תסריט ובימוי: דרור שאול
שחקנים: תיקי דיין, שרון
אלימלך, איציק כהן, ליאור
אשכנזי, רותם אבוהב, תם גל,
עמי סמולרצ'יק, ניסים זוהר
נתחיל בהתחלה. או שמא זה
הסוף? לא חשוב. אמצע תל אביב,
עשר בלילה, הקרנת בכורה לסרט ישראלי חדש. סרט של במאי שסרטו הקודם 'מבצע סבתא' היה להיט הקאלט הגדול ביותר של העשור האחרון. בקולנוע ישבו פחות מעשרים איש. למה? זו שאלה לדיון אחר. השאלה אותה באנו לפתור היום היא האם הם נהנו ממה שראו על המסך. שאלה טובה.
'סימה וקנין' נפתח כמו סרט בורקס קלאסי: צחוקים עדתיים, הומור סלפסטיק, המון צעקות, קללות – כל מה שצריך. סימה (תיקי דיין) היא אישה מרוקאית מבוגרת הגרה עם בתה המצועצעת (שרון אלימלך), חתנה רודף הבצע (איציק כהן) ובנם המתוק, ברחוב הברכה 7 בגבעת משה. היא רוצה להרחיב את הדירה, אבל וסרמן השכן (ליאור אשכנזי) לא נותן לה כי הוא אשכנזי מניאק (וזה המקרה הראשון בתולדות הקולנוע של ניים-קאסטינג). סימה מאחלת לו שיישרף לו הבית, שיפוטר מהעבודה, שייפצע, מה שלא תרצו. ומה אתם יודעים? כל הרע הזה מתגשם. סימה מוכרזת כמכשפה, ובעלה של הבת מנצל את זה מייד לעשות קצת כסף קל: כל השכונה באה לבקש ברכה, והמזומנים מעבירים ידיים. אבל מה סימה רוצה מהחיים בסך הכל? לדבר ברדיו ולמצוא אהבה – תחליף לבעלה שנפטר – ושיעזבו אותה בשקט.
ככל שהסרט מתקדם, הולך ופוחת מינון הצחוקיה והשיגועים, ואת מקומם תופסים עוד ועוד גועל, שחיתות וגזענות. החיים, מתברר, הם לא קומדיית מצבים נחותה, הם סתם נאחס אחד גדול.
שפיץ, הדודו טופז המקומי תאב הרייטינג (בגילומו של הבמאי דרור שאול), מסדר לסימה תוכנית ברדיו. היא מגשימה את משאלתה הראשונה, אבל זה לא מספיק לה. בינתיים, השכן וסרמן, שסימה סידרה לו ולאשתו (רותם אבוהב) חיים מהגיהינום, מוצא את מפלטו בדת, וחוזר בתשובה. הוא הופך מפולני נאה לש"סניק גאה, ומצטרף במראהו הכללי לשאר תושבי העיירה. ממרומי גבעה נראה שיח צבר גדול, ומאחוריו, העיירה כולה בזמן שקיעה. אלה אנחנו.
גם אנשים לא כל כך נחמדים קולטים את הפוטנציאל העצום של מכשפה מקומית, ואחד המועמדים לראשות העירייה מבטיח לסימה שאם היא תעזור לו לגייס קולות, הוא יבנה בית גדול לה ולמשפחתה. מצד שני, סימה מתאהבת באביו של וסרמן, שהוא במקרה המועמד השני לראשות העירייה, וגם חטף בזכות הקללות שלה התקף לב. סימה צריכה לבחור: האם ללכת בדרך האהבה, או להיסחף עם העדר שהיא חלק בלתי נפרד ממנו? אל דאגה, הכל ייפתר. הכל כתוב. בסוף הסרט, מסתבר שמה שראינו עד עכשיו זה כלום. השד הכי מפחיד בבקבוק הוא זה שנראה התמים ביותר, והוא יראה את עצמו בגראנד פינאלה זוועתי.
הביקורת החברתית ברורה: עם ישראל מורכב משילוב קטלני של גסות, קולניות והמון עדות שלא ממש מסתדרות אחת עם השנייה. מזרחיים, אשכנזים, רוסים, אתיופים, עובדים זרים – אף אחד לא יוצא זכאי בבית המשפט. תייר שיראה את הסרט לא יאמין שמקום כמו גבעת משה באמת קיים. אבל לפי שאול הוא קיים, והוא מסריח לנו את הנחיריים מטווח אפס. העניין הוא שהבמאי משתמש בעיקר בדמויות מזרחיות כדי לתאר אופי שלילי, ופה כבר אפשר לתהות למה. אפילו סימה, הגיבורה שאיתה אמור הצופה להזדהות, היא בחורה גסה, שלא מהססת לפתוח פה גדול על כל מי שעומד בדרכה. מנגד, וסרמן, נציג האשכנזים, הוא בנאדם לא סימפטי במיוחד, אבל במהלך הסרט הוא מקבל את כל העונשים הכתובים בתורה, והעונש הגדול מכולם – להפוך לאחד "מהם". רק דמות אחת מייצגת את החיובי. זהו ליאון, אביו של וסרמן. בעזרתו אנחנו מגלים שאפשר לברוח רחוק מכל הזוועה הזאת, ולהגיע אפילו עד פלמה דה מיורקה. באשר לחלק הקומי, היחיד שמצליח באמת להעלות חיוך הוא עמי סמולרצ'יק בתפקיד שוטר סמי-רוחני ניאו-פסיכופאת, שהולך לכל מקום עם האופניים שלו.
אז זה סרט טוב או מה?
לא. זה סרט רע.
המשחק איום ונורא, ההפקה מגוחכת, האירועים קשורים אחד לשני בחוט תפירה. לא ממש ברור אם זו קומדיית מצבים קלילה או סאטירה חברתית נשכנית. אם זאת בדיחה, היא לא מצחיקה. אם זאת סאטירה, למה אנשים חוטפים מכות ונעטפים בגבס כל שתי דקות? זה סרט ממש גרוע. באמת. יש רגעים שבהם אתה נסחף עם זרם הקללות מהסרט, ואומר לעצמך, 'מה זה החרא הזה'? מדובר בקפיצה איומה אחורה. חזרה לשנות השבעים החשוכות – לשנים שבהן מנחם גולן שלט ביד רמה והפציץ את המסכים במוצרים נחותים בחצי מחיר. 'צ'רלי וחצי' זה 'האזרח קיין' לעומת 'סימה'. אין שום קטגוריה קולנועית שאפשר לחשוב עליה, שבה מקבל הסרט ציון עובר. אישית, סבלתי במשך שעה וחצי.
יש רק סיכוי אחד לגאולה. נניח שדרור שאול הוא לא במאי בינוני, והוא עשה את הכל בכוונה: הצ'יזיות, הקללות, המוזיקה המחורבנת, הדמויות החד-מימדיות, כל הזבל שנזרק בפרצופינו. נניח שדרור שאול עשה את כל זה בשביל להגיד משהו לא רק על גיבורי הסרט, אלא גם, ובעיקר, על צופיו – אותם יפי נפש שיושבים בערים הגדולות ונחרדים מן המראות, ובעצם לא יותר טובים מאף אחד מתושבי גבעת משה. הם הגזענים, צרי האופקים, הבהמיים, המכוערים האמיתיים. הם יישבו אחר כך בסלון המעוצב שלהם וידונו בתאורה רחבת זווית, פוסט מודרניזם ועריכה אינטלקטואלית. צאו מהסלון ותתחילו לחיות, שינקינאים סנובים! אבל אני, יפה נפש שכמוני, לא ראיתי שום סימן לאפשרות כזאת בסרט, והסיבה היחידה שאני מעלה אותה, היא שזה מבאס לקטול במאי ישראלי צעיר בלי להשאיר לו איזשהו פתח לתקווה.
אבל זה רק אני. מה חשבו תשעה עשר האנשים האחרים שהטריחו את עצמם לליל הבכורה של סרט ישראלי חדש? שאלה טובה.
אני יודע מה חשבו
אותם תשעה עשר אנשים.
קרוב לודאי שהמחשבה שעברה להם בראש דומה מאוד למחשבה שלי כרגע.
"אין, אין תקווה לקולנוע הישראלי."
פרט אחד שכחת.
האם אתה מדבר לאחר צפיה בסרט, או שאתה נהנה להשמיץ באופן חסר ביסוס?
וגם אם ראית, איך אתה יכול להשליך "חוסר תקווה" על כל התעשיה, מתוך צפיה בסרט יחיד, רע ככל שיהיה?
אני אישית
נורא חיכיתי לסרט הזה.
סוף סוף מצאתי איזהשהו סרט ישראלי קומי שלא מתיימר לנטוע בנו ייסורים כלשהם (לפחות ככה זה נראה בטריילר המזעזע)
ראיתי כביכול-קומדיות כמו "בית"ר פרובאנס", שפשוט לא יכלו להשאיר אותך לצחוק גם אם רצית, ואפילו עם
הרגשתי על הפנים.
אז מצטער שהייתה לי איזהשהי תקווה מסימה…
אולי פעם הבאה…
סליחה?
כביכול-קומדיות כמו בית"ר פרובאנס?
בית"ר פורבאנס לא מתיימר להיות קומדיה. הוא קודם כל סרט דרמה, וסרט דרמה טוב. באמת נמאס מהאנטיות הזאת.
קצת פירגון, אחיי
רשימה חלקית:
"שבתות וחגים"
"בת ים ניו יורק"
"טייק אווי"
"מבצע סבתא"
"החוב של אהרון כהן"
"שוטטות"
הנה לכם רשימה (חלקית ביותר. הזיכרון שלי מפשל – איך לעזאזל קוראים לסדרה המשטרתית שמתרחשת בדרום? שודרה בערוץ 10) של הפקות טלווזיוניות משובחות, מצחיקות, מרגשות ודוברות עברית.
אם הקולנוע יקבל קצת יותר תקציבים, אמון ופירגון אין סיבה שלא נראה פה יותר סרטים מעולים כמו "חולה אהבה בשיכון ג"', "כנפיים שבורות" ו"חתונה מאוחרת"
רשימת סדרות ישראליות
שראויות בעיניי (מי יותר ומי פחות), לצאת על גבי DVD:
http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=10058&blogcode=115703
קצת פירגון, אחיי
על זה אני רוצה להגיב. שבתות וחגים….יש כל כך הרבה דברים בשבתות וחגים…צילום לא מקצועי, צוות השחקנים גרוע, הטקסטים יומיומיים ופשוטים, שיר הפתיחה לא קליט, מוזיקת מעבר גם לא….בדירוג מ- 1 עד 10, זה מקבל 10- אצלי.
בקשר למבצע סבתא: שוב פעם, כל הסרט סובב סביב הרעיון של קבורת הסבתא. הרעיון היה לעסוק בפרטים חומרניים ולהצחיק ככה את הצופים, אבל הם לא הצליחו לעשות לא את זה ולא את זה.
שוטטות…סדרה גרועה…באמת…שוב פעם, צילום גרוע, משחק גרוע עוד יותר, העלילה לא משהו
סימה וקנין…סרט שמתיימר להיות סרט אמריקאי, ובכמה קטעים אפילו מצליח קצת. אבל חוץ מזה, הבדיחות והסרט על הפנים.
(:
שוטטות? חתונה מאוחרת? הפקות משובחות?
איך אני מגדיר במילה אחת שתסכם את כל מה שאני חושב על "שוטטות" ו"חתונה מאוחרת"? נאבה. כלום. סרט וסדרה שמראים כמה הטעם של האקדמיות למיניהן מחורבן.
"שוטטות", שדווקא נכתבה ע"י אחד האנשים החביבים עליי, אסף הראל , הייתה סדרה מחורבנת שהראתה כמה העולם עצוב ולא חייכתי בה אפילו לחלקיק שנייה.
"חתונה מאוחרת" הוא אוסף של שחקנים מעולים בסרט מבולבל ומחרפן למדי. שלא לדבר על הסקס המוגזם.
לעומת זאת, האזכור שלך ל"שבתות וחגים" העלה על פניי חיוך רחב.
סדרה מקסימה.
אויש.
עוד אחד שלא ראה "כנפיים שבורות".
למי אכפת מה הוא ראה ומה לא?
אמירה כמו "אין תקווה לקולנוע הישראלי" (או "אין עתיד לגבינות", או "אבד הכלח על נעליים") היא אמירה כל כך כוללנית וכל כך חסרת משמעות או ביסוס, שאני לא מבינה למה מישהו טורח להתייחס אליה.
אבל הנה משהו אחר שמציק לי: אני היחידה שכל פעם שאני רואה ביקורת מאת "ליאופולד" חולפת בראשי שורת הלחישות הנדהמות, "ליאופולד!" "ליאופולד!" "ליאופולד!" מתוך הסרט ההוא של באגס באני עם זמר האופרה?
__________________
כן, החומר התרבותי שמרכיב את חיי הוא בין השאר סרטים של באגס באני. אין עתיד לתרבות המשתתפים בעין הדג.
לא, את לא היחידה
לא, את לא היחידה
(כה''ב)
אצלי המצב יותר גרוע. אצלי זה ישר מתקשר לסרטון האופרה (Kill the wabbit). קטע של אסוסיאציות קלאסיות, אני חושב.
כנ''ל
וגם ואלס הדקה, מנוגן בשלושים שניות…
כנפיים שבורות הוא סרט רע.
אם בו אתה משתמש כדי להגן על רמת הקולנוע הישראלי – אני מעדיף לראות סרטי תיכוניסטים רומנים.
מובן שאיני מייחס לסרט הזה דגם רפרזנטטיבי, כך שאני עדוני מאמין, קצת, בקולנוע הישראלי.
———–
התגובה דלעיל הינה עניין של טעם, ריח וצמחונות.
כנפיים שבורות
הייתי שמח לו הייתי מנמק את קביעתך. אבל עדיף בביקורת על "כנפיים שבורות" ולא פה.
כנפיים שבורות הוא סרט טוב.
ואחד הסרטים הישראליים היחידים שממש גרמו לי לתגובה רגשית. הגענו לסרט במקרה, אני ועוד 4 חברים שהתכוונו לראות משהו אחר ולא היו כרטיסים. ותודה לאל על זה. "כנפיים שבורות" שינה הרבה מהתפיסה שלי את הקולנוע הישראלי ויכולותיו.
על טעם וריח, אתה יודע. זה סרט רע לדעתך? אז לדעתי, האף שלך קצת סתום.
כנפיים שבורות הוא סרט רע.
הוא לא סרט רע אבל הוא גם לא סרט טוב. סרט הגמר של ברגמן נראה הרבה יותר טוב. למרות שהוא מנסה להיות סרט, הוא בעיקר דרמה טלויזיונית.
אני מחכה לדרמות ישראליות שבהן המילה "אויש" לא תופיע.
למה? מה לא בסדר ב''אויש''?
למה? מה לא בסדר ב''אויש''?
זה רק דוגמה לדיאלוגים לא אמינים שנכתבו על ידי אנשים שאין להם אוזן רגישה לאיך אנשים אמיתיים מדברים בישראל.
בדיוק להפך.
אויש זאת מילה שנראית רע בטקסט כתוב אבל מושלמת לסרט.
אתה רציני?
מעולם לא שמעת אנשים מדברים ב"אויש"?
ואני בכלל לא מדבר על ה"אויה" שאימצתי לי לאחרונה, ואנשים סביבי שומעים יותר מדי.
אתה רציני?
לא, את האמת לא הרבה אנשים אומרים את המילה הזאת אם הם לא פולנים מזדקנים או חובבי רטרו.
לא רק זאת, ההגייה של המילה אינה נכונה במרבית הסרטים שאני ראיתי. הש' לא מספיק שורקנית ובאמת נשמעת כאילו מדובר בהקראה ולא בסרט, ולסיכום:
כמה מידידי הטובים ביותר הם פולנים מזדקנים
באופן מדהים, הם לא נראים כל-כך מבוגרים ורובם אפילו לא מפולין. מה שכן, הם (וגם אני) משתמשים די הרבה באויש ודומיו.
אויש, נו.
אוזן רגישה
לאיך אנשים אמיתיים מדברים מסביבך, אתה מתכוון. בניגוד לשמועות, אנשים אמיתיים בארץ מדברים בהמון צורות שונות. אני, למשל, אומר "אויש", כשצריך.
אוזן רגישה
זה בסדר להגיד אויש, כשצריך ואם מתכוונים לזה. אבל אויש כמו מילים רבות אחרות היא מילה ספונטנית שצריכה לבוא מבפנים, ללא שליטה כמו אחיותיה, שיט, פאק, ואוף.
אנשים בסרטים ישראליים לא אומרים 'פאק'
לא לעתים קרובות, בכל מקרה. למרות שאישית אני שומע ומשתמש במילה הזאת הרבה יותר מב'לעזאזל' או 'כוס אמק'. שיט, האמריקניזציה אוכלת כל חלקה טובה בתרבות הישראלית!
אגב, קריאת התגובה הזו ללא ליווי הורים מוגבלת לגיל 17 ומעלה.
אנשים בסרטים ישראליים לא אומרים 'פאק'
נכון. במקרה יצא לי להכיר אישית מספר תסריטאים בולטים בארצנו והם נתקלים בדילמה לא פשוטה כשהם באים לכתוב. אותם תסריטאים חיים במעין בועה אליטיסטית אבל לא כותבים עליה. הם גם נאלצים לכתוב הרבה טקסטים לילדים, נוער וסתם אנשים עממיים.
גם קשה להם לכתוב לדמויות דיאלוגים שיש בהם את F-word כי היא מזכירה להם יותר מדי סרטים אמריקניים.
אופסידייסי?
אופסידייסי?
מסכים
אני דווקא מסכים עם אדון החלומות. אין כרגע עתיד לקולנוע הישראלי. חסר לו טאץ' מקצועי, וזה נוגע כמעט לכל סרט ישראלי שיצא אי פעם.
ויש לך נימוקים?
כי לאדון החלומות לא היו, וזה מה שיקבע אם התגובה הזו שלך תימחק או לא.
למעשה...
רוב "עושי הניסים" יכולים להסתדר בקלות עם הצלחה בודדת כדי לבנות מוניטין. מרגע שהצלחת יש לך עדת מאמינים שלא אכפת להם מכל ההוכחות.
לראיה- מס' פעמים בהם נכשל אורי גלר בכיפוף כפיות (כולל בטלוויזיה) לא פגמו במוניטין שלו אצל אלו שהאמינו בו מלכתחילה.
שנות השבעים החשוכות?
יופי, כמה קל להשמיץ את מנחם גולן ואת התקופה ההיא. רק העובדות בשטח לא כל כך מסתדרות עם ההשקפה הזאת.
תזכורת: בשנות השבעים יצאו כל שנה כ-15 סרטים, שהופקו באופן פרטי (בניגוד למימון ציבורי). היום מתפעלים שבפסטיבל י-ם התחרו 7 סרטים.
תזכורת 2: בשנות השבעים הסרטים הכי מצליחים בארץ, היו הסרטים המקומיים. מדובר על מאות אלפים צופים לסרט, לפעמים גם מעל מליון. היום סרט אחד בשנה מצליח להביא הרבה צופים (נניח כנפיים שבורות – 300 אלף) וכל השאר במזל מגיעים לכמה עשרות בודדות.
תזכורת 3: בעוד היום מתגאה תעשיית הסרטים שלנו על כל נציג ישראלי בפסטיבל זניח, הרי שבשנות השבעים החשוכות סרטים ישראלים זכו בפרסים בנלאומיים רבים (כולל דקל הזהב בפסטיבל קאן) ותפסו להם מקום קבוע ברשימת המועמדים (4 מועמדויות לאוסקר בשנות השבעים).
תזכורת 4: בעוד היום רוב הסרטים שומרים על רמת תעוזה נמוכה למדי ודוגלים בעשייה שמרנית יחסית (לא שזה בהכרח דבר רע), הרי בשנות השבעים היה מקום נרחב מאד לשוליים וסרטים על גבול הנסיוני הופקו דרך קבע. את הסרטים הללו ראו עשרות ולפעמים מאות אלפי צופים (למשל "חור בלבנה"). נכון, זה גם תלוי תקופה, אבל כאשר יש תעשייה מצליחה, יש אפשרות להעז.
תזכורת 5: השם הרע שיצא לשנות השבעים, נובע מכל סרטי הבורקס הנמוכים שלמדנו לשנוא בעקבות מחזור הציטוטים, אבל צריך לזכור שהיו גם הרבה סרטים מצליחים שהיו גם טובים מאד – סרטיו של אפרים קישון, של משה מיזרחי, של אבי נשר וחלק מהסרטים של אורי זוהר לדוגמא.
אני מסכים
לא הייתי צריך לשים נקודה בין המשפט על שנות השבעים, והמשפט על מנחם גולן. עם הסבנטיז הסליחה.
שנות השבעים החשוכות?
את חור בלבנה ראו פחות מחמישים אלף צופים.
50 אלף צופים
זה יותר מכל סרט ישראלי שיצא השנה, חוץ מכנפיים שבורות.
אתה מגמתי ומעוות.
אם את חור בלבנה ראו 50,000 צופים, כמה ראו, נניח, את סאלח שבתי?
1,200,000 צופים.
אז מה המשמעות של המספר הזה, שאתה זורק, 50,000? כלום, באופן יחסי. באותם ימים, לא היה אינטרנט. לא היתה טלביזיה. אנשים הלכו לקולנוע, במקום.
היום, סרטים עליהם להאבק מול החליפות הרבות. שהיום סרט יצליח למשוך 50,000 צופים? הישג אדיר.
תגובה לתזכורת 1 –
באותם ימים, ההחזר שמפיקים קיבלו מהמדינה היה אחוז מסויים מעלות הכרטיס ("מס עינוגים", שהמדינה בעצם ויתרה עליו, והעבירה אותו לידי המפיקים). במצב כזה יש עידוד ברור להפיק סרטים הפונים למכנה משותף נמוך יותר, וראה זה פלא, מרבית מה שיצא באותם ימים היו סרטי הבורקס.
תגובה לתזכורת 2 –
אתה מדבר על סרטי בורקס. אם זה מה שאתה מציע לעומת מצב התעשיה היום, אני אקח את המעט שיש היום.
סרטים שאינם סרטי בורקס שעברו את המאות אלפי כרטיסים היו בודדים וגלמודים. כמה כאלו היו? שניים? שלושה?
תגובה לתזכורת 3 –
אין, בעצם.
תגובה לתזכורת 4 –
יופי שיש אומנות נועזת ופורצת דרך. במרבית המקרים, היא לא מעניינת את הקהל. וקולנוע הוא בין השאר גם אומנות פופוליסטית. סרט שלא מצליח לתקשר עם הקהל הוא סרט אוטיסטי. מיותר. אז אולי לבמאי היה מסר חשוב לאומה, אבל הוא נותר כלוא באי היכולת שלו לתקשר.
וכמה מאותם סרטים נסיוניים נצפו על ידי אלפים בודדים של צופים, ואף פחות? ושוב, השווה לסאלח שבתי, ואחיו הבורקסואידים.
תגובה לתזכורת 5 –
לא הייתי אזבגיל צפייה בקולנוע, אבל מרבית מאותם סרטים לא שרדו עד היום. אנשים בודדים זוכרים אותם. הזאת הצלחה?
מגמתי בטוח. מעוות? רק קצת
עניתי ללונג ג'ון, אבל נשארו לי כמה הערות גם לך.
עם כל האינטרנט, ומליוני הערוצים, עדיין סרטים מושכים אליהם המון צופים. רק שהיום אלו (כמעט רק) סרטים זרים. כמה צופים היום שנה שעברה לשר הטבעות? כמה להארי פוטר? כמה לספיידרמן? אני בטוח שיותר מחצי מיליון. לעומת זאת סרט ישראלי אחד משך אליו 300 אלף, עוד שלושה הצליחו להגיע ל-40 אלף וכל השאר אלפים בודדים. וזה לא בגלל האינטרנט, או סינמה פריים.
תגובה לתגובה 1: עניתי כבר ללונג ג'ון.
תגובה לתגובה 2: אני מדבר על הרבה מאד סרטים, בז'אנרים שונים ובמגוון איכויות רחב מאד.
תגובה לתגובה 3: חבל שלא ענית. זו דווקא לא מנותקת משאר התזכורות. כאשר יש לך תעשייה מפותחת ומצליחה, קל יותר להשיג הכרה בינלאומית.
תגובה לתגובה 4: לא אלפים בודדים, אלא עשרות ומאות אלפים לא כל כך בודדים. חבל שאין לי את הנתונים איתי – תבדוק כמה ראו את "השמלה", את "שלושה ימים וילד", את "אור מן ההפקר", את "דניאל וקס". כולם סרטים לא קלים (וחלקם גם לא טובים) ובכל זאת ראו אותם.
תגובה לתגובה 5: זאת הבעיה שלך, שנובעת בין השאר מיחס מזלזל אוטומטי בכל מה שמריח מבורקס. נניח "סלאח שבתי" שהשתמשת בו כדוגמא לסרט רע. מתי ראית אותו בפעם האחרונה? הוא אולי התיישן ואיבד את הרלוונטיות, וגם הצגת המזרחי מקוממת במבט של היום – אבל עדיין מדובר על סאטירה מצחיקה וחריפה מאד, שאף אחד (כולל האשכנזים) לא יוצא ממנה טוב. ההמצאות הקומיות של קישון (הבמאי הישראלי הכי טוב אי פעם) מבריקות בכל קנה מידה.
דרך אגב, המושג בורקס נלקח מסרט אחר של קישון "השוטר אזולאי" – תראה אותו. סרט מצויין, מרגש וחכם, שגם משך קהל גדול. זה אפשרי.
מגמתי בטוח. מעוות? רק קצת
אור מן ההפקר – 600 צופים
שלושה ימים וילד – 307,000 צופים.
למיטב ידיעתי, החריג הוא דווקא 'שלושה ימים', שהצליח כמעט כמו סרט בורקס ממוצע. מאידך, 'אור מן ההפקר' מייצג כנראה את הקיצוניות השנייה, מזער שבמזער ההכנסות.
למה סרטים מחו"ל מצליחים היום יותר מסרטים ישראליים?
א. הם משווקים טוב בהרבה.
ב. לאנשים יש טראומה מסרטים ישראליים גרועים שראו (טראומה, לא סטיגמה)
ג. הסרטים הבינלאומיים עדיין טובים יותר, במקרים רבים.
אה, ואם נשתמע מדברי שאני חושב שסאלח שבתי ירוד – צר לי. לא זאת היתה הכוונה. הז'אנר שהוא הוליד ירוד. כל עדת מחקיו.
מעלה, מעלה, מעלה.
אין נתוני קופות מדויקים על הכנסות סרטים בארץ, אבל ההערכה היא ש'שרה"ט' מכר 300,000 כרטיסים (סך המכירות. לא רק בשבוע הראשון שלו בארץ). 'הארי פוטר' – פחות. סרטים אחרים (כן, כולל כאלה שנחשבים לבלוקבאסטרים רציניים) – הרבה פחות.
אגב, בחדרי חדרים מלחשים שנתוני המכירות "הרשמיים" של סרטים ישראליים (ובעצם, גם של ההוליוודיים, דוגמת 'סקובי דו' ו'החתונה היוונית שלי') מסולפים ללא הכר. כלפי מעלה, כמובן.
למה אין נתונים ?
איך אפשר לדעת כמה אנשים ראו את שר הטבעות (בישראל) אם אין נתונים ?
מצד שני אולי בגלל זה כל הטבלאות הם תמיד של ארצות הברית
יש נתונים - רק לא לנו.
אני בטוח שבמרתפי "חן" ו"גלובוס" שוכבים נתונים מדוייקים לגבי מספר הכרטיסים שנמכרו בארץ לכל סרט שהופץ כאן. אבל, מסיבה כלשהי, הם מעדיפים לא לפרסם את הנתונים האלה, ורק פעם בכך-וכך זמן להדליף לעתונות איזה נתון בודד כלשהו, תלוש ולפעמים גם שקרי.
''100,000 צופים כבר ראו בשבוע הראשון!!!''
תואר שכזה הוצמד לנמו, ניאו ולנדמה לי שגם לשרה"ט.
עכשיו, אולי זה רק אני, אבל כאשר אני רואה פרסום כגון זה, התגובה הראשונית שלי היא לאו דוקא "וואו! מאה אלף כבר ראו?! אני *חייב* לראות גם!" אלא "מאה אלף? שאני אשפשף?" אופס, כלומר "שאני אדחס עכשיו לסרט עם כל עמישראל?! אני כבר אחכה ל-DVD".
נ.ב.
האם מתוכנן איזה אמוטיקון חביב ל!DVD! ?
''סינבד! הלהיט הגדול של הקיץ!''
איפה???
הטענות שלך גובלות בדמגוגיה.
אם כך, כמה עובדות נוספות כדי להשלים את התמונה: בשנות השבעים היתה יותר תוצרת מקומית ממיובאת כי המפיצים לא הביאו לקולנועים כ-200 סרטים (בעיקר הוליוודיים, אבל גם אירופאים) בשנה.
בשנות ה-70 הממשלה נתנה סיוע כספי לכל סרט ישראלי. גובה המענק נקבע לפי מספר הצופים שהגיעו לסרט. זה דרבן את היוצרים לעשות סרטים שיפנו למכנה משותף נמוך, על מנת למשוך כמה שיותר קהל (וכסף – גם של הקהל וגם של הממשלה), מה שהוביל לגל "סרטי הבורקס", שהיו אלה שבהם צפו אותם מאות אלפים שדיברת עליהם בתגובתך. אבל באיזשהו שלב הממשלה הבינה שלא כדאי לדרבן כמות על חשבון איכות, והקריטריונים לקבלת המענקים שונו. למיטב זכרוני, קצת אחרי שינוי הקריטריונים חלה ירידה במספר הסרטים הישראליים שהופקו בכל שנה. ומרגע שהיוצרים גילו שהממשלה תומכת במענקים *לפני* (או במהלך) הפקת הסרט – הם התחילו להתפנק ומעטים מהם מנסים כיום להפיק סרטים באופן עצמאי. רובם סוגרים על "דילים" – הפקות לכבלים (כמו הסרט הזה), לערוץ 2 וכו'.
וכן, בשנות השבעים יצאו גם כמה סרטים טובים, אבל כיוון שהאסוציאציה הראשונה של רוב הציבור למשמע הצירוף "שנות ה-70" הוא "אה, סרטי בורקס", אזי אין מה להתרעם על השיוך הזה גם בביקורת, שאינה מתיימרת להיות PC (למרות שאם חושבים על זה, ליאופולד לא פתח את הפה על מאותגרי העדות למיניהם).
מה שכן, הייתי רוצה לדעת על סמך מה אתה קובע שבשנות השבעים תעשיית הקולנוע לא התגאתה בכל סרט שהגיע לאיזה פסטיבל או זכה באיזה פרס. למיטב ידיעתי, גם אז וגם היום פרסים כאלו היו עילה לכותרות גדולות בעיתונים.
ת'אמת בשביל הרבה אנשים
האסוסיאציה הראשונה שעולה לאחר משמע הצירוף "שנות ה-70" זה אריק ודונה. וקלסו. וג'קי. והייד. ופז. ורד! (Dumbass!)
התמונה השלמה
אני כמובן מודע לכך שהטענות שלי מגמתיות וגובלות בדמגוגיה. עשיתי זאת בכוונה כדי לעורר דיון, אך עם זאת אני עומד מאחורי הטענות, חוץ מפעם אחת שבה חציתי את הגבול.
אם כבר, אז הטענה הראשונה שלך דמגוגית להפליא. כן, היום מייבאים יותר סרטים, אבל בואי לא נשכח שבשנות השבעים היה כבר קשר לארצות הרחוקות שמעבר לים, ויבאו משם לא מעט סרטים, בודאי את הלהיטים הגדולים של הוליווד ואירופה. הרי גם היום הסרטים שמושכים הכי הרבה צופים הם הסרטים הגדולים שמצליחים בכל העולם. הסרטים הישראלים לא התחרו נגד סרט אמריקאי בודד ומקרי, אלא מול קופולה וספילברג, ברטולוצ'י וטריפו.
לגבי ההתלהבות של התעשיה מפסטיבלים, כאן לא הובנתי כהלכה. לא התכוונתי שאז לא התלהבו מהכרה בינלאומית, רק שאז ההכרה הייתה גדולה בהרבה. מה לעשות, שיותר נחמד להתלהב כשסרט ישראלי זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, מהתלהבות מכך שסרט התקבל בכלל לתחרות. גם יותר כיף, שבמקום להסביר מדוע שוב לא התברגנו לרשימת המועמדים לסרט הזר באוסקר, יש לישראל מקום של קבע בחמישיה (4 מועמדות בעשור).
הטענה הדמגוגית והמטעה שעליה אני מצטער היא זאת שקבעה ש-15 הסרטים שהופקו כל שנה בארץ, נעשו באופן פרטי. את צודקת – ההפקה הייתה פרטית, כאשר נלקח בחשבון שהסיכון הכלכלי אינו כה גדול כי חלק מהכסף יוחזר על ידי הממשלה. השיטה הייתה, לדעתי, טובה, אבל באופן חלקי. טובה כי היא טיפחה תעשייה פורחת ושוקקת חיים. פחות, כי היא הזניחה סרטים לא מסחריים (למרות שאלו הצליחו בהרבה באקלים האוהד של שנות השבעים מבתקופה בה הקרן שלטה לבדה).
את באה בטענות ליוצרים, שאלו החלו להתפנק. כאילו שהם לא צריכים להרויח מהסרטים שהם עושים. כאשר המדינה לא מעודדת הפקות עצמאיות, איך אפשר לבוא בטענות? כיום המצב שונה משהיה בשנות השמונים, בגלל התחרות בין הערוצים, אותה מעודדת המדינה. וזאת הסיבה שיש, שוב, הזרמת כסף לתעשייה מגורמים פרטיים (בעיקר הערוצים השונים). חוק הקולנוע החדש מתחשב אף הוא בהצלחות הכלכליות של היוצרים לפני המענק.
דיברת על כך ששיטת המימון הישנה דירבנה כמות על חשבון איכות. אני לא ממש מסכים. אכן הדירבון היה על הכמות, אבל עם כמות הזבל הגדולה שנעשתה בשנות השבעים (ואני האחרון שיגיד שזה לא זבל) נעשו גם לא מעט סרטים טובים, מסחריים יותר, מסחריים פחות ולא מסחריים בכלל. בשנות השמונים, בשיטת הקרן, שהייתה אמורה לדרבן איכות, נעשו הרבה סרטים גרועים ומעט סרטים טובים, וכמעט כולם נכשלו או הצליחו באופן מינורי. אם מדובר על שנים חשוכות של הקולנוע הישראלי, הרי ששנות השמונים הן המועמדות שלי.
אם דיברת על האסוציאציה של שנות השבעים כשנות הבורקס הגרוע, הרי בדיוק כנגד אסוציאציה זו יצאתי. היו הרבה מאד סרטים ישראלים מאד מגוונים ושונים בשנים אלו. גם תחת ההגדרה של סרטי בורקס היו הרבה סרטים שונים מאד אחד מהשני, חלקם טובים מאד (דוגמאות בתזכורת 5). זאת לעומת שנות השמונים, למשל, שהיו חסרי גיוון להפליא.
כאשר מכלילים את כל העשור תחת הכותרת "בורקס" ומתייחסים להכל כבליל של ציטוטים מאוסים ולא כסרטים, מה הפלא שהכל נראה גרוע. לדעתי, אם מסתכלים מעבר להגדרה השחוקה הזאת של בורקס, מגלים ש"גבעת חלפון" זו סאטירה מצויינת, "השוטר אזולאי" דרמה קומית מרגשת, "הבית ברחוב שלוש" דרמת התבגרות יפה, "הלהקה" מיוזיקל מוצלח מאד ועוד.
למען האמת, אני נמצאת תחת הרושם
שמרגע שתעשיית הקולנוע בישראל החליטה שהיא שווה משהו ושהיא תעשייה ככל התעשיות העולמיות – מאז השיווק נעשה באופן גרוע יותר.
זו רק השערה, אבל נראה לי שפעם דחפו סרטים לתחרויות בינלאומיות במשך כל השנה. היום (וזו כבר לא השערה) הדבר נעשה כמעט רק בסמיכות לטקס פרסי המוישה, כדי שיהיה "גיבוי" לדחיפת הסרט. הבעיה היא, כפי שרד התלונן לא פעם, שפרסי המוישה ניתנים מאוחר מאוד, עד שאין מספיק זמן כדי לדחוף את הסרט הזוכה לתחרויות נחשבות כמו האוסקר, למשל – לסרט הזוכה יש חודש-חודשיים לכל היותר כדי להגיע לתודעת ציבור שלם. דבר כזה אפשר לעשות רק עם תקציב גדול מאוד, ונחשו מה אין ליוצרים (למרות הפרסים)? בדיוק! תקציב.
עוד בעיה שיוצר טקס המוישה הישראלי – אין פיזור של הפרסים. ברגע שסרט אחד מוכרז כטוב, באופן אוטומטי הוא מקבל את שאר הפרסים – פרס הבמאי, התלבושות, השחקנים וכו'. זה לא מצב בריא.
נכון, יוצרים צריכים להצליח כלכלית, אבל הם לא צריכים להיות מפונקים ולהסכים לעשות סרטים רק בתנאים מסוימים. הבעיה היא שמרגע שהקרן החלה לעודד איכות על חשבון כמות, יוצרים מנסים לכוון להעדפותיה של הקרן, וכן מנסים ליצור משהו איכותי בכוונה. מה שזה יוצר זה כמעט רק א. סרטים שהקרן אוהבת והקהל – לא, ב. סרטים פלצניים שלא נראה שהיוצר שלהם מאמין בהם, או בדיוק הפוך – שהיוצר שלהם מאמין בהם יותר מדי.
הכללות, מטיבען, הן אמירה כללית ורחבה. כדי שמשפט יהיה קל לקריאה עדיף לא לנסח אותו כ"שנות השבעים החשוכות בהן נעשו בעיקר סרטי בורקס אבל גם כמה סרטים טובים, ולמרות שהיו הרבה סרטי בורקס חלק מהם היו דווקא סרטים רגישים מאוד או סאטיריים בצורה מוצלחת, ובכלל היה אחלה למרות שפעם היתה לי נקודה ועכשיו כבר הספקתי לשכוח אותה".
למען האמת, אני נמצאת תחת הרושם
לונג, קראתי כמה תגובות שלך מהיום, ואני מוצא שאת
סהרורית מתמיד (כנראה עקב אובדן דם מרובה כתוצאה מתאונת סכין-אצבע).
לא אצבע. כף היד.
(או יותר נכון, איפה שהאצבעות מתחברות לכף יד).
ריצ'-רץ'?
אני מסכים
לגבי בעיית מועד פרס המוישה. שכחת לציין ברשימת המגרעות של הטקס גם העובדה שהוא לרוב טקס שמיועד לאנשים שעבדו על הסרטים ולבני משפחותיהם, כי רוב הסרטים מתחרים לפני שהם עולים לאקרנים. מגרעה נוספת היא שלא קיבלו עדיין את השם "מוישלה", וממשיכים לכנות אותו "האוסקר הישראלי", שזה הגיוני בערך כמו שבניין מרכזים הוא "גראונד זירו הישראלי".
לגבי מפיקים, מה לעשות שהם זקוקים לעידוד כדי להשקיע כסף, דבר שקורה יותר בשנים האחרונות.
אני לא חושב שאני כל כך נודניק לגבי הPC. ההצעה של ליאופולד מקובלת עלי לחלוטין (למרות שלמנחם גולן מניות רבות בקולנוע הישראלי והוא עשה הרבה והוא ביים והפיק ובלה ובלה ובלה…פאק איט. חרא בן אדם שאחראי לסרטים הגרועים בעולם).
ומה זאת אומרת אי אפשר להשתמש במשפטים ארוכים, מבלבלים ומלאי סתירות? רון מיברג עשה ככה קריירה.
אני מסרב להאמין.
לא יכול להיות שהסרט הזה כל כך גרוע כמו שעושים ממנו. צריך לזכור שמסע הפרסום לסרט יצר הייפ מטורף סביבו ויכול להיות שאנשים הגיעו עם רמת ציפיות גבוהה מדי והתאכזבו, אבל אני מסרב להאמין שהוא כל כך גרוע כפי שהוצג בביקורת. אני מסרב להאמין עד שאראה בעצמי. ואם יש משהו שהביקורת הזאת עשתה לי, זה חשק אדיר לראות את הסרט הזה עכשיו, אפילו בלי לחכות ליום ראשון הבא.
נראה.
אני מבטיח תגובה נוספת אחרי הצפייה. כזו שתסתור את הביקורת או תסכים איתה.
בתור מישהו שלא נהנה בכלל מ''מבצע סבתא''
לא הייתה לי כוונה לראות את "סימה וקנין מכצ'פה" בכלל. האמת היא שצפייה בתכנית "מאחורי הקלעים" של הסרט הבהירה לי שהוא יותר מתאים לטלוויזיה, עדיף פריים-טיים של ערוץ 2. נראה וולגרי, צעקני, ומתאים בדיוק אחרי הראשון בבידור.
הביקורת היא הזיגוג מסביב לברווז, התות בקצפת (אני שונא דובדבנים של קצפות!).
לא ערוץ 2 - ערוץ 4
הסרט הוא חלק מסרטי המקור שערוץ הסרטים בכבלים הפיק. אולי זו התשובה?
זה עושה הגיון (בזני''ט)
אני מסרב להאמין.
שתי ביקורות לא מאוד שליליות על הסרט –
http://bananot.com/articles/681
http://www.tam.co.il/25_7_2003/tarbut.htm
למה קשה להאמין בזה?
אתה יודע איך זה אצלנו, הפשוטונים.
לא טורחים לעדכן כותרות, כדי שלפשוטונים אחרים יהיה קל לעקוב אחר קווי דיון.
אחת.
הראשונה היא לא ביקורת. קרא את מאמריה האחרים של הכותבת, ותראה שהיא פרשנית תרבות. הסרט בכלל לא משנה.
אז ככה:
אולי זה רק אני, אבל עושה רושם יותר ויותר שסרטי הדרמה הישראליים הרבה הרבה יותר סבירים (וחס וחלילה אני לא נסחף עם שמות תואר יותר מחמיאים)מאשר סרטי הקומדיה תוצרת הארץ. הרושם הזה למען האמת, נוצר לי בעיקר מסדרות טלוויזיה מבאסות כמו 'פאזל', אבל שאני חושב על זה גם בקולנוע, יש סיכוי שעליתי פה על איזו נקודה. אולי הבדיחות נשמעות פחות מצחיקות בעברית?
חוצמזה, הסרט הספציפי הזה בכלל עושה לי קונצטיות רעות מאחר ואיציק כהן הידוע לשמצה, מופיע בו ומעלה בראשי פלאשבקים כואבים לתוכנית המופת 'ג'וני'.
בכלל לא!
פיטר פן אהובי (לא אתה, הדמות והאגדה) –
נכון – פאזל היה…. אה… לא משהו.
נכון, גם ג'וני, ושלא נתחיל לדבר על משפחת עזאני…. פשוט סדרות רעות שנראה שלא מצליחות לעלות חיוך על אף אחד חוץ מהצחוקים המוקלטים…
אבל קודם כל, יש לנו עדיין סדרות מצחיקות פה ושם, כמו שידורי המהפכה (ענק!) או שי ודרור…
ושנית, בקולנוע…. אחח, זה לא שבעברית זה פחות מצחיק.
להפך!
יש לנו איזה הומור מיוחד, שלא תוכל למצוא בשום מקום אחר. זה בולט בעיקר במבצע סבתא. אם הייתי כותבת על זה ביקורת, הייתי כותבת את זה – פשוט סוג מיוחד כזה של הומור, משהו שלא תמצא בשום קולנוע אחר. עם כל הקיבוצניק והמאצ'ו הצבאי, הופך את סצנת הוצאת הארון מהמכונית לדוגמא מצויינת לגאוניות של ההומור הישראלי. זה דברים שאני מוצאת לפעמים גם בסרטים הישראליים שמשדרים בשבתות בערוץ 2…
חשבתי איפה עוד תוכל למצוא סצנות מעין אלו.. וחשבתי אולי בהומור הבריטי… אבל גם זה לא בדיוק. זה משהו אחר, הומור ישראלי. וטוב.
אז נכון, יש הרבה חרא
אבל כשזה מצחיק – זה מצחיק !!!
סימה וקנין - מצחיקה
נכון שהעלילה דלה כמו קולה מהולה במים במקדונאלד, והשמחק לא משהו מיוחד (בכלל) אבל בכל זאת סימה וקנין – מצחיקה. אני העדפתי שיצחקו עלינו הקיבוצניקים (גם קיבוץ עירוני תופס) ורק אנחנו נבין אבל גם אפשר לצחוק על עם ישראל. ובמקרה הזה יש הרבה קטעים מצחיקים בסרט, דמויות מצחיקות וסיטואציות כל כך ישראליות.
ובקשר ל"כנפים שבורות" שדובר עליו קודם – לא בושה לבקש אוסקר, (רק חבל שגם אלמודובר הוציא באותה שנה סרט שלא זכה)
למעשה...
אלמודובר הוציא באותה שנה סרט שפשוט לא נבחר לייצג את ספרד באוסקר. הוא בכל זאת זכה דווקא על התסריט המקורי (מעניין אם הכוונה למקור בספרדית, או לתרגום שלו).
סימה וקנין - מצחיקה
שניצר כתב ב"תרבות מעריב" על איזשהו סרט זר והוסיף שבניגוד ל"כנפיים" הוא (הסרט) לא סובל מעודף דרמטיזציה (משהו בסגנון). משום מה זה עיצבן אותי.
הדרך לסינמטק עוברת על המים,
אני מבינה.
ואין, הכינוי העכשווי שלך יותר מדי דומה ל"יושב בסן פרנסיסקו על המים" מכדי שאני אוכל לעבור על זה לסדר היום.
סן פרנסיסקו על המים.
הלוואי עליי.
רק שיירשם: אני מצטרף לכל מכפישי הסרט. מדובר בסרט, כמו שסבתא שלי אומרת, "מזאזייע"!
אבל אני יוצא ממנו עם מסקנה אחת (שהיתה קודם והתחזקה): דביר בנדק הוא השחקן הקומי מספר אחת בארץ (אולי אחרי דרור קרן, למרות שסוג הקומדיה שדרור מצטיין בה היא אחרת לגמרי). מי שראה את "מרס תורכי" או את ההצגה "פחד קהל", יודע על מה אני מדבר.
בא לי להגיד "שמישהו ייתן לבנדק lead בסרט", אבל מצד שני, אולי עדיף לו להיות הסייד-קיק, ולא לשחק תפקיד ראשי.
בקיצור:
הקרחת לשלטון!!
עוד אזהרת ועקנין:
דבורית שרגל מ'רייטינג' צחקה בסרט. (רמז: הסרט האחרון שהצחיק *אותה* היה 'זולנדר').
וכמה כוכבים היא נתנה ל'סימה'?
שלושה. אבל ממש לא ברור למה כוונתה.
זולנדר הצחיק גם אותי.
כתבה מספר 752
מה זה אומר?
שגם לדבורית שרגל יש דלי על הראש.
בספק.
למה?
לא כל מי שיש לו/לה דלי על הראש הוא אל/ה.
לעומת זאת, דלי על הראש יכול להסביר הרבה מהביקורות שכתבה הדבורית.
אני לא יודע
אם שמת לב, אבל בזמן האחרון שרגל נותנת כוכבים בצורה "בסדר". היא נתנה חמישה ל"המסע המופלא", ארבעה לנימו, ארבעה ל"גיבור", אחד וחצי לבייסיק ועוד אחד וחצי לברוס אולמייטי. היא גם נתנה כוכב אחד ל"2 מהיר", ככה שהטעם שלה די קולע לטעם כאן. מה שכן, היא נתנה רק שניים וחצי לאקס מן 2, אז לך תדע.
"הענק" ו"סימה" קיבלו שלושה כוכבים כל אחד.
כן, יש שיפור מסוים,
אבל קח בשחשבון ש"גיבור" הוא סיני ו"המסע המופלא" יפני, כך שהם נכנסים לקטגוריה של "סרטים סינים ויפנים" שהשרגלית נותנת להם אוטומטית 4-5 כוכבים. נמו הוא באמת סטיית תקן מוזרה, אבל אולי זה בגלל שהוא חינוכי.
אולי זה כי יש לה חיבה לסושי.
אולי זה כי יש לה חיבה לסושי.
"סרט טוב. הדמויות יפות, נחמדות ועסיסיות. מממממממ, נימו"
ממש נימו-ח בפה.
זהירות: גם אברי גלעד צחק.
אבל אברי גלעד מהטובים!
הוא היה. עבר לו מזמן.
הומור אולי יש, אבל כותבים לא
לא יודע למה, אבל נראה לי שרוב הכותבים הבאמת מצחיקים בארץ עובדים כרגע בביפ ואולי גם בערוץ הילדים*. יש עוד איזה אחד שמבליח לפעמים לחדשות המדע ואת כוכבי השכונה (למרות שברמה מאוד לא קבועה). איפה הם בקולנוע? שאלה טובה. אנא עזרו ילדים למצוא כותבים קומיים ישראלים שלמעשה מצחיקים ואינם עובדים עם מולי שגב
.
*למי ששואל, יצא לי לראות פרק של "הפיג'מות" לפני כמה ימים (בהשפעת הקליפ של ג'וני והבלוקים) והופתעתי לגלות שזו ממש לא סדרה לילדים (לא לילדים בלבד, בכל אופן).
'הפיג'מות'?
אתה מדבר על 'בננות בפיג'מות'?!?
חלילה וחס!
אני מדבר על "הפיג'מות", סיטקום יומי בערוץ הילדים (ערוץ 6 למאותגרי הכבלים שביננו) על להקה אלמונית שמנסה לפרוץ. קראתי קצת על הסדרה בעיתון, אבל לא התעניינתי עד שראיתי קליפ לשיר הנושא במוסיקה 24. אחד הפרקים היחידים שראיתי היה מין פארודיה על "להיות ג'ון מלקוביץ"' בה הם נכנסו לראש של טל מוסרי. אני נשבע שלפחות פעמיים נאמרה המילה "חרא", עוד פעם הגרסה האנגלית שלה, "שיט" והיו גם כמה בדיחות הקשורות לסקס.
הסדרה לא מבריקה, אבל יש כמה קטעים בהם ניתן לזהות אצל הכותבים כשרון אמיתי.
באיזה שעה?
11:30 ושידור חוזר ב-17:00
בדיוק אחרי ליגת הצדק!
יש בארץ כותבים קומיים טובים.
אלא מה, כתיבת קומדיה קשה בהרבה יותר מכתיבת דרמה. ודרמה, עיקר העבודה היא על השחקנים. שחקן טוב יוכל להעביר גם כתיבה בינונית ובמאי טוב יכול לעבוד מסביב לתסריט. בקומדיה, לעומת זאת, העיקר או התסריט. תסריט לא מצחיק לא יכול לההפך מצחיק, לא משנה כמה הבמאי והשחקנים יעבדו על זה. לכן, בארץ יש הרבה פחות קומדיות טובות, כי קומדיה טובה צריכה להיות טובה לכל אורכה.
יש בארץ כותבים קומיים טובים.
אגב
מי שיצא לו לראות בפסטיבל ירושלים את "hebrew hammer", סרט הסופר-הירוז היידישקייטי הראשון בהיסטוריה (וגם יצא לו לשמוע את ג'ונתן קסלמן, שכתב וביים, מדבר קצת אחרי הסרט), יודע שההומור היהודי בידיים טובות לקראת העתיד…
סרט פשוט מעולה. שילוב של שאפט, סודי ביותר, אוסטין פאוארס, יחד עם "ינטל", בטירוף אחד גדול.
גם זה, כמו "סימה", הוא סרט וולגרי יחסית, סוגד לסטריאוטיפים נדושים ומופרכים, ונוטה להיות טפשי להחריד, אבל הוא פשוט עשוי מצוין (קשה להאמין שזה הסרט הראשון של קסלמן), ו – מה לעשות – גם מצחיק.
בטח יגיע להקרנות מסחריות בארץ בסביבות חנוכה (ומי שראה את הסרט מבין למה חנוכה).
מומלץ בחום אימים.
מצטרף להמלצה
הבמאי אמר שהוא נקנה להפצה בארץ, אבל לא שמעתי מי קנה ומתי הוא יקרין אותו. בארה"ב הוא יצא לאקרנים בנובמבר לקראת החג ההוא, חחחנוכה. אולי הסרט מבוסס על בדיחה אחת מתמשכת, אבל היא לפחות מצחיקה. מדובר בקאלט אמיתי, וכמו סרטי בורקס אמיתיים הוא מצוייד במאגר נרחב של ציטוטים לעתיד:
הקטע המצחיק ביותר בעיני היה דווקא אחרי הסרט, כשראיתי איך אחת הנשים מהקהל ביקשה להכיר לקסלמן המבועת את ביתה הצעירה.
אצלי זה רק שאלה
מה סופר-הירו בו? אמנם לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל עד כמה שהבנתי מדובר בבלאקספלויטיישן יהודי, לא בשום בעל כוחות על. ובוודאי שלא הסופר-גיבור היהודי הראשון בהיסטוריה – היו כבר כמה וכמה כאלה.
סופר שלומפר
היה יהודי.
אני חושב, כי אם לא אז הבנתי את כל הקומיקס לא נכון.
כן, זה אחד מהם.
סברמן ויואב בן חלב היו קודם
סברמן ויואב בן חלב היו קודם
טוב, האמת שאתם צודקים. נדבקתי להגדרה שניתנה לסרט בתוכניה של הפסטיבל, ומשום מה לא שיניתי אותה גם אחרי שראיתי שהיא ללא ממש מתאימה לסרט.
זה שילוב של בלקספלויטיישן עם ניחוח של אוסטין פאוארז – nothing "super" about it…
ובאמת היה מצחיק בסוף הסרט. הבמאי נראה בעצמו כאילו הוא נמצא בסוף הבר-מצווה שלו וכולם באים ללחוץ לו את היד ואומרים כמה שהם נהנו מהדרשה ומהגפילטע.
הוא לא
אני ממש מתבייש שנהניתי מהסרט
העלילה קלושה והמשחק לא מזהיר. זה לא חדש. ראינו את זה כבר במספר רב של סרטים, רובם סרטי נעורים, מה שרק מוכיח שלא העלילה עושה קומדיות, כאילו שלא ידענו את זה כבר קודם.
סימה פשוט מצחיקה. כל עשרת הצופים שישבו באולם נקרעו מצחוק בחלקים מסויימים של הסרט – ומה צריך יותר מזה? אנחנו מדברים על קומדיה, תזכרו את זה.
על מה לא ירדו כאן? רוסים, תאילנדים, פולנים, ערבים, פוליטיקאים, מרוקאים, אשכנזים, רופאים, חרדים – למעשה כל מגזר אפשרי בחברה הישראלית זכה לטיפול מסור מההומור הנפלא והוולגרי של הבמאי. והתוצאה פשוט נהדרת.
אז מה עם בעלילה יש חורים שאריק שרון ושאול יהלום ביחד יכולים לעבור דרכם? אל תהיו קטנוניים. העלילה בקומדיה מוסיפה אבל היא לא הכרחית. זו מעין קומדית מצבים מטורפת שמבולבלת עם פארודיה איכותית על מדינת ישראל, עם סרט דרמה ועם קומדיה רומנטית עד שאי אפשר לדעת מאיזה ז'אנר הסרט. ואני שואל, למי אכפת? הסרט מצחיק ולכן הוא טוב. סוף פסוק.
היו קטעים משעשעים למדי בסרט,
בעיקר הקטעים עם עמי סמולרצ'יק, שחקן שחביב עלי עוד מימי חנן הגנן מ"פלורנטין".
אבל לי הוולגריות מאוד הפריעה, במיוחד הצעקות התמידיות של החתן של סימה, מה שגרם לי לא רק לתעב אותו, אלא גם את אשתו, על זה שלא הצליחה למצוא שידוך יותר טוב.
ואיפשהו לקראת אמצע הסרט, כשהחורים נעשו שחורים ושאבו אל האינסוף את שאריות העלילה, ונראה שהתסריטאי לגמרי התייאש מליצור משהו מעניין, פשוט ישבתי מול המסך ואמרתי לעצמי וליושב לצידי "what the f…?" [השלימו נא, ילדים, את המשך המשפט].
ושלא תגידו שבאתי עם דעות קדומות לסרט – ראיתי את "המנגליסטים" בקולנוע, ואהבתי. וכדי לא לפגוע בדעות שלי על סרטים ישראליים בעתיד, אני חושבת שאתחיל להדחיק את "סימה וקנין מכשפה", החל משליחת הודעה זו.
כדאי מאוד!!!
כל מה שכתוב הוא שקר- רוצו לצפות בסרט הענק הזה!
כולל התגובה שלמעלה!
הכל שקר?
אז תיקי דיין לא משחקת בסרט? דרור שאול לא כתב וביים אותו? הוא לא ישראלי? קוראים לו בכלל "הכל אודות סימה"?
אני מרגיש הרבה יותר מפוכח עכשיו.
לא הבנתם את מישהו, כמדומני
מישהו לא התייחס באופן ספציפי למאמר – הוא טוען ש"כל מה שכתוב הוא שקר", כלומר, כל מה שכתוב, משחר ימי החרטומים ועד לבלוג של צ'יקי בנענע. ואל לנו לקחת אפילו אמירה זו כפשוטה – מישהו מנסה לצאת באופן כוללני נגד נהייתה של התרבות המערבית אחר כל מה שהמדיה מכריזה עליו כ"נכון". זו הכללה גסה ברוח "הגהנום הוא הזולת" או "אלוהים מת" – "כל מה שכתוב הוא שקר".
אני, לפחות, השתכנעתי.
יו, זה כזה עמוק, כאילו!
לא כל כך גרוע.
היו פה ושם קטעים מצחיקים. למשל, מרבית הסצינות בהן היה מעורב סשה דמידוב. הספיק שהוא עמד ושתק, וחיוך עלה על פני.
ואכן, עמי סמולרצ'יק עושה עבודה טובה. בנוגע לנאום הקללות המשובח שלו, אאל"ט חתכו בסוף משפט שהיה בטיוטות המקוריות ("ככה תגיד לה…"). המשפט מוסיף לסצינה רוך שחסר לה, ומעניק פרספקטיבה שונה לנאום. חבל שחתכו (הגרסה ה"אלטרנטיבית" ניתנת לצפיה באתר הסרט).
ויש עוד.
אבל האם הסרט טוב?
לא. סרט די רע, אם כי לא רע עד כדי התיאור בביקורת.
על אף ההבלחות, רובו פשוט לא הצחיק אותי. מרבית הבדיחות היו מבוססות על גסות, בוטות, בהמתיות, אלימות מילולית, וצעקות בלתי פוסקות.
חבל שזאת הסחורה שיוצר הסרט משווק. אותי זה הגעיל.
לא לא לא ........!
אוי, עצוב לי כל כך לקרא קטילות שכאלו על סרט טוב שכזה…..
וכן, אני חושבת שסימה וקנין סרט טוב (הה! לא יכול להיות!) (-כן, כן)
נראה כי אני היחידה כאן המסכימה עם אברי גלעד (היחיד שאהב את הסרט שיכלו לצטט אותו לעיתון…)
הסרט טוב, מצחיק, ומי אמר שמי מצועק זה לא שחקן??? הכוונה לעמי??? עמי? הוא הכי טוב שם!!! הוא פשוט מעולה !!!
לא, לא נמאס מהקללות.
זה הקטע הכי מצחיק שם, בעיקר של עמי, שהביא אותי לדמעות…
הצופה אכן מזדהה עם סימה, וגם כשהיא מקללת לא רואה בזה צד אפל ושלילי באישיותה שמראה כמה החברה שלנו חרא… להפך.
הצופה רק מת כבר שתקום על הרגליים, שתפסיק לתת לאנשים סביבה למשוך לה בחוטים, ומקבל שמח וטוב לבב את ההפי אנד…
יש רק צעקות קצת חזקות מדי של: "אנחנו שמאלנים!", קצת כואב באוזן…
אבל יאללה….. סלחתי.
אני אישית, נהניתי נורא בשעה וחצי האלה.
מי איתי? מי ? (מה זה השקט הזה…?)
מכשפה, עם נון(ין) בסוף.
היו כאן כמה תגובות שגרמו לי להסכים עם התוכן שלהם, ובכל זאת הרגשתי צורך להגיב בצורה נפרדת.
אני חושב ששותפי לצפייה, זה עם הקוצים, הצליח בשתי מילים להגדיר בדיוק מושלם את הסרט הזה. אפרים קישון. כי סיפור קטן וחמוד על מישהי שמקללת משפחה הופך לקומדיה מופרעת לחלוטין שהסצינות בה הופכות מוגזמות מרגע לרגע.
ב'סימה' יש דמויות נהדרות (סימה, החתן של סימה, וסרמן השכן, אשתו – רותם אבוהב הנהדרת, השוטר, הילד, הדמות של סשה דמידוב), אבל כמה דמויות שמשוחקות רע (מגיש הטלוויזיה שפיץ – חבל שהוא לא הסתפק בבימוי, המועמד ה'רע' לראשות העיר).
היו בסרט המון בדיחות מאוד מוצלחות (אני אישית, מוזר שכמוני, התלהבתי מהבדיחה על אורי לוי) בעיקר בזכות שחקנים כמו סשה דמידוב, עמי סמולרצ'יק, רותם אבוהב ואיציק כהן, כמו גם כמה רגעים סאטיריים נפלאים (הקטע לקראת הסוף בתוכנית הטלוויזיה של שפיץ, למשל). חוץ מהשחקנים הטובים שהזכרתי מאד התלהבתי ממשחקה של תיקי דיין, שהיתה פשוט נפלאה, אבל אני מסכים שהסרט מופרך, שחלק מהשחקנים בו לא טובים ושעלילתו קצת מטופשת.
אבל עם כל הביקורת שיש לי על הסרט הזה, אני חושב שלהגיד ש'צ'רלי וחצי' הוא 'האזרח קיין' לעומת 'סימה' הוא פרובוקציה לשמה. הרי לא באמת יש סרט שיכול להפוך את צ'רלי לאזרח קיין, בטח לא סרט שמצליח להצחיק (או לפחות הצליח להצחיק אותי). מותר לא לאהוב את הסרט הזה, מותר גם לשנוא אותו קצת, מותר אפילו לשנוא אותו נורא, אבל הביקורת הרעה הספיציפית הזאת היא רעה מדי ובאמת שאני לא מאמין שהכותב של הביקורת •באמת• חושב ככה.
(וחשוב לי להבהיר: אין לי שום כוונה לפגוע בכותב הביקורת. יש דברים שפשוט לא נראים לי הגיוניים. והדברים שנאמרו בכתבה, גם אם הם נאמרו בהקצנה מכוונת, פשוט מוגזמים מדי. מצד שני, עכשיו כשאני חושב על זה, יתכן שיש כאן הפוך על הפוך. האם ההקצנה המכוונת הזאת בעצם משולה להקצנה המכוונת שנעשית בעלילת הסרט עצמו?)
אם אתה חושב שהביקורת הזאת קיצונית
תאמר תודה על שיש לי עקרון שלא לכתוב ביקורות* שליליות על סרטים ישראליים. אני חושב שהביקורת כאן טיפלה בסרט בכפפות של משי.
________________________________
* ביקורות, להבדיל מתגובות.
אתה מוכן לפרט?
לשם שינוי, לא.
קצת מוקדם מידי בבוקר בשביל כמות כזו של רעל, המקלדת הארורה של המק והתמיכה העברית הקטסטרופלית שלו בטח שלא עוזרים (כל שורה עולה לי בדמים), ובכלל לא בא לי באופן כללי.
ביקורת אוהדת
כתבתי לרד וללונג במכתב נפרד, וגם הוספתי הערה קטנה בסוף הביקורת עצמה, הסיבה היחידה שלא כתשתי ובטשתי את הסרט עד זוב צלולויד, היא שכואב הלב לכתוב דברים רעים נורא על במאי ישראלי צעיר, ועוד זה שאחראי לרגעים יפים כל כך בחיי ('מבצע סבתא').
זה סרט מחורבן. נקודה.
לא הבנתי.
כתבת עוד ביקורת על הסרט הזאת? ביקורת טובה?
לא הבנתי.
לא.
חייב להסכים
ראיתי את הסרט והוא היה הסרט הכי גרוע שראית אי פעם
פשוט ישבתי מוכה תדהמה ששחקנים מוכשרים הסכימו לשחק בזבל שכזה
אפשר לתקן
תתחיל לצפות בכל אלה:
http://us.imdb.com/bottom_100_films
נראה אם סימה וקנין עדיין יהיה הסרט הכי גרוע שראית אי פעם
.
לא פאלצן א.מ.
נו באמת הסרט גרמם לי לצחוק הרבה יותר מכל סרט הוליודי שעלה 500 מליון דולר. בקטע שהשוטר מקלל לא הצלחתי להחזיק את עצמי על הכיסה ירדו לי דמעות, נכון יש קטעים טובים יותר ופחות אבל זה אחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה ובכלל בזמן האחרון גרם לי לצחוק, ואם תזרקו את הפוזה הפלצנית שלכם ותתחילו לצחוק על עצמכם אולי גם אתם תוכלו לצחוק אני אישית ממתין ל DVD !
לא פאלצן?
אתה בטוח שאלו היו דמעות שירדו שם?
לא פאלצן א.מ.
אני תמיד חייב לשאול: אילו עוד סרטים אהבת בשנה-שנתיים האחרונות ואילו שנאת? לא שזה ממש משנה, אבל זה יעזור לי להבין את נקודת המבט שלך. אני בכלל עוד לא ראיתי את סימה וקנין, למרות שאהבתי את מבצע סבתא. הביקורות השליליות הרבות שהוא מקבל (ואני מתכוון דווקא ללא פלצניות) משכנעות אותי לא לראות אותו בקולנוע, אבל החסד שאני זוכר לדרור שאול ממבצע סבתא וההסכמה הגורפת שעמי סמולרצ'יק מצוין, יגרמו לי לראות אותו בדויד.
סרט רע
כמה רע? כל כך רע עד שאני וזאת שישבה ליידי חיכינו עד סוף הכתוביות בכדי לראות מי הבמאי ולהוציא עליו חוזה. ככה רע.
אם הייתי צריך לבזבז עליו כסף, הייתי אפילו עצבני יותר.
אני אמשיך ואומר, זה הסרט הגרוע ביותר שראיתי בימי חיי. יותר גרוע מכל זבל קולנועי אחר שצפיתי בו מאז שאני יכול לזכור איך קוראים לי.
הסרט הזה לא שווה את הנייר של כרטיס הסינימטק שעליו כתוב שמו.
סרט וולגארי, מלא בבדיחות גזעניות לא מצחיקות (ואני, כחצי-חצי, שמעתי את כולן לפני כן) הופך מסרט קומי לא מצחיק לסאטירה עלק-חתרנית (ביבי, ביבי) לא מצחיקה ואדיוטית לחלוטין.
כל הסרט מלא בצעקות. לא ברור לי למה הם חושבים שאם הם צועקים אז הם משחקים טוב. אז בנוסף להיותו תסריטאי רע, הבחור הוא גם במאי לא מוצלח.
הסרט מלא בסטיראוטיפים. האשכנזי מנייאק, המזרחי טיפש וולגרי וכו. נו באמת, לא עברנו את השלב הזה איפה שהוא בימי יהודה ברקן? אני, שבאמת לא מעניין אותי PC ממש התעצבנתי. לא איכפת לי שיש הצגה של סטיראוטיפים, אבל גם יש דרך לעשות את זה ולא ככה.
איפה שהוא באמצע הסרט (אותו ראינו, למזלנו, בסינימטק בחינם) קברנו את ראשנו בבושה. הסרט הזה הוא חד וחלק ביזיון.
אני לא ממש בטוח ביזיון למה.
אני לא אכליל על מצב הסרטים בארץ כי אני לא ממש רואה סרטים ישראלים, אבל אם אני הייתי הבמאי, לא הייתי שם את השם שלי על הדבר הזה.
לכל חבית יש תחתית ולצערי הסרט הזה גירד אותה, מלמטה.
פעם הבאה - תאמין לביקורות.
לפחות לאלו שלי.
אתה מתכוון, ''פעם הבאה - תקרא את הביקורות''
חצי-חצי מה?
חצי גזעני, חצי לא מצחיק?
זו הייתה דוגמא לשאלה מיותרת.
ותשובה לאותה השאלה המיותרת: חצי כורדי חצי אשכנזי.
סרט רע
מה שהוא אמר. הוא הביע את כל מחשבותי בדיוק מפליא. אמרתי לידידה שלי שתזכור את השם הזה (של הבמאי והתסריטאי), כי אני מתכוון לשכוח, ולהתרחק מכל תוצרת הבאה תחת ידיו. שהוא גורם ךעולם להיות גרוע יותר. שחבל לי שיהיו אנשים שיאלצו לראות את המחזה המזוויע הזה, רק בגלל שהוא הוקרן בקלנוע ושודר בטלוויזיה.
אני ראיתי אותו בטלוויזיה, וקיוויתי שמתישהו הוא ישתפר. לרוע המזל זה לא קרה.
כל כך חבל היה לגלות שזה אכן נכון, ואותו במאי אחראי לקלאסיקה המודרנית שכל כך נהניתי ממנה פעם אחר פעם, הלא היא 'מבצע סבתא'. כאן גם נאלצתי לשנות את דעתי וכן לאפשר לעצמי לראות עוד סרטים שלו.
אז את סימה וקנין מכשפה אני אדחיק, אבל בשל חומרתו, סרט גרוע שני כבר ייחשב מבחינתי כפסילה שלישית.
דאמ איט!
אני ממש מתביישת בעצמי אבל נהנתי.
כן, וולגרי. כן, צעקני. כן, קללות. כן, הסאטירה כל כך ברורה שהיא עומדת מולך וצורחת לך בפרצוף "הי! אני ביקורת חברתית!" אבל וואלה נהנתי.
מליאור, מעמי, מתיקי, מאיציק כהן שעשה יופי של דמות שמתחשק להכניס לה כאפה, ומהילד שהיה בסדר לאללה יחסית לילדים.
אז נכון ששתיים בלילה ביום שישי, נכון שהאופציה השנייה היא "בנות מקלאוד" בהולמרק, ויכול להיות שזה השפיע, אבל נהנתי.
בנות מקלאוד?
'אשת הנצח'?
אני כבר רואה את הטריילרים: