במקור: Imagine Me & You
תסריט ובימוי: אול פארקר
שחקנים: פייפר פראבו, לנה הידי, מתיו גוד, דארן בויד, אנתוני הד, סיליה אימרי
רייצ'ל (פייפר פראבו, 'חופשיות על הבר') מתחתנת. היא ובעלה, הק, חברים מילדות. הם מעולם לא רבו, ובאופן כללי הם זוג מתוק – מאלה שאומרים עליהם שנועדו זה לזו. בכנסיה, כשאביה מוביל אותה לזרועות בעלה המיועד, רייצ'ל מביטה באורחים. לרגע אחד מצטלבות עיניה בעיני דמות רזה, שחומקת בתנועה עכברית מאחורי הקהל האוהב. חצי שניה אחר כך, הדמות איננה. מבטה של רייצל מרפרף: אולי היא רק דמיינה. אבל לאחר הטקס היא נתקלת שוב בבחורה, לוס (לנה הידי, 'האחים גרים'): היא, מתברר, אחראית על סידורי הפרחים בחתונה. "הם נחמדים", רייצ'ל לא ממש יודעת מה לומר, "יפים מאד". כי מה עוד היא יכולה להגיד לה – "סליחה, הרגע התחתנתי, אבל נדמה לי שהתאהבתי בך"?
הק מציע להזמין את מסדרת הפרחים הנחמדה לארוחת ערב, כדי להביע את תודתם, ובעיקר כדי לשדך אותה לקופר, חברו הפרפר של הק. אין סיכוי שזה ילך, כי לוס כבר מזמן יצאה מהארון (למרות שהיא לא מנופפת בזה), ומאד נוח לה עם עצמה. אם כבר, היא שמה עין על רייצ'ל, וזה מטריד אותה. קודם כל, כי רייצ'ל נשואה ולוס לא רוצה להיות אחראית להרס הזוגיות שלה. שנית, רייצ'ל ממילא לא בטוחה שזה מה שהיא רוצה. היא מתלבטת ומתלבטת, ועם כל פגישה נוספת ביניהן, לוס יודעת שהאהבה הזו חזקה ממנה עד שהיא תיקרע אם תישאר בהמתנה, ושאולי לא יהיה לה כוח לתהיות הבלתי נגמרות של רייצ'ל. ויש גם את הק, שמרגיש שמשהו עובר על רייצ'ל, וחושב שהבעיה נעוצה בו. הוא לא היה תומך מספיק, לא היה חבר מספיק. הוא פונה ללוס כדי שזו תייעץ לו מה עליו לעשות.
למרות השאלות הרבות שהסרט יכול להעלות, אל תצפו ממנו להתעסקות מעמיקה בנושאים כבדי משקל. למשל, גם כשעולה השאלה האם לכל אחד מאיתנו יש רק אדם אחד יחיד ומיוחד (או אחת כזו), והאם ניתן לדעת תוך שבריר שניה כי הוא האהבה האמיתית והנכונה לנו, הנושא נזנח מהר לטובת סיטואציות קלילות יותר, רצוי מצחיקות. השאלה האם סטרייטית יכולה להפוך ללסבית (או שאולי היתה כזו לפני כן ולא ידעה) נותרת פתוחה – נקודת המוצא של הסרט היא שזה אפשרי, ואין טעם לדון בזה. הנתון הרלוונטי היחיד – שגם הוא סוג של שאלה קיומית, כשחושבים על זה – הוא שרייצ'ל לא יודעת איך לאכול את ההתאהבות שלה. היא נעשית מודעת לנטיותיה המיניות באופן מאד פתאומי, וקשה לה עם זה, ממספר סיבות: היא לא מאמינה באהבה ממבט ראשון; מוזר לה לפתח רגשות דווקא כלפי בחורה; והיא ממשיכה לאהוב את הק כאדם, גם כשמבחינה מינית היא לא נמשכת אליו – ולכן המצפון שלה לא מרשה לה ללכת על זה. סביב הדילמות האלה, העלילה חוזרת על עצמה במהלך הסרט. מדי פעם רייצ'ל נתקלת במצבים שגורמים לה לפקפק במה שראוי שתעשה, מחליטה משהו, ומהססת מחדש. יש מי שיתעצבן מהחזרות האלה, שנדמה שלא הולכות לשום מקום ומורחות את הסרט שלא לצורך. אחרים יאהבו אותן, כי הרי זה לא שהחיים שלנו דוהרים מפואנטה לפואנטה ולעולם לא חוזרים על עצמם.
מרגע שמפנימים שזה כל מה שיש בסרט, ניתן ליהנות בקלות. קודם כל, בזכות פייפר פראבו – היא חמודה לאללה, ומשחקת לא רע. אמנם נדרשים ממנה בעיקר מבטים מבולבלים ומצמוצים נבוכים, אבל אלו מעבירים היטב את פרפורי הלב שלה, עד שממש יכולתי להגיד "הנה, זה הרגע המדויק בו היה קליק בין הבנות". לעומתה, לנה הידי, המגלמת את לוס, נראית כל כך רגילה, עד שהיא גרמה לי לתהות מה זה הקליק הזה שמדברים עליו, באהבה ממבט ראשון. האמנם באמת ניתן לראות מעבר למראה החיצוני של אדם גם מבלי להחליף עימו ולו מילה?
גם שחקני המשנה זוכים להפגין את היכולות שלהם. 'קליק' סובב סביב רייצ'ל, וסביב רייצ'ל סובבות, בתורן, דמויות שמקדישות הרבה זמן כדי לדבר איתה, לייעץ לה ולהק, או סתם לדאוג לשלומה. מי שגונב את ההצגה הוא בעיקר נד, אביה של רייצ'ל (בגילומו של אנתוני סטיוארט הד – ג'יילס, בשבילכם). נד הוא טיפוס מעופף, בעל נטייה מרתיחה-משהו להשיב תשובות לא קשורות לדברים שנאמרים לו. לפעמים נדמה שזו דרכו המנומסת להתחמק מהתמודדות עם נושאים. ואולי זה עדיף על פני דחייה ישירה ועניינית, כמו זו שמקבל הק כשהוא מבקש להתייעץ עימו לגבי יחסיו עם רייצ'ל: "אל תנסה לדבר איתי, כי אז אני אצטרך להקשיב. ואם אני אקשיב לך, כל מה שאני אוכל לחשוב זה: "זה הבן זונה שמזיין את הבת שלי"".
כיוון שמדובר בסרט בריטי, אתם יכולים לתאר לעצמכם שהרשיתי לעצמי ליהנות יותר. אין מה לעשות, זה המבטא, זו המתיקות הכללית, שגם אם גולשת לקיטש, נעשית בצורה חמודה, וזו האמינות של הפרטים הקטנים – המוסיקה המחרידה בחתונה של הק ורייצ'ל, התגובות של הק והייאוש האנוכי שלו. ובלונדון, אתם יודעים, הייאוש נעשה יותר נוח.
זה לא סרט גדול – יש פה בעיקר רגעים קטנים, והומור קצת מריר, שמונע על ידי סיטואציה אחת בלבד, ומלטף את הדמויות בעדינות כדי לא להכאיב. בין הרגעים האלה, יש גם,הפוגות קומיות טהורות, כמו בחור שנכנס לחנות הפרחים של לוס ורוצה לקנות לחברה שלו את הצמח הכי מגעיל, או קופר, שרודף בנחישות אידיוטית אחרי לוס, ומתעקש שהיא עוד תיפול ברשתו.
לא כולם יאהבו את 'קליק' כי הוא נופל בין המון כיסאות – הוא לא נושך מספיק, הוא לא מתחדש מספיק, והוא לא מעמיק מספיק. אבל לי הוא הספיק.
המממ, נשמע מעניין, אולי נלך לראות
חשבתי לעצמי בזמן קריאת הביקורת. קצת מוזר לי שמישהי תתאהב ממבט ראשון במישהי שהיא לא מכירה, כשעד לאותו רגע היא לא ידעה אפילו שהיא נמשכת לנשים, אבל אם אפילו הגיבורה עצמה תוהה בדיוק בנושא הזה, כנראה שזו באמת סוגיה שמעניין לדוש בה. בשליש האחרון של הביקורת קראתי שטוני משחק בסרט, מה שהכריע סופית את הכף: אני הולכת! עכשיו רק נותר למצוא עם מי…
אויה!
היתכן שהסרט מוקרן אך ורק בלב ת"א, או שהלוח פשוט לא מעודכן?
ייתכן וייתכן.
עבר הרבה מאד זמן מאז שהוא עלה על המסכים.
אם הסרט הזה קיבל את השם 'קליק' בארץ, איך יקראו לזוועתון אדם סנדלר שיגיע בהמשך? או שהוא לא יגיע בכלל?
האמת,חשבתי שזה הסרט הזה שקראתי את הכותרת
חשבתי שראיתי פרסומת לסרט של אדם סנדלר "קליק – לזאפ זפ את החיים" או משהו כזה..
לזפזפ את החיים?...
על מה הסרט של סנדלר?
גם אני..
תהיתי לרגע שאם זה קליק, למה הוא עולה 40~ מיליון דולר במשחק הקופות? סרט בריטי על נטיות מיניות? כאילו ש-זה- יעשה קופה!
האם בהסרט הזה באמת דומה
לכל הסרטים שראינו עם אותה עלילה, רק בכיכובם של גברים מבולבלים שהתלבטו בין שתי נשים? או נשים שהתלבטו בין שני גברים?
הסרטים הללו תמיד הטרידו אותי. אוקיי, לזו יש יתרונות ולזו יש יתרונות. אין לך שום דרך לנבא האם ההתרגשות באמת תגרום לך יותר אושר מאשר מערך יחסים יציבה וחברית. כן, כולנו רוצים שיגידו לנו שיש אהבה שהיא גדולה יותר ממה שכבר יש לנו….
אבל בסופו של דבר זה נראה כמו סרט על אדם שעומד בחנות מכולת וצריך לבחור בין היוגורט שהוא אוהב ליוגורט חדש ומבטיח. כמה אפשר לדוש בזה?
זו לא ביקורת על קליק… אלא על סרטים אחרים בז'אנר. אני תוהה אם קליק הוא לא כזה גם.
רק בגלל מה שאמרת
צריך לעשות סרט שלם על אדם שמתחבט בשאלה האם לקנות יוגורט מסוג חדש. אולי סרט של רבע שעה, אבל עדיין. מרגע שהרעיון הופרח לאוויר, עכשיו זה פשוט חייב להיעשות.
משהו בסגנון של
http://cartoons.sev.com.au/Sev-Space/Mission-Implausible/ss111
כן, פחות או יותר.
חכה יומיים
ותוכל לעשות את הסרט הזה.
יומיים שלמים? למה?
גם אותי דברים שכאלו הטרידו
בסרטים מסוג הז'אנר הזה
טוב, אז ההתחלה מלאה פחדים, פרפרים והרהורים בבטן.
אבל אז היא\הוא מבינ\ה שהם תמיד רוצים להיות איתה\איתו.
פגישה מפתיעה לאחד מהצדדים
נשיקה או\ו חיבוק.
זום אאוט של המצלמה לכיוון השמיים
והסרט נגמר.
ואנחנו לא יודעים אם זה באמת אהבה אמיתית או סתם משיכה הזמנית
כי… נו, הסרט נגמר.
כן! במיוחד כשבוחרים באהבה המרגשת
על פני משהו יציב ונוח שבטח בעבר גם היה מרגש…
לא שיש לי דיעה ברורה בסוגייה הזו, או שאני בהכרח בעד קשרים ארוכי טווח ויציבים על פני מרגשים שאי אפשר לדעת מה הפוטנציאל שלהם, םשוט כבר די נמאס לדוש בסוגייה….
אבל פה הסוגיה שונה קצת.
בגיל 20 ומשהו, בחורה פתאום מגלה שהיא כנראה לסבית. זה כבר לא קשר יציב ובטוח – זה קשר יציב ובטוח בו פתאום היא מבינה שהיא לא נמשכת לבן הזוג, שכל מה שהיא חשבה שהיא הרגישה כלפיו לפני כן היה כי ככה עיתוני נשים אמרו לה שצריך להרגיש (יש פה קצת אינטרפטציה שלי, אבל הרעיון ברור). גם אם יתברר שהקשר החדש והמרגש נדון לכשלון בסופו של דבר, עדיין היא לא תמשיך משם כמו קודם – זה עולם אחר שהיא צריכה להכיר.
יש בזה משהו
ומצד שני…. האם זה לא נכון לגבי כל קשר? שיום אחד אנחנו יכולים לקום בבוקר ולהגיד "אני אוהבת אותו רק כי עיתוני הנשים אמרו לי! בעצם אני רוצה גבר פרוע וארוך שיער על אופנוע!" ואז גם זה משהו שחייבים לממש?
אני מניחה שההתייחסות לזה קשורה ביחס למה זה לסביות. העיקרון שמישהי יכולה לקום בבוקר ולגלות שהיא לסבית נראה לי קצת שטחי. אבל יכול להיותש ההתייחסות לזה בסרט היא לא שטחית. אני צריכה לראות אותו, כנראה.
שמעתי ביקורות די עצבניות על הסרט,
שבין השאר אמרו שרייצ'ל אגואיסטית ולא סימפטית, אבל הסרט אומר שזה בסדר כי לסביות יפות זה מקסים ופסטורלי ונכון פוליטית. יש בזה משהו, לונג? כי זה נשמע לי כמו הדבר שהכי יעשה לי אולקוס אם זה נכון, עד כמה שאני אוהבת קומדיות רומנטיות על לסביות (כי זה מקסים ופסטורלי, כאמור).
הממפ.
קיוויתי שאולי רד או עכרור יעזרו לי פה, אבל הם ממלאים פיהם מי שלולית.
אני לא יודעת לקבוע אם רייצ'ל אגואיסטית ברמה שיכולה לעצבן. כלומר, ברור שהסרט דורש ממנה מידה מסוימת של אגואיזם – היא צריכה לחשוב מה טוב בשבילה ובשאיפה גם לעשות את זה. שתי האפשרויות שעומדות מולה מפחידות אותה – אם היא תשאר עם הק, היא מפחדת שיתברר בדיעבד שההחלטה שלה לא היתה נכונה, והיא נדונה לחיות הרבה מאד שנים בתחושת החמצה. אבל זה לא שהיא יודעת בוודאות שהיא צריכה להיות עם לוס – היא מפחדת לעשות צעד משמעותי ולגלות שאולי זו היתה התאהבות לסבית חד פעמית, והיא הפסידה את בעלה הנפלא. אז להגיד שכל הסרט היא חושבת על עצמה ואיך כל דבר ישפיע עליה? ברור. אבל זה הרעיון.
לגבי לא סימפטית – אישית אני לא מחבבת במיוחד בחורות יבבניות ששואלות הרבה שאלות תיאורטיות מדי, ולא מנסות לרגע לעשות משהו פרקטי או יעיל. רייצ'ל, מבחינתי, היתה קרובה ליבבנות לשם יבבנות, אבל היא זוכה למקדם פייפר פראבו, שאני דווקא מחבבת למדי, כך שרוב הזמן היא היתה נסבלת לדעתי. אבל זה באוויר מדי, נראה לי. אם תאמרי לי למה אמרו שהיא לא סימפטית, אולי אוכל להיות לעזר רב יותר.
אני מסכים - רייצ'ל אגואיסטית, במידה מסוימת, אבל זו הסיטואציה.
רייצ'ל מתלבטת בין שני אנשים שרוצים להיות איתה, אז האגואיזם הוא בלתי נמנע. איך היא תחליט, אם לא על סמך מה שהיא רוצה? אחרת היא תחליט בצורה שגויה ורק תאמלל את כולם.
אז היה אגואיזם, אבל לא ברמה שהרגיזה אותי.
אאוץ',אאוץ',אאוץ'.
וזאת למה?
אני וחברתי ניגשנו בליל חמישי ללב רמת אביב לעשות את מה שרצינו כבר זמן כמתבקש מהסטריאוטיפ והזמן ושאר אילוצים וטעויות לא איפשרו לנו-לראות את קליק.למעשה ולמרבה האירוניה,הייתה לי אפילו תוכנית לראות אותו ביום יציאתו או משהו.אלא שהסרט פשוט ירד ממסכי לב רמת אביב אחרי,ארר,חודשיים?הר ברוקבק אגב, ממשיך להציג שם כבר איזה חצי שנה.(אל תתפסו אותי במילה).
כל מה שנותר לנו לעשות הוא למצוא קונספירציה מצוצה מהאצבע ונטולת היגיון ורצינות על זה שבלב מעדיפים הומואים על לסביות וללכת לראות את,אהם,"ארוחת בוקר על פלוטו".
–
האמת ניתנת להיאמר, שהעדפתי שקומדיה רומנטית לסבית אחרת תגיע לארץ-Saving Face-היי,יש שם סיניות.אבל היי,בקליק יש את אנתוני סטיוארט הד.
Saving Face יצא לדויד תחת השם ''להציל את הכבוד''
למען האמת, לא התלהבתי ממנו כל כך. יש קטעים חביבים, אבל רוב הסרט איטי וחוזר על עצמו. מאוד אהבתי את "לנשק את ג'סיקה שטיין", אבל אני לא בטוח אם הוא נחשב קולנוע לסבי, או לא.
Saving Face יצא לדויד תחת השם ''להציל את הכבוד''
גם אני מאוד אהבתי אותו, לא ממש ידעתי עליו כלום שראיתי אותו, השם נראה לי חמוד אז קניתי כרטיס, ומאוד נהנתי. השיטה הזאת עובדת לא רע בדרך כלל עד שנופלים על Arlington Road אחרי שהקופאית בסינסנטי נשבעה שזאת קומדיה משובחת, עד היום לא יצאתי מהטראומה. בדיעבד הסצינה הראשונה עם הילד הפצוע היתה צריכה להיות רמז קל.
תת רמה של סרט
הסרט נראה כאילו נשאב ממוחו הקודח של גבר ממוצע שכל חפצו מעבר לכיבוש, היא אותה פנטזייה עייפה על שתי נשים יחד.
העלילה דלילה שיטחית ולא אמינה בעליל.
אחרי שעה (קשה ביותר) העפתי את סרט הדי וי די לקבינימאט.
יותר טיפשי מזה אין
רגע. רגע.
מה בדיוק עייף בפנטסיה על שתי נשים יחד?
מה, זה לא נשמע לך מעייף?
להביט מהצד? לא, לא מעייף כלל.
והפנטזיה? איך אתה חושב היא מרגישה?
צריכה להתרוצץ כל היום בין עשרות גברים על פני מרבית הגלובוס – איך היא *לא* תהיה עייפה, אני שואלת אותך.
כמובן, עשרות במובן המטאפורי של המילה.
בפועל אני משערת שמדובר בהרבה יותר.
בדרך כלל בפנטזיות כאלה,
רואים את הנשים עושות משהו, ולא רק מדברות כל הזמן (או מקסימום מתנשקות בהססנות). כך שלא ברור לי למה דווקא "נשאב ממוחו הקודח של גבר כובש".
האמת היא
שעל אף שזה אכן סרט מפוספס, דווקא אנשים שאוהבים באמת מתנהגים ככה: עוזבים כדי שאהובם יהיה מאושר.
זה אולי לא שכיח – אבל בהחלט קורה.
מסכימה לגמרי, לצערי.
(ל"ת)
אני דווקא אהבתי את הסרט
ואני בדרך כלל לא מתה על סוג הסרטים הללו.
הסרט נעשה בצורה מעודנת, ולא בוטה. ועם זה יש בו משהו נורא מושך.
הוא אמנם טיפה רחוק מהמציאות, אבל זה מה שיפה בעיני בסרטים, ההתנתקות מהמציאות.
ויחסית לקומדיות בריטיות, הסרט מצחיק, וחביב מאוד.
אני ממליצה בחום!