עד כלות הנשמה

מאת
נונין
– פורסם ב 12 בנובמבר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Prendimi l'anima
במאי: רוברטו פאנזה
תסריט: ג'יאני ארדואיני ועוד
כמה כאלה
שחקנים: איאן גלן, אמיליה
פורס, קרייג פרגוסון, קרוליין
דיוסיי, ג'יין אלכסנדר

לסבינה שפילריין היה סיפור חיים מעניין. כל כך מעניין, עד שהחליטו לעשות עליו סרט: הכל מתחיל כשסבינה בת 17, והוריה הרוסיים מחליטים להביא אותה לציריך, לאחר שכל הרופאים נואשו מהמחלה הקשה בה לקתה – מקרה חמור של היסטריה. בשנת 1904, בה מתרחש הסיפור, היסטריה פירושה השתוללות צרחנית בכל הזדמנות, רצון עז להתאבד, ופטפוטים על החיים במאדים. הטיפול המקובל הוא קשירה למיטה, מכות חשמל ומקלחות קרות. אבל סבינה זכתה לטיפול מהפכני, כזה שמשתמש בדיבור בלבד (!) אצל הדוקטור הצעיר קרל יונג. יונג הפעיל על סבינה את הטיפול עליו שמע מרופא אחר, ד"ר פרויד הוינאי, ובאותה הזדמנות פיתח את התיאוריה של אותו פרויד על התת-מודע, על היסטריה ועל משמעותם של חלומות. במקביל התאהב יונג (נשוי פלוס ילד בדרך) בפציינטית הרוסיה הצעירה וניהל איתה מערכת יחסים מסובכת.

עד כאן ההיסטוריה של ההיסטריה, וכבר ממבט ראשון ברור שיש כאן סיפור נהדר, כזה שטירוף, פסיכולוגיה, יצרים ומשחקי כוח תופסים בו מקום מרכזי. אבל כפי שצ'רלי קאופמן היה יכול להסביר לתסריטאי ג'יאני ארדיני, כדי שההיסטוריה תעבוד בקולנוע צריך למצוא את הסיפור האמיתי, הנושא המרכזי המניע את העלילה.
מה הבעיה, תשאלו: הרי ברור שהסיפור הוא יחסיהם המורכבים של שפילריין ויונג. ואכן, לאחר חצי דקה של סיפור מסגרת לא ברור ועוד דקה של קריינות מתוך יומניה של סבינה, אנו מגיעים אל מרפאתו של יונג, ומשם מתגולל הסיפור המעניין על הטיפול הפסיכולוגי שעוברת סבינה ומערכת היחסים המתפתחת מתוכו. כבר כאן אפשר להרגיש שמשהו לא בסדר: תיאור הטיפול שופע קלישאות דרמטיות, סובל ממשחק אנמי של איאן גלן (יונג) ונקטע מדי פעם בשרירותיות על ידי סיפורם של חוקרת צרפתיה בעלת מבטא מזעזע והיסטוריון סקוטי (קרייג פרגוסון, הבוס של דרו קארי), החוקרים את יומניה של סבינה. אפשר היה לחשוב שהסרט מתכוון לספר גם את סיפורם של החוקרת וההיסטוריון, לו רק היה להם סיפור – בשלב הזה הם מעדיפים בעיקר להסתובב ברוסיה ולשוחח על סבינה.

למזלנו, הקשר האסור הנרקם בין יונג לסבינה מצליח להביא למסך כמה סצינות משביעות רצון, בעיקר בזכות היופי, הכישרון והחן הטבעי של אמיליה פוקס ('הפסנתרן') בתפקיד סבינה. אפשר אפילו למחות דמעה כשהטיפול מצליח ומתוך הנערה השבורה שהגיעה למרפאתו של יונג צומחת אישה מרשימה ומרתקת. רק שכל זה קורה על פני שליש סרט בקושי, כאילו ליוצרי הסרט לא היה נאה להיכנס לפרטי ההיסטריה של סבינה. ברפרוף מזכירים לנו את מותה של אחותה אירנה מדלקת ריאות ואת יחסיה המעורערים עם אביה, אבל לספר מה קרה שם באמת – זה כנראה מיותר. עדיף, למשל, לתקוע עוד סצינה של החוקרים המשעממים, כשהם מספרים זה לזה על קשר המכתבים בין יונג וסבינה לבין ד"ר פרויד, במקום להראות את אבי הפסיכואנליזה בעצמו.

התקציב שנחסך הלך כנראה למחלקת הארט, שסחטה מזוגתי סנטיפי קריאות התפעלות ("וואו, איזה שטיח", "תראה איזו רצפה יפה", "למה לעזאזל קר כאן כל כך?"). מישהו מקצועי עבד גם על המוזיקה, שתופסת את האוזן ומתאימה היטב לתקופה (פרט לנטייה המוזרה לחזור יותר מדי פעמים על "טומבללייקה").

עד לאמצעו, אם כך, הסרט בינוני בתכלית, וחי איכשהו על החן של סבינה, העיצוב, ופס-הקול. אבל בחלקו השני הוא זונח לנצח את מחוזות הבינוניות, והופך לסרט גרוע באופן בלתי הפיך: הקשר בין סבינה ויונג נעלם, פרט לאזכורים מקריים פה ושם; היא עוברת למוסקבה, מצטרפת למהפכה הקומוניסטית (בלי שהיה שום רמז לכך קודם לכן), פותחת גן ילדים ומתחתנת עם רופא, כפרה עליה. לעומתה, שני החוקרים חסרי האופי שכה ייחלתי להיעלמותם הולכים ותופסים יותר ויותר זמן מסך, עליו הם מגוללים את סיפור האהבה שלהם, שהוא המשעמם והמגוחך ביותר שראיתי אי פעם, וממשיכים לספר זה לזו את עלילת חייה של סבינה בחלקים בהם להפקה נגמר התקציב לצלם.

הבמאי יכול לטעון שהסרט מבוסס אמנם על סיפור חיים אמיתי, אבל עם כל הכבוד, זו לא ביוגרפיה אקדמית, ולא חייבים להקדיש לכל קטע מחייה של גב' שפילריין זמן שווה. מה שחשוב הוא הסיפור, ואם אין סיפור – אין סרט. ובסרט הזה, לא רק שאין כל קשר בין הסיפור שבחלק הראשון לבין שלל הסיפורים בחלק השני, אלא שהחלקים המאוחרים גם מלאים בטעויות היסטוריות, דמויות סטריאוטיפיות, ומניפולציות רגשיות בשקל וחצי, שמוחקות את זכר הסצינות הסבירות מהחצי הראשון. לסרט נדחסים בערך כל אירועי חייה של שפילריין, עד למותה הטראגי והמוקצן, בלי שום סיפור שיארגן אותם איכשהו וייתן להם ערך מוסף. זה אולי נשמע קיצוני, אבל אני חוזר ומזהיר: חלקו השני של הסרט אינו ראוי אפילו לשידור בהולמארק.

כדאי לדעת שבפסטיבל חיפה, בו הוצג 'עד כלות הנשמה' לראשונה בארץ, הוקרן גם 'שמי היה סבינה שפילריין', סרט תיעודי של אליזבת מרטון, שעוסק אף הוא בחייה של הגברת הרבגונית. למען שמה הטוב של סבינה, אני מקווה שהסרט התיעודי עשה עבודה טובה יותר – סקס, טירוף ופסיכואנליזה הם אמנם חומרים מצוינים לקולנוע, אבל צריך גם לדעת איך לחבר אותם, ולספר את הסיפור. במשימה הזו נכשל 'עד כלות הנשמה' באופן מחפיר, והדגים בפעם המיליון את אמרתו של הד"ר ארנסט נונינגר, "גם מחומרים מצוינים אפשר לעשות חרא סרט".

תגיות: