סילביה

מאת
אליק
– פורסם ב 22 ביולי 2004Posted in: ביקורות

במקור: Sylvia
במאי: כריסטין ג'פס
תסריט: ג'ון בראונלו
שחקנים: גווינת' פאלטרו, דניאל קרייג, מייקל גמבון, ג'רד האריס

הסרט איחר בחצי שעה, הרגל נרדמה לי, והישבן שלי פצח בתוכנית התנתקות משופרת. זה התחיל כעקצוצים בצד שמאל, אבל הגיע עד לאובדן תחושה מוחלט בדיוק כשהופיעה דרישת השלום מהצנזור, שאישר בחתימת ידו שכבר יצא לו לראות יותר ציצים ממה שיש לסרט הזה להציע (אח, ימיה העליזים של העלייה השלישית), ולכן מותר לנו להסתכל. הכתוביות הופיעו אט-אט על המסך. משהו, סילביה, גווינת פאלטרו, משהו. עיניי החלו להיעצם לאיטן. הקריין, שנשמע בדיוק כמוני אבל דיבר משום מה מתוך תחתית של חבית בירה, התחיל להקריא את השורות הקודמות. איכשהו, משהו בקול שלו גרם לזה להישמע אינטליגנטי. פואטי, אפילו. עיניי נעצמו ונפקחו שוב, מה שיצר המון אקשן על המסך. הקריין השתעל קלות, ואז שאל את השאלה המרכזית: למה, בשמה הקדוש של לאה גולדברג, הלכתי לראות את 'סילביה'?!

כמו כל טרגדיה פולנית טובה, הכל התחיל בזה שקיבלתי משהו בחינם. כרטיס לסרט, למען האמת. מה, שאני לא אלך? יותר מזה, הפרסומות לסרט הבטיחו חגיגית שזהו "תפקיד חייה של גווינת' פאלטרו", וזה כבר נשמע באמת מבטיח. הרי את גווינת' אני מעריץ עוד מאז שהייתה 'אליזבת' הבלתי נשכחת. לא, רגע, זאת בעצם קייט בלאנשט. אז מההופעה המחשמלת בתור גלאדריאל. בעצם, גם זו קייט בלאנשט. לא נעים. אולי 'טיטאניק'? או ששם זה היה לאונרדו דיקפריו? ואיך מבדילים ביניהם, למען השם? מישהי משמאל הזכירה לי שגווינת' הופיעה ב'הפנטזיה של הל'. לא ראיתי. אבל בכל מקרה, יש לה שם של מעדן צרפתי משובח, משהו אנין טעם למרוח על הבאגט. זה חייב להיות איכותי.

הסרט מספר על חייה של סילביה פלאת', משוררת אמריקנית שחיה באנגליה, והיתה בבאסה רוב חייה. העניין מורכב למדי: מצד אחד, כל אנציקלופדיה שמכבדת את עצמה יכולה לספיילר לכם את סוף הסרט. מצד שני, כל הביוגרפיה של פלאת' יכולה למלא אולי שלוש שורות, וגם זה בהנחה שמשתמשים בהרבה תיאורי נוף, כך שהרבה מידע מועיל קשה לי לספק.

בסרט, מכל מקום, סילביה מתאהבת במשורר הבריטי טד יוז, ומצטרפת לחבורת החנונים שלו, שהבילוי המועדף עליהם הוא דקלום של שירה במהירות האור (אל תנסו את זה בבית, אלא אם כן אין בסביבה אף אחד שיכול להרביץ לכם: קן-לציפור-בין-העצים-ובקןלשלושביציםובכלביצה-הספנתעיר!-ישנלואפרוחזעיר). אבל בניגוד לטד, שהצלחתו המסחררת מרקיעה שחקים ושאר קלישאות ממין זה, סילביה מדשדשת במי האפסיים של השירה הבריטית, מקבלת ביקורות אכזריות אפילו יותר מהביקורת שאתם קוראים ברגע זה, ושרויה, כאמור, בבאסה עמוקה. לכן היא בוחרת באהבה, מתחתנת עם טד, וחוזרת איתו הביתה, לאמריקה. איזו טעות.

כמו כל זוג נשוי, או למצער, כמו כל זוג נשוי של שני פסיכים עם נטיות לדרמטיזציה מוגזמת, הבעיות מתחילות בבית: סילביה משוכנעת שטד מתהולל מאחורי גבה כל ערב. באופן מפתיע, היא צודקת – הוא באמת שוכב עם כל מה שזז, וגם עם כמה דברים שלא. וכשאני אומר מפתיע, כדאי לקחת בחשבון שלאיש יש סקס אפיל של חציל, והיכולת שלו להשכיב דברים היא באמת ההפתעה הגדולה ביותר בסרט. אחר כך הם חוזרים לאנגליה, עוברים משברים, סילביה מפרסמת ספר שירה, הם נפרדים, והיא נשארת בבאסה.

אבל הטרגדיה הגדולה של סילביה פלאת', על פי הסרט, היא ללא ספק פס הקול שליווה את חייה. מי שלא ראה את 'סילביה' בקולנוע כאילו לא חי בתוך צ'לו מימיו. נראה שמישהו בצוות ההפקה שילם יותר מדי לנגן הצ'לו, או ששילם פחות מדי לעורך הסאונד. הצ'לו המחריד הזה מנוגן בווליום רצחני לאורך כל הסרט, ולא מאפשר לאף דמות לחשוב בשקט, שלא לדבר על לסיים דיאלוג סביר. לא פלא שהם לא מצליחים לפתור את בעיות הנישואין שלהם – אחרי שעתיים של צ'לו כזה אפילו אני הייתי מוכן לירות באשתי ולברוח עם גופתה לצפון אנגליה, ואני אפילו לא נשוי.

גווינת' פאלטרו היא שחקנית סבירה – אם התסריט מוצלח היא יכולה לשחק טוב מספיק כדי לא להרוס אותו ('שייקספיר מאוהב', לדוגמה), אבל היא לא מסוגלת להחזיק סרט שלם, קלוז אפים על גבי קלוז אפים, ללא שביב של עלילה. מתבקש להשוות את הסרט ל'השעות' – סרט נוסף החף מכל התרחשות, ומתעסק בסופרת בריטית אובדנית אחרת (מן הסתם, מ'דיר, יש לתלות את האשם במזג האוויר). העניין הוא שב'השעות', ניקול קידמן מציפה את דמותה של וירג'יניה וולף בקסם השייך לשחקנים גדולים בלבד. יכולת המשחק שלה מהפנטת, ואפילו הצפייה בה לבדה היא מלאכה מעניינת. פאלטרו לא מצליחה לעשות את אותו הטריק.

מי שמעניק שיעורי משחק חינם בסרט הזה הוא מייקל גמבון, שזמן ההופעה הכולל שלו בסרט לא עולה על חמש דקות, אבל כל שניה היא פנינה. הייתי מוכן לשלם מחיר מלא לסרט שמראה אותו מחטט באף במשך שעתיים. האיש הוא שחקן גדול, ושחקנים גדולים הם אלו שיודעים לרתק את הצופים, פשוט מפני שמעניין לצפות בהם. אין ספק, הוא היה יכול לגלם את סילביה פלאת' בצורה טובה יותר (מצד שני, פאלטרו היתה יכולה למלא טוב יותר את תפקיד דמבלדור מ'הארי פוטר').

המזגן באולם התחיל לפעול סוף סוף, אז הרשיתי לעצמי להוריד את הנעליים. ריח של מוות התפשט באולם, והעניין כולו התחיל להיות לא נעים. בדיקה קצרה וזהירה העלתה שבכל זאת לא בי האשם: עיתונאית שישבה בשורה לפני נפטרה בשיבה טובה, לאחר שני שליש בלבד מהסרט.

האורך של הסרט הוא נקודה כאובה. חיים של משוררת, ככל הנראה, הם לא בדיוק חומר מרתק לסרט עלילתי. בסיכומו של עניין, בשביל סרט באורך של 110 דקות, 'סילביה' משעמם מאוד. הוא ארוך ונמרח, וכמעט שלא קורה בו כלום. כמו החיים של סילביה פלאת'. כמו החיים של רובנו, אני מרשה לעצמי להניח. לפיכך, אם במקרה יש לכם שעתיים פנויות ושקלתם לצפות ב'סילביה', אני ממליץ שתלבשו את מיטב מחלצותיכם, שבו מול המראה, והביטו בה בתשומת לב. מן הסתם תמצאו מולכם משהו מעניין יותר. אלו לפחות החיים של מישהו שאתם מכירים, והוא לא יהרוס לכם את השמיעה עם איזה צ'לו עצבני.

תגיות: