לגמור עם האהבה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 12 באוקטובר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Down With Love
במאי: פייטון רייד
תסריט: איב אלרט, דניס דרייק
שחקנים: רנה זלווגר, יואן
מק'גרגור, דייויד הייד פירס,
שרה פולסן

"המקום: ניו יורק סיטי! הזמן: עכשיו! 1962!" מכריז כרוז עליז בתחילת הסרט. עכשיו אמנם לא 1962 (בדקתי), אבל אף אחד לא סיפר לסרט הזה. אין מה לדבר, הוא נראה כמו סרט שנעשה בסיקסטיז – לא הסיקסטיז כמו שהיו במציאות, אלא כמו שנראו בסרטים, כולל צבעי הטכניקולור הקצת חזקים מדי, השימוש בציורים כתפאורות, והלוגו המצויר של "פוקס המאה ה-20", הרבה לפני שהפך לתלת-מימדי. בעצם, השיחזור התקופתי כל כך מושלם שנשאלת השאלה למה, בעצם, היה שווה להתאמץ ולהשקיע מיליונים ביצירת סרט שנראה בדיוק כמו סרטי שנות השישים, במקום פשוט לגשת לספרית וידאו טובה ולקחת סרט משנות השישים. מצד שני, הייתי יכול גם לשאול למה מישהו השקיע מיליונים בהפקת 'ג'וני אינגליש' במקום פשוט לדפוק את הראש בקיר. שום דבר לא יוצא משאלות כאלה.

'לגמור עם האהבה' הוא סרט למי שאוהב קומדיות רומנטיות, אבל מתקשה לקבל את ג'ניפר לופז כחדרנית קשת יום. קומדיות רומנטיות הן, כידוע, צפויות וקצת מטופשות. 'לגמור עם האהבה' הוא קומדיה רומנטית שיודעת שהיא צפויה ומטופשת. הוא לרגע לא ידרוש מכם לקחת אותו ברצינות. אף אחד לא ייבקש מכם לסספנד סרט שבו התפאורות נראות בדיוק כמו תפאורות, קו הרקיע של ניו יורק הוא בבירור ציור, והגיבורה מחליפה כמאתיים תלבושות, אחת יותר מופרכת מהשניה. הסיפור הוא מטופש, אז מה – זה רק סרט. קליל, חסר משמעות ועליז ככל האפשר. וחוץ מזה, הוא גם מצחיק.

יום אביבי עליז אחד מגיעה בעליזות ברברה נובאק (רנה זלווגר) אל ניו-יורק העליזה (כן, כולם בסרט הזה נורא עליזים. אתם יכולים לשמור את המשמעות הכפולה, אם בא לכם). ברברה היא ספרנית מאי-שם בצפון, שהגיעה לעיר הגדולה כדי לקדם את הספר שכתבה:
'Down with Love', ובעברית: 'אהבה – החוצה'. נובאק טוענת, במשנתה הכרוכה בוורוד, שאהבה היא מיותרת ושלנשים מגיע שיוויון במקום העבודה. לא לגמרי הבנתי את הקשר בין שתי הטענות, אבל גם לא קראתי את ספרה של נובאק במלואו. כנראה שם זה מוסבר טוב יותר, אחרת איך תסבירו שהספר הופך לרב-המכר הגדול ביותר מאז התנ"ך, נמכר ברחבי העולם, הופך לתופעה תרבותית ואת נובאק – לסלבריטי בין לילה? בעולם המקביל של הסרט, ברברה נובאק היא זו שחוללה את המהפכה הפמיניסטית.

יואן מקגרגור מגלם את קצ'ר בלוק, עיתונאי למגזין לגברים, מלוקק, בטוח בעצמו וכל יכול. אומרים לנו שקצ'ר הוא מקסים, חתיך ושרמנטי, ושום אישה לא יכולה לעמוד בפני קסמיו. שאר הדמויות מתייחסות אליו בהתאם, אם כי אני באופן אישי לא ראיתי בדמותו המלוקקת שום דבר כריזמטי, שרמנטי או מקסים. יואן מק'גרגור הוא דווקא שחקן חביב, אבל באותה המידה הוא היה יכול לשחק אדם גבוה, אם בכל סצינה כל מי שנמצא איתו על המסך היה אומר "היי, אתה נורא גבוה". כיוון שהצלחתי לעמוד בפני קסמיו בקלות רבה כל כך, אני חושד שאני לא אישה.

לקצ'ר בלוק יש עורך, שהוא גם חבר טוב, בגילומו של דייויד הייד פירס – תפקיד חמוד, אבל זהה לגמרי לתפקיד שפירסם את פירס, ב'פרייז'ר'. דייויד, תיזהר! טייפקאסטינג, מאחוריך!

קצ'ר, שמאז ומתמיד השתמש באהבה כפיתיון כדי ללכוד נשים, סובל קשות מספרה של נובאק, ונשבע להרוס אותה: הוא אישית ייגרום לה – חי נפשי! – להתאהב, ובכך יוכיח שהיא בעצמה אינה מצליחה לעמוד בחוקים שהיא קבעה. לשם כך הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, הדבר היחיד שמושך נשים יותר מדון ז'ואן מלוקק: אסטרונאוט פוריטני. מה קורה בהמשך? נחשו. צדקתם, פחות או יותר.

המשחק הרק-טיפה-מוגזם של איאן, רנה ושחקני המשנה הופך אפילו את הבדיחות שהיו משומשות עוד בשנות השישים למצחיקות. הרבה מההומור נשען על כך שזהו סרט על סקס שלא מכיל שום סקס (מובן שלא. עכשיו שנות השישים, והצנזורה לא מרשה להגיד מילים גסות כמו "ישבן" או "איבר מין זכרי"). אפשר לקחת לסרט את הילדים בלי לדאוג לשלומם – הם פשוט לא יבינו למה אתם צוחקים. למשל, בסצינה אחת שמדגימה שימוש יצירתי בקו המפריד בין שתי דמויות שמדברות בטלפון, בחלקו העליון של המסך קצ'ר בסך הכל עושה שכיבות סמיכה תמימות, ובחציו התחתון נובאק רק נהנית לשכב על הגב ולהתמתח. אחר כך שניהם מדליקים סיגריה. ואם זה מזכיר לכם פעילויות אחרות, זאת רק אשמת הדימיון הסוטה שלכם.

שתי בעיות עיקריות יש לסרט. הראשונה היא שלמרות שזה אינו סרט ארוך, הוא קצת ארוך מדי. הבדיחה המודעת לעצמה הזאת מתחילה למצות את עצמה לקראת סוף 90 הדקות, ופיתולי העלילה שנדחקו לסוף הסרט מיותרים. אבל קיימת גם בעיה חמורה יותר: הדיבורים על אהבה ושיוויון נשמעים לפעמים כמעט משמעותיים – ואם הסרט מעז לדון בעניינים כאלה ברצינות, הוא כבר לא סרט קליל, עליז וחסר משמעות, אלא סרט עם מסר. לא באנו לראות סרט עם מסר. זה עוד יותר חמור כשהמסר כל כך מבלבל: ברברה נובאק היא נגד אהבה ובעד שיוויון זכויות לנשים, אוקיי. אבל קומדיה רומנטית, בהגדרה, חייבת להסתיים בניצחון האהבה. לפי שיטתה של נובאק, האם זה אומר שהיא צריכה גם להיות נגד שיוויון זכויות לנשים? אתם בטוחים שאתם רוצים להיכנס לזה?

תגיות: