סתום ת'פה

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 12 ביולי 2004Posted in: ביקורות

במקור: Tais-toi
תסריט ובימוי: פרנסיס ובר
שחקנים ז'אן רנו, ז'ראר דפרדייה, אנדרה דוסולייה, ז'אן פייר מאלו, ר'יצארד ברי, ז'אן מישל נויריי, לאונור ורלה

אם יש משהו שיכול להוציא אדם מדעתו זה אותם אנשים שלא מפסיקים לדבר (בדרך כלל על שניים-שלושה נושאים לכל היותר), בטוחים שהם תמיד צודקים, ושאינם קולטים בשום אופן שהם מעצבנים. כל ניסיון להשתיק אדם כזה, יסתיים בחיוך מתוק הפוטר בסלחנות את הניסיון, ובמונולוג חדש שלו. לרוע המזל, מדובר בתופעה רחבה למדי.

'סתום ת'פה' הזכיר לי ילד מסוים כזה שהכרתי. ולמרות שפגשתי במהלך חיי קשקשנים נוספים, איכשהו, נשארתי עם ההרגשה שאותו ילד התגלגל לצרפת ושם שימש השראה לקוונטין, דמותו של ז'ראר דפרדייה בסרט.

קוונטין הוא עבריין תמים וחייכן, שמתמחה בגניבת מכוניות, ושההיגיון שלו עובד – איך להגיד את זה בעדינות – קצת אחרת מאנשים רגילים. לקוונטין יש מנטליות, חוש הומור, תחומי עניין והופעה חיצונית של ילד מגודל עם הפרעת קשב ברמה שזועקת לטיפול תרופתי. האינפנטיליות חסרת הפשרות שלו גורמת לו להיתפס ולהישלח שוב ושוב לכלא. שם הוא מועבר מתא לתא ללא הפסקה, מכיוון שאף אסיר לא מסוגל לסבול את הפטפוטים הבלתי פוסקים והאידיוטיים שלו. זה נמשך עד שלכלא מגיע רובי (ז'אן רנו), ההפך המוחלט מקוונטין – פושע נועז, מסוכן ומרשים, עם המרכיבים הצפויים של הבעה מיוסרת ותלבושת שחורה. רובי בדיוק רב בגלל בחורה עם הבוס שלו, גנגסטר נאלח ומכוער בצורה מענגת, ושדד ממנו 20 מיליון יורו, אותם הסתיר לפני שנתפס. הוא לא אומר אף מילה, לא מגיב לכלום, ומפקד הכלא מחליט לשבור את שתיקתו בכך שיכניס לתא שלו את קוונטין. קוונטין מוצא סוף סוף מישהו שלא מתנפל עליו אחרי חמש דקות משותפות, ומשתכנע מיד שרובי הוא החבר הכי טוב שהיה לו אי פעם. זו התחלה מצחיקה באופן ממוצע, ומנקודה זו הסרט גולש בבטחה למסלול המוכר של הפכים מוחלטים שתקועים ביחד ומשגעים אחד את השני. ההתפתחות של הדמויות ברורה מראש, אותן בדיחות חוזרות על עצמן שוב ושוב בואריאציות שונות, והסוף נראה צפוי. ולהפתעתי, הסרט היה באמת מצחיק.

הסיבה העיקרית שהוא מצחיק היא המשחק של שני השחקנים, ובעיקר של ז'ראר דפרדייה. בהסתמך על סרטים צרפתיים שמגיעים לארץ, רנו או דפרדייה מככבים בכל סרט צרפתי שני, אבל איכשהו, עד עתה לא יצא להם לשתף פעולה באותו סרט. כבר משלב מוקדם הסרט נראה קצת כמו אוסף מערכוני "רובי וקוונטין", וזה דבר חיובי ביותר: האפיון של הדמויות היה מספיק טוב כדי לגרום לי להגיד "כמה זה מתאים לו" כל פעם שאחד מהם עשה משהו, כאילו אני צופה בסיטקום שבו אני מכיר את הדמויות כבר חצי שנה. כאמור, עיקר הקרדיט מגיע לקוונטין.

'סתום ת'פה' הוא מקרה ברור של תסמונת 'שודדי הקאריביים': דמות אחת מצחיקה שעושה את הסרט. אבל ל'סתום' יש שני יתרונות משמעותיים על 'שודדי' – הוא נמשך בערך חצי מהזמן, ומרגיש כאילו הוא נמשך רבע; והסייד קיק הרציני של הדמות הראשית הוא ז'אן רנו הדכאוני, ולא אורלנדו בלום המחוטב (בעץ).

קוונטין ורובי מתרוצצים ברחובות פאריס (לא, לא הנסיך הבכיין והמחוטב מ'טרויה'), הפושעים רודפים אחריהם, המשטרה רודפת אחריהם, עוברי אורח מציקים להם, והם בורחים או הולכים מכות כל הזמן. אבל מה שקוונטין באמת עסוק בו זה לשכנע את עצמו שרובי הוא חבר שלו, שרק רוצה לפתוח איתו ביסטרו; ומה שרובי באמת עסוק בו זה לנסות להיפטר מקוונטין. אבל מקוונטין, כמו משמעון פרס, אי אפשר להיפטר באמת לעולם, ובכל פעם שרובי מנסה, הוא איכשהו סופג מהלומה נוספת, לפעמים מטפורית ובדרך כלל אמיתית. רובי הכעוס משלים רגעית עם מצבו, ואז שוב חוזר לכעוס, וקוונטין האוטיסט מפרש את ההתנהגות שלו כגילויי חיבה. בהתחלה חשבתי שחוש ההומור הביזארי שלי אחראי בלעדית לכך שזה מצחיק אותי, אבל אז שמתי לב שכל הקהל צוחק.

כל זה לא אומר שאין לסרט מגרעות: למשל, הקטעים בהם ז'אן רנו מתייסר על רקע רומנטי הם חלשים למדי, ולרוע המזל גם אחראים במידה משמעותית לחוסר ההיגיון הכללי של העלילה. התאכזבתי גם מהסוף, שלדעתי לא היה מספיק מקורי ופרוע.

מי שבאופן כללי לא סובל סרטים צרפתיים בגלל ההתנהגות – הדיבור, הגינונים, שפת הגוף ההיסטרית וכולי – עלול להתרגז מהם גם כאן, במקום לצחוק יותר. אבל עדיין, 'סתום ת'פה' הוא יותר משווה צפייה. בניגוד לאידיוטים הפטפטנים בעולם האמיתי, קוונטין הוא בעיה של מישהו אחר, ובבעיה של מישהו אחר תמיד קל לראות את הצד המשעשע. בייחוד כשהצד המשעשע הוא שוטרים צרפתים שחוטפים מכות.

תגיות: