קיד וקאסידי

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 5 באוקטובר 2008Posted in: ביקורות

Butch Cassidy and the Sundance Kid

במאי: ג'ורג' רוי היל
תסריט: וויליאם גולדמן
שחקנים: פול ניומן, רוברט רדפורד, קתרין רוס

אנשים יכולים להיות מאוד, מאוד קטנוניים. נניח, צמד חמד רוצה לחיות בשקט ובשלווה, ולא נותנים לו. האם זה באמת משנה שאותם שניים הם מגדולי השודדים במערב הפרוע?
קטנוניים.

מכל מקום, בוץ' קאסידי (פול ניומן) והסאנדאנס קיד (רוברט רדפורד), הם שני שודדי בנקים ורכבות מהידועים במערב. בוץ' הוא המוח של הצמד – יפה עיניים ומבריק, הוא מסוגל להכניע בדיבורים כנופיה שלמה, ולארגן מעשי שוד ענקיים בלי להותיר אחריו קצה חוט עבור הרשויות. הילד, לעומת זאת, כשמו כן הוא – לא הייתי סומך על שיקול הדעת שלו, והוא טיפוס מסוכן ולא לגמרי יציב. מכל מקום, שניהם מסבים נזקי ענק לבנקים, חברות הרכבות וחברות הביטוח, עד אשר קצה נפשם של כל הנ"ל בצרות שהם מחוללים. שלא לדבר על תלונות הציבור על השיבושים בלוח הזמנים של הרכבות. לפיכך נשכר צוות של אנשי חוק לשעבר וגששים בהווה, כולל אינדיאני העונה לשם לורד בולטימור – רק בגלל השם היה צריך לתת לו תפקיד יותר גדול – כדי לרדוף אחרי השניים ולהביאם לדין, מתים או מתים.

במקביל להימלטות מאנשי החוק, יש גם איזה עניין לא פתור בין קאסידי לאטה (א' בסגול, לא סוג של קפה איטלקי) פלייס, חברתו של קיד (קתרין רוס). גם אם הדבר לא מחריב את היחסים ביניהם, הוא בטח מוסיף להם מורכבות. וכך נמלטים השניים מפני החוק בתקווה למצוא מקום לחיות בו בשלווה, ואם אפשר בלי קשיים כלכליים (אי אפשר לסמוך על הבנקים שישמרו על הכסף, אנשים שודדים אותם כל הזמן בימינו).

ב-1969, שנת יציאתו של הסרט (שהיה אחד משוברי הקופות הגדולים של תקופתו), היה מן הסתם קצת פחות נפוץ שהגיבורים יהיו "הרעים", אבל היום זה באמת לא חידוש גדול. גם צמדי גיבורים שנונים, אחד לבן והשני דרומי, הם לא חידוש גדול כיום. האפקטים, אפעס, בני ארבעים שנה בקירוב ואפשר לראות את זה. אז כרגיל במצבים אלה עולה השאלה: חוץ מנוסטלגיה וחקר התפתחותו של הקולנוע, למה כדאי לראות את 'קיד וקאסידי'?

התשובה הראשונה, כמו שהסביר מיכלאנג'לו לאפיפיור שהתלונן על הופעת שלושה ישו בציור אחד, היא ש"זה עובד!". גם אם לא מעט צמדי גיבורים עלו על מסכינו, לא מעט נוכלים שרמנטיים והרבה קרבות אקדחים, חלקם אפילו בזמן קליע ובשלוש-מאות ושישים מעלות, משל היו השווארמה של הקולנוע, הכימיה בין שני הגיבורים עדיין מצויינת. ניומן ורדפורד משכנעים הן כל אחד לעצמו, והן שהם מחבבים זה את זה מספיק כדי להסתכן הדדית וכדי לעבור את כל קרבות היריות והמריבות בלי לרצות לרצוח אחד את השני במקום את רודפיהם. הגיבורים מותירים רושם שהם פורעי חוק כי הם נותרו מנטלית לא מי-יודע-מה בוגרים, ולהיות פושעים נראה להם ממש ממש ממש כיף. ניומן בולט במיוחד, כי התסריט מחייב אותו להפעיל פחות כוח ויותר מוח, אבל גם רדפורד נותן הופעה מצויינת – ועל סמך העובדה שהוא נוהג מאז ועד היום לקרוא לכל מיזם או אחוזה שלו 'סאנדאנס' (וזה כולל את הפסטיבל המפורסם), נראה שגם הוא מכיר בכך.

הכימיה בין הגיבורים חשובה במיוחד בגלל הסיבה הבאה לראות את הסרט – השנינות. הסרט מלא שנינויות ומשפטי מחץ כרימון, כראוי לסרט שהתסריטאי שלו היה וויליאם גולדמן, מי שלימים כתב את 'הנסיכה הקסומה'. כך, למשל, בשלב מסויים הקיד מסרב לקפוץ מצוק לנהר, בטענה שהוא אינו יודע לשחות. קאסידי מרגיע אותו: "הנפילה תהרוג אותך קודם". בדוגמה אחרת, פקיד בנק מתנצל בפני קאסידי: "אם זה היה הכסף שלי, לא היה אף-אחד שהייתי מעדיף שיגנוב אותו יותר ממך". כדי להחזיק את כל השנינויות האלה, השחקנים צריכים ממש לשכנע שהם מתכוונים לזה, ולא באו כדי לפלוט את התסריט מעשה סטיבן סיגל. יתרה מזו: סצנה בה גיבורת המשנה מתריסה בפני אחד הגיבורים הראשיים ש"אני לא מתכוונת לראות אותך מת" חייבת, אבל חייבת, להיות משוחקת להפליא על-מנת שלא תהפוך לפרודיה בנוסח 'אל תמות לי'.

בדברים אחרים הסרט אכן התיישן. לזמנו הוא נחשב אלים מאוד, מתברר, אבל היום הערוץ הראשון לא היה מתלבט כלל האם לשדר אותו בשעת ערב מוקדמת, למעט אולי החשש שהוא לא יביא רייטינג. יש בו אלימות, שפיכות דמים והרג, אבל לפחות הפן הזה של ערבוב הומור ודם כל-כך נשחק מאז, שכמעט כל כוונה אפשרית מאחורי המרקחת הזו הולכת לאיבוד כיום. עוד מהדברים שהתיישנו הוא השימוש במוזיקה – מוזיקה מודרנית המוצמדת לסרט תקופתי, או היעדר מוזיקה בחלק ניכר מהסרט, היו כנראה בעלי משמעות רבה בזמנו, אבל היום הם יעברו מעל לראש של רוב הצופים, שכבר הורגלו בזה מכאן ועד בוליביה.

אבל למרות שעקבות השנים ניכרות בסרט, עדיין מדובר בסרט מהנה להפליא. שני שחקנים מצויינים, עם תסריט שנון, קרבות אקדחים לרוב וצוקים גבוהים במיוחד – תבואו, יהיו קטעים.

תגיות: