט הוא יצירת המופת הגדולה ביותר שנוצרה מעולם, וראוי שהוא יחליף את התנ"ך והאודיסיאה.

טוב, הגזמתי קצת. אבל רק קצת: יש בהחלט התאמה בין הסבל שהסרט גורם לתשבחות בהן זכה. ראשית, במשך רבע השעה הראשונה של הסרט (לפחות), המצלמה מקפצת בפראות שגורמת לסרט וידאו ביתי ממוצע להיראות כאילו הוא צולם במצלמת-רחף על בסיס ג'ירוסקופי. קיבלתי סחרחורת ממש, עד שהלכתי לשבת בשורה אחורית יותר כדי לא להגזים עם כאב הראש.

שנית, יש בסרט סצינה אחת שחוזרת לפחות עשרים פעם: לא פחות מרבע סרט מורכב מצילום העוקב אחר הגיבורה, רוזטה (אמילי דקון, 'אחוות הזאבים'), כשהיא חוצה כביש, נכנסת ליער, מוציאה מגפיים מוסתרות מצינור, מחליפה את נעליה למגפיים, חוצה שדה ועוברת גדר. היא אמנם מגוונת עם מה שקורה אחר כך, אבל זה כבר שלושת-רבעי סרט אחר. בשלושת-רבעי הסרט שבהם הגיבורה אינה חוצה כביש, נכנסת ליער, מוציאה מגפיים מוסתרות מצינור, מחליפה את נעליה למגפיים, חוצה שדה ועוברת גדר אנחנו לומדים שיש לנו עסק עם נערה בת 17, בת לאם אלכוהוליסטית, שרוצה עבודה יותר מכל דבר אחר. רוזטה ואימה גרות באתר קרוואנים עלוב, בעוני מרוד ועם מעט מאוד בגדים (רוזטה דווקא מוכרת בגדים מתוקנים לחנויות, אבל בסרט יש לה רק שני סטים של בגדים). הן כמעט לא מדברות ביניהן, אבל צועקות כל הזמן.
רוזטה בזה לגמרי לאמא שלה, שמתעניינת רק באלכוהול וסקס (ורצוי סקס שמביא איתו אלכוהול), לחיים העלובים שלה ולכל מי שמעורב בהם. אז היא מנסה נואשות להשיג עבודה, אבל אחרי תקופת הניסיון היא תמיד מפוטרת, ושוב שמה פעמיה לקרוואן: חוצה כביש, נכנסת ליער, מוציאה מגפיים מוסתרות מצינור, מחליפה את נעליה למגפיים, חוצה שדה ועוברת גדר.

העובדה שיש לרוזטה מזג עצבני להפליא גם מונעת את האפשרות שמאיזו סיבה עלומה היא תתקבל לעבודה בחזרה לאחר פיטוריה: מישהי שצריך שוטרים כדי לפנות אותה כשהיא מפוטרת, לא מגיעה גבוה במיוחד לרשימת ה"תתקבל בחזרה". אבל בשביל רוזטה, עבודה קבועה היא פסגת השאיפות; עבודה עם משכורת מראה כנראה שהיא שונה מאמא שלה, ושהיא לא עוד מובטלת חסרת אונים ותוחלת, כך שהיא מוכנה לעשות די הרבה בשביל זה.

כאן מגיעים לשיטה השלישית (TM) של האחים: הם מדלגים על התפתחויות הכרחיות. כמעט כל הדמויות חוץ מרוזטה עוברות ממצב א' ל-ב' בלי הסבר. למשל, ריקט (פבריציו רוניון), צעיר העובד אצל בעל המאפייה (ודוכנים) שרוזטה מחפשת אצלו עבודה במשך רוב הסרט, ממלא תפקיד חשוב בעלילה, ועוברת בערך רבע דקה מהרגע שהוא רואה את רוזטה ועד שמספיק אכפת לו ממנה כדי לחפש את הכתובת שלה ולבשר לה שיש לו עבודה בשבילה. בהמשך, תוך שניה וחצי נוספת של זמן מסך (וחצי שבוע בזמן-סרט) וללא רמז כלשהו, הוא נעשה לידיד קרוב שלה.

האחים לוק וז'אן פייר לא מסתפקים בזה, וגם משתדלים בכל כוחם להימנע ממלודרמטיות כלשהי. בדרך כלל לא הייתי מציין דבר כזה כבעיה, אלא שהאחים לוקחים את זה רחוק מדי, ומשתדלים במפורש, על ידי קיפוצים, קיטועים, חיתוכים, דילוגים, חוסרים עלילתיים וסבר פנים זועף, למנוע כמעט כל הזדהות עם הדמויות. ואם אלה לא מספיקים, גיבורת הסרט היא לא גיבור ולא אנטי-גיבור; היא לפעמים ככה ולפעמים ככה. אם נראה שתבוא פסגה בעלילת הסרט – לרוב היא לא תבוא. יודעים מה? השיטה הזו עובדת: רוב הזמן באמת לא היה אכפת לי במיוחד מה קורה לדמויות. אני מניח שזה מאוד איכותי, אבל מעניין זה לא.

יש רגעי חריגה בהם הסרט מתעלה על עצמו. למשל, רגע בו נכמרים רחמיה של רוזטה על אמה המוטלת בבוץ לאחר מריבה, וזה נוגע ללב כשאחרי חצי סרט היא אומרת בפעם הראשונה "אמא". גם המשך אותה סצינה דרמטי מאוד, עצוב, ומוצלח מאוד. בהזדמנות אחרת, תוך שינויי הבעה קטנים מאוד ובלי הרבה רעש וצלצולים, הסרט מצליח להעביר את שינוי התחושה הפנימית של רוזטה, והאושר שלה כשהיא מקבלת עבודה. אלא שאין מספיק רגעים כאלה, וחבל.
לו היו האחים מוסיפים עוד מהם במקום להראות שוב את רוזטה חוצה כביש, נכנסת ליער, מוציאה מגפיים מוסתרות מצינור, מחליפה את נעליה למגפיים, חוצה שדה ועוברת גדר, זה יכול היה להיות סרט נהדר. אבל הם מקפידים להתחמק מזה, והסרט – בהתאם.

וזה מביא אותנו לשיטה האחרונה של הדרדנים לגרום לצופה לסבול, ועל ידי כך לזכות באהדת הביקורת: הסרט נגמר באמצע. הוא יכול היה להיגמר חמש דקות לפני או אחרי הנקודה שהוא מסתיים בה, וזה לא היה משנה כלום. אפילו לא נראה כאילו נבחרה נקודת סיום אקראית – נראה כאילו לא בחרו בכלל. בשיטה זאת, הצליחו האחים

תגיות: