מצוץ מהאצבע

מאת
Nimrod
– פורסם ב 24 ביוני 2006Posted in: ביקורות

במקור: Thumbsucker
תסריט ובימוי: מייק מילס
על פי ספרו של וולטר קירן
שחקנים: לו טייילור פוצ'י, קיאנו ריבס, טילדה סווינטון, וינסנט ד'אונפריו, בנג'מין בראט, וינס ווהן

נער מתבגר נדון לחיים קשים: הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם. נער מתבגר החכם-מדי-לטובתו-שלו נדון לחיים קשים עוד יותר – המילים כבר ערוכות אצלו בסך, אבל הוא לא יודע איך לומר את מה שהוא באמת מרגיש. ואולי בעצם הוא אינו יודע מה הוא באמת מרגיש.

'ת'אמבסאקר', או 'מצוץ מהאצבע', סרטו הארוך הראשון של מייק מילס, עוקב אחרי מתבגר שכזה, ג'סטין קוב (לו פוצ'י) שנוהג למצוץ את אגודלו. ג'סטין הוא מסוג בני השבע-עשרה האלה, אתם בוודאי מכירים אותם, עם שערם הגמלוני והגרוגרת הגברית שמתפרצת בחוצפה מצוואר נערי עדיין, והמבט הכלבי הלח של מי שעוד מחכים לאהבה הראשונה. מציצת האצבע היא רק סימפטום של קדחת התבגרות מצויה המלווה בבלבול, חוסר אונים, ניכור, זעם בלתי מוסבר וחרמנות חלומת עיניים. אנחנו פוגשים את ג'סטין כשסימני הקדחת כבר הנצו. הוא לא מרוכז בשיעורים, מסתגר בעצמו, מתקשה לתקשר עם אבא וכועס על אמא. והמצב, אתם יכולים להיות בטוחים, ייעשה הרבה יותר גרוע לפני שהוא ישתפר.

לכאורה, 'תא'מבסאקר' הוא דרמת התבגרות וככזה שומה עליו להתרכז בבן הטיפש עשרה עצמו, אך הסרט מקדיש תשומת לב מבורכת להוריו. ג'סטין קורא לאמא (טילדה סווינטון) אודרי, ולאבא (וינסנט ד'ונופריו, גומר-פייל הבלתי נשכח מ'מטאל ג'אקט') מייק, כי "אמא" ו"אבא" גורמים להם להישמע מבוגרים. כשמייק ואודרי היו בערך בגילו של ג'סטין הם כבר היו זוג. בשנה האחרונה בתיכון, מייק עבר פציעה בברכו ונאלץ לוותר על קריירה בפוטבול מקצועני. זמן לא רב אחר כך כבר הרו את ג'סטין. משפחת קוב חיה את חייה הממוצעים אי שם באמריקה הממוצעת, הרחק מהערים הגדולות והנוצצות. זו אמריקה של אפור ובז', שאופנות מגיעות אליה באיחור לא אופנתי, ולפחות לפי 'ת'אמבסאקר', זו אמריקה שגילתה שחלומות לא תמיד מתגשמים. קחו לדוגמה את אבא של ג'סטין, מייק, שהפציעה הרגה לו את החלום והפכה אותו לאחד מאותם מפרנסים מותשים שנגמר להם הכוח להתמודד עם הקוריוזים של בנם המתבגר. או אמא של ג'סטין, אודרי, שמקווה לפגוש יום אחד את כוכב הטלוויזיה האהוב עליה. הפנטזיה הזו היא סיבה לקום בבוקר, לקנות שמלה חדשה, להמשיך הלאה.

המבוגרים האחרים בסביבתו של ג'סטין לא יציבים בהרבה מהוריו. ווינס ווהן וקיאנו ריבס, שחקנים חד גוניים בדרך כלל, עושים תפקידי משנה נהדרים כשתי דמויות מפתח בחייו של הגיבור. ווהן מגלם את המורה שאחראי על נבחרת הדיונים, תחביב אמריקני פלצני ומעצבן מאין כמותו, שדורש רהיטות ולמדנות אבל גם תחרותיות ותוקפנות רטורית. המורה ווהן והנער ג'סטין מפתחים מערכת יחסים פאסיבית-אגרסיבית, שבה תלות ילדותית ומאבקי כוח מאצ'ואיסטיים משמשים זה בזה בערבוביה. מה שנהדר אצל ווהן הוא שעל פניה, הדמות שהוא משחק אינה שונה בהרבה משאר הרזומה שלו – מדובר באותה נונשלנטיות חלקלקה ובאותו סרקזם דק. אלא שככול שהקשר בין התלמיד ומורו מתהדק, הסדקים בשריון הבגרות של המורה הטוב הולכים ומתרחבים. לא רק שווהן משחק עם המון רגש ודיוק, אני חשבתי שהוא מצליח ללגלג בשקט על המנייריזם שלו עצמו.

ריבס מגלם את רופא השיניים הכי מטורלל מאז סטיב מרטין ב'חנות קטנה ומטריפה'. פרי לימן הוא רופא-שיניים-לוכסן-פסיכואנליטיקן-לוכסן-גורו, שמצליח לגמול את ג'סטין ממציצת האצבע באמצעות היפנוזה וקשקשת ניו-אייג'ית. אלא שהגמילה של ג'סטין מהתמכרות אחת לא הופכת אותו ל"מבוגר", אלא שולחת אותו למסע שבו לכל הרגל מגונה, לכל רעיון, לכל חלום, יש תחליף בדמות התמכרות אחרת. הפרצוף החתום של ריבס עדיין שם, אבל בעזרת שילוב של אינטונציה של סוכן מכוניות ולהג כאילו עמוק, הוא מצליח ליצור דמות מבדרת שקשה מאוד להחליט אם היא גאונית או מגוחכת.

המבוגרים סביב ג'סטין מנסים לעזור לו לעבור את גיל ההתבגרות בשלום, כל אחד מהם על פי דרכו ויכולתו. אולם הסרט עוסק בקושי להיות הורה ומבוגר כמעט באותה מידה שבה הוא עוסק בקושי להתבגר. ובכלל, אין בסרט מבוגרים כאלו, כמו שיש בסיטקומים מהפריים-טיים, כלומר אנשים סטאטיים ושמחים בחלקם. גם המבוגרים ב'ת'אמבסאקר' ממשיכים כל הזמן להשתנות, לפנטז, לנסות ולהיכשל. והם אינם יודעים את התשובה כמעט לשום דבר; בפרפראזה על אורי זוהר, 'ת'אמבסאקר' תוהה מי אמור לחנוך את החונך.

במהלך החיפוש אחר הפתרון לחוסר הריכוז והחשק של ג'סטין, הוא מחליף את האגודל בריטלין. במקום להפוך לדרמת הולמרק על מאבקה של משפחה להציל את בנה מאימי הסימום הרפואי, הסרט ממש לא עושה מההתמכרות הזו עניין. אני לא חושב שזה קורה כיוון שיוצרי הסרט מאמינים שסמים רשומים הם פיתרון ראוי, אלא יותר כי המבוגרים כאן פשוט לא יודעים איך להתמודד אחרת עם הבעיות של ג'סטין. לא רק ש'ת'אמבסאקר' לא הופך למחזה מוסר, הוא אפילו רומז בדרכו העדינה, שללא סוג כלשהו של התמכרות – לאגודל, לפנטזיה, לגלולה – קשה מאוד לצלוח את היום.

נקודה אחרונה לזכותו של הסרט היא המשחק המצוין של כל המשתתפים. לא רק המבוגרים שהזכרתי משחקים מעולה. לו פוצ'י הוא מתבגר מושלם, פגיע ושחצן, מהיר לשון ושפוף יציבה, מסתורי ועירום בעת ובעונה אחת. גם קלי גרנר כמושא אהבתו וצ'ייס אופרל כאחיו הקטן מצליחים להאיר תפקידים שוליים יחסית. אם אתם צריכים סיבה אחת לראות את 'ת'אמבסאקר', רמת המשחק יוצאת הדופן היא תמריץ מספק בהחלט.

שני דברים מונעים מ'ת'אמבסאקר' להפוך לסרט מצוין. ראשית, התסריט שלו לא מהודק ולא מחודד כראוי. במילים אחרות, הסרט משעשע למדי, מרגש למדי, אבל הוא לא מכאיב מספיק – אף על פי שהוא מרענן בתובנות שלו, הוא לא השאיר עלי שריטות, וכשאני רואה דרמת התבגרות, אני מצפה שכמה צלקות ישנות יגרדו מחדש. שנית, הוא דומה מדי לחבריו לז'אנר סרט הנעורים המריר-מתוק. מעבר לכמה תובנות מרעננות על בגרות והתבגרות, 'ת'אמבסאקר' לא יחדש שום דבר למי שאמון על ז'אנר דרמות ההתבגרות העדינות ודקות ההומור.

אם אתם חסידים של סרטי אינדי על נערים רגישים ואבודים, בימוי מינימלי ופסקול משובח של פולק סיימון-גרפונקלי, 'ת'אמבסאקר' הוא החומר שאתם צריכים. אם אתן מעדיפות את קיאנו ריבס עטוי במעיל עור או את ווינס ווהן עטוי בג'ניפר אניסטון, אתן עלולות לפהק לא פעם ולא פעמיים. אבל אם אתם, ואתן, מתלבטים, 'ת'אמבסאקר' הוא הזדמנות ממש מצוינת להתוודע לז'אנר הכה מנחם של "איזה כיף שלאנשים אחרים היה גיל טיפש עשרה הרבה יותר גרוע משלי". התמכרות נעימה.

תגיות: