במקור: Broken Flowers
תסריט ובימוי: ג'ים ג'רמוש
שחקנים: ביל מאריי, ג'ולי דלפי, ג'פרי רייט, ג'סיקה לאנג, שרון סטון, טילדה סווינטון
סרטי מסע נפוצים בקולנוע. עקירת הגיבור ממקומו הטבעי מקלה על יצירת אוסף סצינות שיעבירו אותו תהליך כלשהו, ויביאו אותו לסוף הסרט במצב בוגר יותר (או, בסרטי נעורים, פחות). במקרה הטוב – 'אחי, איפה אתה?' – מדובר בשלושה אנשים המגלים שהאוצר המחכה להם איננו זה לו ציפו. במקרה הרע – 'איזור חופשי' – מדובר בשלוש שחקניות הנכנסות למכונית, ובתום תשעים דקות עמוסות סמליות, מגלות כי נפלו לידי במאי גרוע ותסריט קלוקל. כלומר, השתתפו בסרט של עמוס גיתאי. למרבה הצער, נראה שג'ים ג'ארמוש ('גוסט דוג – דרכו של סמוראי') למד דווקא מגיתאי.
'פרחים שבורים' נפתח בסצינה שבה ביל מאריי, בתפקיד דון ג'ונסטון (השם דומה לשמו של כוכב 'מיאמי, מחלק מוסר', בדיחה שמשתמשים בה יותר מדי בסרט), נעזב בידי חברתו התורנית שרי (ג'ולי דלפי). היא מתריסה בפני דון שהוא דון ז'ואן מזדקן (הסמליות!), שאיננו מוכן לשום שינוי בחייו. באותו רגע עסוק ג'ונסטון בראיית "דון חואן" בטלוויזיה שלו (הסמליות! הסמליות!). מיד לאחר עזיבתה של שרי, פותח דון מכתב, שנשלח כנראה מאחת מאהובותיו בעבר, המסרבת בכל תוקף להזדהות. במכתב היא מודיעה לדון שהוא אבי בנה, שנולד לפני עשרים שנה, ושיצא זה עתה כדי לנסות ולמצוא את דון. דון מחליט שבנו האבוד הוא סולן להקת רוק כבד מצליחה, ושאר הסרט עובר בנסיונו של דון לשחזר את ימי הזוהר שלו כמתופף הראשון של הביטלס. בעצם לא, אבל ההתרחשויות הבאות לא הרבה יותר הגיוניות.
בתחילת הסרט עוברות כעשרים דקות בהן נראים בעיקר דון והספה בביתו, במצבים אינטימיים שונים, כשהאור הראשי אינו מאיר אף פעם את דון הבודד. אחר כך מצליח חברו הטוב של דון, ווינסטון (ג'פרי רייט, 'בסקיאט', 'השליח ממנצוריה'), חובב ספרי בילוש מטומטם במקצת, לגרום לדון לצאת לדרך, במטרה לחפש אחר זו שכתבה את המכתב. דון מתחיל סדרת טיסות בין החברות שלו מלפני עשרים שנה, כשהוא חמוש בפיסות המידע הבאות:
1. המכתב נכתב על נייר ורוד.
2. במכונת כתיבה בעלת דיו אדומה.
3. זה ממש אידיוטי לחשוב שאפשר לעשות משהו על פי שני הנתונים הנ"ל.
כתוצאה מכך, לא נראה שלדון יש תוכנית ברורה למפגש עם אם-בנו. למען האמת, לדון לא ברור מה הוא רוצה, וגם לנו לא ברור מה ג'ארמוש רוצה מאיתנו. אחרי הפתיחה הארוכה-ארוכה, רוב הסרט מורכב מהמפגשים של דון עם כל אחת מהחשודות בשליחת המכתב, שכל אחת מהן טיפוס אחר לגמרי (כמובן, באופן הו-כה-סמלי). ובהתאם, כל סצינה בעלת אווירה שונה – קומית, מאיימת וכן הלאה – והן כנראה אמורות להתחבר איכשהו. יש כמה סצינות, בעיקר לקראת סופו של הסרט, שהיו מוצלחות מאוד לו היו משובצות בתוך עלילה הגיונית. בפועל, הן בעיקר לא קשורות לכלום, ולא משאירות שום רושם מצטבר. לדוגמה, יש סצינה טובה, הכוללת תקשור טלפתי עם חיות מחמד ומספר תמיהות על-טבעיות; אבל אם יש קשר לשאר העלילה, הוא נפלא מבינתי, למרות היתרון המובהק שתורמת נוכחות חתול.
בסצינה אחרת, לאחת מאהובותיו לשעבר של דון יש בת בשם לוליטה, שהיא אכן קטינה (חצי) מפתה, לפחות לפי העירום שהבמאי טורח להלביש אותה בו. אני בטוח שיש פה הרבה סמליות, אבל ג'ארמוש לא טרח לקשר אותה לשום דבר. אם הוא היה רוצה לקחת את הסמליות עד הסוף הוא היה יכול פשוט לשלב בסרט סצנת סקס בין-גזעית בחלון המשקיף על הריסות מגדלי התאומים בזמן הזיקוקים של הארבעה ביולי, תוך יריקה על דגל אמריקאי ממרחק 911 צעדים.
ביל מאריי שחקן טוב, והוא מגלם פה בהצלחה דמות עגמומית ומרוקנת מכוחות. אבל בלי כריזמה ובלי פנים יפות מדי, קשה לי להאמין שהוא תפקד אי פעם על תקן דון ז'ואן. במהלך הסרט מאריי מפליא מדי לעשות כאיש חסר-כוח וריק מבפנים, עד שקשה להאמין שיש משהו מושך בדמותו. באופן חשוד, זה בדיוק מה שחשבתי על התפקיד שמאריי ביצע ב'אבודים בטוקיו'. בביקורת על 'אבודים בטוקיו' כתבתי על מאריי ש"המשחק שלו אמנם לא מוקצן ומלודרמטי, אבל מצד שני, חצי מהזמן הוא אנמי וצנוניתי. זה אמנם משכנע מאוד, כי הוא באמת נראה כמו מישהו תשוש, אבל לפעמים נראה שאין לו כוח גם לעשות את הסרט". מילה לא שיניתי, וגם לא היה צורך.
למעשה, 'פרחים שבורים' כולו מזכיר את 'אבודים בטוקיו', רק בלי כל האקשן, היריות והדיאלוגים המהירים והשנונים(ולא שמראש היו שם את אלה). גם כאן – אצטט שוב מאותה ביקורת – "כל העלילה נגלית לפני הצופה תוך רבע השעה הראשונה, ומשם והלאה נראה כאילו לא קורה שום דבר מיוחד", ו"כאשר יש לגיבורים הזדמנות לומר או לעשות משהו, הם לא מצליחים לומר שום דבר משמעותי". לא החכמתי הרבה בתשעים דקות של עלילה שהדבר היחיד שמתקדם בה הוא הקילומטראז' של דון.
בסיכומו של דבר, למרות הביקורות המהללות, למרות סצינות טובות הפזורות פה ושם ולמרות כמה משפטים חמודים ("אני כמו הפילגש שלך, רק שאתה אפילו לא נשוי!"), הסרט עושה רושם של אסופת סצינות שנדחפו יחדיו, לעיתים עם קשר ולעיתים בלי יותר מדי צורך, לעיתים טובות ולעיתים לא. עד שמגיע הסוף, שאחריו יוצא הצופה ממושבו תמה ומבולבל, ובראשו מתרוצצת שאלתו של האדמו"ר הראשון של חב"ד, "עד מתי הבלבול במוח?".
- האתר הרשמי
- ג'ים ג'רמוש
- אבודים בטוקיו
- ג'פרי רייט
- טילדה סווינטון
- הצלקת של שרון סטון
- ג'סיקה לאנג
- ג'ולי דלפי
- איך להחליף סרט במכונת כתיבה
חבל
מכיוון שאני נוטה להסכים להתרשמויותיך מסרטים, חבל לי שכך עולה בגורלו של הסרט הזה. וזה בעיקר בגלל חיבתי לג'רמוש. אבל בעצם – האם עלילה סוחפת או לכידות רעיונית הן סגולותיהם של 'נרדפי החוק', 'גוסט דוג' או 'קפה וסיגריות'?
אגב, לא ראיתי את הסרט. האם אראה אותו? בשנה, בשנה הבאה…
שנה טובה, ג.
פרחים שפוכים- כמה רשמים כעוסים וקטועים
סרט מעצבן.
בסרט "טוטסי" ביל מאריי משחק מחזאי, שאומר שהוא לא אוהב שאנשים באים ואומרים לו "אהבתי את המחזה שלך"; הוא אוהב שאנשים באים ואומרים "ראיתי את המחזה שלך. על מה הוא היה?". כנראה זו הייתה גם המטרה של ג'ים ג'רמוש עם "פרחים שבורים". בלבל את האויב! סליחה, הצופה!
וזה לא שאני חייב סיפור ברור עם קצב מהיר, והתחלה, אמצע וסוף מוגדרים היטב והגיוניים. אני דווקא אהבתי מאוד את "אבודים בטוקיו", את "גוסט דוג", ודי הרבה סרטים אחרים שעלילה ובהירות אינן הצד החזק שלהם. אבל אם אין עלילה, שיהיה משהו אחר. ואין.
"פרחים שבורים" מזכיר סרט תיעודי גרוע – מלא קטעים ארוכים ומתים, סצינות שלא מתחברות וסוף חסר פשר – שבו התירוץ של הבמאי הוא "זה מה שקרה במציאות". אני לא אוהב את זה בסרטים תיעודיים, ובטח שאני לא מקבל את זה בסרטים עלילתיים. אם מישהו יבוא ויגיד לי "החיים יכולים להיות מאוד ריקניים ועצובים, ואנשים בודדים יכולים להיות מאוד חסרי מטרה ועצובים", אני אגיד לו "כן. אז?". אני לא אגיד לו: "כל הכבוד על התובנה המעמיקה".
הסרט הזה יוצר תחושת מועקה. אבל יותר ממה שהמועקה הזו מעידה על זה שהסרט מתאר היטב את המועקה בחיים שלנו, היא מעידה על זה שהוא בעצמו מעיק. הבדל חשוב.
בשתי מילים: בזבוז זמן.
עכרור היקר
לדעתי דווקא היה בהחלט מסע- ובמובן מסוים מסע מעגלי מכיוון שדון אולי חוזר עם אותן תחושות (וגם אותה הבעה אטומה) מהמסע- אבל גם עם התחלה של תשוקה, של רצון, של כיוון לחוסר השקט שלו.. אולי זה עדיין מעורפל אבל מגובש יותר.
אני חושב שמסע בהגדרתו לא חייב להוביל לתוצאות מוחשיות בהכרח וגם לא לתובנות ממשיות מעמיקות על מהות החיים… מסע הוא כל סוג של שינוי או תנועה שאדם חווה (גם בהרגשתו), ועשוי לקדם אותו (גם עם מעט). זה לא עילוי קולנועי וגם לא סרט מבריק או שנון אבל הוא לא משעמם ושטחי כמו שהבנתי מהאכזבה שלך…
אולי יש פה איזשהו שינוי שעובר על דון,
הבעיה היא שזה אכן מעורפל,ולא מגובש מספיק.
כתוצאה מזה שלא קורים בסרט מספיק דברים ממשיים, השינוי המסוים שדון עובר נראה בו זמנית
1. שרירותי ולא נובע מכל מה שקרה (יותר נכון לא קרה) במהלך הסרט;
2. מה שעוד יותר בעייתי, לא מענין אותי בתור צופה, כי לא התקשרתי לדון מספיק כדי שיהיה לי ממש אכפת מה קורה לו.
לא התכוונתי שהסרט שטחי – להפך: התכוונתי שהוא כל כך מנסה להיות מעמיק, שהוא שוכח את רבדי הביניים של אירועים פשוטים וברורים, שבלעדיהם כל "עומק" נשאר סתם סמליות ריקה ולא אפקטיבית.
דווקא ב''עמוק במים'' אהבתי את
המשחק שלו, בגלל שהוא גיוון; הוא לא היה רק אפאטי, וגם ברגעים שהוא הפגין בהם רגש או הרשה לעצמו להשתולל, הוא היה משכנע מאוד.
דווקא ב''עמוק במים'' אהבתי את
נכון, אבל כמו שכתבתי הוא התחיל לעצבן. הרבה פעמים במהלך הצפייה היה נדמה לי שהוא מנסה להעמיק בטכניקת האפטיות שלו במקום לשחק. בערך כמו שברוס ויליס מאמין שככל שהוא ילחש יותר בשקט, כך המשחק שלו יהיה יותר עוצמתי. השחקן שילחש באפטיות יעלה על הנוסחה המנצחת לזכיה בתהילת עולם.
ויש את בוב ניוהארט,
שחושב שככל שהוא מגמגם יותר ככה הוא אמיתי יותר. הבעיה היא שבכל הסרטים שראיתי אותו הוא רק גמגם. ב'אלף', ו'לא רק בלונדינית' ואפילו בהופעה בעקרות בית נואשות.
לא לכל מסע יש פואנטה
כמו שבדרך כלל קורה בחיים. החיים הם נטולי פואנטה, מה לעשות, ולא כל סרט צריך להאכיל את צופיו בכפית.
אפשר לראות את הסרט הזה כמסע לשוליים הדי סהרוריים של אמריקה, כשכל אחת מהדמויות מייצגת בדיעבד- התגלמות של עתיד פוטנציאלי עבור מוריי, השקוע בהרהורי ההחמצה שלו.
למעשה, כל אחת מהנשים היתה עשויה להתקדם איתו אל תוך העתיד ולהיות (או לא להיות) אם בנו.
אילו רק היה בוחר אחרת באחת הצמתים בעברו- כיצד היו נראים חייו היום?
הסרט הוא סוג של הרהור על מושג הזמן, על היכולת של אנשים – גם אם היא איטית ביותר- להשתנות, ועל התקווה האנושית שצצה תמיד, ובלעדיה אין למין האנושי מה לחפש בעולם.
נכון שהסרט לא מספק פתרונות, אבל יש לו סיפור נהדר. הוא מתרחש במקומות שאין להם כתובת ברורה, כלומר – בכל מקום או בשום מקום (כלומר- במחוזות הנפש האנושית), והוא משוחק למופת ע"י כל שחקניו, עם מעט הקצנה -חכמה ומתבקשת- של כל דמות.
סרט נפלא לטעמי.
''החיים הם נטולי פואנטה''
זה לא תירוץ. חיים יכולים באמת להיות דבר משעמם מאוד.
לא לכל מסע יש פואנטה
מסכים איתך. לדעתי זה סרט מסע קלאסי, טקסט פתוח וזורם, עמוס רמיזות ואמירות אסתטיות ואידיאולוגיות גם אם רמת ההצפנה שלהם איננה מרקיעת שחקים. זה סרט שנהנה מקוהרנטיות דווקא מעצם היותו לא קוהרנטי באופן עקבי. ולמי שכתב את הביקורת: רמת הביקורת סבירה (למרות שלא הסכמתי איתה בכלל) אבל קצת צניעות עוד לא הרגה אף אחד… לצטט את עצמך פעמיים באותו טור? אפשר היה להתאמץ ולחשוב על 2-3 מקורות לציטוט לא פחות חשובים מאשר הטקסטים הקודמים שלך.
בבקשה, אתה יכול להסביר את המשפט
"סרט שנהנה מקוהרנטיות דווקא מעצם היותו לא קוהרנטי באופן עקבי"?
זה כמו...
זה כמו כוס תה, שמתוקה מרוב המלח ששמו בה.
זה כמו...
בדיוק.
אולי אפשר להרחיב קצת מעבר
כי אני חייב להתוודות, מתוך סקרנות הכנתי כוס תה עם 4 כפות גדושות של מלח, ולהפתעתי הרבה התה לא נהיה מתוק.
אז איזו מידה של חוסר קוהרנטיות דרושה כדי להפוך סרט לקוהרנטי? יותר מ4 כפות ?
ובכל זאת? תשובה?
אני לא צוחק, באמת. אם מצאת בסרט קוהרנטיות שנעלמה מעיניי לחלוטין, אני נורא סקרן לדעת מהי.
אם הבנתי נכון,
הכוונה היתה שהסרט מתאמץ מאד להיות לא קוהרנטי, עד כדי כך שהוא עקבי מאד בנסיונות האלה. כלומר, אם במהלך הסרט עמדו בפני הבמאי מספר אפשרויות להמשך כל סצינה, הוא היה עקבי מאד בהחלטה שלו לבחור תמיד באפשרות הלא קוהרנטית.
זה לא הופך את הסרט לקוהרנטי.
זה הופך אותו לעקבי בחוסר הקוהרנטיות שלו.
אבל
"קוהרנטי" ו"עקבי" זה פחות או יותר אותו דבר.
(בבילון מתרגם "קוהרנטי" כ-"עקבי".)
אוקיי,
אבל במקרה הזה אני חושב שכדאי להבדיל בין עקבי – consistent
לעקבי – coherent. אם אני אאלץ להצביע על ההבדל *בהקשר המסויים הזה*, אז אני אומר שקוהרנטי מתייחס לטבע של הדבר, למהות הפנימית שלו, וקונסיסטנטי מתייחס לסדר החיצוני שבו הוא מאורגן.
איתי התייחס להצטברות של סצינות, כלומר – קונסיסטנטיות.
יקום שבו קונסיסטנתטיות של חוסר קוהרנטיות הופכת סרט לקוהרנטי, זה אותו יקום שבו הרבה מלח בתה הופך אותו למתוק.
רוצה לומר – יקום של הצהרות חלולות שכל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.
איפה נרשמים לקוטג' ביקום כזה?
קונסיסטנטי זה עקיב,
קוהרנטי זה נהיר, המחלוקת היא נגמרה.
קוהרנטי יכול להיות מתורגם גם כעקבי
ובחלק מהמילונים אכן זה המצב, לכן הבחנתי בין שני סוגי עקביות.
אבל אתה צודק, בהקשר הזה נהיר זו אכן המילה המתאימה ביותר. המחלוקת נפטרה בטרם עת לדעתי. יכולנו להפוך את זה לת'רד של 300 תגובות עם קצת קטנוניות ומאמץ.
לכל ביטוי יכולים להיות עשרות משמעויות
ובתרגומים משפה לשפה, כמה וכמה מונחים שמתרגמים-בערך-את-מה-שהביטוי-אומר-אבל-מאד-נדיר-שהם-תופסים-את-המשמעות-המדויקת. אבל צריך למצוא את המשמעות המדויקת ביותר.
הביקורת דווקא גרמה לי לרצות לראות את הסרט
כי אני מסוג האנשים שחושבים שעלילה קוהרנטית היא דבר שמוערך יתר על המידה, במיוחד בסרטים של ג'ארמוש.
וכמעט נהינתי.
אהבתי במיוחד את הריאליזם הקיצוני של הסרט. את ההקפדה על כל פרטי הפרטים הקטנים שגרמו לי לראשונה להרגיש שביל מאריי אכן טס במטוס ולא ביצוג-קולנועי-של-מטוס. שהוא באמת נוהג. שככה נראשה הבית שלו (ושל וינסטון ושל כל אחת ואחת מהאמהות הפוטנציאליות).
אלמלא היה זה ג'רמוש הייתי חושד ש-mapquest מימנו את ההפקה. אבל באמת כשנוהגים בארה"ב נוהגים עם מפות מודפסות על נייר A4 של mapquest, כמו שבאניטרנט מחפשים עם google. אין הרבה סרטים שהצליחו לתת תחושה כל-כך אמיתית. (למשל דיסקים צרובים, לדעתי זאת הופעת הבכורה שלהם על מסכי הקולנוע. רק חבל שהמוזיקה לא יותר דומה לעידן רייכל…).
לצערי הרגשתי שכאילו חסרות לסרט 10-15 דקות. הוא לא נסגר בצורה הכי גרועה ונשאר פתוח סתם.
בגלל זה השורה התחתונה שלי היא שנהנתי אבל לא כפי שזה היה יכול להיות.
ומי שחושב שלוליטה לא מפתה… מ… שיבדוק את עצמו. אחד המפגנים הרעננים ביותר של סקסיות צעירה שנראו על מסך לאחרונה.
בעניין המוסיקה
בקטעים שהיו אמורים להיות אתיופיים, המוסיקה נשמעה לי מאוד דומה ליצירה של הלהקה המקסימה third world love . אני לא יודעת אם הלהקה הושפעה ממוסיקה אתיופית (ועד היום החשיפה שלי למוסיקה אתיופית הסתכמה בפרוייקט של עידן רייכל).
סוף סוף ביקורת הגיונית
על מה לעזאזל חשבו כל המבקרים האחרים שכתבו תשבחות על הסרט? לא ברור.
סרט סתמי לחלוטין, ומיותר.
נשמע לי בול כמו מחזה של צ'כוב
אולי אני צריך לראות את הסרט הזה.
סרט ענק.
אחד הסרטים הכי טובים של ג'ארמוש ללא ספק.
טיעונים משכנעים
אהבתי במיוחד את הדוגמה שהצמדת לכל נימוק.
בילי מריי
בילי מריי צריך לעשות סרט על אדם שחי בסיאטל ויש לו נדודי שינה…
האיש נראה כל הזמן כאילו העירו אותו משינה, שינה שלא הספיקה לו לדמרי להתעורר.
הוא גם יכול לשחק מת-חי בהצלחה, אם כי יש טוענים שהוא מת מדי אפילו יחסית לזומבי עייף.
סליחה
זה פלפאטין בתמונה למעלה?
אכן פלפאטין! אבל...
1. מה זה פלפאטין?
2. הסרט משעמם, מיותר,מעצבןואפילו דוחה בזה ששמו את כל השחקניות הטובות האלה על הפוסטר בחלטורה המטומטמת הזאת כדי לשכנע אותי ללכת אליו, כי בטח שמתמונה של מארי בלבד, איש לא היה הולך לצפות בו.
3. השחקנית שמגלמת את לוליטה, בתה של שרון סטון בסרט לא שיחקה באמת בסרט 'לוליטה'?
אכן פלפאטין! אבל...
כי אם זו כן השחקנית הזאת זה עוד יותר מעצבן אותי ההומור הפנימי הזה שממנו יש עוד רבה בסרט
לא מצחיק
לא חכם
לא מעורר מחשבה
מ ע צ ב ן !
מה זה פלאפטין? אוי.
פלאפטין הוא סנאטור, ולאחר מכן נשיא הסנאט הבין גלאקטי, בשלשת סרטי ה"פריקוולס" של סאגת 'מלחמת הכוכבים' מאת ג'ורג' לוקאס, דהיינו שלשת הסרטים שמתרחשים כ-20-30 שנה לפני שלשת הפרקים משנות השבעים, ושהאחרון שבהם יצא לפני חודשים ספורים.
לעיון נוסף: כתבה מספר 2718
ברוכה הבאה לגלקסיית שביל החלב. איפה היית בשנים האחרונות?
מה זה פלאפטין? אוי.
בגלקסיית שביל הבשר כנראה!
סורי….
מטרת הקולנוע
לבדר, להעביר זמן בכייף.
הלכתי לסרט ולא שמתי לב איך חלף הזמן.
לא שווה ???
תחליטו בעצמכם.
בתור בונוס, חשבתי על הסרט גם לאחר שנגמר, וכמה סרטים כאלו יוצא לראות בשנה ?
ג'רמוש = זהירות
חברה ג'רמוש הוא אהוב המבקרים
אז אל תהיו מופתעים שהוא מקבל ביקורות כאלה טובות.
עוד שהיה סטודנט לקולנוע הוא נחשב לגאון, ובאמת היו לו מספר יצירות מופת. (נרדפי החוק)
אבל בדרך כלל הסרטים שלו מינימליסטים ונוטים לפלצנות.
אז אם אתם לא סטודנטים לקולנוע
תחשובו פעמיים לפני שאתם הולכים לסרט שלו.
ג'רמוש = זהירות
"נוטים לפלצנות"???
זה האנדרסטייטמנט של העשור!.
סרטי ג'רמוש הם הפלצנות בהתגלמותה.
במילון ליד הערך "פלצנות" מופיע הכיתוב: "ע"ע סרטי ג'רמוש". (+תמונה של ג'רמוש).
סרט מעניין
סרט מעניין, נותן לך לחשוב על החיים ועל תחושת הזמן.
הסרט ממש מזכיר את "אבודים בטוקיו" שגם עילו אני ממליץ
פשוט סרט רע ומיותר
הביקורות האוהדות לסרט מופרכות, פלצניות ומקוממות. מעט מאוד מפיקים היו קונים תסריט דומה אם לא היה מדובר ביוצר מוערך כמו ג'רמוש. המבקרים, כמו גם המפיקים, עצמו עיניים ועשו שקר בנפשם.
התקשיתי להישאר ער במהלך הסרט. לא אתפלא אם אותם מבקרים אוהדים היו בכלל ערים במהלכו.
טוב, בסדר...
אז כנראה שלא נהניתי בסרט. זאת אומרת, אם אדון מושט הנכבד קובע כי כל הביקורות האוהדות לסרט "מופרכות ומקוממות" והמבקרים שאהבו "עשו שקר בנפשם", לא ייתכן שנהנתי.
כי אם כן נהנתי בסרט ולא מצאתי אותו משעמם כלל וכלל, נוצרת סתירה שהדרך היחידה ליישב אותה היא לקבוע כי אין למושט בן ארי את המונופול המוחלט על טיבו של סרט. וזה הרי אבסורד.
מוזר… דווקא חשבתי שנהנתי.
ואתה לא היחיד.
אבל יתכן שזה עוד אחד מאותם סרטים לא סטנדרטיים, המקוממים אנשים שלא מבינים אותם או אוהדים אותם מכל סיבה שהיא, וגורמים להם לצאת נגד כל מי ומי שמצאו בהם איזשהו דבר חיובי כלשהו.
ומצד שני,
בכל סרט כזה כשהוא מקבל סוף-סוף ביקורת שלילית כזו או אחרת, מיד יופיע תלמיד הקולנוע או משהו ויכתוב הודעה וולאיסטית בנוסח "כולכם לא מבינים כלום בקולנוע קוראסאווה שולת!!!111"
תחי האנושות!
הפלורליזם התרבותי השורץ בחובנו הוא מהאיכותיים ביותר שיש ביקום.
איזכיפלנו.
אה… כן.
כן, אבל
החידוש פה הוא שמושט לא אומר משהו ברמת ה"קוראסאווה שולט ואתם לא מבינים קולנוע!" אלא "קוראסאווה שולט ואתם בעצם סתם אומרים שלא אהבתם כי כן אהבתם!"
זה איכשהו יותר מקומם.
סתם רעיון
אולי שימוש היתר בהבדלה שבין דון ג'ונסון לדון ג'ונסטון מרמזת על כך שגם המכתב נשלח מלכתחילה לדון הלא נכון?!
תביעות על פלגיאט הן לא דבר חדש בהוליווד
אבל בדרך כלל שומעים עליהן בהקשר של בלוקבאסטרים גדולים. כשזה מגיע לסרט עצמאי של יוצר מוערך, זה קצת יוצא דופן:
http://msnbc.msn.com/id/13050005/
אני לא יודע מה יותר מדהים אותי
הטענה לפיה יש ל"פרחים שבורים" עלילה, או הטענה לפיה "הסמוראי האחרון" מבוסס על סיפור מקורי.
ביטוח נגד לינצ'ים:
ועדיין, זה נשמע כמו אותו סיפור ישן.
יכול להיות שהתביעה הזאת, בניגוד לעשרות התביעות הדומות, היא מוצדקת. אולי. אבל הטיעון העיקרי נגדן קיים גם כאן: הרבה יותר משתלם לאולפנים הוליוודיים לקנות תסריטאים מאשר לגנוב אותם. עלות של תסריט – בעיקר אם מי שכתב אותו אלמוני לגמרי – היא שולית לחלוטין ביחס למחירו של סרט. אין לאולפן שום סיבה לגנוב את התסריט, ולהיות חשוף לתביעות על מיליונים (אם הסרט מצליח), במקום פשוט לקנות אותו בזיל הזול.