במקור: Cold Mountain
תסריט ובימוי: אנתוני מינגלה
על פי ספרו של צ'ארלס פרייזר
שחקנים: ג'וד לאו, ניקול
קידמן, רנה זלווגר, ברנדן
גליסון, דונלד סאת'רלנד,
נטלי פורטמן, ג'ובאני ריביסי,
פיליפ סימור הופמן
המלחמה היא גיהינום, וג'וני שב משדה הקרב.
יש הרבה סרטים שמציגים את החייל החוזר הביתה מהגיהינום שבחזית, מה הוא מוצא בדרך, ואת מה שמחכה לו בבית. לרוב, מה שמחכה לו זה סיפור אהבה (אם כי במקרים מסוימים – 'פרל הארבור', למשל – נהוג להקדים את סיפור האהבה לחייל השב). 'קולד מאונטן' לא שונה מזה בהרבה: הוא נפתח בסצינת קרב, אחריה פלאשבק, אחריה עלילה, וחוזר חלילה.
רק מה? הקרב הוא לא רק רקע. הקרב בסצינה הראשונה ארוך וזוועתי מספיק כדי שהוא יפיל את צילו מעל כל הסרט, והמלחמה היא גיבורה בפני עצמה. כי, חברים, לפנינו אפוס. סרט שמנסה להיות לא רק סיפור אהבה של שני אנשים, אלא גם לשטוח את סיפורה של תקופה – מלחמת האזרחים האמריקאית, עם כמה השמטות הכרחיות. למשל, סילוקם של "טוב" ו"רע" מהמשוואה, מה שפוטר את הסרט מלעסוק בסיבות המלחמה או לטרוח להביע דעה לגבי "מי צודק". הגיבור הראשי, אינמן (יש לו גם שם פרטי, אבל אף אחד לא משתמש בו. בחייו האזרחיים הוא ידוע בתור ג'וד לאו), הוא חייל של הקונפדרציה, צבא הדרום בשבילכם. אלה שידועים בהיסטוריה בתור הרעים, משעבדי העבדים והמפסידים. כדי לאזן את זה, הוא איש הומני שנקעה נפשו משפוך דם (ויש הרבה דם בסרט), לא גזען, ומאוהב בניקול קידמן עד מעל לראש.
בצד האפוסי שלו הסרט מתמקד הרבה יותר בתיאור תוצאות המלחמה והבהמיות אליה היא גוררת אנשים, מאשר בפרטים כמו הסיבה למלחמה ומי צדק. חיילי הצפון והדרום כולם שחקנים באיזה משחק מוזר וקטלני, ויש אנסים בצפון ובני אדם בדרום ולהיפך. מה שבטוח הוא רק שסוף הדרום להפסיד. לאינמן נמאס מהמלחמה, והוא לא חושב שהקייס כל כך מוצדק. אז הוא עורק וחוזר הביתה, לעיירה קולד מאונטן בצפון קרוליינה, אל אהובתו עדה מונרו (ניקול קידמן). בדרך הוא פוגש בסדרה שלמה של אנשים, שתפקידם הוא כנראה להראות איך המלחמה משפיעה על בני אדם: האלמנה הצעירה, הקשישה שמנותקת מהעולם, לוכדי עריקים, ועוד; סרט מסע, עם הפוגות ללחימה ואולי מוסר השכל.
בסרט יש כמה קווי זמן: אחד הוא של אינמן השב הביתה, ואחר הוא של מונרו המתאקלמת בקולד-מאונטן ומחכה לו. ויש גם פלאשבקים שמסבירים איך הכל התחיל: הגעתה של עדה לקולד-מאונטיין ב-1862, פגישתה עם אינמן והתאהבותם, או משהו כזה. הם מחליפים כל כך מעט מילים, שקשה לדעת מה בדיוק מוצאת בת-כומר עדינה ואלגנטית בחוואי קשוח כמוהו (התירוץ "היא ניקול קידמן והוא ג'וד לאו" לא מתקבל). אנחנו עוקבים אחריה גם בתקופת המלחמה, כאשר אינמן נמצא בחפירות ובקרבות, אביה מת, המחסור גובר והיא צריכה ללמוד להסתדר לבד.
בנוסף לכל זה יש גם עלילות ודמויות משנה – יש בערך קוואדזיליון דמויות המופיעות לרגע או שניים, עם סיפור משל עצמן (כולל נטלי פורטמן), וכמה קווי עלילה קטנים נוספים. ביניהן בולטת רובי תיוז, נערה דרומית מחוספסת ורמת-קול המצטרפת למונרו בניהול החווה, משמשת אתנחתא קומית מצוינת בחלקים נרחבים מהסרט, אבל גם דמות דרמטית באחרים. היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות גסת רוח וקשוחה, עם רגשות מוחבאים היטב (אבל נחשפים תחת לחץ), ואילולא המבטא הקצת מוגזם שלה, הייתי יכול להשתכנע שהיא הסבתא של הרד-נקס כולם. נאמר ככה: רק בכתוביות שמתי לב שזו רנה זלווגר. אטימות מצידי, אני יודע.
עוד מופיע שוב ושוב טיג (ריי וינסטון), עשיר שמעוניין לשאת את עדה ולזכות בחוותה. נראה שלא התחשק לו להילחם, לכן הוא סידר לעצמו ג'וב במשמר המקומי, כאחראי על השלטת סדר ומציאת עריקים בקולד מאונטיין והסביבה (ולפי מספר העריקים המסתובב ליד העיירה בסרט, אפשר לחשוב שהדרום הפסיד פשוט כי לא נשארו לו חיילים). את השלטת הסדר באזור הוא מבצע תוך שימוש, להנאתו, בכל האמצעים: אכזריים ואכזריים יותר. הוא גם עושה ביקורי בית.
אפוס, כבר אמרתי? ואפוס מוצלח, בנוסף לכל.
למרות מספר קווי עלילה מקבילים, טריליוני פלאשבקים, ודילוגים כרונולוגיים (בהם הסרט הולך קדימה, אחורה והצידה בו זמנית), הסרט נשאר, באורח פלא, מספיק מסודר כדי לא ללכת לאיבוד בצפייה, ולהצליח לשמור על סדר הדברים. ג'וד לאו משכנע להפליא בתור החייל שבע-הקרבות (ונמנע משימוש בכל מיני מטבעות לשון שחוקות), וגם קידמן עושה עבודה טובה. המבטאים הדרומיים של חלק מהדמויות נראו לי קצת מוגזמים, אבל מצד שני שמעתי כבר דרומי אמיתי שנשמע ממש כמו פרודיה על עצמו, אז כנראה שזה בסדר.
והכל משכנע, אפילו משכנע מדי. גם אם הסצינות בהן שני הנאהבים מופיעים יחד חלשות יותר משאר הסרט, אין לזוג היקר הרבה מהן. וכל עוד הם בנפרד – הם מאוד משכנעים בתור האוהבים המופרדים והמתגעגעים. נכון שיש סצינה מיותרת או שתיים, אבל בסך הכל הסרט מציג תמונה משכנעת מאוד ומדכאת מאוד של החיים בצל מלחמה, ההרס, החורבן וההתבהמות הנגרמת. הוא מראה 'עבד כי ימלוך', הוא מראה הרס חסר סיבה, אלימות ואנשים שהושחתו על ידי כוח. והוא עושה את זה סצינה אחרי סצינה אחרי סצינה, כמעט בלי להרפות. זה עשוי היטב, אבל נעים זה לא. פה ושם יש אופטימיות, אבל לרוב שורה מלנכוליות על הסרט כולו. לא שזה רע – רק מדכא.
אני מניח שבאופן כלשהו זה קצת פוגע בסרט כשמתברר שסיפור האהבה, שאמור להיות במרכז, הוא למעשה שולי לתיאור המלחמה והשפעתה, ושיש כאן יותר מדי דיכאון לא רומנטי. אבל בדיוק בגלל זה, כאמור, זה אפוס: המלחמה היא גיבורה פה (גם אם היא גיבורה נסתרת רוב הזמן) לא פחות מאשר הצמד קידמן את לאו. אותי היא גם שכנעה יותר.
בקיצור, זה סרט היסטורי עם ערך מוסף רומנטי, ולא להיפך. אם לכם זה מתאים, יפה. אם לא, חבל ללכת: זה סרט ארוך, ובשביל רבע שעה רומנטיקה יש שעתיים ועשרים אוירה וגעגועים. אבל אני אהבתי.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- קולד מאונטן – ב'מיתוס'
- בחזרה אל קולד מאונטן – כנ"ל, בזול
- הספר – ב'אמאזון'
- ניקול קידמן
- ג'וד לאו
- רנה זלווגר
- מלחמת האזרחים
- קולד מאונטן האמיתית
- מלחמת האזרחים
- מבטא דרומי
- הצפון נגד הדרום
קולד פיש
מזמן לא ראיתי סרט כל כך שבלוני, נוסחתי, מאולץ, מתחנף, ובעיקר – משעמם.
ומטבעות לשון שחוקים דווקא היו בו – בוא נאמר רק שסרט שמופיע בו המשפט Don't you die on me! לא יכול להיחשב בעיני לסרט עם כתיבה טובה, ויהי מה.
בנוסף, הבלאגן בין הפלאשבקים וקווי העלילה המקבילים מיותר ומסורבל, לא מבלבל אומנם, אבל פשוט מעיד על חוסר טכניקה תסריטאית.
כל הסיפור נשען על התאהבותם המגוחכת של לאו וקידמן, שהכימיה בינהם מינימלית (וכוללת גם סצינת סקס מהמכוערות שראיתי בקולנוע של השנים האחרונות). וכל עניין המלחמה נראה כמו נסיון נואש לרכב על "טוראי ראיין". בשלב מסויים הרגשתי כאילו יוצרי הסרט עשו רשימה של כל מה שצריך להיות בסרט כדי להפוך אותו לכוכב אוסקרים. ממש דוחה ובזוי בעיני.
וחטא על פשע – רנה זלווגר. שחקנית שהיחס בין המעמד שלה ליכולות הבינוניות שלה מקומם ממש.
נראה לי שלאנתוני מינגלה יש רעיונות יפים פה ושם, והוא מפגין רגישות מפתיעה לפעמים, אבל בסך הכל הכללי יש לו חוש טעם של עז. לא ברור לי איך קאסט מרשים כל כך נרתם לסרט המעצבן הזה.
אני מסכים איתך
חוץ מענין רנה זלווגר – המישחק שלה הוא דווקא טוב, והמיבטא של דמותה בסרט מסווה את הדיבור המונגולואידי הרגיל שלה.
סרט מפוספס.
ישנן כמה סצינות טובות, אך רוב הסרט איטי ומשעמם למדי. רוצים לראות סרט טוב שהוא גם הפקה גדולה? לכו למשחק המושבעים.
פמיניסטיות בגרוש
יש לציין שדמותה הכה פמיניסטית (=ייצוג אמיץ לנשים = אוסקר, כמובן) של זלווגר למעשה מנסה ללא הצלחה להסתיר את תלותה באביה, וכמובן שבסוף הסרט היא מניחה בצד את הפן הלוחמני (שלא לומר לסבי) באישיותה ומוצאת את אושרה בדמותו של גבר. אם זה פמיניזם – אבוי לכן.
מסכים
וגם מציין שמאד לא אוהב את האנלוגיה הקלאסית של נשי=הומו. גברית=לסבית. מה, על מטרוסקסואלים לא שמעת?
ובהחלט, רנה זלווגר לא היתה יכולה למצוא גבר יותר תלותי מאשר ג'ורג'יה. אביה היה הדומיננטי, והיא הצליחה גם לברוח מההשפעות שלו (ואז מה, אם היא אוהבת אותו, גם אני לא מסתדר תמיד עם ההורים שלי ובכל זאת אוהב אותם). היא עדיין פמיניסטית, לוחמת וחזקה.
רק שכאמור, הייתי מצפה לפמיניסטית, לוחמת וחזקה, מנורמה ריי בשנות השבעים (או השמונים, או מתי שזה לא היה), לא באמצע שנות האלפיים.
אבות ובנות, סבתות ונכדות
א. תלות – בכל סצינה משותפת שלהם. היא מקללת אותו, לכאורה מתנערת ממנו, אך הסאבטקסט תמיד צועק שיותר מהכל היא היתה רוצה שהוא יחבק אותה ויגיד שהוא אוהב אותה (וכשהוא אומר את זה באמת, היא לא יודעת להתמודד עם זה, והופכת ליותר נסערת ממקודם). חוץ מזה, Don't you die on me כבר אמרתי?
ב. הטרוסקסואלית? כמו ב"ריפלי", הסרט הקודם של מינגלה, יש הומוסקסואליות חבויה יותר ופחות שמטפטפת לכל אורך הסרט. זלווגר מנהלת יחסים לסביים מרומזים עם קידמן, ונראית מאוד מוטרדת ופגועה כשהזוגיות שלהן משתבשת לקראת סוף הסרט.
לא ברור לך מה רובי עושה בסרט?!
כל המטמורפוזה שהדמות של אדה עוברת, למשל… ההשפעה ההדדית שלהן אחת על השניה… ו.. אה… כל הסרט, פחות או יותר.
בהנחה שזו לא היתה בדיחה, הייתי ממליצה לך לצפות בו שוב.
חשבתי שזה מובן מאליו
אז לא ציינתי את זה. אכן, אדון וייט נותן הופעה מאוד משעשעת.
חלקית, לפחות.
ברור שאנו נקלעים כאן לדיון האינסופי בסוגיית הייצוגים. ייצוגים חד מימדיים תמיד ירגיזו, לא משנה לאיזה כיוון. זכור לי במיוחד שקובי ניב התעצבן בספרו "החיים יפים אך לא ליהודים" על כך שבסרט "החיים יפים" של בניני היהודים מוצגים לפי הסטריאוטיפ של הקריקטורות האנטישמיות (אף גדול, מכוערים ושעירים), וכמה עמודים לאחר מכן התעצבן על כך שבניני מחה מהדמויות היהודיות שבסרט כל סממן ליהדותם, ובכך למעשה השמיד את היהודים באופן קולנועי. בקיצור, כשלא אוהבים יצירה, קל מאוד למצוא פגם בכל אספקט בה, וזה אולי מה שחטאתי לעשות.
אני נוטה לקבל את טענתך שרובי לא מצאה את אושרה בדמותו של גבר, אם כי התוספת של הגבר ההוא לעלילה היתה מיותרת לחלוטין.
לעומת זאת, בסוגיית האב עדיין יש לי בעיה של ייצוגים: תסכימי איתי שהעצמאות והפמיניזם של רובי נובעים ממערכת היחסים שלה עם אביה. זה קצת הפריע לי – למה רובי לא יכלה להיות סתם עצמאית, במקום להיות עצמאית כתוצאה של ילדות עשוקה ובעיות פסיכולוגיות?
לא יודעת לגבי בעיות פסיכולוגיות
למי מאיתנו אין כאלה?
בתור מי שיש לה די הרבה, והולכת לפסיכולוגית, אני יכולה לספר לך (וזה לא יפתיע אף אחד) שמה שמעצב אדם למה שהוא זה קצת איך שהוא נולד, והשאר זה כמובן הסביבה והחינוך, בהם יש חלק גדול מאד להוריו, על פי רוב. במובן הזה לא ברור לי כנגד מה אתה יוצא – שהסיפור אמין, ובו לדמות אב דומיננטית יש השפעה גדולה על בתו? כל פסיכולוג שנה א' יכול לספר לך שלא צריך הורים עד כדי כך דומיננטים כדי להשפיע על ילד – בין אם הם יותר אקטיבים או יותר פסיבים, הם ישפיעו עליו לכאן או לכאן, בכל מקרה.
אפשר להניח שרובי היתה מלכתחילה טיפוס דעתי ומתמרד, אבל אין ספק שמערכת היחסים שלה עם אביה היא זו שעיצבה אותה למי שהיא ולמה שהיא, כי הוא היה הדמות הדומיננטית בחייה. למה זה מפחית מהפמיניזם שלה? אם היתה לה אם פמיניסטית לוחמנית ולכן גם היא היתה יוצאת כך, זה היה יותר טוב?
זה שלאביה היתה השפעה מכרעת על מי שהיא ומה שהיא, לא משנה את העובדה שזו היא, כיום, אדם עצמאי בזכות עצמו. האב של רובי עיצב אותה להיות מה שהיא, כמו שאביה של איידה עיצב אותה למה שהיא, והיא האנטיתזה לרובי: בעוד האב של הראשונה דחף אותה מגיל צעיר לעצמאות ולעבודת כפיים, אביה של איידה שמר אותה כבובת חרסינה בצמר גפן, ואת ההשפעות של החינוך שלו עליה רואים יפה כל הסרט. למעשה, אני חושבת שחלק עיקרי בסיפור הוא הדומה והשונה בין שתי הדמויות הנשיות הראשיות שבו: שתיהן בנות יחידות שגודלו ע"י אב בלבד, אך קיבלו חינוך מנוגד והתפתחו לכיוונים שונים. המפגש בינהן, וההשפעה ההדדית, היא אחד מהדברים הבודדים שיצרו (לדעתי האישית) עניין בסרט (סיפורם של הנאהבים המרוחקים היה סתם מייגע לטעמי).
הכל טוב ויפה
עכשיו תשווי את מה שאנו יודעים על המניעים הפסיכולוגיים של הדמות של איידה, של הדמות של רובי, ושל הדמות של אינמן.
אינמן עומד בזכות עצמו. שתי הדמויות הנשיות תלויות במערכות היחסים הסבוכות שלהן עם הגברים בחייהן, מהעבר ומן ההווה. כלומר, יש הרגשה (אצלי בכל אופן) שיוצרי הסרט יוצאים מנקודת הנחה שאנו נקבל את אינמן בכל מקרה ושאין טעם להרחיב על מה שעיצב אותו כאדם, אך בשביל לקבל את הדמויות הנשיות אנו צריכים להבין את מקום הגברים בחייהן. אלמלא זו הייתה מגמה מובהקת כל כך בקולנוע ההוליוודי, אולי זה לא היה צורם לי כל כך.
אני חושבת שאתה תוקף ללא הצדקה
[אגב, כתבתי אתמול הודעה ארוכה בנושא, ועקב בעיות בעכבר על המחשב שעליו ישבתי, ניסיתי להשתמש בקיצורי מקלדת (ועוד על מחשב על חלונות בעברית, כאלה שהכל מומצד לימין, מה שבלבל לי לגמרי את האורינטציה) ותוך נסיון לערוך את ההודעה, מחקתי אותה… *סניף סניף*]
ועכשיו אחרי שסיימתי לרחם על עצמי:
אני לא חושבת שהעובדה שאנחנו לא יודעים על הרקע של אינמן גורם לו "לעמוד בפני עצמו". בעיני זה גורם לו להיות דמות שאני יודעת עליה פחות, לפיכך גם דמות פחות מעניינת, ובגדול המסר שאני מרגישה – הוא דמות יותר שולית, לכן לא טרחו לספר לי על הרקע שלו. האמת? לא יודעת מה יש לספר – הוא דמות די משעממת בעיני. פרט לעובדה שהוא הומני למדי (מה שמודגש עוד יותר בהשוואה לרוב הגברים האחרים בסרט) וכל מה שמשתמע מכך (הוא עוזב את המלחמה לטובת האהובה שמחכה בבית, והוא אדם טוב לעומת החלאות האחרות שמשוטטות בדרכים) לא ידוע עליו דבר, וה"רומן" שלו עם איידה היה הדבר הכי פחות מעניין בסרט לטעמי. זה אומר שהוא עומד בפני עצמו? נו.
על שתי הדמויות הנשיות הראשיות נותנים לנו יותר רקע כי הן יותר ראשיות. המידע הזה הופך אותן בעיני ליותר מעניינות. האם הייתי צריכה יותר רקע כדי "לקבל אותן"? לא. הייתי מקבלת או לא מקבלת אותן באותה המידה גם בלי לדעת דבר על האב של כל אחת מהן, ובכל מקרה האבות עצמם היו בתפקידים משניים ביותר, בפרט זה של איידה. אני לא מבינה מאיפה הגעת למסקנה המוזרה ש"כדי לקבל את הדמויות הנשיות אנחנו צריכים להבין את מקום הגברים בחייהן". סליחה, מה היה כ"כ קשה ב"לקבל אותן" גם בלי זה?
אני יכולה להתחבר לקביעה כזו כשמדובר בדמות מאד שנויה במחלוקת, נגיד סרט על חייו של רוצח שמראה לך את הרקע לחייו העלובים וילדותו העשוקה שדחפו אותו לעולם הפשע. במקרה כזה, כנראה שצריך רקע לדמות כדי "לקבל אותה". אבל מה היה "לא קביל" בדמויות של איידה ורובי? את רובי חיבבתי מהשניה הראשונה, עוד לפני שהורחב בנושא אביה, ואיידה השאירה אותי אדישה למדי עם או בלי קשר לאב.
כמו כן לא היתה לי בעיה לקבל את הדמות של נטלי פורטמן או את הדמות של סאלי (השכנה, מקווה שלא טעיתי בשם) למרות שהן היו דמויות משנה שהרבה לא היה ידוע עליהן.
המגמה המובהקת שאתה מציין היא לא בקולנוע ההוליוודי אלא בעולם הסיפורת, בין אם היא באה בצורת ספר או סרט. כשיש דמות שרוצים להעמיק אותה נותנים לה רקע, ורקע זה בדר"כ כולל את שנות ילדותה, איך גודלה וחונכה, ונוטה להכיל דמויות הוריות למינהן. לא ברור לי נגד מה אתה יוצא כאן, ולמה דווקא נגד הסרט הזה. אז כאן מדובר בבנות שגודלו ע"י אב ללא אם, ולא חסרים סרטים בהם יש אמהות חד הוריות ודמויות שגודלו ע"י כאלה. אז? אם לרובי היתה אם פמיניסטית לוחמנית, זה היה הופך את הפמיניזם שלה לאותנטי יותר, או שאז היית אומר שזה מאכזב שהיא פשוט "ירשה" אותו מאמה? כי בעיני העובדה שהיא מרדה באביה רק מחדד את האותנטיות שלה, לא מחליש אותה. אני מצטערת, דן, אבל הנימוקים שלך נראים לי פשוט לא ענייניים ואני חוששת שאתה נותן לדעתך השלילית על הסרט להשפיע ונטפל דווקא אליו על לא עוול בכפו (בנושא הזה. כמובן שיש נושאים אחרים שבהם אני עשויה להסכים איתך, כמו שכבר אמרתי, הוא לא התחבב עלי במיוחד).
לא ברור לי על מה הויכוח
את טוענת כנגדי דברים שאני טוען נגד הסרט, ומביאה כנימוק לדעתך את אותם נימוקים שאני מביא.
את תמהה, ובצדק, מה כל כך קשה "לקבל" את הדמויות הנשיות גם בלי הרקע אודותיהן. זה בדיוק מה שאני שואל. את עוד מגדילה ואומרת שאת מבינה את הצורך לבסס דמות במקרה שהיא "חריגה". וזה בדיוק מה שמפריע לי – ההרגשה שיוצרי הסרט תופסים דמות של אישה עצמאית כמשהו "חריג" שצריך לבסס ולעזור לקהל "לקבל". ובדיוק כמוך, אני חושב שזה מקומם.
כתבת שאינמן דמות פחות מעניינת מהדמויות הנשיות מאחר ואנו יודעים עליו פחות. אני מסכים, אבל אפשר בקלות לשער שזו לא הייתה הכוונה. אינמן הוא *ה*דמות הראשית בסרט. הסרט הוא על האודיסיאה *שלו*. מקסימום ניתן לומר שהוא חולק את זמן המסך שווה בשווה עם איידה, אבל בטח שלא עם רובי, שהיא דמות משנה קלאסית. בקיצור, הנקודה שלי היא שאינמן נוצר כדמות שלא יודעים עליה הרבה לא בגלל שהיוצרים חשבו שהוא לא מעניין מספיק, אלא מתוך נקודת הנחה שהוא גבר, ועל כן הדמות שלו תסחוב בכל מקרה (בהקצנה, כמובן).
השורה התחתונה שלי היא שאנו צריכים להפריד בין איך שאת ואני *חווינו* את הסרט לבין איך שיוצריו *יצרו* אותו.
מודה בעובדות, לא באשמה
או במילים אחרות – אין ביננו ויכוח עובדתי, אלא על הפרשנות שנובעת ממנו.
אני לא חושבת שיש לקהל בעיה לקבל דמויות של נשים עצמאיות, זו מסקנה שאתה הבעת ואני יצאתי נגדה. הטענה שלי היתה שלא מדובר בדמויות חריגות, ולכן הרקע לא בא במטרה "לעזור לך לקבל אותן" (כי אין בעיה לעשות זאת גם בלעדיו) אלא פשוט להרחיב עליהן כפי שהייתי מצפה שיעשו על כל דמות ראשית. אני לא חושבת שזה מקומם כי אני לא חושבת כמוך, נהפוכו – אני מוצאת את הגישה שלך, שהרקע עליהן, בפרט שהוא כלל דמות אב, הוא כיוון שהן נשים, ושהרקע זה בעצם פוגם בפמיניזם שלהן ושל הסרט. •זה• מה שמקומם אותי! יצאתי נגד הפרשנות שלך, לא נגד הסרט, כי בנקודה הזו ממש אין לי טענות כלפיו.
אני מסכימה עם נורטון שהסרט הוא לא רק על האודיסאה של אינמן אלא גם על זו של איידה, ואהבתי את ההשוואה בין אודיסאה פיזית, חיצונית, כשלמעשה מבחינה פנימית הוא לא עבר מרחק גדול, לבין איידה, שעברה הרבה מבפנים, התפתחה ועשתה צעד ענקי, למרות שנשארה כל המלחמה באותו המקום. אני חושבת שה"מסע" שלה מעניין בהרבה, בעיני הוא היה ראשי בסרט לא פחות, אולי אף יותר, מהמסע של אינמן (ששעמם אותי).
אני לא מרגישה שיש כאן הבדל כי הוא גבר והיא אישה. אני חושבת שבאותה מידה הדמות שלה היתה סוחבת גם בלי רקע, והדמות שלו היתה יכולה להנות מכזה. למה אין עליו יותר רקע? לא יודעת, שאל את היוצרים. אתה הגעת למסקנה משלך, בלי לשאול אותם, אבל אני, בניגוד אליך, לא חושבת שזה בגלל שהוא גבר ודמותו "תסחוב בכל מקרה".
כיוון שאתה מבסס את המסקנה הזו על מקרה שהוא כמעט בינארי – על דמות אחת ראשית יש רקע, על עוד אחת משנית, ועל דמות ראשית אחרת אין (וזה לא שיש עוד מספיק דמויות בולטות אחרות כדי לבדוק עליהן את התיאוריה) הייתי אומרת שזו מסקנה קצת גורפת מדי. בתור טענה די קשה נגד יוצרי הסרט, הנשענת על מדגם כ"כ קטן… היא לא מחזיקה מים, לפחות לא לדעתי.
טוב, אני אנסה פעם אחרונה
אני לא טענתי ש*לקהל* יש בעיה לקבל נשים עצמאיות.
אני טענתי ש*יוצרי הסרט* חושבים שלקהל יש בעיה לקבל נשים עצמאיות.
אני לא אוהב כשמזלזלים בי כפי שהם עשו, לדעתי, ועל אחת כמה וכמה כשעושים את זה במסווה של נאורות ושיוויון.
ואם לקהל יש באמת בעיה לקבל נשים עצמאיות, זה רק בגלל סרטים כמו "קולד מאונטיין", שלא יכולים להציג אישה שכזו כאקסיומה, אלא חייבים לנמק אותה מכאן ועד הודעה חדשה, בעוד שבדמות גברית מקבילה לא בהכרח היו טורחים לתת לה קביים שכאלו.
סרטים ליברליים-לכאורה שכאלו עושים צעד קדימה (ייצוג אישה עצמאית) ושניים אחורה (עצמאית בגלל שאל"ף-בי"ת-גימ"ל).
אבל שוב, אנו נכנסים כאן לשאלה מאוד מורכבת של ייצוגים, כפי שכבר כתבתי. על כל ייצוג יהיה מי שיטען שהוא מקדם ויהיה מי שימצא אותו פוגע. בקרב הומואים יש את אלו שמוחים על ייצוג הומואים נשיים, אלו שבשם התורה הקווירית דווקא מקדמים את הייצוג הזה, ואת אלו שמעדיפים קודם כל לומר תודה שהיה ייצוג מסוג כלשהו, ואינם נדרשים לשאלה האם זה ייצוג בונה או הורס. ולדעתי, שלושתם צודקים…
זה נושא מורכב ובוודאי שאינו חד משמעי. ואני שוב מודה שאלמלא הסרט היה כל כך מייגע ומעצבן ומתחנף זה לא היה עד כדי כך מפריע לי.
אנחנו נשאר באי הסכמה
אני באמת לא חושבת שיוצרי הסרט חשבו כך, ואני לא חושבת שהם ניסו לזלזל בצופים. כיוון שאני בספק אם רוב הצופים חשו בזלזול הנ"ל, אני חוששת שמדובר בתחושה סובייקטיבית שלך, שנובעת, אולי, בין השאר, מהעובדה שפשוט לא אהבת את הסרט. אתה יכול להפוך תחושת רתיעה ואי נוחות לשכלתנית בטענה ש"יוצרי הסרט זלזלו בי", יכול להיטפל לעובדה דיי הגיונית וסבירה בסרט שעל שתי דמויות ראשיות (אחת וחצי) היה קצת רקע ועל השלישית לא, ולהפוך אותה לתיאוריה שלמה על (חוסר) ההערכה שרוחשים היוצרים לקהל. כבר שמעתי תיאוריות מופרכות יותר. אותי לא שכנעת, ואני לא שותפה לתחושת הזלזול אותה חשת.
אגב בעיות פסיכולוגיות
הנאום של רובי לאבא שלה נשמע כאילו הוא לקוח מספר שנה ראשונה בפסיכולוגיה, אבל מילה במילה.
הסרט אמור להתרחש בתקופה שבה פרויד עדיין לא הומצא. הנאום הזה נראה מודרני מידי, כאילו הייתה שם מכונית או בובה של מיקי מאוס.
אני מודה שאני כבר לא זוכרת את הנאום
אבל אני מרשה לעצמי להניח שגם לפני היות פרויד, היו אינדיבידואלים שחשבו דברים דומים, וגם הירשו לעצמם להתבטא באופן כזה, אפילו אם הוא לא היה מקובל בחברה.
נורטון! ספוילרים!
כבר כמה וכמה פעמים עברתי על הודעות שלך כדי לסמן ספוילרים (ולא רק בביקורת זו). אנא שים לב להבא.
ודוקא זכור לי שרציתי לסמן, ושכחתי. מצטער.
אבל זה הטיעון הראשון שהעליתי
ועדיין הוא רצה הסבר ללמה הסוף חייב להיות כזה, אז עברתי לסיבה של המחבר עצמו ולא של אנתוני מיגנלה.
''תעביר את זה הלאה'' ו''קולד מאונטיין''
שוב, זה לא נכון. תראי את ההודעה שלי למטה.
סליחה,
היה נדמה לי שהרגע טענת שבגלל שהיו הרבה סרטים שהסתיימו בהפי-אנד, אז זה הפך לכלל מחייב, ועכשיו כל הסרטים חייבים ללכת על פי הנוסחה, אלא אם יש להם סיבה טובה לא לעשות כן.
אתה לא רציני, נכון?
תפסיקי למצמץ
הריסים שלך עוד יפלו.
לא בדיוק. למעשה שני הפוסטים האחרונים שלי צריכים להיקרא ביחד. האתוס ההוליוודי הקיים בא בגלל הסיבות שמניתי בפוסט לפניו. במילים אחרות, לאתוס ההוליוודי הקיים – יש סיבה. הוא לא סתם שם.
ואת יודעת מה, אם תרצי אני יפשט את זה לחלוטין. שני אנשים באפוס הוליוודי גדול חולמים אחד על השני (עד כאן מקובל?). הסרט מנסה להיות רומנטי וגדול מהחיים כמו שאפוסים תמיד מנסים להיות (מקובל?) אפשר לסיים את זה רע, (בלי סיבה), ואפשר לסכם את האפוס הגדול וההתרגשות הנפלאה ברגע שאליו כולנו ציפינו (מסכימה?). לכן, התקווה לסוף הטוב.
ועוד אפוס רומנטי לטענה שלי נגדך: 'טיטאניק'.
וקזאבלנקה, שגם מככב בכל רשימת סרטים רומנטיים
חורג מהתבנית הזאת. אם כי שם האשה לא נשארת לבד בסוף.
וגם "חופשה ברומא", ואני בטוח שיש עוד הרבה.
בקיצור, התבנית, כמו כל תבנית, מתאימה רק לסרטים אליהם היא כבר מתאימה. וסרטים שנעשים על פי תבנית – נו, עדיף כבר אילו לא היו נעשים.
סליחה
חבל שאין כאן אפשרות לציטוט נוח.
מינגלה לא טען שום דבר ממה שאמרת. אתה טענת שהוא טען. למד להפריד בין הדברים, ביחוד כאשר אינך מבסס את טענותיך על טענותיו במה שהיה בסרט.
אין בסרט טענות לגבי עדיפות לסוגים שונים של פמיניזם על גבי אחרים, אין טענות על תקפותם של תאים משפחתיים (ולו מאחר שפשוט לא היו כאלה). אין טענות על סודות החיים. כלום.
זה אתה שמאשים אותו ביומרות, ומאשים אותו על כך שאינו עומד ביומרות שקבע.
זה קרה, כי זה הסיפור.
לא לכל דבר בסרט יש משמעות מעמיקה. אם נשאל לרגע את הדוגמה של דן ברזל, איזה סאבטקסט היה לשעון היד של אחד החיילים ב"קליאופטרה"?
אתה נוטה לשכוח, שפרט לסאבטקסט, יש טקסט. וטקסטים נוטים פעמים רבות להיות פשטניים. נועדו להיות רגשניים. לא הכל לוגי בסרטים. נועדו פעמים רבות להתחנף לקהל.
אין לי אלטרנטיבה, כי אין כזאת. זה קרה "סתם", אם תרצה.
(יש לך מושג כמה דומה אתה נשמע לאפלטון מהביקורת על דוגוויל?)
יופי
אז אנחנו לא באמת מתווכחים.
אגב, את ארבעת הנוצות לא ראיתי, אבל אני מסכים שאפוסים היסטוריים נוטים להיות בעייתים במקרים רבים.
הוצא מהקשרו
"מישהי שמצליחה להסתדר ללא גבר: 'זה מספק"'.
זה טקסט פמיניסטי (;
א. הדוגמא של שעון היד לא הייתה שלי.
ב. איך לעזאזל אתה משווה טעות טכנית לא מכוונת ליצירה אומנותית מכוונת? הרי ברור שלשעון יד שנראה בטעות אין שום משמעות, בעוד שלכך שדמות ראשית מתה בסוף הסרט יש משמעות אדירה.
כאילו שחסרים סרטים שהסוף בהם שונה מהספר
למשל: הפירמה, בלייד ראנר… (הייתה לי דוגמה ממש מעולה לפני זה, אבל היא ברחה לי)
בת הים הקטנה?
סליבר?
בלתי אפשרי לשייך אותו לשם התואר הספציפי הזה.
כבר לא זוכרת את הסוף של 'בלייד ראנר'
הספר, כמובן. את הסרט, בשתי האופציות (גירסת הבמאי עם הסוף שאני אוהבת וגירסת המפיק עם הסוף המודבק שאולי נורטון אוהב, ע"ס הצהרותיו בעמוד זה) טחנתי מספיק עד לרמת ציטוטי משפטי הסיום.
בכל מקרה, 'בלייד ראנר' הוא דוגמה קצת בעייתית, כיוון שהסרט כולו "נשען" (בקושי) באופן מרופרף מאד על הספר. למעשה, פרט לכמה פרטים טכניים (שמות ומקומות) אין בין שתי היצירות האלה דמיון מלבד קווי עלילה כללים שאפשר לתמצת במשפט "בלייד ראנר רודף אחרי מספר אנדרואידים שברחו". כמות הפרטים ששונו גדולה מכדי למנותם כאן, לפיכך העובדה שהסוף שונה זניחה בעיני. למעשה, הסוף שונה כבר בין שתי הגרסאות של הסרט לבדו, נראה שסוגיית הסוף היתה שנויה מאד במחלוקת…
אני לא יודעת עד כמה 'קולד מאונטן' הסרט נאמן למקור הספרותי, אבל יש לי תחושה עמומה שיחסית כן, ודאי בהשוואה ל'בלייד ראנר'.
אני מניחה שרד התלוצץ בדוגמה של 'בת הים הקטנה' כיוון שדיסני ידועים כמשני סופים ואגדות לפי מה שנוח להם (והס מלהזכיר, 'הרקולס') ולכן כמובן שאינם יכולים לשמש כדוגמה. כבר כתבתי בעבר – אחרי שביליתי זמן מה בלכעוס על שינוי הסוף שביצעו באגדה, נזכרתי שבילדותי בכיתי מרה עת סיימתי לקרוא את הסיפור ושיניתי את דעתי. לנורטון שמחפש סוף טוב "כמו בסרטים" – גם אומרים "סוף כמו באגדות" – אז אומרים. מיסטר אנדרסן לא שמע כנראה על האקסיומה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" והחליט לכתוב טרגדיות במסווה של אגדות (לילדים? לא ברור מי החליט שזה לילדים). לפחות לדיסני היתה הצדקה לשנות את הסוף (ובכך מנעו ממליוני ילדים ליבב בצאתם מהקולנוע). מעתה אמור: "סוף טוב כמו בסרטים של דיסני" (רק אל תצפה מדרמות כבדות להיות סרטים של דיסני).
כן, גם זה
רוב האנשים לא עוברים אודיסיאה מסוכנת. אבל גם אם אודיסיאה היא מטאפורה (ולא שבסרט הזה היא היתה, אני רק משתמש בהשאלה) למסעות חיים ארוכים, ותהליכים מתמשכים, הרי שרוב האנשים מתים במהלכם (אם זה מסוכן). או הרבה לאחר סופם, לא בדיוק כשזה נגמר.
וזה מזכיר לי כותרות שמופיעות בערך פעם בשנה בעיתונים, כל חייל שסיים שירות בסיירת או whatnot ומיד אחר כך מת בתאונת דרכים. זו אנקדוטה, לא ריאליזם.
אכן, לא ברור אם מינגלה ניסה לעצבן אותי. מה שברור הוא שאינמן הוא אכן דמות חד מימדית למדי, משוחקת נורא (ג'וד, לא מתאים לך). משעממת ותפילה, אחת שעוברת אודיסיאה שלמה, ושום דבר לא משתנה בה. סרט מסע בלי התבגרות. ועוולה נוראית של התסריטאי. ובכל זאת הסוף מעצבן, כי ככה זה כשמשלמים 33 שקל לסרט עם יומרות.
ולגבי הספוילרים האפשריים שלך. כן, גם אני יכול לחשוב על כמה סרטים כאלה, אבל אז אני יספיילר אותם. מה שכמובן מוכיח שפורומים זה לא דבר מושלם.
דיכאון קיומי
אני מוכרחה לציין שזה כבר הסרט השלישי (לאחרונה) שמבקרי "עין הדג" מזהירים שהוא מדכא. על "באמריקה" ו"בית של חול וערפל" כבר ויתרתי בגלל זה; לכן, טוידלדי (או אחרים שראו), אולי בכל זאת תעזרו לי פה: הסרט ממש משאיר משקעים של דיכדוך? זה הרושם האחרון שיצאתם איתו? כי אני די התכוונתי לראות אותו, אבל מלנכוליה והדגמה לזוועות המלחמה אני יכולה לראות בערוץ 2, תודה
זה קורה כל שנה לקראת האוסקר
סרטים מדכאים הם סרטים איכותיים, כידוע.
לפי ההגיון הזה
לפגוש את ההורים הוא אחד הסרטים הכי איכותיים שראיתי. הצפייה בו היא אחד הדברים הכי מדכאים שיש.
אפשר לשלב בין דכאון (אותנטי) לאיכות
'בית האשליות' למשל.
משחק מעולה של גיליאן אנדרסון, סרט שדי אהבתי, אבל גלולת דכאון ודאית. לא לצפות בלי חבילת טישו בהישג יד.
אני בטוח שהסרט רוצה לדכאות
אבל הוא לא בדיוק מצליח. חוץ מזה שהוא גם זרוע באופטימיות, בקיצור יש מספיק סרטים עצובים יותר. העצוב הוא שיש גם מספיק סרטים טובים יותר.
איזה סרט מדכא...
וגרוע.ודבילי. ומשעמם. אני לא אהבתי ולא ממליצה לאף אחד ללכת אליו.
ביקורת משכנעת
שלוש הערות לגבי הבמאי:
1. את "הפצוע האנגלי" שלו מאוד אהבתי, כמובן, כמו כולם, אבל
2. גם את "הכשרון של מר ריפלי" שלו מאוד אהבתי, וזה כבר די יוצא דופן. שניהם, אגב, סרטים מדכאים להפליא.
3. הוא היה התסריטאי (כן, זה מבוסס על אגדות עם, אבל מישהו היה צריך לכתוב מזה תסריטים) של "מספר הסיפורים" (The Storyteller), הסדרה הנהדרת מבית ג'ים הנסון עם ג'ון הארט. רק על זה מגיע לו קרדיט לדורות.
אני, בכל מקרה, אלך לראות את הסרט – למינגלה יש אצלי מספיק קרדיט.
'הפצוע האנגלי'
ראיתי את הסרט שוב אתמול בערוץ 10 ושיניתי את דעתי לגביו. הוא דווקא כן משעמם.
וכן, זה קצת קשור לביקורת הזו.
נ.ב. שמתם לב שהדמות שראלף פיינס מגלם ממש דומה לזו שגילם ב'סוף הרומן'? זה לא רק הדמות, אלא גם העלילה: גבר מתאהב באישה של חברו.
איך זה בדיוק קשור?
כל סיפור בערך יש כמה וכמה דרכים לספר, וכמה סרטים שונים על אותו נושא… אם לא אהבת אחד צריכה להיות בעיה עם כל השאר?
למרות שהאמת שמבין השלושה האלה דווקא קולד מאונטיין היה לי באמת הכי פחות מעיק, והכי מעיק היה חלף עם הרוח שאפילו ביום כיפור הצליח ממש לשעמם אותי שחשבתי שכבר מזה חטאתי השנה מלא וזה העונש…
מה שאבל הפתיע אותי בסרט זה שבצפייה שנייה פתאום החלוקת זמן נראתה לי שונה לגמרי- פתאום נראה לי שרובי מגיעה מהר וסצנות שזכרתי בתור יותר ארוכות (אולי כי שחזרתי אותן בראש לא מעט פעמים) היו ממש קצרות… בניגוד נגיד לפצוע האנגלי ששם כל שוט ממש לקח את הזמן (ולא שאת הפצוע האנגלי לא אהבתי, כי מאוד אהבתי… פשוט הוא היה לי יותר איטי מקולד מאונטיין.).
לא חיקוי
יש כמה נקודות דמיון, בעיקר בעניין הישרדות האישה לבד בתקופה שבה לא היה מקובל שנשים ישרדו לבד.
אבל סיפור האהבה הוא שונה לגמרי. כאן יש רומנטיקה עדינה ולא ברורה בין זוג אחד. ב"חלף" יש אמירה אחרת לגמרי על רומנטיקה – אין לי כח לספלייר את זה, אבל יש שם הרבה אמירה על המורכבות של מערכת יחסים, על מה מושך ומה דוחה, על פנטזיות שאנשים בונים לעצמם בראש לעומת המציאות – התמה הרומנטית העיקרית היא שונה לחלוטין מאשר בקולד מאונטן. ואגב, נראה כי בסופו של דבר, "חלף" הוא סרט הררבה פחות פמיניסטי מקולד מאונטן, בהתאם לשנה בה נוצר.