במקור: The Stepford Wives
במאי: פרנק אוז
תסריט: פול רודניק
על פי ספרו של איירה לוין
שחקנים: ניקול קידמן, מת'יו ברודריק, גלן קלוז, בט מידלר, כריסטופר ווקן
ג'ואנה אברהארד היא אישה מצליחה ביותר. היא משכילה, היא מטופחת, היא מצליחה. יש לה ג'וב נהדר כסמנכ"לית ברשת שידור גדולה, והיא אפילו מרוויחה יותר מבעלה.
ג'ואנה אברהארד היא לא אישה טובה כל כך. היא מזניחה את בעלה ואת הילדים בעבור הקריירה, התוכניות שהיא מפיקה עבור הרשת עוסקות בהתעללות וגמיזת הזכרים שבאוכלוסיה, ובכלל, היא מרוויחה יותר מבעלה. אבל היא לא שמה לב לשום דבר מאלה. היא הרי אישה מצליחה כל כך.
עד שמגיעה המפלה. אחת מאותן תוכניות למעוך-את-הזכר-המזדמן משתבשת, והיא נבעטת בבושת פנים מהרשת, על ידי הבוסית שלה.
אבל כאן הסיפור רק מתחיל, כי על ג'ואנה יעברו עוד יסורים רבים. היא ובעלה התולעי (מת'יו ברודריק, 'מישהו לסמוך עליו', 'בחירות או לא להיות') נמלטים מהחיים האורבניים בנתיב המהיר ורוכשים בית בעיירה קטנה. והעיירה? מושלמת. בתים יפים, רחובות נקיים מטינופת ופשע, ואנשים מאירי פנים, ומאוד אמריקאים. לא אמריקה החדשה של המטרופוליטנים המזוהמים בהם כולם דורכים האחד על השניה, אלא אמריקה של פעם, כשכולם היו מאושרים, חייכו בשיניים צחות, הגברים היו גברים אמיתיים, הנשים היו נשים אמיתיות (ויצורים קטנים וירוקים מאלפא קנטאורי היו יצורים קטנים וירוקים אמיתיים מאלפא קנטאורי. אבל אלו לא מופיעים בסרט), והכל היה טוב.
אלא שלאט לאט, כמו בכל סרט אימה טוב, מתברר שיש דברים אפלים מתחת לפני השטח. הנשים באותה עיירה, סטפפורד (שני פ'-ים רצופות? על מה חשבו המייסדים הארורים של העיר?), אינן סתם מושלמות. הן ממש מושלמות. הן תמיד מחייכות, דואגות לילדים שלהן (קריירה? בשביל מה זה טוב. הבעל מרוויח מספיק), מקדישות את הזמן הראוי לילדים שלהן ולבעליהן, ואפילו נהנות מסקס. באמצע היום. עם הבעלים שלהן.
אין ספק ש"משהו" גורם לאותן נשים להיות מטופחות כל כך, אוהבות כל כך, מושלמות כל כך. "משהו", שאותן נשים כנראה לא בדיוק שיתפו איתו פעולה, ובכל זאת – הן שמחות בחלקן. בצורה מוחלטת, עיוורת, נטולת מחשבה. עתה מנסה ג'ואנה לחמוק מאותם חיי אושר גדול, לטובת המשך חייה כביצ'ית מניפולטיבית, כפי שהיא רואה את האידאל הנשי.
מצד אחד, הסרט נע לפי אחת מתבניות סרטי האימה הקלאסיים שקידש הזמן: עיירה תמימה למראה בה הדברים אינם כפי שהם נראים. וככזה, הוא עושה עבודה סבירה למדי. הוא מצליח לצמרר לעתים, ולאיים במקרים אחרים.
מצד שני, הסרט מנסה גם להיות קומדיה. גם כאן הוא נוחל הצלחה סבילה. החיוך עולה שוב ושוב, גם אם לעתים הוא נופל להומור דלוח במקצת. וכך, למשל, נוכל לשמוע בו בדיחות כמו:
– "הייתי פעם הסמנכ"ל של AOL."
– "אז בגלל זה האנשים סביבך כל כך איטיים?"
בדיחות אחרות, לא טובות הרבה יותר:
– "את לא הסופרת המפורסמת ההיא? הזכירי לי, איך קראו לאותו ספר שכתבת על אמא שלך?"
– "אני אוהבת אותך. בבקשה תתפגרי."
המקום בו 'נשים מושלמות' כושל לגמרי הוא מתחת לפני השטח – בממד הסאטירי. הסרט מנסה להעביר ביקורת על החברה שבה אנחנו חיים ועל האידאלים שלה, לפחות כפי שהם משתקפים בתרבות האמריקאית. כאן הוא נכשל, לא משום שאין לו מה לומר, אלא בגלל שהוא אינו מעז ללכת עד הסוף. שוב ושוב מקהה 'נשים מושלמות' את שיניו שלו עצמו, ולא מעז לנשוך. היוצרים בחרו בזווית אנטי-נשית לתיאור בעיות אלו ואחרות בתרבות העכשווית. מיזוגניה ("שנאת נשים") אולי אינה דבר פוליטיקלי קורקטי, אבל אנחנו מדברים על סאטירה, ומכזאת אני לא מצפה לפוליטיקלי-קורקטיות. אני רוצה שתבעט, תנשך, תהיה ארסית ומרושעת. ומזה אין כאן מספיק.
השמועה טוענת שהגרסה הראשונית של הסרט היתה מרושעת בהרבה, ונגנזה עקב הקרנות מבחן כושלות במיוחד. נראה שזה מה שקורה כאשר אומנות נתקלת באינטרסים של אנשי הממון. הסרט נערך מחדש, וצולמו סצינות חדשות, מה שיכול להסביר גם את חוסר העקביות בהסברים שמספק הסרט על מדוע וכיצד נשות סטפפורד הן כל כך מאושרות מחייהן החדשים, עתירי סבון הכלים והספריי להברקת הרהיטים.
תוכלו לטעון אולי שאני מתייג את הסרט לפי הציפיות שלי, ואז מאשים אותו על כך שהוא אינו עומד בהן. אבל בלי הרובדים המשניים, הסרט אינו מחזיק פפסי מקס. לפיכך, נאלצתי להתנחם בשעת הצפיה במה שהסרט היה עשוי להיות, לו רק היה מעז, ואילו היה מזלזל קצת פחות באינטליגציה של הצופים. הסרט שוב ושוב מנסה להסביר את עצמו. שוב ושוב, דמויות פוצחות בנאומים ארוכים על מה הן עושות ולמה. וכאמור, חבל.
ולא, המשחק המשובח של ניקול קידמן בתור ג'ואנה אברהארד לא מצליח להציל את הסרט. והוא באמת משובח, וגם מגוון: כלבה אסרטיבית וצבועה בהתחלה, כלבלבה רצוצה לאחר המפלה, אישה מפוחדת הנלחמת על… על מה שהיא צריכה להלחם עליו. לפרקים, היא אפילו "האישה המושלמת" – תואר שניקול באמת לא רחוקה ממנו. גם גלן קלוז וכריסטופר ווקן בתפקידים תומכים בתור הזוג ה-הו-כל-כך-אמריקאי לא מצליחים להרים את הסרט ממה שהוא יצא.
למרות הנאמר, הסרט עדיין ראוי לצפיה, ולו בגלל הפוטנציאל הלא מנוצל (מאז כיתה ב' אני מנצל כל הזדמנות להשתמש בביטוי "פוטנציאל לא מנוצל" על משהו שאיננו אני עצמי), גם אם לא בהכרח חייבים לרוץ לקולנוע עבורו. אחרי הכל, הדויד יגיע בקרוב. הדויד תמיד מגיע.
- האתר הרשמי
- ניקול קידמן
- סקר ניקול קידמן
- מת'יו ברודריק
- בט מידלר
- כריסטופר ווקן
- נשות סטפפורד – הסרט המקורי
- האישה המושלמת
אהרו''כ?
הסרט הזה היה פשוט נורא. לא הצלחתי לצחוק משום בדיחה למרות פרצי הצחוק ההיסטריים סביבי. אזור הדימדומים ממש…
הבנתי שהגרסה המקורית של הסרט היה סרט אימה בשנות השישים, או שבעים? נראה לי יותר שהקטע האימתי בו היה תיאור האישה הביצ'ית והמצליחה (ואני נשבעת שאין אף לא עצם פמיניסטית אחת בגופי!)
אני אחכה לדויד, אם בכלל
טוב שהוזהרתי מראש, אפילו לא היה לי מושג שזה סרט אימה… (מילא ללכת לאחד בידיעה, אבל לחזור על הטעות שהיתה לי עם 'אני יודע מה עשית בקיץ האחרון'?! לא אוהבת סרטי אימה).
תגיד...
בסופו של דבר בחורה תצא מהסרט בתחושה שעדיף לה לעשות הרבה ילדים, אוכל, סקס וכלום, פשוט כדי לא להסתבך?
או שזה עמוק יותר מזה?
או שזה פחות עמוק מזה?
אני חושבת שמה שהוא התכוון זה...
שהסרט היה רוצה להיות יותר עמוק מזה, אבל הוא לא. אפילו לא.
אני התאכזבתי בעיקר
בגלל שהסוד מתגלה מוקדם מדי
במקום להביא את הסרט ליותר אפל גילו את הפיתרון די מההר.
נראה לי שגילו את זה כבר בטריילר
שאלה עניינית
למה בפוסטר של הסרט רואים ניקול קידמן עם שיער בלונדיני שופע ובסרט עצמו יש לה דלילות חומה קצרצרה?
כי הפוסטר הוא
ראיתם ''פלזנטוויל''?
הסרט הזה עם ריס וויתרספון וטובי מגוויר. שם הם מגיעים לסדרת טלוויזיה משנות החמישים, בשחור לבן. ההתחלה מצוינת, אבל בהמשך הסרט נעשה גרוע בצורה בלתי נסלחת, נסבלת וניתנת לתיאור. סה"כ הרעיון להכניס דמות שפויה (נגיד) לעולם מעוות הוא רעיון טוב, אבל לא על הרעיון לבדו יחיה הסרט.
את טועה.
ראינו ולפחות שלמקו ואני לא מסכימים איתך
כתבה מספר 470
וגם אני והממסד האפל
אהבנו את פלזנטוויל. מאד אפילו.
הלכתי עם אמא. נהניתי מאוד.
גם מהמשחק המשובח של קידמן ושל בט מידלר, גם מההומו החמוד (שלצערי שכחתי את שמו) וגם מהאווירה, למרות שהיה אפשר לנחש את הטוויסט כבר מהרגע הראשון. בסך הכל די אהבתי, והפופקורן היה טעים. הדבר המעניין הוא שאבי והדייט שלו הלכו ואמרו שהסרט בלתי נסבל, ואפילו יצאו בהפסקה.
האם הטוויסט הוא זה שמופיע בטריילר?
שאל מי שלא ראה את הסרט המלא.
אם אפשר
מה זה "גמיזת זכרים"?
לגמוז פירושו לבקר בחריפות
(על-פי בבילון).
כן, ויש לזה גם היסטוריה
אם אני לא טועה, היה איזה מבקר אחד שקראו לו גמזו בתחילת שנות ה-50, והוא היה רשע מרושע אפילו יותר מריקי גל. ואז נדמה לי שקישון טבע את המונח "גומזים" כדי לדבר על ביקורת חריפה מאוד, ואפילו יצא ספר "גומזים, גומזים", שנדמה לי שהוא של קישון אבל אני לא בטוחה.
מישהו יודע עוד פרטים?
מדהים איך פתאום איזה פריט מידע שקלטת בטעות בילדות שלך, הופך למשהו שאתה יכול לשעמם איתו אנשים בפורום, בהקשר שהוא כמעט לגיטימי.
הוא היה
אוצר במוזיאון ת"א, אאל"ט הביקורות שלו התפרסמו ב"הארץ". קטלני ביותר. "לגמוז" זו אכן המצאה של קישון – ומשמעה חמור יותר מלבקר בחריפות: משמעה שמועלית הדרישה לגנוז את מושא הביקורת על שום איכויותיו הנלוזות.
לא ידוע לי על מבקר בשם גמזו,
ובכלל לא הייתי באיזור בשנות החמישים, אבל "גומזים, גומזים" הוא בהחלט של קישון.
ובכן, גוגל מספר על אחד,
ד"ר חיים גמזו.
והפועל ''לגמוז'' בהחלט נקרא על שמו.
והפועל ''לגמוז'' בהחלט נקרא על שמו.
מספרים גם שאלתרמן פעם ראה אותו מתיישב בכסית והצהיר שהוא הולך לגמוז את גמזו.
והפועל ''לגמוז'' בהחלט נקרא על שמו.
קישון הוא בחור רגיש, שלא לומר רגיש מדי, ולכן הייתה לו (יותר נכון יש לו) אובססיה כלפי מבקרים. הוא כתב כמה רשימות על מבקרים, כיצד להתעלל בהם ומה יכול להשפיע עליהם. בין השאר הוא התייחס לחיבה של מבקרים להתחכם על שם מושא הביקורת, תוך שימוש בביקורת מפורסמת של מר גמזו על הצגה בשם "התליין הלך בשש", שהסתכמה במשפט שנון אחד בלבד – "חבל שלא הלך בחמש".
מי שמעריץ את השנינות הזאת הוא יהודה סתיו שלא מחמיץ הזדמנות לנסות ולשחזר את המאסטרפיס בביקורות היבשות שלו.
והפועל ''לגמוז'' בהחלט נקרא על שמו.
בספרו פרטאצ'יה אהובתי, קישון מתייחס לפועל גמיזה גם במונחים של מכות ממש.
בתחרות איגרוף הוא מדבר על זה שהמתאגרף הישראלי יגמוז את הירדני, ולאחר שמורה הקראטה גמז את התלמיד הוא נשאר גמוז.
אני רואה שגמזו באמת השאיר עליו רושם.
הגמיזה המפורסמת ההיא
ד"ר חיים גמזו כתב את הביקורת על ההצגה "סמי ימות בשש" וזו הסתכמה במילים "לדידי יכול היה למות בחמש" ובחתימה: חג.
זו, אם איני טועה הביקורת המפורסמת ביותר בתולדות הישראליות.
אגב, קישון שסנט לא מעט במבקרים סנט לא פחות במבוקרים ובעיקר במבוקרי התאטרון המגולמים בשחקן הנרקסיסט ירדן פודמינצקי.
הקטע הכי מצחיק בסרט
שהכלב המכני נופל במדרגות!!!
המשחק המשובח של ניקול קידמן?
אה, אז זהו.
שלא היה כזה.
לא הפעם, לפחות.
המשחק שלה היה מאולץ, גרוע, מזויף, מלאכותי ופשוט מכת עולם.
אחד הדברים שהכי הרסו את הסרט היה הסו-קולד משחק של קידמן.
ואני אשמח אם תאיר את עיני לגבי החלקים בסרט שהצליחו להפחיד או לאיים בעיניך.
סרט אימה עלק.
א-הא. נכון.
...
כשאני הלכתי לסרט ביום שישי בערב, התחשבתי בעניין שרובם המוחץ של הסרטים בזמן האחרון פשוט על הפנים, ודווקא הופתעתי לטובה. נכון, גם אני ראיתי מן מסר מאולץ שאהבתי בפלזנטוויל וסלחתי לו פה, אבל הסרט ממש ממש מצחיק בעיניי, ואני בדרך כלל לא אוהבת אימה, אבל זה לא נכנס לסיוטים שלי בלילה. נכון הוא היה מטופש, אני חושבת שזה חלק בלתי נפרד ממנו. ברור [אגב] שניקול קידמן משחקת לא ממש טוב, כי המשחק אמור להיות מוגזם, לכל הצדדים. בעיניי. ממש נהנתי מהסרט, אבל זו לא יצירת מופת. [חשוב שיהיו גם סרטים כאלו].
אני מסכימה עם כל מילה של הביקורת
שלשום ראיתי את הסרט. בדיוק מה שנאמר בביקורת.
אני מקווה שהם יוציאו ב DVD את הגירסה המקורית. ממש מסקרן לראות אותה.
אני חושבת
שהגרסה החדשה של הסרט לא אמורה להיות מפחידה.
בכל אופן, זה סרט חמוד, אבל הוא באמת היה עובד בתור סרט אימה.
אני חושבת
גם אני חושב ככה. הפחד הכי גדול שלי הוא אותם פרברים סטייל שנות החמישים, שאמריקן ביוטי ונשים מושלמות מתאר.