למה שדייויד פינצ'ר יביים פרסומת פשוטה בנוסח ג. יפית, ולמה אנשים באמריקה טוענים שהפרסומת הזאת מפחידה אותם? כי יצרן הפופקורן אורוויל רדנבקר מת ב-1995, והוחיה באופן דיגיטלי. השחזור מרשים, אבל ההשלכות מטרידות. |
25.01.2007
|
יומית
למה שדייויד פינצ'ר יביים פרסומת פשוטה בנוסח ג. יפית, ולמה אנשים באמריקה טוענים שהפרסומת הזאת מפחידה אותם? כי יצרן הפופקורן אורוויל רדנבקר מת ב-1995, והוחיה באופן דיגיטלי. השחזור מרשים, אבל ההשלכות מטרידות.
למה שדייויד פינצ'ר יביים פרסומת פשוטה בנוסח ג. יפית, ולמה אנשים באמריקה טוענים שהפרסומת הזאת מפחידה אותם? כי יצרן הפופקורן אורוויל רדנבקר מת ב-1995, והוחיה באופן דיגיטלי. השחזור מרשים, אבל ההשלכות מטרידות.
מרשים למדי, אבל לא מדהים.
זאת אומרת, ברור שנגיע למצב בו לא ניתן להבחין בין שחקנים חיים לשחקנים דיגיטליים מתישהו – אבל אם יש משהו שהפרסומת הזו מוכיחה, זה שאנחנו עוד לא שם.
ברצינות.
היית חושד שזה לא שחקן (גרוע) אמיתי אם לא היית יודע את זה מראש?
אני יודע שאני לא חשדתי.
ברצינות (כה''ב).
אני חושב שכן. מרקם העור שלו קצת מוזר, והתנועות שלו – בעיקר באזור הראש – לא היו לגמרי טבעיות. גם היחס של האנשים האחרים אליו בסיום הפרסומת טיפ-טיפה לא טבעי.
מבחינתי, בין הסרט של Final Fantasy (בקטעים מסוימים) לבין הסרט הזה אין הבדל בקנה המידה שהייתי מצפה לו אחרי 6 שנים.
זה נכון
שהתנועות שלו מאוד מוזרות, והמבט של כולם אליו מחשידות מאוד – אבל בין זה ללנחש שמדובר בטכנולוגיה ממוחשבת? ככל הנראה לא.
יש מסלול די ארוך להגיע לטכנולוגיה ממוחשבת כה מרשימה, אבל הפרסומת הזאת מוכיחה שאנחנו כבר על הדרך.
ניסוי לא מבוקר.
עדות ההגנה: המחשב בבית שלי לא מסוגל להריץ את הקובץ הזה אלא בצורה מקוטעת (אני ראיתי אותו בעבודה, שם הוא רץ חלק), מה שלפי דעתי מצמצם את היכולת להבחין בדברים בפירוט.
עדות התביעה: שני אנשים מבוגרים וילד שהראיתי להם את הסרטון כרגע לא הבינו מה אני רוצה מהם כששאלתי אותם "מה יוצא דופן בפרסומת הזאת?", למרות שהקרנתי להם את זה שלוש פעם ברצף.
הוא נראה כאילו הוא קיים
מבחינה פיזית, אבל התנועות שלו לא מספיק אנושיות. אני לא יודע אם הייתי עולה על זה שהוא ממוחשב, אבל בטח הייתי משער שהוא סוג של בובה מאוד מתוחכמת או משהו.
חושד? לא.
אבל משהו בחוסר הטבעיות של תנועות השפתיים שלו היה מציק לי באופן חצי מודע.
ועדיין, השלכות בעייתיות ללא ספק. האם אדם יכול לתבוע זכות על דמותו?
אני רץ קדימה כמה שנים: הטכנולוגיה מבשילה לגמרי, נעשים כמה שימושים לא הוגנים ולא מורשים באנשים אמיתיים (למשל, שון קונרי הצעיר משתתף בסרט ששון קונרי המבוגר מעולם לא נתן לו את הסכמתו), מתחילה חקיקה בנושא.
החקיקה מובילה לניסוח סוג חדש של קניין – קניין עצמי. לאדם יש זכות על דמותו, הפיזית או הדיגיטלית, הקיימת או המשוחזרת בדפוס או בהקלטה או בכל פורמט אחר.
כעבור פחות משנה מוגשת התביעה הראשונה נגד אמן חיקויים עלום שם מלואיזיאנה.
כעבור שנתיים סאטירה ופארודיה יוצאות מחוץ לחוק, או לכל הפחות הופכות לסיכון כלכלי עצום.
כעבור עוד חצי שנה ביבי נתניהו מגיש תביעה רטרואקטיבית נגד דובר קוזשווילי על השימוש בדמותו ב"מתנה משמיים"; התביעה נדחית עקב חוק ההתיישנות.
מי רוצה להמשיך?
הדאגה שלך מובנת
אחרי הכל – אתה לא קיים באמת.
חושד? לא.
אבל הזכות הזו כבר קיימת. זה מה שמונע מחברות להשתמש בתמונות (מצוירות, מקוריות) של אנשים אמיתיים ללא הסכמת האנשים — גם אם האנשים לא היו מעורבים ביצירת התמונה.
סגור על זה?
באיזה חוק זה מעוגן?
אני נתקלתי רק בחברות שנמנעו מלכלול תמונות של שחקנים בסרטים מאחר ולא היה להם אישור *מבעל הזכויות על התמונה* להשתמש בה. לאדם המצולם בתמונה לא הייתה נגיעה לכך.
בעיקרון, בחוק הגנת הפרטיות תשמ''א-1981.
סעיף 2:
"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
…
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח".
אם כי בפועל זה יותר מסובך מזה. לפני כמה שנים הגיש שחקן הכדורסל אריאל מקדונלד תביעה, לאחר ש"מקדונלד'ס" השתמשו בשם שלו בפרסומת. בערעור קבע בית המשפט העליון שהזכות לפרטיות לא מגינה על אינטרסים כלכליים. כאשר התובע בעצמו משתמש בשמו לפרסום (הוא פרסם עבור "ברגר קינג") הוא לא יכול להסתמך על החוק הזה, שמגן על מי ש"חפץ להיעזב לנפשו".
בית המשפט שם מעלה זכות חדשה בישראל, "הזכות לפרסום", שהיא זכות קניינית המעניקה לאדם את השליטה על שימוש בשמו, בקולו ובדמותו. הזכות הזו מגיעה מהמשפט האמריקאי, ובית המשפט מעגן אותה בחוק עשיית עושר ולא במשפט. השורה התחתונה, לענייננו:
"העושה שימוש מסחרי בשמו, בדמותו או בקולו של אחר, מבלי לקבל לכך את הסכמתו, עושה עושר ולא במשפט. חייב הוא לשלם למי אשר בדמותו, בשמו או בקולו עשה שימוש, את דמי השימוש הראויים באותו הנכס. בית המשפט עשוי, כמובן, אם יימצא זאת לנכון, לפטור את הנתבע מחובת ההשבה "אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" כהוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. בבואו לבחון אם ההשבה צודקת בנסיבות המקרה, ייחס בית המשפט משקל מיוחד גם לזכותו המוגנת של הנתבע לחופש ביטוי, וכך ימנע מהטלת אחריות, במקרים בהם השימוש נעשה לצרכים של סאטירה או לצרכים חדשותיים, למשל".
(מקדונלד לא זכה לפיצוי בסופו של דבר, אבל זה כבר מסיבה צדדית יותר.)
עד כמה שידוע לי, זה פסק הדין המחייב כיום. אבל ייתכן שמאז היו התפתחויות.
אם אתה מעוניין בהרחבה: http://elyon1.court.gov.il/files/02/830/084/p07/02084830.p07.HTM
פסקה 30 והלאה.
החוק שאתה מצטט נוגע לתחום מאוד מסוים, והוא התחום הכלכלי
אני מניח שאפשר לנצל אותו גם כדי להכנס, נאמר, בתוכניות סאטירה (הרי הן נעשות בשביל רייטינג), ועדיין, כמות השימוש ב-"דמויות" אמיתיות במדיה נראית לי גדולה מאוד, ואני יותר ממשוכנע שברוב המקרים לא ביקשו רשות.
שאלה יותר מעניינת (כמו במקרה שלפנינו) היא איזו זכות יש לשימוש בדמויות של אנשים שנפטרו. לפני שנתיים היתה השערוריה עם הסדרה על רייגן, שייחסה לו ציטוט מכוער מאוד שלא היה ולא נברא (וזה היה משהו ברמת ההוצאת-דיבה פרופר), והסדרה אמנם לא שודרה ברשת שהזמינה אותה, אבל שידרו אותה בכבלים מבלי שהוגשה, למיטב ידיעתי, תביעה כלשהי.
מצד שני ישנו המקרה של איינשטיין, שכל שימוש בדמות שלו טעון אישור האוניברסיטה העברית, ותשלום נכבד למוסד הנ"ל.
החוק שאתה מצטט נוגע לתחום מאוד מסוים, והוא התחום הכלכלי
אני חושבת שיש הבדל בין שימוש בדברים אמיתיים שאנשים עשו – תמונה שלהם, ציטוט שהם אמרו (כמו במקרה של אריאל מקדונלד), ובין להמציא עליהם משהו חדש, ז"א להנדס תמונה או להמציא ציטוט שלא היה ולא נברא.
מה שעשו פה בפרסומת זה ממש לברוא יש מאין. להשתמש בדמות של מישהו לדבר שלא עשה. אני מניחה שהם קיבלו אישור מהמשפחה אחרת לא היו מעזים. אבל מתי יגיע הרגע בו לא יבקשו אישור?
יש פה באיזשהו מקום פתח להפקרות שלמה.
החוק שאתה מצטט נוגע לתחום מאוד מסוים, והוא התחום הכלכלי
היה גם המקרה של ההצגה הבדיונית על חנה סנש. אלע"ד, אבל פסיקת ביהמ"ש במקרה זה היתה שערורייתית, לדעתי.
אני מכיר את הפרשה, אבל לא ידוע לי - מה קבע בסוף בית המשפט?
אני מכיר את הפרשה, אבל לא ידוע לי - מה קבע בסוף בית המשפט?
התביעה נגד מפיקי (יוצרי?) ההצגה נדחתה; מותר להשמיץ אדם ולהציג דמות שקרית שלו במסגרת מה שמוגדר כבדיה.
חבר לזה את העובדה שאנשים לא תמיד זוכרים את מקורות המידע שלהם (למשל: בני 50-60 של ימינו מבלבלים לעיתים רבות בין מה שידוע להם על מחנות ריכוז לבין מה שקראו בספרי "סטלגים", כפי שמתברר ממחקר שנערך לאחרונה), והתוצאה לדעתי קטסטרופלית.
עוד דיון אינסופי
הצגת שקרים ביצירה בדיונית – האם זה נושא שבית משפט צריך להתערב בו?
עזוב, בוא נלך צעד קדימה – בפסיקה על "ג'נין ג'נין", המגדיר עצמו סרט דוקומנטרי, בג"ץ קבע שלא מתפקידו לקבוע מה אמת ומה שקר.
נשאלת השאלה האם אנו רוצים שיהיה גוף שיחליט בשבילנו מה היא האמת (המונח הסובייקטיבי ביותר שהומצא ע"י האדם, אחרי הכל), או שמא מוטב לנו להשקיע בחינוך לסקפטיות וביקורתיות כלפי ייצוגים תקשורתיים?*
אם זה היה אתר על קולנוע, הייתי גורר את הדיון אל מיכאל האנקה ומסביר כיצד הוא מקדם את ההשקפה הזו. אבל זה אופטופיק.
מה, לא?
__________________
* עפ"י השקפת עולמי, הפתרון לכל דבר הוא קודם כל חינוך לביקורתיות, ואח"כ חקיקה, אם בכלל.
עוד דיון אינסופי
אז ככה: בתור התחלה, איני מסכים לטענתך הבסיסית שהאמת היא סובייקטיבית. דבר מה קרה, או שלא קרה; חנה סנש אמרה משפטים מסוימים לשוביה בכלא, או שלא אמרה אותם. אולי אין לנו דרך אובייקטיבית *לדעת* מהי האמת, אבל מכאן ועד "האמת היא המונח הסובייקטיבי ביותר" יש מרחק אדיר. (אני יודע שאני בדעת מיעוט מבחינה זו, לכן איני מתכונן להתווכח לגביה).
שנית, אין לי שום בעיה עם שקרים ביצירה בדיונית. יש לי בעיה עם שקרים ביצירה בדיונית המבוססת על דמויות אמיתיות, וקוראת להן בשמן. אם לגיבורה בהצגה היו קוראים חווה נסש, לא היתה לי שום בעיה עם הצגתה כמפלצת. אבל אם לדמות בהצגה קוראים "חנה סנש", וההצגה מבוססת בבירור על סיפור חייה אבל מוסיפה כמה סילופים הפוגעים במוניטין שלה, זה כבר סיפור שונה לגמרי. שים לב לכך שאם היא עדיין היתה בחיים, היא יכולה היתה לתבוע אותם על דיבה (והיתה כנראה זוכה); אלא שע"פ חוקי מדינת ישראל, לא ניתן להוציא את דיבתו של אדם רעה אם הוא, במקרה, מת. הרעיון של מוניטין המתקיים לאחר חייו של אדם לא מוכר בחוק (כמעט. יש סייגים מסוימים, אבל הם לא תפסו במקרה זה, לדעת ביהמ"ש). לדעתי האישית זוהי שגיאה מרה.
כדי להבהיר, אין לי שום דבר נגד ניפוץ פרות קדושות; יש לי הרבה נגד הכפשה שקרית של פרות, קדושות או אחרת, בלי קשר למצב המטבוליזם שלהן.
לגבי "ג'נין ג'נין", לדעתי אם היו מוזכרים שם בשמם חיילים והיו מוצגות טענות על מעשים שעשו, למרות שלא עשו אותם, בהחלט היה מקום לתביעת דיבה נגד היוצר.
יש לג'נין ג'נין יומית (או יומיות)
אז אני אקצר – התביעה הייתה לפסול את הסרט, לא דובר בכלל על הוצאת דיבה. ובנושא זה – בג"ץ פסק, ובצדק לדעתי, שלא מתפקידו לעסוק בכך.
מי שכן הוזכרה בשמה בסרט, אגב, היא מדינת ישראל… :-)
בחזרה לחנה – אתה גורס שאסור לצד שלישי להמציא בדותות על חייו של אדם במסגרת יצירה בידיונית. בוא נבחן מצב הפוך: האם לארקדי גיידמק מותר להפיק סרט על חייו בו הוא יפאר את תרומתו הרבה לחקר האיידס, הקמת המדינה היהודית, הרצת בן גוריון לראשות הממשלה ויצירת הסרט "הנסיכה הקסומה"?
אני בעד שוק חופשי של דיעות ו"אמיתות". שארקדי יגיד מה שהוא רוצה על עצמו, ושכל יוצר יגיד מה שבא לו על חנה. אם מישהו מהם משקר – התקשורת והציבור צריכים להיות על המשמר כדי לחשוף את זה. רק חינוך יאפשר להם לברור את האמיתות ה"טובות" וה"נכונות" יותר מתוך סך כל המסרים בהם הם מופצצים מידי יום.
אני לא רוצה שמישהו ישלוט לי במידע. לא גיידמק, לא משפחת סנש, לא במאי תיאטרון, ובטח שלא בג"ץ.
חוץ מזה שבד''כ אי אפשר להכריע מה ה''אמת''.
גם אם נגיד שבמקרה של חנה סנש ברור מה האמת (ואני בכלל לא בטוחה בכך), האם הסרטים 'מינכן', 'גן עדן עכשיו', 'רשימת שינדלר', 'המלכה' (או כל סרט אחר שמתאר אירוע היסטורי כלשהו) נאמנים לאמת? ואם כן, לאמת של מי הם נאמנים?
רק הערה קטנה:
במקרה של חנה סנש קל מאוד, מאוד, להכריע מה היא האמת. לא צריך להזדקק לעדויותיהם של הגרמנים שהעידו שהיא לא נשברה ולא הסגירה אף אחד, אלא *אך ורק* לפרט הקטן שמצא אותו חוקר ישראלי ששכחתי את שמו בארכיון בריטי לפני כמה שנים:
שרישומי הפעלת המשדר שלה העידו שהמשדר לא הופעל *בכלל* מאז התאריך בו נתפסה, ולכן התיזה המרכזית של לרנר היא בבירור לא נכונה.
אוקיי.
מכיון שאני לא מכירה את פרטי הסיפור, עליי לסמוך עלייך בנקודה זו.
זה עדיין לא אומר כלום על הטיעון שהעליתי.
כמה הם מתיימרים להיות נאמנים לאמת?
נניח כרגע ש'המלכה' היה אומר שמלכת אנגליה היא גבר היספאני, וש'מינכן' היה טוען שהמוסד רצח את הספורטאים הישראליים, ו'רשימת שינדלר' היה מספר את תולדותיו של אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני שהעסיק בכפיה יהודים במקום לתת להם לנפוש במחנה הקייט אושוויץ (בריביירה הפולנית).
מישהו היה אומר שהסרטים האלה 'נאמנים לאמת'?
זה שיש מנעד לא מבטל את הגבולות.
(וחוצמזה שבאמת התכוונתי רק להגיב על הסוגריים של חנה סנש.)
כל ג'נין ביג'י יומו
אני בהחלט מסכים שלא היה מתפקידו של בג"ץ לפסול את אותו סרט. השאלה שלי, שוב, היא אחרת: סרט על אדם אמיתי, המוציא דיבתו רעה. הדוגמא של גיידמק היא גרועה, משום שברור שאינו עובר על החוק; החוק לא אוסר על שקרים, אבל הוא כן אוסר על סוג מסוים של שקרים: השמצות. (ומכאן אגב שהחוק כן מכיר בקיומה של "אמת", וראה בפרט הגנת "אמת דיברתי" כששאלת הדיבה עולה על הפרק).
לא אני גורס שאסור לצד שלישי להמציא בדותות על חייו של אדם: החוק גורס זאת. אם מישהו יפיק סרט על חייו של גיידמק, כיצירה בדיונית, ויציג בסרט את גיידמק כאנס קטינות ורוצח סדרתי, הטענה "מדובר ביצירה בדיונית" לא תגן על היוצר מפני תביעת דיבה. ההבדל היחיד במקרה של סנש היה מצבה המטבולי של קורבן ההשמצה.
דווקא נראה לי
שמצבה המטבולי היה פחות רלוונטי במקרה הזה מאשר מצבה הנוירולוגי, למשל…
סגור על זה?
.. משום שהאדם המצולם הסכים להצטלם, ולכן הזכויות שייכות לצלם. אבל מדוע, למשל, חנות המוכרת בשר טלה לא משתמשת בציור של אריק שרון לצרכי פרסומת? משום שהדבר אינו חוקי. לשמחתי איני עו"ד, ולכן איני יכול להפנות אותך לחוק המדויק, אבל חיפוש זריז הוביל לטקסט הבא:
"כפי שפסקו לא אחת בתי המשפט בישראל, דמותו של אדם היא נכס פרטי שלו. קניינו. יש לו הזכות לעשות בדמותו שימוש, הכולל גם שימוש מסחרי. … העושה שימוש מסחרי בשמו, בדמותו או בקולו של אחר – בלי לקבל לכך את הסכמתו – עושה עושר ולא במשפט. ה"משתמש" חייב לשלם למי אשר בדמותו, בשמו או בקולו עשה שימוש, את דמי השימוש הראויים באותו הנכס." (מתוך http://he.hh-law.co.il/articles/uzi_cohen.php )
יש מקרים חורגים מסוימים, למשל פרודיה על דמות (ע"ע החרצופים).
ההסכמה של האדם להצטלם לא תמיד הכרחית.
אם מישהו מסתובב במרחב ציבורי (רחוב, קניון, אירוע רב משתתפים), מותר לכל אחד לצלם אותו כאוות נפשו, ולהציג את התמונה בתערוכה/ מדור רכילות/ סלון ביתו, מבלי שהדבר ייחשב עבירה על החוק.
ההסכמה של האדם להצטלם לא תמיד הכרחית.
נכון. אבל (אאל"ט) במקרה כזה לא די בהסכמת הצלם כדי להשתמש בתמונה לפרסומת.
בסלון ביתו כן,
אבל צוותי טלוויזיה שמצלמים במרחב ציבורי משתדלים להחתים את העוברים והשבים על טופס ויתור, בו הם מתירים את הצגת דמותם.
אבל בואו נחזור לשאלה הבוערת ביותר בכל הדיון הזה: האם ביבי התיר את השימוש בדמותו בסרט של קוזאשווילי?
לגבי ביבי, אני לא יודעת,
אבל אני מניחה שלא שאלו אותו.
לגבי צילום במרחב ציבורי (אני מדברת על סטילס אבל אני מניחה שהחוק הוא אותו חוק לגבי טלויזיה), ידוע לי שלא נחוצה שום הסכמה, אם כי ייתכן שצוותי טלויזיה מעדיפים לקבל אותה בכל זאת, רק ליתר ביטחון.
זכור לי מקרה מלפני כמה (וכמה) שנים, בו תמונה של אישה עבת בשר, שצולמה ברחוב ללא הסכמתה, הוצגה בגלריה זו או אחרת ועוררה את זעמה. האישה טענה שמגחיכים את דמותה, ואילו הצלם טען שבמקום ציבורי מותר לו לצלם את מי שהוא רוצה, מאחר ולא מדובר בסלון ביתה. הקטע המצחיק בכל הסיפור היה שבעקבות הפרשה הגיעה התמונה המדוברת לעיתון יומי או שניים, ובכך זכתה לחשיפה גדולה פי כמה (וכמה) ממה שהיתה מקבלת אילו המצולמת לא היתה מוחה, והתמונה היתה נצפית רק על ידי מבקרי הגלריה.
תשובה מהירה משחשבתי...
כעקרון, את (ומוריך) צודקת.
מותר לצלם אנשים ברבים, אבל אסור לפרסם את הצילום במידה והוא משפיל או מבזה את המצולם (לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות) – הגדרה שנתונה לפרשנות, מן הסתם.
על התמונה ההיא של האשה הגדולה עם הכלב הקטן לא מצאתי התייחסות, אבל כן מצאתי מקרה אחר עם אלכס ליבק שצילם חרדי מתחת לשלט פרסומת חושפני של בחורה בו ביהמ"ש קבע שהדבר משפיל ומבזה ביחס לאוכלוסיה ממנה בא המצולם.
זה דוקא יכול להוות פתרון נהדר
לסרט עם שון קונרי המבוגר שדמותו הצעירה והדיגיטלית מגלמת אותו בצעירותו
רק אל תגלו את זה ללוקאס כי אז נקבל אינדיאנה ג'ונס דיגיטלי שמתנהג כמו ג'אר ג'אר
מעניין מה קובריק היה חושב על כל זה...
(אחרי ההשלכות שהציג ב'2001')
או שאולי, אפשר ליצור הולוגרמה של קובריק.
נצל''י
רק רציתי להגיד שלמרות שבהתחלה סלדתי מהאתר הזה מאוד, ולולא היתה לי דאז עבודה משעממת בה הייתי צריכה לחפש בנרות דברים לעשות עם עצמי ועם הזמן שלי – לא הייתי מתחילה בכלל להכיר אתכם, אני ממש לומדת פה המון.
אולי זה בעיקר ידע חסר תועלת מבחינתם של אנשים אחרים, אבל לדידי מדובר בידע נפלא ומבורך (למרות שכל פיסת מידע בעיני היא יקרה מפז. אני פשוט אדם תאב מידע).
אם זה סרטים שבדרך אחרת בטח לא הייתי שומעת על קיומם, אם זה הדס-אפ על כל מיני סרטים עתידיים, ואם אלו סתם פיסות מידע אקראיות שרק לעתים מצטלבות באמת עם עולם הסרטים עצמו.
בקיצור – תודה.
תודה שאתם עובדים קשה, מלקטים יומיות, קישורים ואתרים.
זה באמת מגניב מצדכם.
וואו. המחמאה הכי מעליבה שנתקלתי בה
מאז שמישהו בכיתה ד' שאל אותי בבהלה: "קרה משהו? את נראית טוב היום!"
לפי מה שג'יימס קמרון אמר
כל הסרט החדש שלו(AVATAR) יהיה מעורב בהמון המון אפקטים שזה כולל גם דמויות דיגיטליות..אומנם אני לא יודע אם אנושיות או לא , אבל הוא טוען שהם כבר הגיעו לרמה של פוטו-ריאליזם.. נקווה… זה עוד הולך להיות סרט תלת מימדי.
מישהו יודע ממה אורוויל מת?
אני זוכר שקראתי ידיעה מסויימת על יצרן חטיפים שנפטר בנסיבות לא טבעיות (משהו בקשר לרצח מתוכנן לקבלת ירושה או משהו כזה) ועניין אותי לדעת אם מדובר בו.
ואילו השלכות מטרידות יש פה בדיוק? אני בטוח שהדבר נעשה מתוך הסכמת המשפחה או הקרובים ליצרן הפופקורן, אחרי הכל מדובר בפרסומת לטקס MTV בבימוי פינצ'ר.
וזיופים אף פעם לא היו חסרים.
זה שזה נעשה עכשיו בהסכמת כולם זו לא השלכה.
השלכה זה, סתם לצורך הדוגמה, הרעיון שניתן לפרסם סרט שבו דמות ציבורית מסוימת עוסקת בפעילות לא חוקית כלשהי, ואי אפשר יהיה לדעת האם זה סרט אמיתי או יצירה דיגיטלית; ובעקבות זה, ששום ראיה מצולמת לא תהיה תקפה יותר, כי תמיד אפשר לטעון שהן מזויפות.
זה שזה נעשה עכשיו בהסכמת כולם זו לא השלכה.
אני לא חושב שכבר עכשיו קטעים מצולמים יכולים להתקבל בתור ראיה משפטית, וגם אם כן בטוח יש איזשהי דרך לגלות אם מדובר בזיוף או לא. יתרה מכך, אנימציה ממוחשבת קיימת כבר מספר שנים ולא שמעתי מעולם על נסיון של זיוף באמצעותה (למרות שאני בטוח שהיו נסיונות אבל מעטים ואף אחד לא עלה לכותרות).
אולי זה בגלל
שעד עכשיו אי אפשר היה לעשות את זה באופן אמין?
אתה באמת רואה מצב שבית משפט ישתמש בהוכחה מצולמת מזוייפת?
זה נשמע לי יותר מדי קונספרטיבי נוסח תיקים באפילה סלאש נמלטים. לא למדתי משפטים אבל נראה לי שברגע שאי אפשר להוכיח את אמינות את הראייה היא לא מתקבלת. יכול להיות גם מצב הפוך שבו מישהו ינסה להוכיח את חפותו באמצעות אליבי מצולם שיוכיח שהוא היה במקום אחר בזמן הזה. כנ"ל למקרה הזה. זאת בהנחה שהגענו כבר לשלב בו אי אפשר להבחין אפילו בבדיקת מעבדה בין דמות ממוחשבת לדמות אמיתית. אגב, זיוף חתימות או קול הוא הרבה יותר פשוט ובכל זאת אתה לא שומע על זה כמכת מדינה.