נקמה בוערת

מאת
אביעד שמיר
– פורסם ב 20 בספטמבר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Man on Fire
במאי: טוני סקוט
תסריט: בריאן הלגלנד
על פי ספרו של איי.ג'יי. קווינל
שחקנים: דנזל וושינגטון, דקוטה פנינג, כריסטופר ווקן, מרק אנתוני, ראדה מיצ'ל

בכל 60 דקות מתרחשת באמריקה הלטינית חטיפה. 70 אחוז מהחטופים אינם חוזרים בחיים.

עם הסטטיסטיקה הזו נפתח סרטו החדש של טוני סקוט ('אהבה בשחקים', 'משחקי ריגול'), 'נקמה בוערת', או כפי שהוא נקרא במקור – 'איש על האש'. נתון אחר, לא רשמי בהחלט, קובע כי בכל 80 יום קם במאי שכוכבו דרך בתקופת האייטיז, ומחליט להזכיר לכולם מאיפה משתינה הברבוניה. בדיוק לצורך זה זימן טוני סקוט את התסריטאי בריאן הלגלנד (שזכה באוסקר על 'סודות אל.איי'), שניים-שלושה כוכבים, ואת קוונטין טרנטינו, שגויס כדי לשבח את הסרט במודעות בעיתון.

כריסי (דנזל "קיבלתי שני אוסקרים ואין לי מה לעשות איתם" וושינגטון) הוא חייל מארינס לשעבר שחיסל את אויבי העולם החופשי במשימות מיוחדות. כיום הוא חצי אלכוהוליסט, לא בכושר ומנסה להרוויח קצת כסף מהצד. חברו הוותיק ריי (כריסטופר "גם לי יש אוסקר, אבל השתתפתי ב'ג'ילי"' ווקן) מסדר לו עבודה בתור שומר ראש בניו מכסיקו. בכל "על האש" ראוי יש משהו לאכול עם ההמבורגר, כך שמי שנהנית משירותי השמירה של כריסי היא פיתה הקטנה.

פיתה, שאביה איש עסקים חשוב, מגלה גישה חיובית להפליא לכל העניין. מי מפחד מחוטפים וטרוריסטים? העיקר שיש דנזל גדול לשחק איתו. בעוד הוריה נראים היסטריים מכל תזוזה חשודה ברחוב וכריסי מכוון אקדח לעבר כל מה שנושם, פיתה מחייכת ונועצת מבט מלא חשיבות אל עבר עתיד טוב יותר.

הצופה הממוצע מבין כבר בעצמו לאן המצב אמור להתגלגל. פיתה עם זעתר מנסה להתחבב על כריסי העצוב, חרף ניסיונותיו לשמור על דיסטנס ולא להפוך לבייביסיטר. אך הוא נופל קורבן לעיני התכלת של הילדה החמודה והופך לחברה הקרוב ומאמן השחיה האישי שלה. זהו בערך השלב בו הגברים שבאולם זעים באי נוחות. לא לדאוג – יהיה אקשן. רק צריך להתאזר בסבלנות.

האסון מגיע (אמרתי לכם!) כאשר פיתה נחטפת והוריה מתבקשים לשלם כופר עבור שחרורה, אחרת – כך הם מודיעים – היא תנגב את החומוס האחרון שלה ותלך בדרך כל בשר. כריסי, שומר הראש העשוי ללא חת, מחליט לצאת בעקבות המעורבים בחטיפה, עד שכולם יבינו כמה הילדה היתה חשובה לו. ופה, סופסוף, לאחר כל החנחונים והמתקתקות, מתחיל האקשן האמיתי. במעבר סגנוני חד אנו מקבלים דם, אש, תימרות עשן – כל התנ"ך של הנקמות גויס לשם הפיכת הסרט למרדף אלים אחר החוטאים. מסע הדמים הזה אמור לגרום לאחרים לא רק נקמה וסבל, אלא – בשם המתח והדרמטיות – גם לתרום לכריסי מידע הנוגע לעומדים בראשה של כנופיית החוטפים.

זהו. פה אמור להגיע הקטע בו אני מציע להתרחק מהסרט האיום והנורא הזה, ואולי גם לדחוף איזו פצצת זמן לרקטום של הבמאי. אז הנה זה בא… רק שניה, היה לי את זה… אל תלכו – זה יבוא לי עוד רגע… טוב, בסדר, אני מודה! אהבתי את הסרט הזה. למרות העלילה המחוררת, למרות המעבר הקשה לסיספונד בין ז'אנרים – זה סרט טוב. לא יודע מה קרה לי. אולי אני צריך לישון יותר, או כל דבר אחר שיבהיר לי שאנשים לא אמורים לקחת את החוק לידיים. מה שזה לא יהיה, משהו שכנע אותי ש'נקמה בוערת' הוא סרט מומלץ, ושהוא מספק גם רגעים סוחטי דמעות וגם גלונים על גלונים של דם ואיברים שהיו פעם מחוברים אחד לשני. לפחות בעולם הקולנוע, זה דבר חיובי.

את פיתה המתוקה מגלמת דקוטה פנינג ('קוראים לי סם'), שבטח גם תזכה יום אחד באוסקר. עד אז, הילדה בת העשר הזו מצליחה להחזיק את החלק הדרמטי של הסרט כמו גדולה – הבעות הפנים שלה ושפת הגוף מחפות על יכולת בינונית של השחקנים המבוגרים. רוב הזמן, דקוטה אף מתעלה על דנזל וושינגטון וגורמת לתהות האם היה עדיף פשוט לחטוף אותו ולהשאיר אותה לבד מול המצלמה.

הבעיה הגדולה היא שהסרט נוטה להימרח – שעתיים ורבע זה פשוט יותר מדי בשביל הסיפור הפשוט הזה. חסר קצב שיניע את העלילה, וזה נוגע לא רק לקטעי הדרמה, אלא גם לחצי השני, זה שבו מרוכז האקשן חמור הסבר. בהחלט ניתן היה לוותר על כמה מהסצינות, שרק חוזרות על מה שכבר ידוע לנו. עריכת הסרט אף היא אינה תורמת להרגשה הנוחה. פלאשבקים של שבריר שניה, שחור לבן שמגיע ונעלם, תמונה שקופאת או עוברת להילוך מהיר מדי כמה שניות – גם ברגעיו השקטים הסרט מזכיר קליפ היסטרי.

לכל הקלחת הזו צריך עוד להכניס את דמותו של החייל לשעבר, המיוסר והאלכוהוליסט, שהיא, אם להודות על האמת, נדושה ביותר, ודנזל וושינגטון אינו טורח להוסיף לה הרבה. המזל הגדול הוא שההתרחשויות מסביב מותחות מספיק, ודמויות המשנה מושקעות, כך שהעניין בסרט לא נפגע בצורה חמורה והוא נשאר מהנה.

'נקמה בוערת' סובל ממקרה חמור של שסעת תסריטאית. במשך כמעט שעה הוא דרמה רגישה וקיטשית על ידידות בין שני גיבורים לא סבירים. לאחר מכן, במעבר חד מאד, יש קרוב לשעה וחצי של מתח ואלימות, מונחים בידי נוקם חסר רחמים. ברגע שמשלימים עם השינוי, מתברר שמדובר במוצר איכותי וקיק-אסי, רווי משפטי מחץ לציטוט מיידי (למשל: "האמנות שלו היא מוות, והוא עומד לצייר את יצירת המופת שלו"). הצטיידו לכם במשהו לאכול – רצוי על האש – שבו בנחת ובבוא השעה, תנו לאדרנלין לזרום למוח.

תגיות: