עד שהמשפחה תפריד בינינו

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 20 בינואר 2006Posted in: ביקורות

במקור: The Family Stone
תסריט ובימוי: תומאס בזוקה
שחקנים: שרה ג'סיקה פארקר, דיאן קיטון, רייצ'ל מקאדאמס, לוק ווילסון, דרמונט מלרוני, קלייר דיינס

אני לא אוהבת סרטים כמו 'עד שהמשפחה תפריד בינינו'. הם מציקים לי. הם מנסים ללכת על כל הקופה, הכי בגדול, ורק לעיתים נדירות מצליחים בכך. הסרט הזה הוא מאלה שמסתובבים ברחוב עם מגאפון ומשאית של מצעד האהבה, וצועקים "תראו אותי, אני מרגש", עד שבא להחטיף לו כאפה, רק שירגיע קצת.

אוורט סטון (דרמוט מלרוני, 'החתונה של החבר שלי') חוזר לביתו לקראת הסעודה המשפחתית של ערב חג המולד, ומביא עימו את חברתו, מרדית' (שרה ג'סיקה פרקר). המשפחה כולה מנחשת שאוורט עומד לבקש מאם המשפחה, סיביל (דיאן קיטון), את הטבעת המשפחתית שעוברת בירושה – מה שמכונה ה-Family stone – כדי שיוכל להציע נישואין למרדית'. עוד לפני שהזוג מגיע, כבר נרתמת אחותו הקטנה של אוורט, איימי (רייצ'ל מק'אדאמס) לספר לכולם כמה נוראית מרדית', עם הכחכוחים המעצבנים שלה ועם הפלצנות וההתנשאות הבלתי נסבלות שהיא דוחפת לכל מקום.

מרדית' היתה הפיהוק הראשון שלי בסרט הזה. היא מפילה על המשפחה הספורט-אלגנטית את עשרות החליפות המחויטות שלה, המגיעות עם נעלי עקב תואמות, ומתעקשת לדבר ללא הרף ולתאר לפרטי פרטים כיצד פגשה את אוורט ומנעה ממנו להגשים חלום. בשאר הזמן היא מתוחה ועצורה, ולא מסוגלת להבין את הצ'פחות הידידותיות שחולקים ביניהם בני משפחת סטון. בקיצור, היא לא חלק מהמשפחה הרבגונית הזו, בעלת הפתיחות להומואים, חירשים וכו', ולכן מעוררת בהם (ובנו?) תיעוב.

בדרך כלל בסרטים מסוג זה, אם אחת הדמויות הראשיות שלילית כל כך, ברור שעד סוף הסרט יקרה משהו שישנה את היחס אליה ויגלה לנו את הטוב שבה. אבל במקרה הזה, נדמה שהסיבה היחידה שבגללה מרדית' היא כל כך מעצבנת היא כדי שלא תהיה לנו ברירה אלא לאהוב את בני משפחת סטון המגניבים, כפרות עליהם. מה עוד שבמהרה הסרט מכניס לתמונה גם את ג'ולי (קלייר דיינס), אחותה של מרדית', תוך שהוא מבהיר עד כמה קל לחבב אותה ממבט ראשון, ועד כמה היא מקסימה, נחמדה, חייכנית, נהדרת, נפלאה וחיובית, וסטונית-בדם. מרדית' נשארת תקועה במשבצת הדמות הדוחה והמעצבנת.

הפיהוקים הנוספים שלי הגיעו עם המניפולציות הרגשיות הבאות – ברגעים מסוימים הרגשתי כאילו מישהו עומד לידי ולוחש לי באוזן: "שימי לב, פה יש מוסיקה קודרת אז את צריכה לדאוג", "פה צריך להתרגש", ו-"פה יתגלה סוד סודי ביותר, אפל ונורא על האמא, אז תהיי עצובה". אני לא אוהבת כשקובעים בשבילי מה לחשוב ומה להרגיש בכל רגע נתון, כך שההבטחות האלה לדרמה דרמטית במיוחד זכו לזלזול מצידי: "כן, כן. בסרט הזה כבר היינו. נראה מה יש לכם לחדש". נחשו מה – הוא לא חידש. כולה דרמה בשקל.

אבל גם לקטני אמונה כמוני יש פתרון – מדי פעם הסרט ניסה להמתיק את הרגעים הקשים עם הומור. לוק ווילסון, למשל, הוא האח הסטלן של המשפחה. לא ברור למה הוא אמור להיות כזה או מה זה נותן לסרט, אבל העיקר שיש מישהו שיוכל לבהות במצלמה במבט מטופש, ולהגיד משפטים סתומים שנשמעים מצחיקים, או עמוקים, תלוי בסיטואציה. הסצינות הקומיות כוללות גם כמה בדיחות, שעיקרן כמה שמרדית' נוראית וכמה מגיע לה לסבול: כשהמשפחה יושבת לבלות זמן איכות ועל מרדית' מוטלת המשימה לתאר שמו של סרט בפנטומימה, צוחקים עליה האחרים שזה הזמן היחיד בו היא סופסוף סותמת את הפה. לכן, גם כשלוק ווילסון מנסה להיות נחמד אליה, ומביא לה שתיה חמה, ברור למרדית' שזה נעשה לשם ההתעללות ("אל תשכחי להחזיר את הספל הזה בזמן. הוא הספל הכי אהוב על אמא שלי, ואת לא רוצה לדעת מה היא תעשה לך אם יקרה לו משהו").

בעצם, לא ברור לי למה אני מתלוננת. הייתי צריכה לנחש שזה יקרה. הרי כבר בשלב של שם הסרט מגיעה ההתחכמות שמכניסה אותנו לעניינים. שימו לב: לסרט קוראים 'The Family Stone', ונחשו מה, זה מתייחס לא רק לטבעת האירוסים המשפחתית, אלא גם – הנה זה בא – לבני המשפחה עצמם: משפחת סטון. חה, חה, התסריטאים וודאי הפכו אבן על אבן עד שהגיעו למשחק המילים הכה משעשע הזה! חכו, זה לא נגמר: לא שכחנו את האח המסטול. קולטים את זה? הוא Stoned! אין ספק, משחקי מילים גדולים כאלה הם סלע קיומנו. כשאמות, לבטח ארצה התחכמות מסוג זה על המצבה שלי.

'עד שהמשפחה תפריד בינינו' ניסה, כך נראה לי, לעשות כמה שיותר דברים. כאילו מתוך מחשבה שאם הוא איבד אותי בשלב הדרמה או הבדיחות, הוא יוכל להחזיר את נקודות הזכות באמצעות האווירה הליברלית שהוא משדר. אבל אני, מתברר, לקוחה קשוחה מדי עבור הסרט הזה. כל הסיסמאות היפות שלו על כמה שהומואים הם אנשים כמוני וכמוך, חרשים הם אנשים כמוני וכמוך ושחורים הם אנשים כמוני וכמוך, התנפצו לנוכח המסר הכללי המרגיז: כל מי שאינו משפחת סטון הוא לא כמוני וכמוך ואי לכך עליו לחזור למוטב או להסתכן בנידוי. לו הייתי במקום מרדית', הייתי אומרת: על הזין שלי. אני גאה לא להשתייך למשפחת סטון ולא אכפת לי מה הם חושבים עלי. מבחינתי, ככל שיקדימו להיעלם מהמסך, כן ייטב. רק אם אפשר, שייקחו איתם את הסרט התפל שלהם.

תגיות: