סדנה לעצבים

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 8 במאי 2003Posted in: ביקורות

במקור: Anger Management
במאי: פיטר סגל
תסריט: דייויד דורפמן
שחקנים: אדם סנדלר, ג'ק
ניקולסון, מריסה טומיי,
לואיס גוזמן, ג'ון טורטורו

"כעס הוא רגש אנושי נורמלי לגמרי, בדרך-כלל בריא. אבל כאשר הוא יוצא משליטה והופך הרסני, הוא יכול להוביל לבעיות … והוא יכול לגרום לך להרגיש שאתה נתון לחסדיו של רגש בלתי צפוי ורב עוצמה"
(מתוך האתר של האגודה הפסיכולוגית האמריקאית).

כיוון שרגש כזה קיים בעולם, יש לאמריקאים שתי שיטות לנתב אותו לאפיקים מועילים. שיטה אחת כרוכה בניוד הרבה מאוד טנקים ומטוסים למדבר העיראקי, והסתיימה בהצלחה לא מזמן. השיטה השניה, ברוח האמריקאית המקובלת, היא לפתוח סדנה לטיפול במי שעצבני, בה יוכל לשבת עם פסיכופאתים אחרים, למלמל "כולנו אוהבים אותך, דייויד", ומי שנשאר אחרון מקבל מליון דולר וחוזה פרסום. אה, לא, זו בעצם 'הישרדות'.

"לאחד מכל חמישה אמריקאים יש בעיה בשליטה בכעסו"
(מתוך האתר של ליאונרד אינגרם, www.angermgmt.com)

זאת אומרת, "בעיית שליטה" כבר אינה הפרעה אישיותית: היא כמעט אופנה. תארו לעצמכם: אם הייתם אמריקאים, לאחד מתוך הארבעה שאיננו אתם הייתה בעיית שליטה בכעסו.
ודווקא לאדם סנדלר נטפלו.

סנדלר, בתור דיוויד באזניק, הוא כמעט תאומו של הלל הזקן: שום דבר לא מצליח לעצבן אותו, והוא סובל בשקט כל הטרדה שהיא: את התעללויותיו של הבוס המעצבן שלו, את הנביחות של הבוס העוד-יותר גדול שלו, וגם את מאמציה הבלתי-נלאים של חברתו לינדה (מריסה טומיי) לגרום לו לעמוד על זכויותיו מולם.

ואז, יום אחד, עוברת על סנדלר טיסת בלהות. שכנו למטוס מתגלה כתאומו הרוחני של הערס שמדבר בפלאפון במהלך הסרט: מפריע לו לישון, נותן לו צ'אפחה ושואל אותו שאלות מביכות באוזני כל המטוס. והדיילת מתעלמת ממנו לגמרי. בסוף הוא מגיע לטיפ-טיפה הרמת קול, אלא ששוטר זועף בעל שוקר חשמלי ופראנויית פוסט-מגדלי התאומים נותנים למעשיו פרשנות מוטעית במקצת, המובילה אותו לבית המשפט באשמת תקיפה. כתחליף לכלא הוא נאלץ להשתתף בסדנת שליטה בכעס, או בשמה העברי, "סדנה לעצבים", המועברת – הפלא ופלא- על-ידי אותו נודניק מהמטוס, ד"ר באדי ריילי (ג'ק ניקולסון). במהרה מתגלה הנ"ל כדוקטור הפסיכופאת ביותר מאז חניבעל לקטר, ואפילו יותר עצבני. בסדנה משתתפת חבורת מטורפים מכובדת – לו (ג'ון טורטורו), חייל-לשעבר הסובל מהלם-קרב בעקבות לילות האימה (במלחמה שנמשכה 12 שעות), או סטייסי וג'ינה (קריסטה אלן וינואר ג'ונס), כוכבות פורנו (עם שם כמו ינואר ג'ונס, מה עוד היא כבר יכולה להיות? מקסימום מדענית גרעין בסרט ג'יימס בונד) שהשתמשו במהדק-סיכות כדי להסביר למישהו שהוא חרג מהכללים, ועוד כיוצא באלה פסיכופטים. וגם לואיס גוזמן, שאני לא זוכר בדיוק מה הוא עושה, אבל הוא עושה את זה מצוין.

ריילי עושה את כל מאמציו להוציא את באזניק מדעתו, עניין קשה למדי בהיות האחרון מופת של שקט ושלווה; אבל לא איש כדוקטורינו ייכנע; הוא עושה כל שביכולתו כדי להכעיס את באזניק, וכדבריו של הד"ר היקר, "כעס מוביל לשנאה, ושנאה מובילה לצד האפל".

ובסך-הכל זה הולך מצוין.

ג'ק ניקולסון נותן הופעה נהדרת ומצחיקה מאוד, עם ניצוץ פסיכופתי בעיניים כל הזמן (ממש ציפיתי לשמוע אותו קורא "Heeeere's Buddy!"). וגם סנדלר, במפתיע בשבילי, בסדר גמור: הפעם, הוא לא גרם לי לצרבת בכלל, וזה שיפור נוסף (אחרי 'מוכה אהבה') ברמת המשחק שלו. אותי הסרט מאוד הצחיק, גם בהומור סלפסטיק וגם בשנינויות קטנות הפזורות לאורך הסרט. בסך-הכל, רוב הסרט נראה כאילו גם הבמאי לקח איזה חומר לאו-דווקא חוקי, ועל כן איבד כל שליטה על המתרחש, בניסיון לברר מהי השיטה הטובה ביותר והבלתי יציבה ביותר להתעלל בגיבור; חצי הסרט הוא השתוללות פרועה וחסרת מעצורים כמעט לגמרי, ועושה רושם כאילו תיכף יופיע ג'ון קליז וינופף במטוטלת מול הגיבור תוך השמעת קולות משונים, כדי לברר את התאמתו לעבודה. הגיבורים המשניים הזויים ביותר, וגונבים את ההצגה בקלות: אחת (הת'ר גראהם כמדומה, שבפעם הראשונה בקריירה שלה לא מתפשטת לגמרי) שסובלת מדימוי-עצמי נמוך, עיוור בעל נטיות קטלניות (הארי דין סטנטון), ועוד מיני מרעין בישין משתוללים על המסך, ללא ריסון בכלל.

לפעמים, למרבה הצער, הסרט יורד לבדיחות נמוכות; אלה הקטעים החלשים בו. במיוחד סצינה אחת, בהשתתפות נזיר בודהיסטי, מוטב לה שלא נבראה משנבראה: וולגרית ומיותרת.
אבל רוב הזמן, הסרט בהחלט נאה ויאה. הוא לא בנוי רק על מוטיב ה"מישהו נדפק, תצחקו", אם כי גם זה יש, אלא בעיקר על מצבים משונים – מקומדיה של טעויות ועד לביזאריות סתם, וגם על השנינות של הדמויות. וכמו שאמרתי, רוב הזמן זה עובד מצוין.
עד לרבע השעה האחרונה.

אז, כנראה, גילה הבמאי שהוא נתן יותר מדי חופש לדמויות שלו, והחליט לקבץ את כל ההשתוללות לסוף קיטשי ודבילי עד ללא-נשוא, תפור בחוטים גסים במיוחד, חסר הגיון ומחליא בדביקותו. הסוף הוא ירידה חריפה ברמה לעומת שאר הסרט, ותקוותי היחידה שבדי.וי.די. של גרסת הבמאי יסתבר שצילמו גם סוף אלטרנטיבי טוב יותר.
אבל זה בכל-זאת לא הורס את הסרט; שעה וחצי משובחת ברובה, ועוד רבע שעה של סיום אידיוטי – החשבון פשוט. מקסימום, צאו ברגע שנהיה קיטשי, ותאמרו לעצמכם "היה הפי-אנד".

תגיות: