לילדי האייטיז – הסרט האהוב עליכם של ג'ון יוז:
26  |
בת 16 הייתי |
210  |
מועדון ארוחת הבוקר |
| 2 |
חלומות צעירים |
| 144 |
שמתי ברז למורה |
| 5 |
תקועים בדרך |
| 2 |
צירי לידה |
| 11 |
הדוד באק |
| 13 |
נוכלת ושמה סו |
מספר מצביעים: 413
לילדי האייטיז – הסרט האהוב עליכם של ג'ון יוז
– פורסם ב 8 באוגוסט 2009Posted in: סקרים
ולא רק לילדי האיטיז
ג'ון יוז הוא נצחי. נדמה שכל מי שאי פעם חווה את גיל ההתגברות יכול להתחבר לסרטים שלו.
והייתי אולי שם בסקר גם את "יפה בורוד" שהוא אומנם לא ביים, אבל הוא טוב יותר מחלק מהסרטים האחרים בסקר. מצד שני, די ברור מי הם שני המועמדים המובילים.
בהחלט לא רק לילדי האייטיז
ו"מועדון ארוחת הבוקר", כמובן.
תקליט שבור: ג'ון יוז הוא לא רק לילדי האייטיז.
אלא גם לילדים עם ערוץ הוט פאן פתוח 24/7
מועדון ארוחת הבוקר הוא סרט נהדר ומשוחק נפלא. חבל שאף אחד מהשחקנים שם לא התפתח למשהו.
______
דרך הגב: הידעתם? מולי רינגוולד נהפכה למכוערת טיכו!
תקליט שבור: ג'ון יוז הוא לא רק לילדי האייטיז.
היא התבגרה, זה הכל.
נראה לי שזו סתם תמונה גרועה
סוג של
ל-Not Another Teen Movie (ששכחתי איך קוראים לו בעברית ואני רוצה לציין בסוף שמעל הזבלונים שבסדרה הוא דווקא לא רע בכלל אם קולטים את הרפרנסים).
מולי רינגוולד מופיעה בתפקיד אורח קטן ומרגש בסרט הזה ודווקא נראית שם ממש בסדר.
תקליט שבור: ג'ון יוז הוא לא רק לילדי האייטיז.
עזוב/י את מולי רינגולד!
מישהו ראה איך מייקל סי הול נראה כיום!?
מילד חננה חמוד הוא הפך למגודל כזה שלא ארצה לפגוש בסמטה חשוכה.
ואגב, תמיד עצבן אותי שבסוף "מועדון ארוחת הבוקר" כולם יצאו עם שידוך חוץ מבריאן ג'ונסון (הדמות של הול). מה, לחננים לא מגיע?
מזל שבשנות האלפיים הגיע ג'אד אפאטו והעניק שיויון זכויות לחננים (לפחות בכל הנוגע להשגת בחורות טובות מראה).
גם בעולמו של ויין.
נראה לי שאת מתבלבלת
הבחור ששיחק במועדון ארוחת הבוקר הוא אנטוני מייקל הול, לא מייקל סי הול
היא לא מתבלבלת
אנטוני מייקל הול נראה די מפחיד בימינו, בייחוד בסדרה Dead Zone בה הוא כיכב.
מייקל סי הול אמנם משחק דמות "מפחידה", אבל לו עצמו אין חזות ממש מאיימת (וזה כל הפואנטה).
היא כן מתבלבלת
בין השמות, ונראה לי שלזה התכוון גם "מישהו".
סליחה
חשבתי שהתיקון היה לאיך שהשחקן נראה ולא לשמו…
תקליט שבור: ג'ון יוז הוא לא רק לילדי האייטיז.
יפה בורוד, פחות יפה באדום
תקליט שבור: ג'ון יוז הוא לא רק לילדי האייטיז.
אף פעם היא לא הייתה יפה
מולי רינגוולד ממש לא נהייתה מכוערת?
אישה יפה ונשית. התבגרה יפה לדעתי.
שיט...
עכשיו אני מרגיש כזה ילד ניינטיז :-D
ואני כזו ילדת-שנות האלפיים
זה הכי נורא, לנו אין אפילו את הזמן שדברים יתכסו במעטה נוסטלגיה
הזכרתם לי נשכחות
הדוד באק היה אחד הסרטים האהובים עליי בתור ילד. אני חושב שראיתי אותו מס' דו-ספרתי של פעמים.
חבל שעכשיו אני לא מצליח להיזכר בשום פרט מהעלילה :-(
מועדון ארוחת הבוקר
אבל זה לא חוכמה.
ראיתי רק 3 סרטים מהרשימה פה, בכל זאת הרשמתי לעצמי להצביע.
אומנם אני לא ילדת אייטיז, אבל גם שראיתי אותו בתחילת שנות האלפיים בתחילת ההתבגרות שלי הוא דיבר אלי והפך לקלאסיקה אישית.
שמתי ברז למורה
שם מתורגם מהצד הרע של רשימת התרגומים הגרועים ביותר לשמות של סרטים, אבל סרט שמצליח לגרום לי לחייך מההתחלה ועד הסוף גם כשראיתי אותו שבוע שעבר… מה שמתיו ברודריק מצליח לעשות עם מחשב וסינטיסייזר בשנות ה-80 לא פשוט לעשות גם היום
את ההתבגרות העברתי בניינטיז
אבל גדלתי של הסרטים של ג'ון יוז בשידורים חוזרים ובוידיאו ו'מועדון ארוחת הבוקר' הוא מבחינתי סרט נעורים מושלם ואחד הסרטים האהובים עליי בכלל.
אני אוהבת מאוד גם את 'בת 16 הייתי', 'יפה בוורוד' ו'פריס ביולר'.
מועדון ארוחת הבוקר
בעיקר בגלל שאני מעריך סרטים שמצולמים במשך כמעט כל אורך הסרט בחלל סגור (כמו 'קיוב' לדוגמה), אבל גם בגלל שהוא סרט טוב. הוא אומנם קצת קלישאתי אבל כל הסרטים ברשימה כאלה ובכלל כל סרטי שנות ה-80 הם כאלה.
הסרט האהוב עליי משנות ה-80 הוא 'יפה בורוד'. מולי רינגוולד היא החברה, שכיום, הייתי מאחל לעצמי בתקופת התיכון.
האם אני ילד אייטיז?
נולדתי בשנת 1978 – האם זה הופך אותי לילד אייטיז או לילד ניינטיז? למי שאין כוח לחשב – 1990 תפסה אותי בגיל 12.
מצד אחד, באמת הייתי ילד בשנות ה-80 וראיתי בקולנוע את כל הקלאסיקות: הנסיכה הקסומה, ווילו והנסיכה, רוג'ר ראביט, אני והחבר'ה ודומיהם. מצד שני, התבגרתי לתוך הניינטיז, ואת מועדון ארוחת הבוקר ראיתי לא בזמן אמת, אלא רק מאוחר יותר.
האם אני ילד אייטיז?
אתה ילד ניינטיז, אחי. אין ספק. אני ילד אייטיז, ואני גדול ממך בעשר וחצי שנים, כמו שאתה יודע. את מועדון ארוחת הבוקר ראיתי בזמן אמיתי (הרבה פעמים) והוא חקוק בזכרוני כמו אצל ילדי אייטיז רבים אחרים.
ומה עם ''יפה בורוד''?
שני הסרטים המוכרים והמצליחים ביותר של יוז המנוח הם "מועדון וארוחת הבוקר" ו-"יפה בורוד".
הכיצד שכחתם את האחרון??!
כי הוא לא הבמאי שלו.
את 'יפה בוורוד' אמנם כתב ג'ון יוז, אבל ביים הווארד דויטש.
נו, אז מה?
אז הסרט פחות שלו כי הוא "רק" התסריטאי?
אם מדובר ביצירותיו של יוצר שהוא גם תסריטאי וגם במאי, נראה לי רלוונטי לכלול גם מאלה וגם מאלה, בפרט ש"יפה בורוד" הוא סרט שמזוהה מאוד עם ג'ון יוז.
אה, כן.
זה בדיוק מה שזה אומר: אם הוא הבמאי והתסריטאי, הסרט יותר שלו מאשר אם הוא רק התסריטאי.
לדוגמה, 'רוצחים מלידה' ו'רומן על אמת' הם פחות סרטים של טרנטינו.
בגדול כן, אבל זה מאוד תלוי מקרה
לטרנטינו יש שפה ויזואלית משלו וסגנון בימוי מובהק יותר, ולכן אפשר להרגיש הבדל הרבה יותר מהותי מסרט שהוא רק כתב לעומת גם ביים. יש במאים שלוקחים תסריט והופכים אותו ל"שלהם" ויש כאלה שהם יותר טכניים ופשוט מספרים את הסיפור ואין להם תביעת אצבע ייחודית להם.
במקרה של יוז, התסריט ולא הבימוי הוא המהותי, זה לא סתם ש"יפה בוורוד" נחשב לסרט של "ג'ון יוז" ולא של האוורד דאטץ' (מי?) הוא מאוד "ג'ון יוז" במהותו, וכשצפיתי בו לא הרגשתי שהוא פחות "ג'ון יוזי" מסרטיו האחרים.
למעשה אפילו בימד"ב, שציינו את מותו של ג'ון יוז בעמוד הראשי, טרחו לשים לו קישור ברשימת הקישורים (4 בערך) לסרטים המייצגים שלו.
אני מסכים, אבל עדיין.
חוץ מזה, צריך לשים את הגבול איפשהו – ומאפיינים טכניים הם תמיד מקום טוב (כן/לא ביים). יש לי תחושה, למשל, שאנחנו יכולים להסכים ש'שכחו אותי בבית' הוא פחות סרט של ג'ון יוז מ'יפה בורוד', אבל כל מה שזה אומר הוא שאנחנו מוכנים לקבל את יוז רק כיוצר של סרטי נעורים מזן ספציפי מאוד, וזה לא ממש הוגן כלפיו.
מה שנכון נכון
ומנגד, כבר היו כאן די סקרים שבהם לא היו כל האפשרויות שעונות להגדרה, נכון? בפרט, למשל, "מה הסרט האהוב של …" כשלאדם המדובר (בין אם שחקן או יוצר) היו הרבה יותר מ-10 סרטים, אז נבחרו המייצגים שביניהם.
מאחר שהכותרת אמרה "לילדי האייטיז" והיו רק 8 אפשרויות, נראה לי סביר והגיוני להכניס עוד סרט או שניים מהאייטיז שמייצגים אותו ונחשבים בציבור ל"סרטי ג'ון יוז". אחרי הכול, כשאומרים "ג'ון יוז" לזה בדיוק מתכוונים לסרטי הנעורים שלו באייטיז, זה הז'אנר שמזוהה איתו, לא הקומדיות לילדים או למשפחה שהוא כתב משנות ה-90 ואילך (אגב, מעניין לציין שהוא המשיך לכתוב כאלה, אבל הפסיק לביים ב-91').
לפיכך בעיניי התהיה "איפה יפה בוורוד?" מוצדקת ביותר, ולמעשה מקומו ברשימה הרבה יותר מאשר "נוכלת ושמה סו" למשל (ואין לי מושג איך הסרט, לא צפיתי בו).
קשה...
כל מי שנולד באייטיז הוא ילד אייטיז ולא משנה אם התבגר לשנות ה-90 כמוני. היה קשה לבחור בין שמתי ברז והמועדון…
אבל בסוף המועדון ניצח כי למרות השנים הוא עדיין רלוונטי לנוער בכל מקום
ממש לא
הכוונה כאן היא לא מתי נולדת, אלא באיזה שנים התעצב טעמך התרבותי (סרטים, מוסיקה, ספרים וכו'). לכן, מי שנולד בסוף הסבנטיז או תחילת האייטיז, הוא ילד ניינטיז.
אני לא לגמרי בטוחה עד כמה זה נכון לילדים ישראלים
אני נולדתי ב-84 אז אני אמורה להיות ילדת ניינטיז קלאסית. עם זאת, הילדות שלי רצופה בהשפעות אייטיז כמעט באותה מידה כמו השפעות ניינטיז.
סדרות הטלוויזיה לילדים, למשל, שהדור שלי צפה בהן הן בכלל סדרות מהאייטיז בשידורים חוזרים של תחילת הניינטיז. כנ"ל לגבי הסרטים שראינו כילדים, פשוט המדינה הזו עד כניסת האינטרנט לא ממש הצטיינה לדעתי בלהיות מעודכנת מבחינה תרבותית עם שאר העולם.
יש שיאמרו שעד היום המדינה הזו עדיין נמצאת באייטיז. או לפחות העיר חיפה בה אני גרה. P:
טוב, בואי נעשה הפרדה.
סדרות הילדות – ברמה כזו או אחרת – מוחזרו עד תחילת/אמצע שנות התשעים. אפילו את כבר היית חשופה לדברים כמו "בולי איש השלג" – שלא היה קיים למי שהילדות שלו עברה באייטיז, או "פאוור ריינג'רס". סדרות התיכון שלך לא היו "דגראסי" ו"הילסייד", כי אם "בוורלי הילס 90210" במקרה הטוב (כמו למי שנולד כמעט עשור לפנייך, כמוני) ובמקרה הרע, "באפי קוטלת הערפדים", "דוסון קריק" ו"פליסיטי". אגב, ה"טוב" וה"רע" מתייחסים לא לתוכן הסדרות או איכותן, כלומר לסיכוי שהיית בגיל בוגר מספיק כשבוורלי התחילה בשביל לראות סדרות תיכון, מה שקשה לי להאמין כי היית בת 10 כשהסדרה היתה בשיאה.
זה שהיתה לך גישה לסרטי אייטיז כמו יפה בוורוד או מועדון ארוחת הבוקר – ואפילו ריקוד מושחת, לא הופך אותך לילדה שגדלה על זה. שלא לדבר על כך ש"ילד ה…" מתייחס לעשור שבו חווים את גיל הנעורים, ולא גיל הילדות.
אני גדלתי על הביטלס, צוללת צהובה וג'ניס ג'ופלין – זה לא הופך אותי לילדת סיסקטיז, אלא לילדה שגדלה לאמא שהיא ילדת הסיקסטיז.
אני לא מזכימה עם הרבה ממה שכתבת
אבל מה שהכי מציק לי ובא לי להתקטנן עליו הוא: את לא באמת טוענת שצריך להיות מעל גיל מסויים כדי להבין את הילסייד, נכון?
מה באמת יש להבין בהילסייד?
פשוט לנתק כמה מגעים במוח ולבהות.
וכדי לחזור לעולם הקולנוע – מי תיאר לעצמו שבילי יהיה זה שהכי יצליח מכולם?
זה לא בדיוק אותו דבר
אם לקחת דוגמא אחרת, אמא שלי נולדה בסוף שנות החמישים והיתה רק ילדה קטנה בכל תקופת ההיפים, וודסטוק, וכו' בכל העולם. רק מה, היא גדלה בישראל, גרה בקיבוץ, ומבחינתה בשנות הנעורים שלה בשנות השבעים הביטלס, המי, וודסטוק, התרבות והאופנה ההיפית וכו' היו הדברים המודרניים והעכשוויים.
אני לא יכולה להכליל בעניין הזה, אני יכולה לדבר רק על עצמי, אבל בולי איש השלג זו סדרה שבקושי ראיתי וממש לא השפיעה על הילדות שלי, ולעומת זאת דגרסי היתה אחת הסדרות האהובות עליי ולא פספסתי אף פרק בתור ילדה. גם את בוורלי הילס לא אהבתי באותה תקופה, למרות שכל שאר הילדים בכתה אהבו, כי כמו שאמרת זה תוכן שלא התאים לגיל שלי באמת. במקום זה נהגתי לצפות במרקו ובימבה ולקרוא ספרים של גאטצ'מן.
דוסון קריק, פליסיטי ובאפי? זה כבר סדרות ממש מאוחרות, אני לא חושבת שיש מישהו בדור שלי שיגדיר אותן כדברים שהוא גדל עליהם.
''ילד ה'' זה בדיוק עשור הילדות
אם היה מדובר בתקופת ההתבגרות, הכותרת הייתה "נער ה".
נולדתי ב-1977, ועדיין אני מחשיבה את עצמי לגמרי כילדת אייטיז. היה פעם דואל שנשלח בכותרת "האם אתה ילד אייטיז"? עם רשימה ארוכה, ויכולתי לסמן V כמעט על כל מה שנכתב שם.
הייתי קמה כל שבת ב-10 להאזין ל"על בטוח"; היינו יוצאים עם הכיתה לדיסקוטקים ולבורגר ראנץ' (בחולצות עם כריות בכתפיים וחצאיות מיני כעורות במיוחד); אספנו מדבקות של "חבורת הזבל" (המקורית!); שיחקתי ב"אטרי" ובקומודור 64; צפיתי ב"רובוטריקים" ואצל ידיד טוב בוידאו הרצנו בהילוך איטי פריים פריים כדי לבדוק מאין צץ הארגז של אופטימוס פריים (התשובה: מחוץ לפריים); שתינו זיפ וטרופיות; התמכרנו לנילס ולמרקו (בשידורים המקוריים!); היינו מרותקים מה"טלטקסט" והרשימה עוד ארוכה.
הנוסטלגיה המוזיקלית שלי היא לגמרי לשנות ה-80'. זו המוזיקה שכשאני שומעת אותה אני מרגישה שוב ילדה, זו המוזיקה ששמעתי בילדותי ברדיו, שלצליליה רקדנו במסיבות כיתה.
כן, יורוטראש הוא בדיוק כשמו כן הוא, מסונתז להחריד ומגוחך בדיעבד, אבל זו מוזיקת ילדותי, ואלמלא כן קשה להאמין שהייתי מאזינה לה מרצון (למי שלא גדל עליה קשה להתחבר אליה, שמתי לב, ודי בצדק). למוזיקת ניינטיז אני לא מחוברת רגשית (כמכלול; לשירים מסוימים מן הסתם כן), ובטח לא ברגשות נוסטלגיים.
אגב, כשהכנתי לי פלייליסט מקפיץ לאירובי בחדר כושר, הוא הורכב מ"וואם", ניק קרשואו, א-הא, מועדון תרבות, דיבור חדיש ושלל להקות להיט וחצי למי אכפת העיקר שזה מעביר לי את הזמן בכיף.
''ילד ה'' זה בדיוק עשור הילדות
ההתעקשות שלך על ההגדרה של "נער" לעומת "ילד" היא סתם התקטננות. שימי לב שרוב הדוגמאות שהזכרת הן דוגמאות מסוף שנות השמונים (חבורת הזבל, רובוטריקים, יורופופ), וזה הגיוני לגמרי כי היית צעירה והדברים האלה הם יחסית "ילדותיים". באמצע שנות השמונים היית בת 7-8 וקשה לי להאמין שבגיל הזה יצאת לדיסקוטקים והקשבת לדפש מוד המוקדמים או לקיור בזמן אמיתי. אז בואי נסכם שאת ילדת סנדביץ' (סוף האייטיז-תחילת הניינטיז), שזה גם בסדר גמור, אבל ילדת אייטיז הרד-קור את לא!
זו לא התעקשות, וזו לא קטנוניות
אני בן אדם מוזר כזה, אני מפרשת מילים לפי המשמעות שלהן. כשאומרים לי "ילד" אני מסיקה "ילדות". אם יש לתקופה אחרת בחיים מילה שונה, למה לא להשתמש בה? או לכל הפחות, למה להאשים אותי ב"התעקשות"?
אז אולי אני לבד, אבל מבחינתי הפרשנות ל"ילד ה" זה תקופת הילדות, וזו תקופה שמעצבת אותך לא פחות מהתקופה שבאה אחריה, יגיד לך כל פסיכולוג.
בגיל 78 לא יצאתי לדיסקוטקים, אבל כן צפיתי בטלוויזיה, האזנתי לרדיו וחייתי במדינה הזו, וזה לא משנה אם זה היה בחצי הראשון או בחצי השני של האייטיז, זה היה באייטיז. יצאתי לדיסקוטקים בגילאים 1012 בערך (וגם זה רק כי ילדי הכיתה ערכו שם ימי הולדת). דווקא בנעוריי לא יצאתי לא לדיסקוטקים ולא למועדונים וגם מאז זה נדיר מאוד מאוד אצלי. לדפש מוד המוקדמים ולקיור לא הקשבתי עד עצם היום הזה… (מכירה קומץ להיטים שאפשר לספור על יד אחת וזהו. זה לא הם, זו אני).
אולי זה האופי של התיכון שלי (שקיבץ אליו בני נוער מכל אזור גוש דן ואף מחוץ לו) מה שהקשה מאוד על הלוגיסטיקה של מפגשים כיתתיים עבור בני נוער נטולי רכב (ותחבורה ציבורית סבירה בשעות הרלוונטיות), או אולי האופי של התלמידים (שהיו מקובצים בחבורות קטנות וזהו) אבל כמעט שלא היו לי חיי חברה כיתתיים בתיכון. לא היו מסיבות, או יציאות בימי שישי, או צפייה משותפת בסרטים (זה קרה פעם-פעמיים בתחילת כיתה ט' וזהו).
גם מבחינה מוזיקלית, כבר לא כ"כ התחברתי למוזיקה של שנות ה-90'. לא יצאתי למועדונים וכו', לא היו לי כבלים כך שלא הייתי מחוברת ל-MTV (וגם לא לסדרות ששודרו בכבלים, כמו בוורלי הילס וכו'). למעשה בכיתה ט' גיליתי את הביטלס והתמכרתי לתכניות אולדיז ברדיו, כך שאפשר לומר ששנות נעוריי עברו עליי דווקא בחיבור לסבנטיז ובעיקר לסיקסטיז… (לא בזמן אמת, וזו כמובן לא נוסטלגיה עבורי, אבל זו המוזיקה האהובה עליי עד היום).
הזכרתי רק קומץ דוגמאות, כאמור, אבל כפי שציינתי, גם ברשימה מלאה שחוברה ע"י אלמונים כלשהם, סימנתי "V" כמעט בכל שורה. אני מכירה היטב גם מוזיקה מתחילת ומאמצע האייטיז (להיטים המשיכו להתנגן ברדיו גם בשנים העוקבות לאחר יציאתם) שאינה מושמעת כמעט היום. אני יכולה לומר שכשגלגל"צ שידרו בשידור מחודש את מצעד עשור שנות ה-80 היכרתי כמעט את כל השירים (וגם הקלטתי בכמה קלטות והייתי בהיי מטורף) ולעומת זאת במצעד שירים ה-90 היו הרבה שירים שלא היכרתי (והרבה מאוד שלא אהבתי כלל). הקשבתי לא בחצי אוזן ולא טרחתי להקליט מחוסר עניין.
אז אולי אני חריגה ולא מייצגת, אבל מבחינה תרבותית אני לגמרי ילדת אייטיז. אולי זה כיוון שהמוזיקה העכשווית של שנות ה-90 לא ריגשה אותי כמו מוזיקה ישנה יותר שנחשפתי אליה, או העובדה ש(כמעט) כולם היו מחוברים לכבלים ורק אני לא, אבל מעולם לא הייתי מחוברת ל"ניוונה" או ל"ארוסמית" (של שנות ה-90); אפילו בסדרה כמו "חברים" צפיתי לראשונה רק בשנות ה-2000…
זו הבעיה עם תרגום משפה זרה
ועם לקיחת דברים באופן מילולי מדי.
שנות ההתבגרות/סוף הילדות, הם בסביבות גיל 12-13. זה לרב עובר עד גיל 18 ככה. למעשה, אף אחד לא חווה את גיל ההתבגרות שלו במשך עשור שלם, זה לוקח בדרך כלל בין 5 ל-7 שנים בממוצע.
אם התחלת עשור כלשהו בגיל חמש-שש ומעלה – זאת אומרת שתסיים אותו בגיל 15-16 – הרי שאתה ילד-העשור מובהק.
כל דבר אחר הוא סוג של יציר כלאיים.
''ילד ה'' זה בדיוק עשור הילדות
מי שבשנות השמונים כבר שמע דפש מוד ויצא לעיר השנייה ולפינגווין עם תספורת רוברט סמית' הוא בנאדם שחי באייטיז ולא "ילד אייטיז" שגדל באותה תקופה.
קודם כל, ילידי סוף עשור הם תמיד סוג של סנדוויץ'
במיוחד במדינה כמו ישראל, שכמו שזורה ציינה, עד פרוץ האינטרנט בגדול, היתה מדינה שלקתה באיחור מאוד לא אופנתי.
אגב, לפי ההגדרות שלך "בדיוק עשור הילדות" – אז את גם קצת ילדת הסבנטיז. מה, לא גדלת על קישקשתא וטלויזיה בשחור לבן? *ב-א-מ-ת-*?
תגידי מה שתגידי – ותתאווי בכל מאודך להיות ילדת אייטיז מושלמת – את לא. ילדי אייטיז מובהקים התחילו את האייטיז בגיל שבו כבר ממש זוכרים דברים (3 זה לא גיל שרב האנשים זוכרים ממנו דברים).
בטח ובטח שהטיעונים שלך לא תקפים כשמדובר על סרטי נעורים. בילדות, יש נטייה חריפה להתעלם מכל מה שלא מצויר, ודרמה, נשיקות ושאר ירקות הם דברים שאומרים עליהם "איחס".
ילדות כן, הגיל הרך פחות
כן, צפיתי ב"רגע עם דודלי" וב"קישקשתא" בגיל הגן, אבל מגיל 4 בערך (וכמה זוכרים לפני זה? לא הרבה…) הייתה לנו טלוויזיה צבעונית, ולמעט תכנים מועטים ביותר גדלתי על טלוויזיה בצבע מלא. לא גדלתי על "שכונת חיים" או על "סמי וסוסו" למשל.
לגבי סרטים כאן זה לא קשור לאייטיז, אלא לחסכים אישיים: גדלתי בלי וידאו וללא כבלים (אפילו לא פיראטיים), מיעטו לקחת אותי לקולנוע (קצת דיסני בילדות, לא הרבה מעבר לכך) ואפילו בתיכון לא יצאתי הרבה לסרטים, כך שה"השכלה" הקולנועית שלי לוקה בחסר בזמן אמת בכל מה שקשור לסרטי התקופה, נקודה. דווקא את "שמתי ברז למורה" ואת "מועדון ארוחת הבוקר" ראיתי ביסודי, וגם זה רק בזכות העובדה שהקרינו לנו אותם בנוער העובד.
בסופו של דבר, זה ממש לא עניין של מתי *התחלתי* את האייטיז, אלא איזה עשור *אני* מרגישה שעיצב את ילדותי והשפיע *עליי* (ומאחר שהעברתי בו די והותר שנים מכריעות, אני מרגישה שזה מספק, גם אם לא מושלם בעינייך). אז אני מצטערת שבעיני מיקה טריליאן אינה "ילדת אייטיז מושלמת" (לא ידעתי שאת אחראית על חלוקת התארים, אני מתנצלת). אני אשתדל לחיות באי מושלמותי וארכין ראשי בהכנעה בפני ילדי האייטיז המושלמים בכל פעם שיעברו לפניי ברחוב.
נו, באמת.
די עם הרגשי.
התגובה שאת הגבת לה, היתה תגובה לזורה, שטענה שבתור ילידת 84 היא ילדת אייטיז. היא צעירה ממך כמעט בעשור!
אם כבר חוזרים לילדות: את התחלת.
גם אם אני ארצה בכל מאודי לעולם לא אוכל להיות ילדת אייטיז מושלמת? הו לא, רק לא זה! זה היה ניסוח מטומטם, אז התגובה בהתאם.
אני מסכימה איתך שילידי 84' הם ילדי ניינטיז ברובם; אבל זו לא הנקודה, אז אני אסכם בכלליות את הנקודה שלי:
בסופו של דבר, לכל עשור יש מאפיינים בולטים, ומאחר שהמציאות לא פועלת לפי עשורים עגולים, זה לא שהעולם משתנה בין ליל ברגע שמתחלפת שנה עגולה. יש תופעות שממשיכות מהעשור הקודם, יש תופעות שמתחילות רק באמצע העשור ואולי אפילו ממש לקראת סופו, ועדיין נחשבות לתופעות של העשור.
אז מהם ההבדלים הבולטים (בישראל) בין האייטיז לניינטיז? הנה כמה דוגמאות ממוחי הקודח:
* טלוויזיה חד ערוצית (+ מידל איסט) לעומת טלוויזיה רב ערוצית;
* רשת ג' לעומת גלגל"צ (שהתחילה רק ב-93', ועדיין, מזוהה מאוד עם העשור; כך גם ערוץ 2 המסחרי, שהחל בסוף אותה שנה. צפיתי בו מיומו הראשון, אבל אני כבר לא מהדור ש"גדל עליו").
* "עד פופ" (וגם "להיט בראש") לעומת MTV;
* בורגר ראנץ' לעומת מקדונלדס (ובכלל פריחה מאסיבית יותר של רשתות מזון זרות בארץ – פיצה האט, סבארו ועוד).
* משחקי כיס אלקטרוניים לעומת "קונסולות" כיס, כמו גיימבוי, למשל;
* אסימונים לעומת טלכרט;
* מכונית משפחתית: סובארו כעורה במיוחד (כיום קוראים להן "סובארו פשע", כמדומני) לעומת רכבים בעיצוב יותר "אווירודינמי";
* קלטות לעומת דיסקים;
* אולסטאר לעומת ד"ר מרטינז
והרשימה עוד ארוכה, כמובן. מי שמזהה את שנות ילדותו (לא עד גיל 5, כן?) או נחדד, את *עיקר* שנות ילדותו בצד ימין של הרשימה, הוא ילד אייטיז.
אגב, הזכרת סדרות נעורים, והסדרה היחידה שראיתי בזמן אמת הייתה "דגראסי"; אני מנסה להיזכר נואשות ולא מצליחה אילו סדרות תיכון / נעורים שודרו כאן לפניה? (לא, "על הברזלים" זה לא נחשב…
)
אני לא חושבת שאת יכולה להיזכר
כי פשוט לא היית בגיל המתאים לקלוט אותן (לא שאני הייתי, כן? היינו באותו הגיל תכל'ס).
ולא שזה משנה, כי אם כבר חוזרים לילדות אז תחרות "מי התחיל" זה כבר ממש מפגר, אבל מעולם לא הייתי בוגרת במיוחד.
את זו שהתפרצה לדלת הפתוחה של ההודעה שלי לזורה, ילידת 84, מכאן שאיך שלא תסתכלי על זה – את התחלת עם "ניסוחים מטומטמים", וקיבלת בתגובה "ניסוחים מטומטמים".
זהו, שאני לא בטוחה שהיו בכלל.
בכתבה שקראתי במסמ"צ לא מזמן, דארן סטאר צוטט שהוא פיתח את "בברלי" כי לא היה דבר כזה לפני כן (קנדה זה לא נחשב, כמובן).
ובאותו הקשר, מעניין לתהות האם ג'ון יוז הוא אכן אבי סוגת "סרטי הנעורים" (כלומר, סרטים על בני נוער בתיכון) ואם לא, מי ומה קדמו לו?
איזה מזל שדארן סטאר אמר...
אבל חבל שלא בדקת בקטנות, כי הוא דיבר על תכנית לנוער שהתעסקה בבני נוער *עשירים*.
בכל מקרה- הנה לינק http://www.hollywoodteenmovies.com/TeenTVShows.html
אבל אפילו שם לא מאזכרים כמה סדרות חשובות, כמו תהילה משנות השמונים, הרבה לפני בוורלי. שנות הקסם, שאמנם סבבה סביב ילד אחד, אבל עדיין, התמודדה עם סוגיות התבגרות. ו"סקוור פגס" עם שרה ג'סיקה פארקר לפני שהתגלגלה להיות סמל סקס,
מ-59 יש את "אהבותיו הרבות של דובי גיליס" http://www.imdb.com/title/tt0052490/
חדר 222 מ-69 http://www.imdb.com/title/tt0063948/
בקיצור, וודאי שהיו סדרות נעורים, אבל – כאמור – את לא היית בגיל המתאים – וייתכן שהן גם לא שודרו בארץ בכלל. אבל זה לא אומר שלא היו.
''תהילה'' בהחלט שודרה בארץ בשנות ה-80
(והביקור של הכוכבים שלה כאן היה אירוע מאוד גדול ומתוקשר, וגם "סקוור פגס" (שנקראה בעברית "המרובעים") שודרה באותו עשור פה.
לגבי "שנות הקסם", זה כבר די גבולי מבחינת העשור. הסדרה התחילה ב-88', ונמשכה שש עונות, כמעט עד אמצע שנות ה-90 (ושודרה בישראל בכבלים באותו עשור, במקביל ל-"בברלי"),
יא! נכון! זה שרה ג'סיקה פרקר!
ואאאאייייי
זו חתיכת נקמת מרובעים. מי היה מאמין שהילדה הזו תגדל להיות סמל סקס חובב מותגים?
אני יודעת ש''תהילה'' שודרה,
אבל "תהילה", יותר מהיותה סדרת תיכון, היתה סדרה ל – drama geeks. לכן, על אף גילנו הצעיר, גם טריליאן (בעיקר פריקית של מחזות זמר) וגם אני – צפינו בה. ומאותה הסיבה, היא לא זכורה לנו כסדרת תיכון/חטיבת ביניים (בניגוד לדגראסי שהתחילה כשהיינו ממש על סף החטיבה, ולכן היתה עדכנית עבורנו).
ועוד מאותה הסיבה – בגלל זה אף אחת משתינו לא הכירה את סקוור פגס – כי כמו שאמרתי – סקוור פגס היתה על תיכון, והיינו צעירות מכדי שזה ידבר אלינו.
לא בדקתי, שאלתי ותהיתי בקול רם
כך שהעוקצנות שלך ממש לא לעניין, אבל נתעלם ממנה.
"שנות הקסם" לא הייתה סדרת נעורים (במובן של סדרת תיכון) ובכל מקרה בישראל היא שודרה רק בשנות ה-90.
לגבי "תהילה" – ואללה, פאדיחה לא חשבתי עליה, ודווקא צפיתי בה בעקביות ואפילו קניתי את ה-DVD לפני שנה (התחלתי לצפות בו וזה היה הרבה פחות כיף משזכרתי. לפעמים עדיף לתת לנוסטלגיה להישאר זיכרונות מתוקים ולא להתפתות לבחון אותה מחדש בעיניים בוגרות…).
ובכן,
לגבי שנות הקסם – זו לא בדיוק סדרת תיכון, אבל היא בהחלט היתה בעיקרה סדרת נעורים.
כפי ששתינו גילינו כאן, בשנות השמונים שודרו בארץ שתי סדרות נעורים, "תהילה" ו"מרובעים". אנחנו פשוט לא זוכרים את זה כי – מה לעשות – אנחנו לא ילדי שנות השמונים קלאסיים, כאמור. מה שעניין את בני הנוער של התקופה (כמו סרטי ג'ון יוז, ע"ע הסקר המדובר) – לא דיבר אלינו עד סופן של שנות השמונים.
גם "ימים מאושרים" שודרה – אני לא יודעת מתי, רק יודעת שאפילו שדבי טוען שהיא התחילה ב74, שלוש שנים תמימות טרם הגחתי לאוויר העולם – אני זוכרת אותה מהילדות שלי. אבל שוב – לא רלוונטי לילידי 77.
לגבי העוקצנות – את צודקת. העוקצנות בדברים שלך כבר נמוגה בהודעה אליה הגבתי, ואתך הסליחה שנצמדתי לעניין העוקצנות ולא הרפיתי. יחד עם זאת, יהיה נחמד לשמוע אותך אומרת משהו כמו "וואלה, צדקתם. "ילד ה…" בהחלט מתייחס למי שלפחות התחיל תיכון/חט"ב בעשור מסוים" במקום להמשיך ולטעון שאם את לא זוכרת סדרות נעורים משנות השמונים, אז זה כי לא היו כאלה, ולא כי – אעפס – פשוט לא היית בגיל המתאים כדי לשים לב.
*קראת* מה שכתבתי?
כתבת שאהבתי מאוד את "תהילה" וצפיתי בה בקביעות. העובדה שלא זכרתי אותה בפתיל הזה מעידה על כך שלפעמים אני לא זוכרת הכול (אבל כבר סיכמנו שאני לא מושלמת).
את הסדרה השנייה ("מרובעים"?) אני לא מכירה, אז מה? גם בילדות, כמו היום, לא צפיתי *בכל* מה ששודר בטלוויזיה (גם לא בכל תכניות הילדים, אגב) מסיבות כאלה ואחרות. כבר סיכמת שאיני "ילדת אייטיז מושלמת", אז אם את רוצה להוריד לי על זה עוד נקודות, בבקשה.
לגבי וואלה צדקתם מה לעשות שאני עדיין באותה דעה? (ואגב, היו כאן כמה וכמה תגובות שהסכימו איתי, ועדיין אני לא מבקשת ממך לכתוב "ואללה צדקת").
כן, קראתי.
ועדיין, שתי תגובות ברצף – כשלא זכרת בכלל את קיומה – העדפת להתעקש שאם את לא זוכרת – זה בגלל שאין חיה כזאת. פעמיים. ברצף. אז לא אכפת לי מי הסכים אתך, או כמה הסכימו אתך – העובדות מורות שטעית. כי הנה, אפילו *את* פתאום הוזכרת בקיומה של תהילה, ואם חושבים אחורה, את זוכרת שאהבת אותה וצפית בה באדיקות. אמה מה? לא היית בגיל המתאים בשביל לזכור שזו היתה סדרת תיכון – עבורך היא היתה פשוט סדרת "מחזמר".
לא מנסה לריב אתך ולא נעליים, אבל את זו שנכנסת לתוך דיון שלי עם ילידת 84 שאמרתי שאיננה ילדת שנות השמונים, וטענת שאני מדברת שטויות מפני שאת – ילידת 77 – דווקא *הכי* ילדת שנות השמונים.
משם המשכת לעלבונות נוסח "ניסוחים מטומטמים", עקיצות בסגנון "לא ידעתי שאת מחלקת התארים" וכאלה, אך בו בזמן דגלת בהתעקשות חסרת בסיס שאם את לא מכירה – אז אין דבר כזה.
אז כן, היית שמחה לראות קצת ענווה מצדך, ואולי גם איזו התנצלות על העוקצנות שאינה במקומה שבאה מצדך קודם.
את האחרונה שיכולה ללמד כאן שיעור בענווה.
את מוזמנת להראות היכן התעקשתי ש"אם אני לא מכירה אין דבר כזה" (זה הסגנון שלך; אני דווקא נוטה לסייג את דבריי) או היכן טענתי שאני "דווקא *הכי* ילדת שנות השמונים." (לעומת אחרים, לא ביחס לעשורים אחרים בחיי).
אם העובדה שלא הצלחתי להיזכר בסדרה שצפיתי בה היא הוכחה ניצחת לטענתך, שיהיה. אני לא מושלמת ומעולם לא טענתי שאני כן; טענתי שעבורי העשור שאני מרגישה שהשפיע עליי ביותר ועיצב את ילדותי הוא האייטיז, ואני מרגישה ילדת אייטיז לכל דבר. אני חושבת שאני מכירה את עצמי מספיק כדי לקבוע החלטות כאלה כלפי עצמי, וגם אם את לא מסכימה איתי, אני אחיה עם זה.
אחלה.
גם אם ההתמקדות היא על *סרטי* נעורים, התשובה היא חד משמעית:
'נעורים בקצב מהיר' היה שם שנתיים לפניו:
http://e.walla.co.il/?w=/4531/1539232
שון פן, ג'ניפר ג'ייסון לי ופורסט וויטאקר בכרטיס אחד, כולל אחד, ניקייג', בתפקיד קטן בהופעת הבכורה שלו על המסך הגדול, שנייה לפני שהוא החל להתכחש לשורשים הקופולאיים שלו.
תודה!
צפיתי בסרט הזה (בטלוויזיה) לפני כמה שנים, המליצו עליו מאחר שהוא נכתב ע"י קמרון קרואו ובוים ע"י איימי האקרלינג (קלולס). למרבה הצער הוא היה מאכזב למדי…
הבכורה של קייג' לא הייתה ב''ראסטי ג'יימס''?
שנים הייתי בטוח שכן. מצד שני, מה אכפת לי מניקולס קייג'?
מק' דייוויד ולא בורגראנץ'
טופר וראש אינדיאני ולא אולסטאר, חדירת המותגים הזרים החלה כשהייתי בתיכון: בנטון, ליוויס ואו.פי (ובעקבותיה המותג המקומי גזוז). אולסטאר זה כבר היה בסוף התיכון אבל בשוליים, המרכז היה שייך לריבוק ושאר נעלי הספורט (זוכרים את אל.איי גיר?).
אח, אני זקנה וגאה אני!
זה גם עניין גיאוגרפי, כנראה
מה לעשות, בגבעתיים (באזור מגוריי) היה רק סניף של בורגר ראנץ', לא היה לנו מק-דיויד (וילדים לא יסעו עד לת"א אם יש סניף במרחק הליכה, כן?). וידוי: לא אכלתי מעולם במק-דיויד. אולי בעצם פעם אחת מתישהו בשנתיים-שלוש האחרונות, זכור לי משהו במעומעם. לעומת זאת "בורגר ראנץ"' זו נוסטלגיה. לפני שנה ידיד אמר לי שעומדים לסגור את הרשת, ומיד אמרתי לו "תראה מה עשית! עכשיו, עכשיו נוסעים לאכול צ'יפס תלתלים!" (וכך עשינו). חוצמזה, למיטב ידיעתי הם הרשת היחידה שמגישה רוטב אלף האיים עם הצ'יפס (בלי תוספת מחיר או תחינות למוכרים).
* ציינתי חדירת מותגים זרים בתחום המזון, לא כ"כ נכנסתי לתחום האפנה. מותגים של "גלישה" (OP, גזוז וכו') היו כבר בסוף היסודי שלי, נדמה לי שזו כבר הייתה שנת 90', ובכל מקרה זו הייתה בעיקר אפנה של בנים. הבנות הלכו עם בנטון (סתם חולצות צבעוניות, לא ממש הצלחתי להבין את הקטע. הוריי גידלו אותי ללא מותגי אפנה, מה שתסכל אותי קצת כילדה (לא הרבה, כבר אז הבנתי שזה מטופש על אף שהיה בי איזשהו רצון להתאים את עצמי לנורמה) אבל היה חינוך נכון בדיעבד).
* ריבוק וכו' באמת היו, אבל כנעלי ספורט (שזו סקציה אחרת), לא כנעליים של ה"מגניבים" (שזו הייתה ההשוואה שניסיתי לעשות).
LA GEAR אני כבר לא בטוחה שאני זוכרת את הדגמים שלהם; נזכרתי שבסוף האייטיז (או אולי תחילת הניינטיז?) KEDS תפסו חזק, וכל הבנות התחילו ללכת בסניקרז שלהם.
אם כך אני לגמרי ילדת אייטיז
וכן, אפשר להמשיך לחלק לאייטיז מאוחרים לעומת אייטיז מוקדמים.
"איים אבודים" לא כ"כ דיבר אלי כי הייתי רק ילדה קטנה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. הסרט המעולה "רוח דרומית בחוף הילטון" (נדמה לי שזה השם) שעסק בתקרבות הגולשים הישראלית, משינה בתחילת דרכה והפריצה של"גזוז", דיבר אלי הרבה יותר.
נראה לי שהסרטים שברשימה הם יותר שייכים לילדי אייטיז מוקדמים, לעומת הסיפור שאינו נגמר, אבא גנוב והנסיכה הקסומה, שהם של ילדי אייטיז מאוחרים. זה עדיין לא מדיר אותנו מהתואר שלנו כילדי אייטיז!
ומה עם אלה שהיו להם נעלי גלי?
אויה, אולסטאר (או ריבוק) היה בזמני רק לעשירים.
וזמני הוא חמש שנים לפני טריליאן.
אני רק הערה
לא אמרתי שאני ילדת אייטיז "קלאסית" או "הארד קור". אני בכלל נערת בריטפופ.
גם לקנדה האייטיז הגיעו ב93'
נראה לי שמי שמשתמש בשמות של רשת ג'
כדי להתייחס ללהקות כמו Modern Talking או Culture Club, הוא בהחלט ילד אייטיז.
הממ… נדמה לי שהאחראי על תפלצי תרגום נוספים, כגון 'נערי חנות חיות המחמד' או 'גם אתה', היה יוסי חרסונסקי. בכל אופן, אני מסכים עם טריליאן שילד אייטיז הוא אחד ששנות ילדותו היו בשנות השמונים.
ברררר. כמה שנים לקח לי להפטר מהנטייה להשתמש בשם 'רובים ושושנים'? יותר מדי.
זה גם מאוד תלוי בנושאים כמו אחים גדולים.
אני, למשל, חוויתי מיד שניה שלל דברים שהייתי לכאורה צעירה מדי להיות מושפעת מהם, כי הם היו השפעה כל כך משמעותית על אחותי הגדולה.
מש''א
כיליד 1983, חוויתי חלק גדול מתרבות שנות השמונים דרך אח שלי, שמבוגר ממני בכמעט עשור. הוא היה ילד אייטיז אמיתי (אבל מהסוג הטוב), בעוד אני התבגרתי בעיקר בניינטיז. מעניין שבתחומים כמו מוזיקה וטעם בבגדים, מאוד הושפעתי מאח שלי, בעוד דווקא בסרטים, אני לא יכול לחשוב על שום השפעה שהייתה עלי. נכון ש"הנסיכה הקסומה" הוא הסרט האהוב גם עלי וגם על אחי, אבל הטעם שלי בסרטים התעצב באופן עצמאי.
אני מחשיב את עצמי לילד ניינטיז, עם השפעות אייטיז. בעוד הייתי צעיר מכדי לראות אותם בקולנוע, הרבה סרטי אייטיז נטחנו אצלי בוידאו, או שצפיתי בהם בטלויזיה, אפילו לפני שיכולתי לקרוא כתוביות. ג'ון יוז לא השפיע עלי. ההשפעה היחידה של היצירה שלו מבחינת הצריכה התרבותית שלי, הייתה ההשראה שספק לסדרה "פרקר לואיס". ראיתי את "שכחו אותי בבית" שכתב ואהבתי אותו, אבל למועדון ארוחת הבוקר ופריס ביולר נחשפתי רק בשנים האחרונות.
בסקר הזה צפוי כמעט כמו...
סקר: "סרט הבאטמן הטוב ביותר"…
לא ממש טענו כאן שזה סרט טוב
אני חושב שרוב האנשים שאוהבים את הסרט הזה, לאו דווקא מחשיבים אותו לסרט טוב מבחינה קולנועית אלא פשוט ראו אותו בזמן אמיתי, כשהם היו נערים מתבגרים בעצמם, והסרט השפיע עליהם ונחקק בזכרונם. האהבה אליו היא בעיקר נוסטלגית.
למרות שאני מסתכן בלהישמע מנותק
אציין רק שבשנות השמונים היתה פחות פתיחות מינית, ובנות לא "נמרחו" על בנים בקולנוע כמו היום.
אכן הסרט לא יצירת אמנות
אבל בתקופתו הוא היה חלק מאותם סרטים שהציגו סוג של מרדנות כמו שמתי ברז למורה וכל סרטי כריסטיאן סלייטר למיניהם (אם זכור לי נכון היה אחד עם וינונה ריידר שהם רוצחים סדרתיים או משהו כזה). אני חושבת שזה עניין של הקשר לתקופה
הסרט עם סלייטר
נקרא Heathers אם אני זוכר נכון. סרט נעורים עם טוויסט. מקאברי ומגניב. זכורה סצינה אחת אדירה שבה וינונה ריידר עושה לעצמה כוויה ביד עם מצית של מכונית, וסלייטר ממהר להדליק לעצמו סיגריה מהיד שלה. יצא לדעתי ב-90 או 91.
ב-88 דווקא.
וזה באמת יופי של סרט, נעורים ובכלל.
בעברית הוא נקרא ''מלכות הכיתה'' ואני מצטרף להמלצה.
''רדיו חזק'' עם כריסטיאן סלייטר
בלעז Pump up the Volume
http://www.imdb.com/title/tt0100436/
סרט מעולה!
ואחד מהסרטים שעשו עבורי את שנות השמונים (בזמני לא קראו להן "אייטיז").
יחד עם "אני והחבר'ה" ו"ריקוד מושחת".
סרט מ-1990 עשה לך את שנות השמונים?
בנג'מין באטן?!
האתר לילדי האייטיז
אתר מעולה לסרטי שנות השמונים, עם כמויות אדירות של נוסטלגיה –
http://www.fast-rewind.com/
לילדי האייטיז האמיתיים והוואנביז
בסוף השבוע הקרוב משודר בyes ספיישל ג'ון יוז.
יום שישי יוקדש לסרטי הילדים של יוז – פלאבר, 101 דלמטים, תקועים בטבע, הדוד באק שהוא ביים וכאלה.
יום שבת הוא היום שאמור להפעיל את בלוטות הנוסטלגיה. במרכזו טרילוגיית מולי רינגוולד. מועדון ארוחת הבוקר הזוכה יהיה שם וגם יפה בורוד ובת 16 הייתי, כמו גם עוד סרטים שיוז כתב, הפיק וביים.
ולגילוי הנאות: התחלתי לעבוד לאחרונה בערוצי הסרטים של יס. אני מבטיח לא להפציץ את המקום היקר הזה בספאמים, אבל חשבתי שיש דברים שכדאי לדעת עליהם.
באיחור
מה אם יפה בורוד, ומשהו נפלא SOME KIND OF WONDERFUL. אוה, הבראט פאק!
ועכשיו, סתם כי אני יכול -
ראיתי היום את "פריס ביולר" (שמתי ברז למורה נשמע כמו פורנו MILF). בחיי, איזה סרט מצוין! בדרך כלל אני ממש שונא סרטים בהם הדמויות מסתכלות למצלמה ומדברות, ולעיתים רחוקות זה נעשה בחינניות (פייט קלאב, הפיג'מות וכאמור, פריס ביולר). אבל כאן… זה כזה כיפי! אני חסיד של סרטים עם סצינות ריקוד ספונטניות כמו בפריס ביולר, ומת'יו ברודריק… הוא כל כך מגניב שם. מוזר שהוא איבד את הייפקאסט של הבחורצ'יק המגניב בסרטים האחרונים שלו. עכשיו הוא סתם נושא את תואר החמוד.
אני שמח שלא לקחו את נושא ה"אוי-אוי-אוי, אני עומד להגיע לקולג' ואני לא אראה יותר את ה-guy love שלי אבר אגן" יותר מדי רחוק. וסלואן מכוערת, היו צריכים למצוא מישהי יותר שווה בשביל התפקיד הנחשק של אהובתו של פריס ביולר.
גאד, איזה סרט טוב. זה מה שגרם לי ממש להתגעגע לג'ון יוז.
מצחיק שאתה מתייחס גם ל''מועדון קרב''
בעיקר כי:
http://www.slashfilm.com/2009/04/30/the-ferris-bueller-fight-club-theory/