במקור: Down With Love
במאי: פייטון רייד
תסריט: איב אלרט, דניס דרייק
שחקנים: רנה זלווגר, יואן
מק'גרגור, דייויד הייד פירס,
שרה פולסן
"המקום: ניו יורק סיטי! הזמן: עכשיו! 1962!" מכריז כרוז עליז בתחילת הסרט. עכשיו אמנם לא 1962 (בדקתי), אבל אף אחד לא סיפר לסרט הזה. אין מה לדבר, הוא נראה כמו סרט שנעשה בסיקסטיז – לא הסיקסטיז כמו שהיו במציאות, אלא כמו שנראו בסרטים, כולל צבעי הטכניקולור הקצת חזקים מדי, השימוש בציורים כתפאורות, והלוגו המצויר של "פוקס המאה ה-20", הרבה לפני שהפך לתלת-מימדי. בעצם, השיחזור התקופתי כל כך מושלם שנשאלת השאלה למה, בעצם, היה שווה להתאמץ ולהשקיע מיליונים ביצירת סרט שנראה בדיוק כמו סרטי שנות השישים, במקום פשוט לגשת לספרית וידאו טובה ולקחת סרט משנות השישים. מצד שני, הייתי יכול גם לשאול למה מישהו השקיע מיליונים בהפקת 'ג'וני אינגליש' במקום פשוט לדפוק את הראש בקיר. שום דבר לא יוצא משאלות כאלה.
'לגמור עם האהבה' הוא סרט למי שאוהב קומדיות רומנטיות, אבל מתקשה לקבל את ג'ניפר לופז כחדרנית קשת יום. קומדיות רומנטיות הן, כידוע, צפויות וקצת מטופשות. 'לגמור עם האהבה' הוא קומדיה רומנטית שיודעת שהיא צפויה ומטופשת. הוא לרגע לא ידרוש מכם לקחת אותו ברצינות. אף אחד לא ייבקש מכם לסספנד סרט שבו התפאורות נראות בדיוק כמו תפאורות, קו הרקיע של ניו יורק הוא בבירור ציור, והגיבורה מחליפה כמאתיים תלבושות, אחת יותר מופרכת מהשניה. הסיפור הוא מטופש, אז מה – זה רק סרט. קליל, חסר משמעות ועליז ככל האפשר. וחוץ מזה, הוא גם מצחיק.
יום אביבי עליז אחד מגיעה בעליזות ברברה נובאק (רנה זלווגר) אל ניו-יורק העליזה (כן, כולם בסרט הזה נורא עליזים. אתם יכולים לשמור את המשמעות הכפולה, אם בא לכם). ברברה היא ספרנית מאי-שם בצפון, שהגיעה לעיר הגדולה כדי לקדם את הספר שכתבה:
'Down with Love', ובעברית: 'אהבה – החוצה'. נובאק טוענת, במשנתה הכרוכה בוורוד, שאהבה היא מיותרת ושלנשים מגיע שיוויון במקום העבודה. לא לגמרי הבנתי את הקשר בין שתי הטענות, אבל גם לא קראתי את ספרה של נובאק במלואו. כנראה שם זה מוסבר טוב יותר, אחרת איך תסבירו שהספר הופך לרב-המכר הגדול ביותר מאז התנ"ך, נמכר ברחבי העולם, הופך לתופעה תרבותית ואת נובאק – לסלבריטי בין לילה? בעולם המקביל של הסרט, ברברה נובאק היא זו שחוללה את המהפכה הפמיניסטית.
יואן מקגרגור מגלם את קצ'ר בלוק, עיתונאי למגזין לגברים, מלוקק, בטוח בעצמו וכל יכול. אומרים לנו שקצ'ר הוא מקסים, חתיך ושרמנטי, ושום אישה לא יכולה לעמוד בפני קסמיו. שאר הדמויות מתייחסות אליו בהתאם, אם כי אני באופן אישי לא ראיתי בדמותו המלוקקת שום דבר כריזמטי, שרמנטי או מקסים. יואן מק'גרגור הוא דווקא שחקן חביב, אבל באותה המידה הוא היה יכול לשחק אדם גבוה, אם בכל סצינה כל מי שנמצא איתו על המסך היה אומר "היי, אתה נורא גבוה". כיוון שהצלחתי לעמוד בפני קסמיו בקלות רבה כל כך, אני חושד שאני לא אישה.
לקצ'ר בלוק יש עורך, שהוא גם חבר טוב, בגילומו של דייויד הייד פירס – תפקיד חמוד, אבל זהה לגמרי לתפקיד שפירסם את פירס, ב'פרייז'ר'. דייויד, תיזהר! טייפקאסטינג, מאחוריך!
קצ'ר, שמאז ומתמיד השתמש באהבה כפיתיון כדי ללכוד נשים, סובל קשות מספרה של נובאק, ונשבע להרוס אותה: הוא אישית ייגרום לה – חי נפשי! – להתאהב, ובכך יוכיח שהיא בעצמה אינה מצליחה לעמוד בחוקים שהיא קבעה. לשם כך הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, הדבר היחיד שמושך נשים יותר מדון ז'ואן מלוקק: אסטרונאוט פוריטני. מה קורה בהמשך? נחשו. צדקתם, פחות או יותר.
המשחק הרק-טיפה-מוגזם של איאן, רנה ושחקני המשנה הופך אפילו את הבדיחות שהיו משומשות עוד בשנות השישים למצחיקות. הרבה מההומור נשען על כך שזהו סרט על סקס שלא מכיל שום סקס (מובן שלא. עכשיו שנות השישים, והצנזורה לא מרשה להגיד מילים גסות כמו "ישבן" או "איבר מין זכרי"). אפשר לקחת לסרט את הילדים בלי לדאוג לשלומם – הם פשוט לא יבינו למה אתם צוחקים. למשל, בסצינה אחת שמדגימה שימוש יצירתי בקו המפריד בין שתי דמויות שמדברות בטלפון, בחלקו העליון של המסך קצ'ר בסך הכל עושה שכיבות סמיכה תמימות, ובחציו התחתון נובאק רק נהנית לשכב על הגב ולהתמתח. אחר כך שניהם מדליקים סיגריה. ואם זה מזכיר לכם פעילויות אחרות, זאת רק אשמת הדימיון הסוטה שלכם.
שתי בעיות עיקריות יש לסרט. הראשונה היא שלמרות שזה אינו סרט ארוך, הוא קצת ארוך מדי. הבדיחה המודעת לעצמה הזאת מתחילה למצות את עצמה לקראת סוף 90 הדקות, ופיתולי העלילה שנדחקו לסוף הסרט מיותרים. אבל קיימת גם בעיה חמורה יותר: הדיבורים על אהבה ושיוויון נשמעים לפעמים כמעט משמעותיים – ואם הסרט מעז לדון בעניינים כאלה ברצינות, הוא כבר לא סרט קליל, עליז וחסר משמעות, אלא סרט עם מסר. לא באנו לראות סרט עם מסר. זה עוד יותר חמור כשהמסר כל כך מבלבל: ברברה נובאק היא נגד אהבה ובעד שיוויון זכויות לנשים, אוקיי. אבל קומדיה רומנטית, בהגדרה, חייבת להסתיים בניצחון האהבה. לפי שיטתה של נובאק, האם זה אומר שהיא צריכה גם להיות נגד שיוויון זכויות לנשים? אתם בטוחים שאתם רוצים להיכנס לזה?
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- רנה זלווגר
- איאן מק'גרגור
- הפסקול
- רהיטים בעיצוב הסיקטיז
- אופנה בנוסח הסיקסטיז
- פמיניזם נוסח הסיקסטיז
- בלייזר – מגזין לגברים
- חשב האהבה
הידד לפמיניזם! יואן מקגרגור לכל אישה!
טוב, האמת, אני מעדיפה את דיוויד הייד פירס, אבל יש לי חשש, אמ, שהוא היה מעדיף את יואן מקגרגור. לפעמים שנות השישים העליזות פשוט יותר מדי עליזות.
זה לא חשש אגב
זה ידוע כבר שנים.
לגמור עם האהבה
סרט חמוד, רצוי לכל מי שבא לו על קומדיה רומנטית עם תיחכום וצחוק!!!
משחק יפה של כל השחקנים, סרט מתוק ומומלץ במיוחד!
הסוף הוא הדבר הגאוני ביותר בסרט, אני לא יהרוס את הסוף!
שווה לראות!
קדימה, תהרסי את הסוף
(עם אזהרת ספוילר, כמובן).
מה גאוני בו?
ובכן..
אני לא ראיתי את הסרט, לא קראתי ספויילרים ואני יכול לכתוב לכם את הסוף שלו. (כיאה לקומדיה רומנטית צפוייה..)
נוסחתיות? בקומדיה רומנטית? מאיפה הרעיון המשוגע הזה?
כתבה מספר 1507
הו, זה היה סרט מעצבן.
כן, התחיל משעשע למדי, וחינני. אבל הגימיק ממצה את עצמו די מהר, ולסרט לא נשאר כלום, זולת הבדיחות הגסות. ויש הרבה מהן. הייתי עוד יכול אולי להסכים לטענתו של ר. פיש שהכל בראש שלי, ואני סתם רואה דברים במקומות שלא קיימים, אלמלא הבוטות המחרידה. ההומור פשוט נמוך ווולגרי. ולא זאת בלבד, אלא שהסרט אף מתייחס לעצמו כאל "קומדיית מין" (או ניסוח -מאוד- דומה), באחד הדיאלוגים. חלילה לא קומדיה רומנטית. כאלו זה לא פוליטיקלי קורקט לעשות. כנראה שלדעתם קומדיות רומנטיות זה רק כאלו עם ג. לופז בתור חדרנית.
אז באמת אין צורך לראות בקולנוע. חכו שיגיע לסלון ביתכם. אז תוכלו להפסיק בדיוק ברגע שהסרט יתחיל לעצבן אתכם.
מה, לא אהבת את הטוויסט?
מה, לא אהבת את הטוויסט?
לא!
זה רק עשה את הסרט ליותר מפגר ממה שחשבתי…
זו בהחלט הרחבה של מושג הספויילר. ברכותי.
אחלה
וואוו זה היה סרט ממש חמוד
נורא נהנתי נוראאהבתי את זה שכל הסרט גם משוחק ומצולם כמוו שנות ה-60 ולא רק מתרחש בשנות ה-60
הקדמה
טוב, אז ראיתי שוב את הסרט. אבל לפני שנתחיל עוד ויכוח סמנטי אינסופי הייתי רוצה בכל זאת להדגיש מה זה סקרובול סיקסטיז ולאיזה סוג של סרטים "לגמור עם האהבה" מתייחס.
הסרט מתרחש ב-1962 והוא מחקה את הסגנון של הקומדיות הרומנטיות של התקופה הזאת, במיוחד של שלוש קומדיות בכיכובם של רוק האדסון, דוריס דיי וטוני ראנדל (בשביל הרקורד, ראיתי רק את הראשונה מבין השלוש, פלוס קומדיות אחרות מאותו התת-ז'אנר). ב"לגמור עם האהבה משחקים אותם בהתאמה יואן מקגרגור, רנה זלווגר ודיוויד הייד-פירס. "לגמור עם האהבה" משחזר את הקומדיות האלה בכמה רמות, בעיקר סגנון ויזואלי, מבנה עלילה ואפיון דמויות. בנוסף יש התייחסויות לסרטים אחרים מהתקופה, כמו ג'יימס בונד בסצנת המסוק בה מוצג לראשונה מקגרגור ("דוקטור נו", הג'יימס בונד הראשון, יצא גם הוא ב-1962), ותוכניות טלוויזיה של שנות השישים.
מה מייחד את הקומדיות המקוריות עליהן מבוסס הסרט? כאמור יש קשר ביניהן לקומדיות הסקרובול של שנות השלושים, אבל גם מספר הבדלים. הקומדיות של שנות השלושים היו תוצאה של המשבר הכלכלי הגדול של אותם שנים והם עסקו לא רק ברומנטיקה אלא גם (ולפעמים בעיקר) בפער מעמדות, בהבדלי מנטליות בין העשירים ביותר לנפגעים של המשבר הכלכלי (המעמד הבינוני-נמוך, ולפעמים ההמונים חסרי הכל) ואיך ההבדלים האלה באים לידי ביטוי כשנציגים של שתי המעמדות נפגשים. לא תמיד הסרטים הציגו יחסי אהבה שבהם אחד מבני הזוג הוא עשיר והשני הוא עני, אבל תמיד היה ייצוג כלשהו לבני המעמדות הנמוכים. תמיד הבעיות של בני המעמדות הגבוהים הוצגו בקונטקסט של המשבר הכלכלי, פשוטו כמשמעו "צרות של עשירים".
מבחינת ייצוג של גברים ונשים בסרטים האלה, היה שיוויון יחסי בין נשים לגברים. הנשים הוצגו כאינטליגנטיות ומוכשרות באותה מידה כמו הגברים, אם כי לא בהכרח באותם התחומים. במקרים רבים האישה הייתה בצורה מובהקת יותר מתוחכמת וצינית מהגבר, כמו בסרטיו של קפרה "מר דידס הולך העירה" ו"הכירו את ג'ון דו".
מצד שני, הקומדיות הרומנטיות של שנות החמישים-שישים (הז'אנר היה פחות או יותר מת בין תחילת מלחמת העולם השנייה לאמצע-סוף שנות החמישים), היו תוצר של חברה שונה מאוד מהז'אנר הקודם. השנים שאחרי המלחמה היו שנים של פריחה כלכלית חסרת תקדים. לקומדיות האלה כבר לא היה צורך לעסוק בפער בין העשירים לעניים. מצד שני, נושאים פוליטיים וחברתיים רבים אחרים העסיקו את האמריקאים באותם השנים, אבל הקומדיות בחרו להתעלם מהם לחלוטין. במקום זאת, הם הציגו חברה מאוד הומגנית – לא היו עשירים ועניים אלא מעמד גבוה ומעמד בינוני שהיה עשיר כמעט כמו המעמד הגבוה עד כדי טשטוש הגבולות ביניהם. ניתן לראות את זה ב"לגמור עם האהבה", בכך שמקגרגור הוא בסך הכל כתב עיתון, אבל בעל דירה מפוארת לא פחות מהבוס המיליונר שלו. השפע הוא טוטאלי והדמויות כולן חיות חיי מותרות של רדיפה אחרי בידור וסקס. אין שום קונטקסט חברתי ופוליטי, אין איזכור לתנועה לקידום זכויות האזרח וההתנגשויות שהיו בין לבנים לשחורים שהתרחשו בשנים האלה, למעשי אין כלל שחורים בסרטים (לא המקוריים ולא "לגמור עם האהבה"). בסצנה הראשונה יש קטע קצר בו מוצגים מפגינים נגד פצצת האטום, אבל רק לכמה שניות שמסתיימות בבדיחה על חשבונם.
מבחינת ייצוגים נשיים, הסרטים הם יותר שמרניים מהקומדיות של שנות השלושים. מעמד האישה בארה"ב ירד משמעותית בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהגברים חזרו הבייתה והיה צורך לפנות את המשרות שתפסו הנשים לאורך המלחמה. הנשים הוחזרו למטבח. בסוף שנות החמישים ותחילת השישים, התחילה מגמה הפוכה של קידום מעמד האישה בתחומים כמו עבודה וסקס אבל היא קיבלה ייצוג מאוד אמביוולנטי בקולנוע של התקופה. סרטי רוק האדסון-דוריס דיי תאמו את הפרסונה הציבורית של דיי, והיא של בתולה נצחית (היא הייתה בת 35 בתחילת מחזור הסרטים הזה). בסרטים האישה הוצגה כמתנגדת חריפה של סקס מחוץ לנישואין, והגבר נאלץ להוליך אותה שולל כדי לנסות להכניס אותה למיטה, ללא הצלחה. לכן הסרטים הכילו הרבה דיבורים על סקס (או לפחות לפי הסטנדרטים של התקופה) אבל הגיבורים נמנעו מסקס אחד עם השני. היחסים בין הגבר לאישה הם לא של שווים אלא של מנצל ומנוצלת.
אז בעצם מה שאנחנו רואים כאן זאת תקופה שמבחינה כרונולוגית יותר קרובה לתקופתנו, אבל מבחינת ערכים הרבה יותר רחוקה מאיתנו. ובזה לדעתי אחד הדברים ש"לגמור עם האהבה" מנסה להגיד לנו. כשאנחנו מתרפקים על העבר הפשוט והתמים שלא הכיל את הקונפליקטים הנוראיים של התקופה שלנו, אנחנו (א) מקבלים כמובנים מעליהם ערכים שהם בזויים לנו ו(ב) לא רואים תמונה מלאה וריאליסטית של העבר הזה כי יש לנו גישה אליו רק דרך תוצרים תרבותיים כמו קולנוע וטלוויזיה שמסתירים מאיתנו את הצדדים הפחות אטרקטיביים של העבר.
המשך יבוא…
אין מבין.
הטענה כאילו "הסרט מנסה להגיד לנו" משהו לא יכולה להיות נקודת מוצא. היא צריכה להיות מסקנה. עצם העובדה שבחרו לעשות מחווה לז'אנר מסויים, יכולה להיות בחירה אסטתית טהורה, או שסתם מישהו חשב שזה יהיה מגניב.
שנית, נקודה ב' שלך מוזרה. אם אני כ"קהל" רואה תמונה חלקית ומיופה של תקופה מסויימת דרך ענפי המדיה השונים, איך אני אמור להבין מסרים שיש או אין בסרט מיופיף אף הוא על אותה תקופה?
אין מבין.
כאמור זאת הייתה רק הקדמה. לא יכולתי להתאפק והוספתי מסקנה שנובעת מעצם *הבחירה* בז'אנר הספציפי הזה. לא נימקתי מספיק? חכה.
אתה אמנם רואה תמונה חלקית ומיופה, אבל לא תמיד את אותה התמונה. ז'אנרים שונים מציגים לך נקודות מבט שונות. הז'אנר הזה מציג לך את הנקודה הזאת, יחסי גברים ונשים בתקופה. אם אותו הסרט היה מציג לך בו זמנית כמה נקודות מבט שונות על התקופה, זה היה סרט קונספטואלי ולא דרמטי, ואתה כאמור לא אוהב כאלה.
אין מבין.
אתה מניח שהטעם שלי מתיישב עם ההגדרות שלך (ואולי גם של אחרים, ושל הממסד. לא אכפת לי). אני, לצורך הענין, לא מקבל את הדיכטומיה הזאת. גם סרטים עלילתיים יכולים (ולעתים קרובות גם טורחים) להציע קונספט. וגם למה שאתה מגדיר כסרטים "קונספטואלים" יש עלילה. אלא שזאת אינה מושקעת, ולפיכך, הסרט הופך לפחות טוב.
אין מבין.
אתה מפספס את הנקודה. קשה מאוד להכניס כמה נקודות מבט שונות וסותרות לתוך סרט עלילתי. מה גם שהסרט המדובר, "לגמור עם האהבה", שומר על רובד חיצוני של קומדיה קלילה. אם אתה יכול לתת דוגמאות לסרטים אסקפיסטיים שמציעים כמה נקודות מבט בו זמנית, בבקשה תספק דוגמאות.
אין מבין.
בי מובי מספיק טוב לך?
"ארץ המתים". ג'ורג' רומרו.
אין מבין.
מה שתי נקודות המבט הסותרות ב"ארץ המתים"? אני ראיתי שם אמירה מאוד חד משמעית. והוא סרט ביקורתי בצורה מאוד מוהבקת. אסקפיזם זה לא.
אין מבין.
אסקפיזם זה כן. אבל אם בא לך להכנס לויכוח על הגדרות, אולי דן ברזל יסכים לשחק איתך. אני לא.
רק תיקון אחד (בינתיים)
לטעון ש"אין שום קונטקסט חברתי ופוליטי" בסרט שמתעסק חלק גדול מהזמן בשחרור האישה והמהפכה המינית, זה, אפעס, לא ממש מדויק.
בהחלט
ניוסח קצת דבילי. מה שכן, בסרטים המקוריים שחרור האישה היה פחות בולט וגם ב"לגמור עם האהבה" עצמו הנשים משתחררות בלי שיהיו (במסגרת הסרט) ממש מדוכאות.
בהחלט
מה עוד שהסרט מתבסס לא מעט גם על הסרט הבא, שעוסק גם הוא באותם נושאים, רק עם מסקנות אחרות:
http://crazy4cinema.com/Review/FilmsS/f_sex_single.html
נ.ב.
אפשר להשוות בין היחס לנשים ב"לגמור עם האהבה" לבין "תפוס אותי אם תוכל", שמתרחש באותם שנים וגם בו הגיבור שוגל כמה וכמה דיילות. ב"תפוס אותי", ההזדהות עם הגיבור היא ברורה. כשהוא מפתה כל בחורה נוספת, גם אם הוא משקר לה לפני, אחרי ותוך כדי, אנחנו תמיד איתו. ב"לגמור עם האהבה" היחס שלנו למקגרגור הוא יותר ביקורתי. אנחנו לא מזדהים איתו מלכתחילה והשוביניזם שלו לא מזכה אותו בשום נקודות זכות.
תיזכר, תיזכר.
עד כה היה מרתק.
אז תראה כבר שוב את הסרט
ותתחיל להגיב. אני מרגיש כאילו אני מדבר אל עצמי.
הנה, הגבתי
הסכמה ועידוד אינן תגובות הולמות לדעתך?
לרגע השתמע מדבריך שאתה כותב רק כדי לעורר ויכוח, ולא כי יש לך מה להגיד. אבל רק לרגע.
סליחה, סליחה
הסכמה ועידוד זה אכן מאוד מעודד, אני מסכים. אבל הייתי מעריך יותר הסכמה שנשענת על התוודעות מחודשת אל הסרט ולא על זכרונות מעורפלים. להסכמות כאלה כבר זכיתי מנורטון ואחרים והערכתי אותם מאוד. אם כי לעורר ויכוח זה גם נחמד.
סליחה, סליחה
שנגיב על תזה לא גמורה? כאלו שטחיים אנחנו בעינייך? לטיפש לא מראים חצי עבודה ורק וואליסט מגיב בלי לקרוא את השורה האחרונה.
סליחה, סליחה
התזה הייתה פחות או יותר גמורה. הנה, עכשיו גם ארזתי לך אותה עם נצנצים וסרט ורוד בהודעה שבה לא כתבתי כמעט כלום. יותר טוב?
יותר טוב
תן כמה זמן לעבוד על זה, להיות מול המחשב בבית ולא בעבודה כשסביבי הכל שוצף, והתגובה תגיע.
אהבתי מאד את הניתוח והפרשנויות
היה מרתק לקרוא.
עכשיו אני שוקלת לצפות שוב בסרט כדי להיזכר בכל הדברים האלה ולחשוב על מה שכתבת, הבעיה היא שנהניתי מהקריאה יותר מהצפיה… (וכיוון שגם אין לי הרבה זמן פנוי בימים אלה, נראה לי שהמצב הנוכחי ישמר, לפחות בעתיד הקרוב).
אני רק הערה
לא באמת קשור לסרט, אבל יותר מעשור אחרי שראיתי אותו בתור ילדה, במבט לאחור אני מבינה שרנה זלווגר בסרט הזה הייתה הקראש החד מיני הראשון שלי, אבל רק כש(זהירות, ספויילר?)היא ג'ינג'ית בסוף.
אז כל הכבוד לה, ואולי היא בעצם הסיבה שעד היום אני אוהבת ג'ינג'יות\ם.