נערות לוח השנה

במקור: Calendar Girls
במאי: נייג'ל קול
תסריט: טים פירת',
ג'ולייט טווהידי
שחקניות: הלן מירן, ג'ולי
וולטרס, אנט קרוסבי, ג'רלדין
ג'יימס, פנלופה ווילטון,
ג'יי לנו

לפסטיבל הקולנוע בחיפה הלכתי במטרה לראות סרטים מיוחדים שקרוב לודאי לא יגיעו להקרנות מסחריות, וגם לא לביקורות במסגרת "מה יש" בעין הדג. מסתבר שרבים דוגלים בגישה הזו, אחרת איך תסבירו את העובדה שנותרו כרטיסים רק להצגת הבכורה של 'נערות לוח השנה'? מילא, אם לא קורוסאווה אז לפחות אחוות נשים בריטית בחסות מזכ"ל נעמ"ת למחוז חיפה והצפון. הידעתם כי "ארגוני הנשים הם ……
……… לגעת בקשת בענן"? (כל יתר נאומה של המזכ"ל נבלע בחריקות המיקרופון ובהמולת הקהל ששילם כדי לראות נערות לוח שנה וטרם בא על סיפוקו).

אנני (ג'ולי וולטרס) וכריס (הלן מירן) הן נשים בגיל העמידה וידידות ותיקות בעיירה נייפלי בחבל יורקשייר בצפון אנגליה. השתיים נפגשות מדי שבוע במסגרת אגודת הנשים של הכנסיה המקומית, יושבות בשורה האחורית ומגלגלות שעה של קטעים ודאחקות בין הרצאות משמימות לבין שירת המקהלה על הקמת מלכות ירושלים באנגליה (רעיון לא רע, אגב), ומוכיחות את מה שידענו עוד קודם – שמאחורי החזות הבוגרת והרצינית שאנחנו מסגלים לעצמנו במהלך התבגרותנו, ממשיכים להתרוצץ נערים ונערות צעירים.

ידידותן של השתים מרצינה מעט ומתהדקת הרבה במהלך מחלתו, וגסיסתו מלוקמיה של ג'ון, בעלה של אנני. השעות הארוכות והמתישות שהן עוברות יחד על הספה במחלקה האונקולוגית בחדר המכונה "חדר המנוחה לבני משפחות החולים" מקרבות ביניהן מצד אחד ומשכנעות אותן, מן הצד השני, לתרום להקלת סבלם של בני משפחה אחרים בעתיד, באמצעות תרומת מערכת ישיבה חדשה לחדר.

בנות נעמ"ת של נייפלי מפיקות מדי שנה לוח שנה אמנותי שההכנסות ממכירתו מוקדשות למטרות אזוריות נעלות. ובלוח שנה, כמו בלוח שנה, מציגים את הפרחים הנפוצים באזור, את הכנסיות המיוחדות בסביבה, את הגשרים של מחוז מדיסון, או נערות יפות בלורית ותואר רכונות על אופנוע או מכסחת דשא עם או בלי עלה תאנה. ביקור קצר של כריס במוסך מקומי משכנע אותה שסיכוייו של לוח שנה מן הסוג האחרון לכסות את הוצאות ההפקה ולהשאיר מימון לרכישת הספה למחלקה האונקולוגית טובים יותר מסיכוייהם של לוחות השנה שהפיקו בשנים החולפות.

התכנית ברורה – אחת עשרה מבנות נעמ"ת יצטלמו בסביבתן ובתנוחתן הטבעית (משמע: במטבח, רכונות על תבשילים ומאפים מעשה ידיהן) עבור כל אחד מאחד עשר חודשי הלוח, ולכבוד דצמבר יתכנסו יחד לצילום קבוצתי. החידוש המרענן בלוח השנה יהיה בכך שהבנות תצטלמנה עירומות (כלומר, בלי בגדים, זאת אומרת לא לבושות). רעיון גאוני. כעת צריך לשכנע את יתר הבנות בגאוניותו של הרעיון. גם לרעיון גאוני יש קשיים בדרך למימוש – הלוח אמור להיות בחסות הכנסיה, ויש קושי מסוים לקבל את ברכת הדרך ללוח שנה של תמונות עירום. עוד קושי לא קטן הוא לשכנע מטרוניתות בנות חמישה ושישה עשורים שמעולם לא חשפו את מערומיהם, אף לא בפני בני זוגן, לעשות זאת בפני המצלמה והציבור הרחב. עוד עולה הצורך להתמודד עם שאלת הצלם המתאים וכמובן, לבחור מי תככב באיזה חודש.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ולכן לא יהיה זה ספוילר מצידי לגלות לכם שפרויקט לוח השנה יצא לפועל ואף זכה להצלחה גדולה. מצד שני, הענין כאן הוא לא (רק) המתח בעלילה והתפניות הדרמטיות, אלא הסיפור האנושי, הסיטואציות הקומיות שהוא מעלה ואולי גם איזה הגיג או שנים על אחוות נשים, על תאוות עירום ופורנוגרפיה ועוד נושאים ראויים. בתחומים האלה טמון הפוטנציאל של 'נערות לוח השנה' ושם הן גם נופלות.

במשך הזמן הרב מדי שארכה כתיבת הביקורת, קרה לי דבר מוזר: גיליתי שטעמו של הסרט הולך ונמוג ככל שהימים חולפים, כמו המסטיקים האלה שממתיקים את החיך בדקה הראשונה ואחר כך הם נלעסים דרך הרגל עד שעמום (ואני הרי מכיר מעלי גרה), ואני שואל את עצמי: למה?

אז נכון, היה יכול להיות יותר מצחיק (בכל זאת – נשים מתפשטות, גברים מציצים ומסמיקים) והסרט לא ממצה את הפוטנציאל שלו להצחיק. היה יכול להיות יותר מעמיק (אחרי הכל – התפשטנו בשביל למכור יותר, מה עם השימוש בגוף האשה לקידום מכירות? מה עם דימוי הגוף הצעיר והאנורקטי למול נשיות בשלה עד מזדקנת? מה תפקידה של התקשורת בקיבוע התיחסותנו לגוף האנושי, לעירום ולמין?) הסרט נוגע בנושאים האלה אבל לא יותר מאשר כאילו לומר: "שים לב, יש כאן נושא למחשבה/דיון". היה יכול להיות גם הרבה פחות דידקטי וטרחני בשליש האחרון (לדחוף את הוליווד בכפית בכל המובנים). אבל מעבר לכל אלה, התחושה שנשארה אצלי, והיא הולכת ומתעצמת, היא של אכזבה מבחירתם של יוצרי הסרט לחזור על הנוסחה שזיכתה את הקולנוע הבריטי בעדנה מסוימת ובהצלחה כלכלית בשנים האחרונות – נוסחת "בילי אליוט מציל את גרייס והולך איתה עד הסוף". וזה לא שיש לי משהו נגד זה שאנשים יעשו קולנוע נחמד וירוויחו עליו הרבה כסף, זו הנוסחתיות שמפריעה לי ומאכזבת אותי. ב-'בילי אליוט', 'להציל את גרייס' וב-'ללכת עד הסוף' היה ניצוץ של מקוריות, פרט לפזילה לקופות באמריקה. 'נערות לוח השנה' הוא לא יותר מסינתזה שקולה ומחושבת של ההצלחות האלה. החידוש היחיד בסרט (בשבילי, לפחות) היה הציצים של הלן מירן, וגם הם צמחו אי-שם במחצית המאה ה-20.

אבל מה? נוף יפהפה יש בחבל יורקשייר. האנגלים הצוננים האלה מצליחים שוב ושוב להפתיע, למרות הכל, בגילויים של נשמה. גם סרט חצי הוליוודי נשמע שווה יותר במבטא של סדרות טלוויזיה מבית ה-BBC. והעיקר – שחקניות נפלאות יש בבריטניה הגדולה, וחמודותיהן בנות השישים הופכות אותן לחמודות ומקסימות (ואנושיות) עוד יותר.

זוגתי, שראתה עמי את הסרט, שבה ממנו ומיד אספה את בנות אחוות הנשים שלה לצפיה נוספת, משותפת ומלאת התמוגגות. אז נראה לי שיש לפחות קהל יעד ודאי אחד לסרט הזה.