מופע החיים של גוטל בוטל

במאי: דניאל סיון
שחקנים: נתי אורנן, הילה גושן, טל וגנר, נועה ליבוביץ

נתי אורנן הוא זמר רוק מתוסכל. הוא כותב שירים לא קליטים במיוחד, וכדי להתפרנס הוא משחק את אביגדור שואב האבק בהצגת ילדים סוג ז' בשם "איך לעזור לאמא". באופן כללי, הוא סובל מקשיי קומוניקציה.

חצי מהפסקה הזו נכון, אבל אני לא הולך לגלות איזה חצי.

לנתי אורנן יש גם קבוצת עוזרים ומכרים: אמא שלו, המאמינה בלא מיצרים בכשרונו, אבל לא תמיד בצורה מועילה; הילה גושן, מפיקה שאפתנית חובבת עישון בשרשרת שסובלת ככל הנראה מתסביך קרית-מוצקין, מקום ילדות שהיא נחושה לשכוח; נועה לייבוביץ', צ'לנית חובבת אנרכיה, וישנה גם איילת רובינסון, שחקנית בהצגה בה נתי משחק, בה הוא מאוהב בסתר.

רוב האנשים האלה אמיתיים ומשחקים בתפקיד עצמם. אבל חלק לא.

מכל מקום, אחרי כשלון לאחר כשלון והיתקלות עם משהו שנראה כמו הכלאה בין דנה אינטרנשיונל לרוזן דרקולה, אורנן שוקע בהזיות, וכשהוא מתעורר – מתעורר איתו גם אלטר-אגו מופרע ולבוש שחורים, גוטל בוטל שמו. המופע של גוטל, בניגוד לכל יוזמותיו הקודמות של אורנן, צובר תאוצה והופך לדבר החם בשוק הבידור. הבמאי דניאל גוטליב יוצא להתחקות אחרי התפתחות התופעה, תוך שימוש בקטעי ארכיון, ראיונות עם המעורבים, ותכניות טלוויזיה שונות. חלקן אפילו אמיתיות.

'מופע החיים של גוטל בוטל' מזכיר את הרעיון של 'החומה' ו'ספינאל טאפ', להבדיל: סרטים מוזיקליים שסקרו ביוגרפיה של כוכבים דמיוניים, והמשבר שהתלווה להצלחה המקצועית או היעלמה, כולל כל הקלישאות הנדרשות והנדושות, וקצת מקוריות לתוספת. רק שאורנן, כפי שכבר צוין, הוא אדם אמיתי ורוב מי שמסביבו אמיתי. חלק מהמאורעות בסרט ודאי אמיתיים, אחרים לפחות נראים אמיתיים: למשל, כשאדם מדבר בעצב על השינוי שחל בזוגתו לאחר לידת ילדם. חלק אחר מהמאורעות הוא בבירור בדיחה – למשל, הופעותיו החוזרות ונשנות של נדב, המנסה כבר ארבע שנים, יום יום, לשדוד את הסופרמרקט בו עובדת נועה, ותמיד נכשל (ברור שזה בדיוני: מי ראה קופאית ששורדת ארבע שנים בעבודה?). בקיצור, 'גוטל בוטל' הוא מוקומנטרי, סרט תיעודי-כביכול שמתעד בדיה, אבל במקרה הזה מדובר בבדיה חלקית.

העיקר פה הוא המוזיקה: הסרט כולל לא פחות מ-15 שירים, ולמעשה כולו בנוי מסביבם – 'גוטל בוטל' הוא אופרת רוק במלוא מובן המילה, אם כי מן הסתם מעריצי 'טומי' יטענו שדיבורים בין השירים פוסלים את הסרט. פה הכח ופה גם החולשה של 'גוטל בוטל': כמו ברוב הסרטים המוזיקליים, אם אוהבים את המוזיקה אפשר להבליג על כשלים עלילתיים, ואם לא – מפסיקים את הסרט עוד לפני שמתרשמים מהשאר. במקרה הזה, העובדה שגוטל בוטל הופך בסרט לכוכב על דורשת סיספונד: המוזיקה של אורנן לא בדיוק נשמעת, נאמר בעדינות, כמו החומר שממלא אצטדיונים ושהקאברים שלו עתידים לאכלס את 'כוכב נולד 23' (אבל לך תדע. גם לביטלס אמרו שתם זמנה של מוזיקת הגיטרות). אם שירים שמחליפים מקצב וסולם כל רבע דקה בערך אינם כוס התה שלכם, אולי הסרט לא בשבילכם. אני, בכל אופן, אהבתי את המוזיקה. אהבתי את ההומור שמפציע לעיתים קרובות (למשל, קונצ'רטו לצ'לו ופקק-תנועה, ומשפטים כמו "באתי לעשות מעצמי צחוק, ועשו ממני בדיחה!"),

אבל, מה לעשות, יש לסרט גם כמה פגמים. הראשון הוא שהדמויות לא מספיק מעניינות. חוץ מאורנן בעצמו, אין להן מספיק עומק, ולפעמים ההצלחה של הסרט לערבב את המציאות והבדיה מביכה. נאמר ככה, המריבות המשפחתיות של הזוג וגנר משכנעות מדי – אני הרגשתי קצת כמו מציצן. אני מניח שזו הצלחה של הסרט, אבל זו עדיין לא הרגשה הכי נעימה. מצד שני, חלק מהשחקנים אינם מקצוענים, ורואים את זה. זה אמנם מעניין, אבל לא מעורר מי יודע מה הזדהות רגשית.

בעיה נוספת היא האיכות הטכנית. 'גוטל בוטל' אמנם מוקרן פה ושם בסינמטקים, אבל שיטת ההפצה העיקרית של הסרט היא דרך האינטרנט. חמישה שקלים להורדת הסרט, פופקורן לא כלול. ואם אתם רואים אותו במחשב, האיכות היא כשל סרט דחוס טוב, וזה סביר, אבל לא טוב כמו DVD, ובוודאי שלא כמו לצפות בסרט בקולנוע. אם ריבועי דחיסה באזורים שחורים מפריעים לכם, קחו את זה בחשבון. אל תבלבלו את זה עם אפקטים גרועים, שגם בהם הסרט מצטיין: יש כמה קטעים שבהם הדבקת הרקע היא אחת הגרועות מאז המצאת המסך הכחול, אבל במקרה זה מדובר ב'קטע', והוא דווקא משתלב יופי עם אווירת הכאילו-סרט-דוקומנטרי-זול-למחצה ש'גוטל בוטל' מבקש ליצור.

סיכומו של עניין, 'גוטל בוטל' הוא מוקומנטרי סוריאליסטי למדי, קצת בוסרי אבל די משעשע, ומן הסתם גם העובדה שהוא מופץ באינטרנט יכולה לפעול לטובתו. כי אם אתם אוהבים את המוזיקה (יש דוגמאות באתר), הרווחתם, אם תאהבו את הסרט כל שכן הרווחתם, ואם לא – הפסדתם. חמישה שקלים. לא נורא כל כך.