במקור: Serenity
תסריט ובימוי: ג'וס ווידון
שחקנים: נתן פיליון, סאמר גלאו, שון מאהר, צ'יווטל אג'יופור
אפשר לדבר הרבה על ההיסטוריה של 'סרניטי'. אפשר להזכיר את 'פיירפליי', סדרת המד"ב שבוטלה אחרי קצת יותר מחצי עונה, וש'סרניטי' מהווה סיום שלה. אפשר להזכיר את תופעת ההערצה הלא נורמלית שקיימת מסביב לסדרה הזו, או לכל דבר אחר שהבחור שיצר אותה (אחד, ג'וס ווידון) עשה בעברו. אבל לא בטלוויזיה עסקינן. אנחנו הגענו לכאן כדי לדבר על קולנוע, ועל קולנוע נדבר.
ברוח זו, גם הסרט 'סרניטי' מדלג בקלילות על שורשיו הטלוויזיוניים, ומשלים בפתיח מרשים של כעשר דקות, את כל מה ש'פיירפליי' עשתה במשך חצי עונה. השנה היא 2500 ומשהו. האנושות התיישבה במערכת שמש חדשה. "הברית" השתלטה על כל הפלנטות ואת "העצמאים" שהתנגדו לה, הביסה במלחמה מתישה. בעולם הזה חי קפטן מלקולם ריינולדס (נת'ן פיליון, או איך שלא מאייתים את השם שלו). במלחמה הוא היה חייל בצד המפסיד, וכעת הוא מבלה בהברחת מטען מתחת לאפה של "הברית", או בגניבה מהעשירים וחלוקה לעצמו. הכל באמצעות ספינת החלל הנאמנה שלו, "סרניטי".
רק מה, שניים מאנשי הצוות שלו עושים בעיות. כל הברית ואחותה, בערך, רודפים אחרי ריבר וסיימון טאם, אחות ואח שנאספו לספינה לפני כשמונה חודשים. הסיבה לכך היא ה"טיפולים" שריבר עברה באחד ממתקניה של "הברית". לא ברור למה זה הפך אותה, אבל "הברית" כל כך מודאגים לגביה עד שהם מעניקים לבחור הידוע רק בתור "הסוכן" (צ'יווטל אג'יא… אוי, תעזבו את זה) את כל האמצעים להם הוא זקוק כדי לרדוף אחרי ריבר. למה? לריבר הפתרונים. אבל היא לא ממהרת לגלות אותם. לקפטן ריינולדס זה גם לא כל כך אכפת, כל עוד הוא יכול להסתייע בכישוריה המיוחדים של ריבר בפעילויות הספינה החוקיות למחצה, וכשאחיה מביע התנגדות, הקפטן מחליט להעיף את שניהם לכל הרוחות. מכאן העניינים, כיאה לסרט של שעתיים וקצת, מסתבכים. עד סוף הסרט צפויות לבוא וללכת המון דמויות, סודות אפלים יתגלו, לא מעט אנשים יחליפו מהלומות ואפילו יותר אנשים יחליפו דיאלוגים שנונים.
אה, הדיאלוגים. אם צריך להצביע על סיבה אחת שבגללה 'סרניטי' טוב יותר מכל סרט מדע בדיוני שיצא בשנים האחרונות בכלל (ומאלה של ג'ורג' לוקאס בפרט), אלה הם הדיאלוגים. הצוות של 'סרניטי' צולח את הסרט כמעט בלי לגעת בשמאלץ, וגם כשזה בכל זאת קופץ לביקור, הסרט לא לוקח אותו יותר מדי ברצינות. העולם של 'סרניטי' עמוס באנשים שנונים ותמציתיים. כל אירוע שעובר עליהם, גם אם הספינה עומדת להתרסק עוד רגע, מועבר בחן ותוך שמירת מרחק בטוח מקלישאות הוליוודיות טיפוסיות. למשל, כשסיימון מודאג מכך שמל יכניס את אחותו לצרה, מל פותח בהבטחה הכנה ש"אני לוקח את אחותך תחת הגנתי. אני מבטיח לך, אם משהו יקרה לאחותך… אני מאוד אתרגש. ברצינות. אולי יהיו דמעות".
אבל אל תטעו לחשוב שיתרונותיו של הסרט מסתכמים בחילופי שנינויות בלבד. ל'סרניטי' יש הרבה יותר דברים להציע. בין אם מדובר במרדפים, קרב חלל מרשים או סתם אנשים שהולכים מכות – הכיף לא פוסק בעולמה של 'סרניטי'. והעולם עצמו? נהדר. התפאורות מעוצבות כהלכה, גם כשהן של עולמות היי-טקים וגם כשהן של עיירות על קצה החלל המיושב. ה-Reavers (בני אדם שהשתגעו והתמלאו בדחף חולני לחתוך את עצמם, ולעיתים קרובות, גם אנשים אחרים) מזוויעים גם בלי להגזים עם האיפור. "סרניטי" עצמה מפורטת, אמינה ומעוררת יותר סימפטיה מה"מילניום פלקון".
אם יש ל'סרניטי' בעיות, הן נובעות מכך שהסרט לא לגמרי עומד בפני עצמו. הוא ממשיך סדרת טלויזיה, אותה רוב הצופים, מה לעשות, לא ראו. אז נכון, כבר ברבע השעה הראשונה הסרט מנסה להביא את הצופים החדשים לאותה נקודה כמו צופי הסדרה הותיקים, אבל עדיין קיימים פערים. החצי הראשון של הסרט נראה מאוד לא ממוקד ואיטי, יחסית. עם צוות ספינה של שבע דמויות, ועוד המון דמויות שמסתובבות ברקע, יש לסרט הרבה היכרויות לערוך. לצופה המתחיל לא יהיה ברור מדוע הסרט מקדיש כל כך הרבה תשומת לב לקווי עלילה שוליים-לכאורה, כמו יחסי קפטן מלקולם-אינארה (זונה שזקוקה לעזרת הצוות. עזבו, סיפור ארוך) או הרומן-לא-רומן בין קיילי, מכונאית הספינה, לסיימון. אמנם הסרט מנסה להשלים פערים בכל הזדמנות אפשרית, אבל בעוד חובבי הסדרה הוותיקים יתמוגגו מאושר על סגירת הקצוות מהסדרה, יש לי תחושה שלא מעט צופים חדשים ישתעממו קצת.
לאחר כחצי סרט המצב משתנה. הסרט מתמקד בקו העלילה הראשי (המצוד שמנהלת הברית אחר ריבר), ומשאיר את הנושאים האחרים ברקע. מכאן והלאה זרימת האירועים הופכת מהירה יותר. הדיאלוגים המופלאים תופסים פחות זמן, ומוחלפים בסדרה מרהיבה של מה שניתן בדרך כלל למצוא בסרטי חלל: הכאות הדדיות וחלליות מתפוצצות. למזלנו, הקטעים הללו עשויים לא פחות טוב. סצינת הקרב בפאב, למשל… טוב, אני לא אדבר על הקרב בפאב יותר מדי, אבל מדובר באחד ממפגני הכוח היפים יותר שראיתי מאז שיודה שלף חרב-אור בפעם האחרונה.
אז נכון, צופים ותיקים שכבר ראו את כל פרקי 'פיירפליי' יהנו יותר מ'סרניטי'. אבל קשה לי להאמין שאני מחדש למישהו בהצהרה בנאלית כזו. גם צופים שצפו בכל פרקי 'תיקים באפלה' יהנו יותר מהסרט של 'תיקים באפלה', וצופים שצפו בכל פרקי 'מסע בין כוכבים' יהנו יותר מהסרטים של 'מסע בין כוכבים'. עזבו אתכם משטויות, לכו ל'סרניטי'. אם אתם יכולים לעשות מרתון 'פיירפליי' ב-DVD קודם לכן, מה טוב. ואם לא – נו, מילא. אתם תיהנו בכל זאת.
- האתר הרשמי
- פיירפליי – הסדרה
- פיירפליי וסרניטי – אתר מעריצים
- פיירפליי – ה-DVD
- פיירפליי – ניתוח הפרקים
- ג'וס ווידון – אתר מעריצים
- סרניטי עכשיו!
- סרניטי – נגד בעיות בשלפוחית
נראה לי גם שעומדים לשדר את פיירפליי
בערוץ אקסטרה הוט מתישהו בקרוב, ככה שמי שיש לו את הערוץ הזה ולא ראה את הסדרה עדיין, אולי כדאי לו לחכות קצת לפני שהוא רץ לסרט.
זה לא יעזור להם כל כך
הסדרה תשודר שוב בכבלים בערוץ אקסטרה הוט אבל בשידור שבועי, החל מרביעי הבא, 26/10 ב-22:00. עד שהסרט יעלה לאקרנים ישודרו ארבעה פרקים, שהם בעצם הפיילוט על שני חלקיו ושני פרקים נוספים.
כמה פרקים כוללת חצי העונה ששוחררה לטלוויזיה?
15 פרקים
כולל פרק הפיילוט הכפול.
אגב, במסגרת כתבה שהכנתי ל"המסך המפוצל" בעקבות הסרט (שבשורה התחתונה אומרת "נחמד, אבל על מה כל ההתלהבות?") גיליתי שהמיתוס על כך שרשת FOX התעללה בסדרה הוא אכן זה – מיתוס.
שמונת פרקי הסדרה הראשונים שודרו ללא הפרעה למעט הפסקה בת שבוע בגלל משחק בייסבול. הפרקים אמנם שודרו שלא לפי הסדר שג'וס קבע אבל זה לא מפריע לעלילה הכללית. לאחר אותם שמונה פרקים שלא התרוממו ברייטינג הסדרה נשלפה מהמסך – היתה זו תקופת ה"סוויפס" בה מודדים את הרייטינג וחשוב לרשתות להציג רייטינג גבוה ו"פיירפליי" דפקה את הממוצע – והוחזרה בדצמבר לארבעה פרקים נוספים (כולל הפיילוט הכפול). שלושה פרקים לא שודרו מעולם ב-FOX.
אני אקשה עם שאלה נוספת...
הפרקים שלא שודרו בארה"ב ישודרו בהוט?
שודרו כבר בסבב הקודם
וישודרו גם בסבבים הבאים. FOX אמנם לא שידרה את הפרקים אבל כל פרקי הסדרה נמצאים במארז ה-DVD שלה והם שודרו ברשתות ששידרו את הסדרה מחוץ לארה"ב וכן בארה"ב עצמה, בשידורים חוזרים בערוץ ה-Sci-Fi. הערוץ שייך ל-NBC-UNIVERSAL שרכשה את הזכויות מ
והפיקה את הסרט "סרניטי".
15 פרקים
לא לגמרי מדויק.
יצא לי לדבר עם אנשים שראו את הסדרה זמן אמת.
הסדרה לא זכתה לשעת שידור קבועה.
(ולטענתם היה הפסקה ארוכה בין החלקים של הפיילוט, וגם שיבצו אותה מול סדרה להיט בערוץ מתחרה)
דבר איתם שוב
http://www.tvpicks.net/fallpreviews/2002-03fallgrid.html
הסדרה שודרה ב-20:00 מול פרובידנס, שפונה לקהל נשי מבוגר שלא נחשב כקהל היעד של "פיירפליי" (מה גם שזו היתה חצי-העונה האחרונה של הסדרה ששודרה בעיקר מתוקף חוזה שנחתם מראש ולא בגלל שהיא להיט), ושאר האופציות באותה שעה גם לא ממש להיטים מושכי קהל (פספוסים, מגזיני חדשות וסרטים שמשובצים בשביל לסתום חורים). גם אם במהלך העונה הסדרה זזה ל-21:00, זה היה מציבה מול "האק" ב-CBS עם אנדרה בראוור שבוטלה אף היא בהמשך ו"אז ועכשיו" של ABC שגם היא לא שרדה הרבה יותר מ"פיירפליי".
והפיילוט שודר במלואו, באותו הערב, בין 20:00 ל-22:00. לא סתם יש את ה-TV ליד השם שלי. הפסקה ארוכה בין החלקים? קוראים לזה "פרסומות".
כל זה לא סותר את העובדה
שפיירפליי שובצה בזמן שידור בלתי אפשרי שהבטיח לה מראש רייטינג נמוך במיוחד. אין אף סדרה אחדת שהצליחה להתרומם ביום שישי בערב, למה שפיירפליי תהיה יוצאת דופן?
הרייטינג של הסדרה, שברוב הזמן דיגדג את ה-3% היה אמנם נמוך יחסית לזמני שידור נורמאליים אבל לא יחסית לשעה הזו ביום שישי בערב.
מהטבלה של הרייטינג אפשר ללמוד די הרבה:
http://home.insightbb.com/~wahoskem/firefly1.html
בפרק הראשון צפו 4%. ירידה אחרי הפרק הראשון היא דבר טבעי שקורה בררך כלל. אי אפשר לצפות שהסדרה תקלע לטעמם של כולם, אבל אפשר לראות שבשעת השידור הנ"ל רוב הצופים בכלל לא בדקו אפילו את הסדרה ולא היו מודעים לקיומה …
הצניחה המשמעותית הבאה ברייטינג קרתה בדיוק אחרי ההפסקה ברצף השידורים לטובת משחק הבייסבול, מה שאומר שגם ההפסקה הזו ברצף פגעה בסדרה (ובעקבותה כניראה היה גם שינוי בשעת השידור).
מעבר לכך, הסדרה שמרה על רייטינג קבוע פחות או יותר, עד ה-15 לנובמבר שלאחריו הופסקו השידורים לשלושה שבועות.
בנוסף, סדר הפרקים ממש לא היה דומה לסדר המקורי, כפי שהופיע ב-DVD. לא יודע על מה אתה מבסס את הטענה שהשינוי בסדר הפרקים לא הפריע לכלום … ובראש ובראשונה הפריע העדרו של פרק הפיילוט המקורי ששודר רק בסוף.
אני מודה שכאשר אני עצמי ניסיתי לצפות בפרק הראשון של הסדרה ששודרה, שוד הרכבת, הייתה לי תחושה של משהו לא בסדר מבלי שאדע שזה לא הפיילוט המקורי. בסדרה עם 9 דמויות ראשיות, ממתי מתחילים סדרה בלי שום הסברים, שום הצגה של הדמויות, של הסיפור? תשע דמויות שמסתובבות להן בלי שאבין מי נגד מי, וישר ניגשים לאיזה שוד רכבת …
לא המשכתי לנסות בכלל להשיג את שאר הפרקים של הסדרה לאחר שצפיתי בשוד הרכבת. רק כשהסדרה שודרה שוב בערוץ המד"ב בכבלים נתתי לה צ'אנס נוסף, והפעם כשצפיתי מההתחלה החל מפרק הפיילוט – התחברתי ואהבתי.
זה לא זמן בלתי אפשרי
אם סדרה מצליחה היא תצליח גם שם. "CSI" שובצה לראשונה בימי שישי. גם "תיקים באפילה" בזמנו וגם "חוק וסדר: מדור מיוחד" נשלפה משם ומשובצת כיום בימי שלישי, בעקבות הצלחתה הגדולה בימי שישי .לאחר שהן גילו נוכחות בולטת שם הן שובצו בשעה אטרקטיבית יותר.
זה שהיום הוא קשה יותר מבחינת רייטינג לא אומר שאי אפשר לשבץ שם סדרות, הרי צריך לשדר שם משהו.
יש ימים תחרותיים הרבה יותר ואם פיירפליי היתה משובצת שם היא היתה יכולה לעוף מהמסך הרבה יותר מהר.
עוד דבר, יכול מאד להיות שב-2002 לקהל לא היה רעב לסדרות מד"ב. אם "אבודים", או "עקרות בית נואשות", היו עולות ב-2002, אני לא חושב שהן היו זוכות להצלחה לה הן זוכות כיום.
ויכול מאד להיות שמלכתחילה FOX לא היתה הבית הטבעי ל"פיירפליי". באותו ערב ממש ערוץ המד"ב משדר את הערב הכי מצליח שלו כיום עם "סטארגייט", "סטארגייט: אטלנטיס" ו"באטלסטאר גלקטיקה".
הסדרות זוכות לרייטינג יותר גבוה ממה ש"פיירפליי" זכתה בזמנו ברשת שידור ארצית.
יש המון סיבות לכשלונה של "פיירפליי", אין ספק שלהחלטות של FOX היה משקל לא קטן בזה, אבל היא פשוט היתה הסדרה הנכונה אולי, אבל לא בזמן הנכון (מבחינת תקופה, לא מבחינת שעת השיבוץ) ולא במקום הנכון.
זה אמנם לא הכי סביר
שבחבורה אקראית של אמהות בעשור הרביעי לחייהן יהיו כולן במידת מכנסיים 36, אבל לא הייתי אומרת שזה הופך את הסדרה כולה למד"ב.
אהשו''כ
היה טוב.
BS תאר כמעט במדויק את ההתרשמות שלי. אבל בהבדל עיקרי אחד – אני לא התקשיתי בכלל להיכנס לעולם של "סרניטי", למרות שבכלל לא ראיתי את פיירפליי (וגם לא את "באפי" המהוללת).
מהבחינה הזו, "סרניטי" הזכיר לי מאוד את "מלחמת הכוכבים: תקוה חדשה". בשני הסרטים, הוצג לי עולם חדש, שבכלל לא הכרתי, אבל מכיון שהסרט היה עשוי טוב, זה כמעט לא גרם לי להרגיש שמשהו חסר, או שהסרט מתחיל מהאמצע, אלא שיש מאחורי האירועים שאני רואה עומק ועבר שבאמת קיים.
מעבר לזה, הדיאלוגים שנונים, המכות טובות, החלל שחור, הבחורות שולתות!!!111. העלילה זזה כמו שצריך, אנשים הופכים לכריך. נהניתי מאוד.
משעשע...
בהתחשב בעובדה שאני ראיתי את הסדרה לפני הסרט, ובכל זאת הצלחתי לא להסכים איתך על הנקודה הזאת.
נו, שוין, אז שוב יצאתי פסימיסט.
משעשע...
I actually watched the movie first and only than the TV show (it took more then two weeks to get it in Sydney, all the shops and the supplier ran out of it after the movie was release so maybe there is hope after all). I loved the movie, I didnt feel like I am missing anything or that the first half too was slow or boring. I do however agree with everything else you wrote witch is not a big shock
I am sorry its not in Hebrew, my keyboard is broken (I spilled coffee on it believe it or not )
ההשוואה ל''תקווה חדשה'' לא מתאימה
"תקווה חדשה" היה הסרט הראשון, לפניו לא היה שום סרט או סדרה כך שהצופים לא באו אליו עם מטען כלשהו ו/או חסכים בידע.
התכוונתי שהיה דמיון מבחינתי האישית, בתור מי שלא ראה את הסדרה.
המצב האובייקטיבי הוא לא אותו מצב, אין ויכוח.
דווקא הייתה הקרנה רגועה
אולי אני ארחיב במילים על הסרט אחרי שאני אתאושש ממנו.
)
כרגע יש לי רק לומר- תראו! תראו! תראו! (אחד לסרט, אחד לסדרה, ואחד לבאפי.
מסכים עם כל מה שBS אמר. יופי של ביקורת.
אני לא בטוח
שהסרט באמת לא לוקח את עצמו ברצינות. כלומר, ואני מפחד להשמע כמו מעריץ מטורף, אני חושב שמדובר בסרט שגם מצליח לקחת את עצמו ברצינות גמורה, וגם להעביר שנינויות אין סוף. השנינויות באות ברגעים דרמטיים לא כדי להקל על האווירה, אלא במידה מסוימת להעצים אותה. אולי אפילו ליצור אותה. בעיני, מדובר בחידוש הגדול והאמיתי של הסרט, ובמשהו שמעולם לא נעשה. וזהו כנראה ההישג הגדול ביותר של הסרט.
לצופי וודון ותיקים, לא יהיה בכך שום חדש. העובדה שההומור לא הופך את הסרט לקומי, אלא רק מעצים את הרגעים הדרמטיים כשהם באים. ולו בגלל האנושיות שההומור מעניק לדמויות, ובגלל ההיכרות שלנו את הדמויות דרך אותו הומור. מדובר במאפיין וודוני מובהק ומקורי, שפשוט מגיע לשלמות בסרט הזה.
עוד כמה נקודות.
עם כל הכבוד לז'אנג זי-יי ולמפגני הכח המאד מרשימים שלה בנמר דרקון. אני חושב שסאמר גלאו לא נופלת ממנה בכלום, והיא אפילו אמריקאית. כך שלא תמיד צריך לחפש בסין.
גם לי נוצר הרושם שמישהו שלא צפה בפיירפליי מעולם, יתקשה מעט בהבנת המתרחש, למרות שעכרור טוען בתוקף שלא כך. מה שכן ברור לי, זה שסגירת הקצוות הכל כך מרשימה של הסרט הזה לא תיתפס על ידי מישהו שלא צפה בסידרת האם. ובסופו של דבר סגירת הקצוות הוא אחד מהדברים היותר מרשימים שקורים בסרט הזה (ז"א לצד כל שאר הדברים המרשימים).
אני משוכנע לגמרי שמדובר במפגן כח ויכולת עצום של ג'וס וודון. כזה שסוף סוף גם כאלה שהם לא ממעריציו יוכלו להבין ולקלוט. הדיאלוג, העוצמה, ההברקות הויזואליות (שמזכירות ברגעים מסוימים את נסיון הבימוי הנהדר של קלוני ב"וידויים של מוח מסוכן") והרעיוניות (למרות שבסופו של דבר הסרט לא מחדש תובנות רבות או מיוחדות). היכולת לקחת את אותם הרעיונות, ולהעניק להם קוהרנטיות כל כך מרגשת, וכל כך עוצמתית לפרקים. לצד העובדה שאין בסרט ולו רגע אחד מיותר, ושיש בו כל כך הרבה סצינות נכונות, חדשניות ומבריקות. לעשות את כל זה תוך יצירת סרט שהוא גם סאטירה פוליטית, גם סרט שדן במהות האהבה והמחויבות, וגם עושה את זה בלי לפגוע בכלל במתח או בפאן. הופכת את הסרט הזה לאחד הסרטים הטובים ביותר של שנות האלפיים או בכלל.
זאנג יי?
נמר דרקון זה הסרט היחידי שראית שבו יש בחורה שמרביצה? מה היה במכות שסאמר גלאו החטיפה לסביבתה שלא ראינו קודם באלף ואחד סרטים אחרים מלהרוג את ביל ועד באפי?
אם יש משהו שהיא הזכירה לי זה שהיא יכולה להשתלב בבאפי בתור קוטלת. היא לא היתה יוצאת דופן באופן מיוחד, בטח לא בקטעים האלו.
נכון.
היה קטע מכות סביר בהחלט. לא יותר מזה. מאוד, מאוד רחוק מ'נמר, דרקון'.
ברור.
אבל נזכרת דוקא בזאן זי-יי בגלל שלוש סיבות.
א. ההמוניות של הקרב. ובחורה אחת שמרביצה להמון המון אנשים.
ב. מבנה הגוף של שתי הבנות.
ג. משהו בסגנון של הקרבות, שמאד הזכיר אחד את השני בוירטואוזיות שלו.
למרות שכמו שאמרתי, אני בטח משוחד.
נו שוין
מה שדומה בין שתי הבחורות חוץ מהיופי וסאמר לדעתי לוקחת במישור הזה הוא שלאף אחת מהן יש הכשרה רצינית באמנויות לחימה ושתיהן בלרינות לשעבר.
אני.
אני לא מסכימה
עם הקביעה שמי שלא צפה בסדרה יתקשה בהבנה, הסרט מחזיק יפה בכוחות עצמו. מה שנכון יותר להגיד זה שהדקויות העמוקות יותר לא עוברות ואם זה כבר מפריע למישהו אז זה יהיה למי שכן צפה בסדרה ומחפש את זה.
לדעתי, דווקא עבור צופי הסרט יש פה סגירת קצוות הרבה יותר נוחה – הסרט טיפל בכל מגוון הסוגיות שהועלו בו והביא אותן עד סגירה. לעומתם, צופי הסדרה הם אלה שמודעים לכל מגוון העניינים האחרים שעדיין נותרו פתוחים.
אני יכול רק לחשוב על ענין אחד,
וגם לו היתה אלטרנטיבה. על אילו עניינים את מדברת (שהם קריטיים, כמובן).
בלי למצמץ אני יכולה לחשוב על שניים.
אם אריץ בראש רשימה של סרטים, מן הסתם יהיו הרבה יותר.
אתה? אתה?
מילא בניק השני שלי, אבל בזה?
אפילו לא ידעתי שיש קומיקס שמכסה את התקופה שבין סוף הסדרה לסרט.
הממ…. טוב, נו.
סליחה, הנה תיקון:
את.
ועימ?ך הסליחה.
אני חושבת
שהיופי ב'איש הרע' שבסרניטי לעומת אנשים רעים בסרטים אחרים זה שהוא בעצם בכלל לא מרושע. הוא מאמין בצורה רוחנית כמעט במטרה שלו, ומסכן את עצמו על אף שלא יצא מכך רווח אישי.
אני לא מעריצה של ג'וס והסרט לא גרם לי להיות כזו.
היו נקודות בסרט שאמנם היו מרשימות, אבל במקום לגרום לי להגיד "וואי, הוא גאון", גרמו לי לחשוב "וואי, בטח בקטע הזה כל המעריצים יתעלפו מאושר ויזעקו שהוא גאון". ולחשוב שיש כאלה שראו את זה באייקון, כשבאמת כל המעריצים התעלפו בזמן אמת. <טסק, טסק>.
גם אני, כמו עכרור, חושבת שהסרט היה מובן מאד גם למי שלא צפה בסדרה. היה ברור לי שמלקולם ואינארה בטח קיבלו כמה פרקים, והסיפור עם קיילי לא נראה לי כזה תלוש (חוץ מהסוף שלו, שהיה מאד דאוס אקס מכינה לטעמי). אז אוקיי, היתה סדרה ובה היה יותר זמן לדמויות (לא) לעשות את זה. אבל אתם רוצים להגיד לי שבסדרה היא כרכמה את פניה בצורה יותר עמוקה? שהוא התעלם ממנה בצורה יותר עמוקה? אין פה הרבה מה לא להבין. אם אתם זוכרים, גם ב'הארי פוטר והאסיר מאזקבאן' היה לנו את אותו הויכוח – מי שקראו את הספר טענו שבשום אופן אלה שלא קראו לא יוכלו להבין, ואלה שלא קראו אמרו שלא היתה להם בעיה להבין, למרות חוסר אחד או שניים.
ולכן סייגתי את דברי
כפי שכתבתי בעקבות דברי עכרור.
מה שלא סייגתי היה בעובדה שיתכן וכמה מההברקות היותר גדולות לא יובנו על ידי הצופה החדש, ובזה אני צודק. יש דברים שהצופה החדש לא יוכל להבין, למרות שאין בכך כדי לפגום בהבנה.
לא הבנתי למה את אומרת שהסוף עם קיילי דוקא היה דאוס אקס מכינה. מי שראה את הסידרה ידע שהכל נבנה מראש לכך. ועבורו לא היתה זאת כלל הפתעה אלא בעיקר סגירת קצה. אני יכול להסכים שקיילי קיבלה קצת פחות מדי זמן מסך.
טוב, להתווכח יהיה קצת פנאטי מצידי.
אני מסכים. מצאת בעיה קטנה בסרט קרוב לשלמות. קורה גם לטובים מכולם.
אני לא חושבת שמדובר בהבנה
הסרט בהחלט מצליח להעביר ולהסביר מהר מאד את האופי של הדמויות, את יחסי הכוחות ואת היחסים בכלל. לגרום לקהל לקלוט שבין שתי דמויות יש רומן כן/לא ממומש במצב צבירה כזה או אחר אפשר לעשות בשניות ספורות, וזה רחוק מלהיות הסרט הראשון שעושה זאת.
ההבדל הוא שמי שצפה בסדרה לא רק מכיר את כל האירועים הקודמים ויודע מה בעצם עבר על הדמויות עד שהגיעו ליחסים האלה; ההבדל הוא שצופי הסדרה "עברו" את האירועים האלה יחד עם הדמויות. מדובר כאן במשהו הרבה יותר עמוק, ואני מתכוונת לחיבור רגשי. האהבה, השנאה, האכפתיות של הצופה מהדמויות – אלה דברים שיכולים להתפתח בשעה וחצי, ואני בטוחה שזה אכן קורה, אבל לא באותה עצמה כמו אצל מי שכבר עבר כברת דרך של 12 שעות עם הדמויות האלה.
זה אחד היתרונות הבולטים (לדעתי לטובה) בסדרות טלויזיה ובאלה של ג'וס בפרט – ההזדמנות להכיר את הדמויות לאורך זמן, לראות אותן מתפתחות, לעבור איתן הרפתקאות… אין לי שום ספק שהחיבור הרגשי ורמת האכפתיות מהדמויות ומה יקרה בין זוג כזה או אחר שונה מהותית בין מי שצפה בסדרה לבין מי שלא, וזו חוויה שונה לחלוטין.
אני לא חושבת שזו חובה לצפות בסדרה לפני הצפיה בסרט, אבל ממליצה בחום לעשות כל מאמץ לעשות זאת, זה בהחלט ישפר את חווית הצפיה בסרט (והסדרה מצויינת בפני עצמה, כמובן).
לגבי קיילי
הייתה התעסקות מסויימת בענייני הבדלים של מעמדות בינה לבין הדוקטור.
ב''קיבלו כמה פרקים''
לא התכוונתי שהיו להם פרקים שלמים לעצמם, אלא שמתחו את הרגעים שלהם על פני מספר פרקים.
באיזה
פרק זה היה? לא זכור לי.
אם אני זוכר נכון
זה היה בפרק בו הם מגיעים לכוכב כורי בוץ שבו מעריצים את ג'יין כאילו היה גיבור סוציאליסט, ולא גנב פשוט. שם הפרק היה jaynestown.
השינדיג, אאל''ט
כשהיא מתלהבת משמלת נשף, והוא – בלי לדעת – מכנה את השמלה "עוגת קצפת" ותוהה מי תסכים להיתפס מתה בדבר הזה.
לא
זה בכלל מל שאומר את זה…
שניהם
אבל זה באותו הפרק, כי אחר כך כשמל לוקח אותה אתו לנשף (בעוגת הקצפת) היא נותנת לסיימון מן מבט כזה של "נראה אותך עכשיו".
דווקא סגירת הקצוות המסיבית טיפה פגעה בסרט לטעמי.
כלומר, רצף סגירת-כל-הקצוות בסוף, טיפה מיותר. בעיקר (אבל זה פשוט מה שקופץ לי לראש כרגע, לאו דווקא הדבר הכי בולט או היחיד) קיילי וסיימון – אני אוהבת את קיילי, קיילי-סיימון הם דבר נחמד מאוד בסדרה, אבל בסרט הם מאולצים. מעין "אוי, רגע, אנחנו צריכים סיפור אהבה! סיפור אהבה…סיפור אהבה… אה! יש לי! בואו נדחף כמה שורות לא שייכות (ספוילר למשך הסוגריים: "הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שלא הייתי איתך…", ולא, שום שנינות עוקבת לא יכלה להפיג באמת את הקלישאה הנ"ל, והנשיקה בסוף אף היא מיותרת. ואם אנחנו כבר בשטח שמוקדש לספוילרים – גם סצינת ההלוויה בסוף היתה קצת סגירת-קצוות מדי בשבילי)".
אהבתי את הסרט, מאוד, והוא נפלא ונהדר בעיני, אבל הצורך לסגור את כל הקצוות יצר סוף פחות ממושלם, והגיע לסרט סוף מושלם דאמיט!
אני חושבת שמה-זה נסחפת.
הדבר היחיד הבאמת מרשים ויוצא דופן שהוא עשה, זה לעשות סרט שבאמת לא צריך להכיר את הסדרה על מנת ליהנות ממנו.
השאר בהחלט מוצלח, אבל ברמת ה"זה המינימום שנדרש מסרטים", לא ברמה של "עושה ביצפר". כל כך לא.
ולראיה, אני מכירה לפחות בחורה אחת שדעתה על הסרט היתה שהוא הדבר הכי גרוע שהיא ראתה מזה המון זמן, שהוא ממוחזר בטירוף, בלתי שנון בעליל ו"על איזה דיאלוגים טובים את מדברת?".
זאת לא ראיה.
ולראיה גם לסרט עם הכי הרבה ציוני 10 בימד"ב, יש לפחות כמה אנשים שנתנו לו 1.
נו טוב.
אפשר להוסיף ולציין גם שהעבודה של הבחורה הזו בשנים האחרונות היתה לקרוא תסריטים ולהחליט האם הם ראויים לרכישה ולהפיכתם לסרט באחת מחברות ההפקה הגרמניות היותר גדולות?
כלומר, זו לא סתם אחת עם טעם כזה או אחר. זו מישהי מהתעשייה. אמנם התעשייה בגרמניה, אמנם זה עדיין לא אומר יותר מדי – אבל זה בהחלט מונע מהסרט בעיני להפוך ליצירת מופת משפיעה.
נו טוב.
למען הפרוטוקול, גם בעיני הסרט הוא לא יצירת מופת משפיעה אלא רק סרט מאד מוצלח ומהנה (נתתי לו ב-IMDB ציון 9, ולא 10), אבל למה בדיוק הדיעה של מישהו אחר (או מישהי אחרת) ולא משנה באיזו עמדה ותפקיד הם מחזיקים, אמורה לשנות את דעתך על הסרט?
גם אם תהיה מפיקת על, זו עדיין רק דיעה של אדם אחד.
אני לא בטוחה איך זה עובד בגרמניה בדיוק.
אבל אני לא רואה שום סיבה לסמוך על טעמם של אנשים מה"תעשייה" דווקא. כמה מהסרטים היותר גרועים שיצא לי לראות לא רק שנעשו ע"י התעשייה, הם גם נבחרו להפקה, נכתבו, נערכו ובוימו על ידי אנשיה.
נו טוב. בערך. טוב אז לא.
אפשר להוסיף שזה ממש אבל ממש לא משנה.
זו דעתה וזה לא משנה אם היא במאית, מפיקה, או סתם אישה שמבינה בקולנוע.
אני מעריץ מושבע
של וודון, אני מודע. כל יום אני מקדיש מספר דקות לתפילה חרישית לעבר כיוונו הכללי – אבל – אני מתגעגע לסדרה. לזה שבסדרה היה גם זמן לשקט, לדיאלוגים רגועים, לבניית דמויות.
בתחושה שלי לא היה מזיק לסרט עוד חצי שעה לפחות, גם אם זה היה בא על חשבון הקלילות.
כמו כן דווקא סוף הסרט היה נקודה חלשה במידה מסויימת, כיוון שהוא לא היה מקורי המיוחד או שהיה צפוי. זאת בהשוואה נגיד לסוף של "סיפורי מלחמה" לדוגמה.
מצד שני, נכון שסרטי מד"ב בשנים האחרונות לא מתקרבים ליכולתו של המאסטר ואני מחכה לסרטיו הבאים בציפיה דרוכה.
וזה מתקשר להרבה דיונים שהיו לנו
על למה טלויזיה היא ז'אנר נעלה לקולנוע. לא יעזור לאף אחד כלום, באמת. אני יודעת שיש דברים שהם עניין של טעם, אבל יש דברים שהם עובדות, וכמו שלמרות שקורה שסיפור קצר ספציפי יהיה מוצלח יותר מרומן עב כרס אחר כלשהו, בשורה התחתונה, רומנים עבי כרס הם צורה נעלה יותר של סיפורים בכתב, מפני שהם נותנים יותר מקום ומרחב ותשומת לב לפיתוח דמויות.
סרט, מתוקף היותו סרט, חווייה של שעתיים פלוס מינוס וזה הכל, לא יכול לעשות את מה שעושה סדרת טלוויזיה, במיוחד לא סרט שיש בו יותר מגיבור אחד – בטח ובטח כשיש משהו כמו חמישה שישה גיבורים או יותר.
וזה מאוד בולט בסרניטי. מאוד.
מצד שני, אני גם בגישה שלא לראות את סדרת הטלוויזיה קודם לצפייה בסרט זה לא אסון גדול, ואפשר לגמרי להבין מה קורה. אולי למעט דקויות כאלה ואחרות, כמו שמוכיחה יפה מאוד התגובה של ג'ון לרומן-לא-רומן של קיילי וסיימון, ומכאן ספוילרים בזעיר אנפין לאספקט הזה של הסרט.
ולמען הסר ספק – אף על פי שבתור מישהי שצפתה בסדרה אני לא רואה את הרומן הזה כתלוש – אני מסכימה אתה שהוא לא היה ממש קשור לסרט, ונראה יותר מודבק לצרכים כאלה ואחרים של מילוי חורים, ו/או לצרכי שנינות שמרחה חיוך גדול על פני כל האנשים שישבו לידי בקטע הזה.
את המבחן הגדול אני אבצע בימים הקרובים, עת אקח את אחותי הקטנה וחברה שלה לראות את הסרט, כשהן לחלוטין אינן מודעות לקיומו של ג'וס ווידון או פועלו. נראה איך הן יגיבו.
אני לא מסכימה.
בסדרת הספרים "מחזור כישור הזמן" של רוברט ג'ורדן יש 20 (22? 24? 30? מישהו עוקב?) ספרים. בשר הטבעות של טולקין, או בעצם בכל ספר אקראי אחר, יש פחות. האם זה אומר שהדמויות מפותחות או מוצלחות יותר, שהספר הוא אמנות טהורה או מוצלחת יותר? לא. ולא רק בגלל שג'ורדן טוב פחות, אלא בגלל שהכל *נמרח*. חוזר על עצמו. נמרח. אלוהים, חוזר על עצמו!
כנ"ל לגבי טלוויזיה וקולנוע – אוקי, אז כן, בתור חובבת מד"ב אני מעריצה סדרות מסוימות בכל לבי. אבל עם כל אהבתי לתיקים באפלה (למשל) – כמה סקאלי-נגד-השטן אפשר לראות? זו לא התפתחות של הדמות. זה מחזור של רעיון כי לא יודעים איך עוד למשוך את הסדרה. ארוך יותר זה לאו דווקא טוב יותר. תראי את קפקא. סיפור של שני עמודים מעורר תגובה רגשית שרוב הסופרים לא יכולים לעורר בחמש מאות. מה היה קורה לסרטים כמו מועדון קרב או הנסיכה הקסומה אם היו הופכים אותם לסדרת טלוויזיה? פרק 50 – ווסלי ונורית שבים אל ביצת האש לראות אם יצליחו למצוא את השעון שאיבדו שם בפעם הקודמת?
אני ארחיב במקום שלא הרחבתי קודם
כן, טלויזיה הוא ז'אנר נעלה, והוא לא נופל מקולנוע. אבל קולנוע הוא נעלה לא פחות מאותה סיבה שסרניטי כשלעצמו הוא דוקא כן הפרק הטוב ביותר של פיירפליי. כי במסגרת הכופה והלוחצת של השעתיים, הכל היה חייב להיות מיידי יותר וממילא גם מבריק יותר. סיקוונס החלומות והאשליות בדקות הראשונות של הסרט היו לא פחות ממבריקות. וכשסרט מתחיל כל כך טוב ומכניס אותי אליו בצורה מושלמת אני מאד אוהב את זה וזה עוזר להמשך.
הסרט לא מושלם כי הוא וודון, ולמעשה הוא אפילו לא מושלם. הוא רק קרוב לזה. אבל הסיבות לכך הן בגלל שהוכח לי שגם בסרט עם נתוני פתיחה בעיתיים עבור סרט ושהיו צריכים להיות עונה שניה או שלישית כהגדרתך, עדיין ניתן היה לברור את העיקר מהטפל. ניתן היה לנסח כמה וכמה דברים ברורים. ניתן היה לייצר תסריט מהודק ששומר באופן מלא על האווירה של הסדרות של ג'וס, וניתן היה להמציא מספיק המצאות ויזואליות בשביל סיפור העלילה.
ואם כבר, ובקשר לסקר. הנה ההבדל בין פיירפליי לבין כל סרט אחר שמבוסס על סידרה (אלא אם כן אני שוכח אחד או שניים) ושהוא הבדל אובייקטיבי ככל האפשר מכיוון שהוא עובדתי. בניגוד לכל סרט מבוסס סידרה אחר. פיירפליי היה צריך להמשיך סיפור. בניגוד לכל מיני מלאכיות ומשימות בלתי אפשריות שהביסוס שלהן היה בסיסי ביותר. הסרט הזה נוצר בשביל פיירפליי ולא בשביל עצמו. בשביל שתהיה סגירת מעגל ובשביל שהסיפור יגיע למיצוי או למשהו שקרוב לכך.
המשימה היתה הרבה יותר קשה מאשר של כל אחד מאותם הסרטים האחרים בגלל ההכרח. בדיוק כמו שקולנוע הוא ז'אנר מופלא בגלל אותם גבולות והכרחים. ובכל מישור ומישור הסרט הצליח לגמרי.
זה ממש לא שינה את דעתי.
דעתי היא שהסרט מהנה לגמרי, מצליח בגאונות להיות מעניין ולא נטול פרטים לאנשים שלא מכירים את הסיפור, ולא יותר מדי גרוע ביחס לסדרה.
דעתי היא שזה פרק לא מוצלח במיוחד של פיירפלי, אם כי מהנה.
דעתי היא שלא היה בסרט הזה שום דבר שיכול לעשות ביצפר לתעשיית הקולנוע (הדבר היחיד שמתקרב זו סצינת הפתיחה של הסרט שהיא גאונית בעיני בשביל אקספוזיציה, ואנטיתזה מוחלטת לאקספוזיציה המשמימה והמייגעת שהסדרה זכתה לה) ושעם כל האמור לעיל, הסרט הזה מוכיח שטלוויזיה היא ז'אנר נעלה לקולנוע, כאשר האנשים הנכונים עוסקים במלאכה.
נכון. ופסנתר נעלה יותר מפיל
כי פסנתר אפשר להפיל, אבל פיל אי אפשר להפסנתר.
אבל שירה מודרנית הרבה יותר נעלה מכולם.
לא, זה יותר ''מה שמוכיח שירקות צריך לאכול שלמים''.
זו הבעיה של כולנו – אנחנו מוחים על ההכללה מסרט אחד, סדרה אחת ויוצר אחד לכלל המדיה.
(והמעבר מירוק לכתום? לבי נשבר בי)
האמת? יש משהו בדברייך.
ירקות באמת עדיף לאכול שלמים.
מעבר מירוק לכתום? אני נורא נורא מנסה לאמץ את המוח השיכור קמעה שלי ולהבין את הרפרנס, אבל עובר לי מעל הראש. את מדברת על טיירה, מוניקה, הירקות, או משהו אחר לגמרי?
אבל עכשיו ברצינות; את העובדה שאתם חולקים על דעתי הבנתי, קיבלתי, והוויכוח ההוא – לפחות כוויכוח בו אני אחד הצדדים הפעילים – נסגר. אבל יש הבדל בין לא להסכים עם טענה של מישהו, לבין להעניק לו נכשל בלוגיקה.
והנה הקטע; סריניטי הסרט עובד אחלה. סריניטי הסרט היה אפילו הרבה יותר טוב, ככל הנראה, לו היו משמיטים לחלוטין את הדמויות והעלילות המיותרות לסיפור המרכזי. בכלל, מעולם לא אמרתי שאין סיפורים שהמדיה הכי ראויה להם היא הקולנוע ( או הסיפור הקצר, אם כי זה כבר לא מדיה, אלא פורמט). ועוד איך יש.
אני מניחה שאם לרדת לעומקו של עניין ולנסות להסביר יותר, אפשר יהיה להגיד שבעיני סיפורים מונעי דמויות הם הרבה יותר נפלאים מכאלה שהם מונעי עלילה, ואלו עובדים טוב יותר כאשר יש זמן להכיר מכלול של דמויות, לראות אותן גדלות, מתפתחות ומשתנות.
וסרניטי מוכיח את זה מצוין – הוא נפלא ונהדר למי שלא מכיר את הסדרה, ואותם האנשים אפילו לא מרגישים בשום חוסר רציני (אולי למעט סוגיית הקיילי וסיימון, כפי שכבר דוסקס בהרחבה) – אבל כל מי ש*כן* ראה את הסדרה, יכול לדעת עד כמה אותם האנשים מפסידים. עד כמה *עוד* סיפורים נהדרים ודיאלוגים שנונים ודמויות מרתקות הסרט הזה טומן בחובו. עכשיו, תחשבי לרגע על סדרה שתתמקד באיניגו מונטויה ופזיק הענק. או סדרת פריקוול שלהם כשעוד היו חבורת נוכלים בראשות ויזיני. או להכיר עוד את מקס בעל הנס ואשתו המכשפית. לא יודעת. את יכולה לראות כמה סיפורים נפלאים עוד יכול הסרט הקסום ההוא לטמון בחובו?
וזה, בעצם, מה שאני אומרת. זה הכל.
מעבר מירוק לכתום:
לילי (זה קצר יותר ולא צריך אלט-שיפט) התייחסה לצבע הרקע של הכתבה, שהשתנה מירוק ("מה יהיה") לכתום ("מה היה"), בלי לעבור דרך הכחול ("מה יש") הרגיל.
לא, אני לא חולק על דעתך.
ואני מניח שמרבית הנוכחים האחרים כאן גם לא ינסו להתווכח איתך אם טלביזיה כן או לא נעלה על קולנוע. ולו כי לגבי מרבית האנשים, השוואה שכזאת מופרכת מיסודה. ומכיוון שההשוואה מופרכת, הרי שהכלים הלוגיים המשמשים להוכחתה (רגע, להוכיח העדפה של טעם?) מופרכים עוד יותר.
בעיית האיכות
אין ספק שישנם סיפורים מסוימים שעובדים טוב יותר בסדרת טלוויזיה מאשר בסרט קולנוע, כמו גם להיפך (כל אמירה כללית יותר מזה נראית לי חלולה).
אבל, וזה אבל עצום ונורא, כדי שסרט יהיה טוב מאוד צריך המון אנשים שיעשו עבודה יוצאת מהכלל (ולפחות אחד או שניים שיעשו עבודה מבריקה לחלוטין). במקרה של הסרט, מדובר בכמה חודשים של עבודה מאומצת מאוד, שמניבה בערך שעתיים של סיפור. אפילו כאן, כמות העבודה עצומה, ובדרך כלל כמה מהאנשים בדרך מפשלים – לא כל הסצנות באותה האיכות, לא תמיד הפסקול טוב כמו הסיפור, לא תמיד הצילום טוב כמו הפסקול, האולפנים מתערבים וכדומה.
עכשיו במקרה של סדרת טלוויזיה, לוח הזמנים הצפוף מחד, ובעיקר כמות החומר שצריך להוציא בסופו של דבר מאידך, פשוט מגדילה את כמות הפשלות האפשריות עשרות מונים. להיות מסוגל לשמור על רמה גבוהה במשך שעתיים של סרט זה קשה מאוד מאוד – אז במשך 20-40 שעות של עונה? כמעט בלתי אפשרי, שלא לדבר על העלות הבלתי-תאמן. הדוגמא היחידה שאני יכול לחשוב עליה בה זה עובד כמעט כל פרק היא הסופרנוס, ואפילו שם יש נפילות.
אז כן, הרפתקאותיהם של פזיק ואיניגו היו יכולות להיות מעניינות, _אם_ כל פרק בסדרה היה נכתב בידי גולדמן, מבויים בידי ריינר, מולחן בידי קנופפלר, משוחק ומצולם שוב ושוב ברמת הסצינה עד לשלמות וכדומה. אבל מה שהרבה יותר סביר להניח הוא שהסדרה הייתה יורדת ברמתה מהסרט, כי בכל פרק היו רגעים מתים, איכות ההפקה היתה נמוכה יותר וכדומה.
אוף.
אני מתחילה להרגיש כמו איש המשלוחים שלנו פדרו, כשהוא נורא מתאמץ לנסח משהו בספרדית שנוכל להבין, ואנחנו מסתכלים עליו ואין לנו שמץ.
אני לא אומרת שסדרות טלוויזיה הן יותר טובות מסרטים. למעשה, אפילו טענתי באיזשהו מקום (אם כי אני באמת לא זוכרת היכן בדיוק) שבאופן מעשי זה לרב לא קורה, כי היוצרים הבאמת טובים והכסף הבאמת גדול בוחרים ללכת דווקא למדיום הקולנועי. מה שאני אומרת הוא שבשורה התחתונה, לדעתי, סדרה איכותית ומעולה לוקחת בהליכה סרט איכותי ומעולה. כלומר, כששניהם איכותיים ומעולים באותה המידה. פשוט מפני שצורת הגשת הסיפור (אולי זה יהיה מובן יותר משימוש במלה כמו "מדיום". מה אני יודעת?) היא צורה נעלית יותר של הגשת סיפור.
זהו.
זה הולך לאיבוד בעטיפות נוצצות, פרימיירות עתירות כוכבים, תקציבי ענק והגישה המופרכת מיסודה ש"טלוויזיה זה לעניים", אבל לשמחתי, לאחרונה העולם מתחיל להפנים שלא כך הוא, והחומות נופלות.
כוכבי ענק – סמאחים, תסריטאים מחוננים, שחקנים מעולים – כולם מתחילים להכיר יותר ויותר בכבודה וכוחה של הטלוויזיה. כשטרנטינו מביים ומשתתף בסדרת טלוויזיה, אני יכולה להגיד בלב שלם שימי המשיח בפתח, הללויה.
כשסדרות כמו הסופראנוס, האף ועמוק באדמה מעטרות לוחות משדרים, כשרשתות כבלים כמו HBO מוכיחות מפעם לפעם שכאשר עושים טלוויזיה באותה רצינות בה עושים קולנוע זה עוצר נשימה – אני אפילו לא מתביישת להגיד את זה בקול.
מדיום נעלה יותר.
ואדם, למען הסר ספק – אני מסכימה עם כל מה שאמרת.
בקיצר נמרץ
אפשר להגיד שאת מעדיפה חברים ותיקים על פני חברים חדשים.
אני מסכים (חלקית)
זאת אומרת, אני מסכים שכאשר אותה כמות ההשקעה + אותה כמות הכשרון שמביאות ליצירת סרטים טובים באמת מושקעות בסדרות טלוויזיה, התוצאה עוצרת נשימה. אני לא בטוח שקטגורית, זאת אומרת לכל סוג של סיפור, היא תהיה עוצרת נשימה יותר מסרט (סיפור קצר לעומת רומאן, כאמור), אבל היא ללא ספק תהיה מפעימה.
הנקודה שלי היתה שאם כמות ההשקעה והכשרון הנדרשת ליצירת סרט מצוין היא אסטרונומית, במקרה של סדרת טלוויזיה זה כבר מתקרב לבלתי-אפשרי. כאמור, הסדרה היחידה שכל פרק בה גורם לי להגיד "לא היה צריך לשנות כאן כלום – זה היה פשוט מושלם" היא הסופרנוס. בכל מקרה אחר אני מרגיש שהיו פשלות רציניות למדי בחלק מהפרקים, או שמא בתוצאה הסופית (ב'טווין פיקס', למשל, יש כמה פרקים ממש גרועים, אבל התוצאה הסופית כל-כך נהדרת שזה בהחלט נסלח; ב'קרניבל', כל פרק הוא מופת ושלמות, אבל הסיפור הכללי בסוף העונה הראשונה חלקי מאוד מאוד).
אגב, דבר דומה קורה במוזיקה – אני מכיר די הרבה שירים שגורמים לי לחשוב שבז'אנר שלהם, הם מושלמים – העיבוד, הלחן, הביצוע, הכל בדיוק במקום. אבל אלבומים שכל שיר ושיר בהם מושלם, ושהשירים בהם גם יוצרים שלם גדול מסך חלקיו? אני יכול לחשוב על חמישה כאלו, אולי. זה פשוט דורש יותר מדי גאונות לאורך יותר מדי זמן.
קרניבל היא באמת אחת הסדרות היותר מושקעות
בספיישל פיצ'רז ב-DVD אנשי העיתוב של הסרט אמרו שעל כל פרק יש יותר עבודה מאשר על סרט אחד (עבודת עיצוב, תפאורות, בגדים וכד', הסדרה מתרחשת בזמן המשבר הכלכלי בשנות השלושים בארה"ב) שלא לדבר על הסטים הענקיים שפורקו והורכבו שוב ושוב. גם התקציב היה עצום במונחים טלוויזיוניים, נדמה לי שהוא היה באיזור הארבעה-חמישה מיליון דולר לפרק (הפקה ממוצעת של סדרת דרמה מושקעת היא באיזור ה-2.5-3 מיליון דולר לפרק כאשר בסדרות הדגל חלק נכבד מזה הולך למשכורות. סדרה כמו "אי.אר" עולה 13מיליון דולר לפרק, רוב רובו של הסכום הולך לכיסי השחקנים. ב"קרניבל" אין שחקנים-כוכבים כך שהתקציב הלך להפקה ולא לכיסי הקאסט).
אבל כמו שיש סרטים מצוינים עם רגעים מתים, גם לסדרות יש כאלו רק שאצלם הרגעים הללו יכולים להימשך 42 דקות שלמות.
אני לא שופט סדרות וסרטים כז'אנר אלא פשוט מתייחס לכל סרט או סדרה בנפרד. יש סרטים טובים ויש גרועים, יש סדרות טובות ויש גרועות.
אני חושב שבכל זאת יש יתרון בהכללה
אני לא מתכוון באמירה בסגנון "סדרות טובות יותר מסרטים", אלא בהכרה בכך שסדרות וסרטים שונים זה מזה קטגורית, ולכן מה שהופך את האחד לטוב לאו דווקא יהפוך את השני לטוב. במלים אחרות, אני כן חושב שמדובר בז'אנרים נפרדים – כמו נובלה ורומאן, אנלוגיה שנראית לי מדויקת כמעט בכל רמה.
נ.ב.
למרות שהאמירה "אני אוהב סדרות יותר מסרטים" היא דווקא לגיטימית לגמרי – כמו שיש אנשים שמעדיפים סיפורים קצרים על רומאנים, או אפילו סרטי מתח על קומדיות.
אני מבין אנשים כאלו
מתעצבן ומתקומם עליהם לא מעט, אבל קצת מבין אותם
קצת.
נו, בדיוק.
בשביל זה אמרתי שככל הנראה זה בגלל שלי יש העדפה לסיפורים מונעי דמויות, לאנשים, ולא לגימיקים או לעלילות שיותר סוחפות מהאנשים שזה קורה להם.
אבל מעולם לא ניסיתי לשלול את ז'אנר הקולנוע. יש דברים שעובדים יותר טוב כסיפור קצר/סרט.
מעניין שדעתי הפוכה לגמרי
את הסידרה ראיתי רק אחרי הסרט, והתרשמתי הרבה פחות.
בסידרה יש משהו מאוד לא אחיד. הדמויות לא מעוצבות עדיין מספיק, העלילה הרבה פעמים לא היתה מרשימה במיוחד, וגם העיצוב הויזואלי הרבה פחות מרשים מהסרט. פיירפליי היתה "עוד-סדרת מד"ב (או שמא "עוד מערבון?" שיהיה). משהו שנעים לראות, אבל לא הרבה יותר מזה, פרט אולי לפרק או שניים שהיו מוצלחים במיוחד.
הסרט, מהבחינה הזאת, הרבה יותר אחיד. הוא מתאר מציאות חד משמעית, הדמויות בו כבר מגובשות יותר (בדרך כלל) מאשר בסידרה והעלילה סגורה פחות או יותר. אולי זה בגלל הפורמט השונה, אולי כי בסרט ישבו לבמאי על הראש פחות מפיקים ואנשים מהרשת שהתערבו בעבודה, לא משנה מה – מהסרט פשוט נהניתי הרבה יותר.
זה עניין של הגדרה
לגבי העיצוב – אין ספק שבסרט הוא שודרג, בכ"ז כדי להציג ויזואליות מד"ב מרשימה על המסך הגדול חייבים לעבוד בסטנדרט גבוה יותר (ומשקיעים בזה יותר תקציב). בכל מקרה, הויזואליות היא הדבר האחרון שהפריע לי בסדרה. על דרך המטאפורה אני יכולה לענות שלמרות שבשלנים נוהגים לומר ש"אוכלים גם עם העיניים" (והם צודקים) אני חושבת שהטעם האמיתי הוא בסופו של דבר בלשון, ולכן אם משהו נראה יפה אבל הוא לא טעים, זה חסר משמעות, ואם הוא נראה פחות טוב אבל טעים לאללה, ברגע שאני מכניסה אותו לפה למי כבר אכפת איך הוא נראה קודם (ובבטן הכל מתערבב, כמו שאמא אומרת).
לגבי העלילה והדמויות המגובשות – מה שאתה מגדיר כ"מגובשות" אני מגדירה כיותר חד משמעיות, פחות מתפתחות, פחות רבגוניות. למעשה חלק מדמויות המשנה שבסדרה היו עגולות ומעניינות הרבה יותר הושטחו מאד בסרט (במקרה של קיילי זה צרם לרבים, יש הרבה טענות גם על אינארה, ועל בוק בכלל אין על מה לדבר). בסדרה אנחנו רואים את הדמויות גדלות ומתפתחות ומתלבטות והולכות צעד קדימה ושניים אחורה, והיחסים דינמיים ומשתנים, וגם המציאות היא מורכבת ואנחנו כל פעם נחשפים לפן אחר שלה. בסרט כמובן שאין זמן לכל זה, חייבים להציג מציאות ודמויות אחידות וברורות יותר (בפרט עבור הצופים החדשים).
אני לא חושבת שזה הופך את הסרט לטוב יותר מהסדרה. אני חושבת שהסרט הוא טוב למדיום שלו, ומסדרה אני כן מצפה שתיתן לי את כל הנ"ל, כלומר שתהיה (כביכול) "פחות מגובשת" והרבה יותר מעניינת. אני רוצה לראות כמה שיותר פנים של הדמויות, ואין לי בעיה שהן עוד לא "סגורות על עצמן" או פחות מוגדרות וברורות. כי המציאות שאני רואה יום יום הרבה יותר דומה לחיים האלה, ורוב האנשים שאני מכירה (כולל אותי) הם הרבה פחות "מגובשים" ו"אחידים" מאשר דמויות בסרט, וטוב שכך.
אני לא מסכימה למרות שהבנתי את כוונתך.
"טלוויזיה היא ז'אנר נעלה על הקולנוע, כמו שרומן הוא ז'אנר נעלה על סיפור קצר." כן? הבנתי הפנמתי? יש בסיס לריב עליו?
בהנחה שכן, אז לא – אני לא מסכימה. סיפור קצר הוא לא פחות אמנות מרומנים. יש יכולות אחרות ונקודות אור אחרות בשני סוגי היצירות – אוקי, ברומן יש יותר מקום לפרטים ולהתפתחות דמויות. בסיפור קצר יש פרצי רגש אינטנסיביים שמועצמים דווקא בגלל חוסר המקום. וכן, אני אוהבת את טולקין עד כלות הנשמה, וכן, אני מעדיפה את קפקא. ומה את יודעת, אני חושבת שהסיפורים הקצרים של קפקא עולים על הרומנים שלו, ובאופן כללי על כל יצירה ספרותית אחרת. באותה מידה, על אף הערצתי (המוחלטת בעונות מסוימות ותקופות מסוימות) לבאפי, לדוגמה, ועל אף הקשר העז שלי לדמויות שהביא לשוק טוטאלי כשהסדרה נגמרה ("מה, אין יותר באפי? אבל…"), על אף הידרדרותה לקראת הסוף, יש סרטים שהם טובים ממנה יותר. זו חוויה אחרת, זה סוג שונה של אמנות, אבל האחד לאו דווקא עולה על השני. אמנם יש בסדרות מקום לפיתוח הדמויות, אבל מצד שני גם חייבים "למלא" פרקים מה שיוצר פרקים טובים יותר ופחות, מיחזור ועלילות שנמרחות. יש גם פחות רציפות, כי לכל פרק יש מעין עמידה בזכות עצמו, בעוד בסרטים בדר"כ העלילה היא מגובשת יותר. אולי גם אני הייתי בוחרת לקחת איתי לאי בודד סדרת טלוויזיה טובה על פני סרט טוב, פשוט בגלל שסדרה טובה נמשכת עשרות שעות וסרט רק שעתיים. לא בגלל שמבחינת איכות היא בהכרח טובה יותר.
דוגמת הסיפור הקצר
(זה בסדר – אני איתך).
מכיוון שאין לי כח (או זמן) להכנס לויכוח הזה, אני אתרום שלוש מלים: חורחה לואיס בורחס.
יש לי הצעה מעשית:
בואו נקטע את הויכוח בשלב זה.
כל עוד דיברתן על 'סרניטי' – מילא. אבל זה סתם נגרר למחוזות האוף טופיק הקפואים, וזה אפילו לא משהו שאפשר (לדעתי) לפתח לדיון מעניין. אין פה ממש טיעונים, אלא בעיקר דוגמאות שנשמעות כמו
"כן נכון!"
"לא נכון!"
"אבל יש לי דוגמאות"
"אבל זה היוצא מהכלל. מה שאני אמרתי הוא הכלל"
"לא נכון!"
"כן נכון!"
את לא מסכימה כי פספת את הכוונה שלי.
זה שאפשר ברומן להרחיב יותר ממה שאפשר בסיפור קצר,לא הופך את הרומן ל"נעלה" יותר, אלא רק שונה (אם כבר,לטעמי הסיפור הקצר "נעלה" יותר,כי הוא תמציתי ומרוכז יותר, ואין בו מקום למריחות).
ומעניין לציין שכמה מהסיפורים הקצרים המוצלחים ביותר, נהיו זוועה חיה כשהורחבו לרומן (ע"ע "שקיעה" ו"ילד קטן ומכוער").
ומבחינתי, החסרון העיקרי של סדרות טלויזיה היא היותן סדרות, שבפורמט הטלויזיוני הנוכחי צריך לארגן את לוח הזמנים שלי שבוע אחרי שבוע בשביל לתפוס אותן בשעה שהן משודרות. גם בפעמים שניסיתי, אכשהו הטלויזיה לא הצליחה להפוך להיות חשובה מספיק כדי שאזכור או ארצה ללכת לצפות בה ביום קבוע ובשעה קבועה.
(ואל תזכירי סדרות על DVD- הן מוכיחות שמה שעובד בפורמט שבועי, בדרך כלל לא עובד בפורמט מרוכז, והן מרגישות "מרוחות" מאוד).
מכירת סדרות הטלויזיה ב-ITMS לטעמי הנו צעד אופטימי לזריקת הקונספטים המיושנים והלא נוחים של "לוח שידורים" ו"קניית חבילת ערוצים" לפח (שהוא מקומם הראוי), והחלפתם ב"אני אקנה את התוכנית שאני רוצה מתי שאני רוצה לצפות בה באמצעות VOD, וממש לא מעניין אותי איפה ומתי אתם רוצים לשבץ מה"
הטכנולוגיה (והתשתית) לזה כבר קיימת- אני מחכה שאנשי האולפנים יעשו את הסוויץ' המחשבתי הזה.
נו כבר.
מה הלאה? נתווכח אם מוזיקה יותר יפה, מהותית, מריקוד? אם בצל יותר טעים, באופן אובייקטיבי, מגלידה? לונג ג'ון ביקשה *לא* להתחיל פה דיון מעמיק על הנושא המופרך הזה.
לי אישית
לא היה מושג על פועלו של ג'וס ווידון (בזמנו לא ראיתי את 'באפי' בשל פוביה איומה מערפדים), והוא היה בשבילי במאי אנונימי. צפיתי ב'סרניטי' בהקרנת מעריצים ויצאתי ממנה עם חיוך ענקי על הפרצוף.
אני לא רואה טלוויזיה, בכלל. אבל את 'פיירפלי' רכשתי וטרחתי לצפות כמה וכמה פעמים. גם האחים הקטנים, וגם אמא התמכרו. (על-אף שאמא עדיין חושבת שהסרט אלים מדי…)
האלבטרוס
האמת היא, שנורא רציתי לכתוב בקורת על סרניטי, אבל מכיון שכבר העלו אחת לאתר, הנה כמה נקודות, דווקא מהצד של מעריץ הסדרה.
דאגלס אדאמס ענה פעם על השאלה: "למה 'לא מזיק ברובו' כל כך אפל? בתשובה: הייתי במצב רוח לא טוב כשכתבתי אותו"
הצפייה בסרט מעלה את התחושה שלג'וס ויידון, יוצר הסרט היה מצב רוח ממש רע, כשכתב את התסריט לסרניטי.
הסדרה פיירפלי הציגה עתיד 'מלוכלך' ומציאותי, בניגוד לסטריליות של סדרות המד"ב הפופולריות, וזהו חלק מהקסם שלה. הסרט שומר על האווירה הזאת, בסרט כמעט כל כלי הנשק לא נראים עתידניים, החלליות ברובן נראות כמו גרוטאות חלל. כשאנשים מתים, הם לא מתאדים בענן עשן, הם משאירים גופה נרקבת, ומזה יש הרבה בסרט.
הסרט מתמקד בפן הכי אכזרי שהוצג בסדרה, ה'טורפים' (Reavers), אותה קבוצת אנשים שנוהגת לתקוף ולהתעלל בכל ישוב שנקרה על פניהם, וכל מראה הסרט משתנה בהתאם. הסרט מאבד את אווירת החמימות, ורוב הסצנות מתרחשות מחוץ ל'בית', הספינה סרניטי.
הדמויות בסרט הן אותן דמויות מהסדרה, אך גם עליהן לא פסח השינוי, רוב הדמויות קרות יותר, ובעיקר הדמות של מלקולם, הקפטן, אשר נשאר מרוחק רוב הסרט. בניגוד לסדרה, מלקולם מקבל הפעם את כל הבמה, ונהפך לדמות הגיבור הראשי שמניע את העלילה. הכימיה המיוחדת בין הדמויות נשמרת, אך האיזון מופר והדבר מורגש מאוד.
מבחינה טכנית, הסרט לא נראה כמו עוד פרק בסדרה, ג'וס ויידון משתמש בהמון טריקים כדי לגרום למעברים להיות חלקים וסינמטיים, החל בשוט הפתיחה הרציף באורך 4 דקות וכלה במעבר בין סצנות שנראה כמו שריפת הפילם.
האירועים מתרחשים מהר מאוד, גם מכיוון שכל העולם של הסדרה מוצגת ב 20 דקות וגם מכיוון שהסרט צריך להגיע מהר מאוד לעיקר, סרט אימה. רוב הסרט פשוט מפחיד, ולא מרחמים על אף אחד… כשמגיעה סצנת הסיום, ומתרחש איחוד (נדרש) בין שתי דמויות, הצופה מותש מכמות האירועים, אבל גם קטע זה גרר מחיאות כפיים סוערות מהקהל.
אולפני יוניברסל הציבו תנאי, שלפיו, אם הסרט עובר את רף 80 מליון דולר, יאושר סרט המשך. אם ג'וס ויידון היה רוצה ליצור סרט אקשן קליל שיכניס את הסכום הזה, הוא יכל. ג'וס ויידון יכל גם ליצור סרט שפונה לקהל המעריצים ופשוט ממשיך את הסדרה.
במקום זאת, הוא בוחר ליצור סרט כמו שהוא רצה. אולי הדבר לא יגרור המשך לסדרה, אולי המעריצים לא יאהבו חלק מאירועי הסרט, אבל הסרט פשוט מצוין.
נקודה לסיום, הסרט עוקב אחרי פואמה של קולרידג', "שירו של יורד הים", שווה לקרוא את הפואמה, לצפות בסרט שוב, ולחפש את קווי העלילה. וויקי על הפואמה: http://en.wikipedia.org/wiki/Rime_of_the_Ancient_Mariner
והפואמה עצמה: http://etext.lib.virginia.edu/stc/Coleridge/poems/Rime_Ancient_Mariner.html
האלבטרוס
וכל המתלהבים יכולים להוריד גם את הגרסה המולחנת של Iron Maiden לשיר הזה ^_^
את סרניטי אני אראה כשהוא יגיע לבתי-הקולנוע, ענייני טרום-צבא מונעים ממני לבקר באייקון (הייתי אומר השנה אבל לא הייתי בו לפני-כן אז…).
איזה מפחיד, מה מפחיד
ה-reavers? בקושי רואים אותם. בתור מי שלא ראה את פיירפליי בטלויזיה, אולי הצלחתי להבין את כל העלילה, זה לא היה קשה, אבל כל הקצב של הסרט, הדרך בה זמן מסך מתחלק בין חלקי העלילה השונים, כמות הדמויות והנבלים – הכל היה מותאם לפרק כפול בסדרה, לא לסרט. המסע שעוברות רוב הדמויות הוא חלקי ביותר. הסיפור אולי עומד בפני עצמו מבחינה טכנית אבל לא מבחינה רגשית – מי שלא ראה את הסדרה לא יתחבר למה שקורה על המסך.
הדיאלוגים השנונים אכן היו נחמדים, בכל מקרה. אבל את זה היה גם ב"היטצ"' וב"לדפוק חתונה".
וזה עוד משהו שהציק לי: מיחזור.
את מל של החצי הראשון של הסרט אפשר לתאר בשתי מילים: האן סולו.
את ריבר – אולי פרט לקטעי המכות – אפשר לתאר במילה אחת: דרוסילה.
הו! מש''א
ריבר - דרוסילה? כן.
קודם כל, היא חיה בעולם משלה וממלמלת משפטים סתומים שאף אחד לא מבין למה הם מתייחסים. ואת זה היא עושה במין קול קטן וחולמני (באפי דיברה בצורה חותכת, ובקול רם ברור).
היא נעה באותה הליכת ריקוד מרחפת וזהירה, כאילו תוהה אם להניח את הרגל בנקודה מסוימת יהיה מסוכן מדי.
יש לה מישהו שדואג לה – מגדל אותה כמו ילדה וכל הזמן רץ לשאול אם היא בסדר. וזה למרות שבמקרה הצורך היא יכולה להסתדר לבד (ריבר בצורה קצת יותר משתוללת מדרוסילה).
נכון,
שאת המשפט "היא נעה באותה הליכת ריקוד מרחפת וזהירה, כאילו תוהה אם להניח את הרגל בנקודה מסוימת יהיה מסוכן מדי" כתבת בזמן שהתבוננת בפורפרה?
ולמרות נקודות הדמיון הנ''ל
זו ממש לא אותה דמות. אפשר לעשות הכללה גסה מהסוג שאת עשית על הרבה מאד דמויות, לציין שתיים-שלוש תכונות משותפות ולטעון שאלה דמויות מקבילות. הבעיה היא שלפחות במקרה שלנו, כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון. נו, אז שתיהן "רקדניות" קצת משוגעות ויש להן אדם קרוב שמגונן עליהן. אבל דרוסילה היתה בסופו של דבר ערפדה אכזרית, ואילו ריבר היא נערה מחוננת עם בעיות פסיכוטיות מסוג שונה לגמרי. פרט לכך, התפקיד שלהן בסדרה, מערכת היחסים שלהן עם שאר הדמויות, האופן שבו הן מקדמות את עלילה ועוד, שונה לחלוטין ובאופן מהותי.
אגב תנועה – גם ג'ולייט לנדאו וגם סאמר גלאו היו רקדניות לפני שפנו למשחק, כך שזה לא מקרי שאצל שתיהן זה בא לידי ביטוי במשחק.
תשובה אחת (וספוילר ענקי)
זה מאוד הגיוני, מה שאמרת. תודה. לא חשבתי על זה מהזוית הספציפית הזאת.
משחית. משחית. משחית!
אבל אבל...
המעריצים של ג'וס כל כך *נודניקים*. וכל כך נמאס לי לשמוע על הסרט הזה ועל הסדרה המחורבנת שהוא מבוסס עליה. אל תגידו לי שאני באמת אצטרך לראות אותו עכשיו.
אבל אבל...
אתה באמת אצטרך לראות אותו. ועכשיו.
זו ''את'', לא ''אתה''
ואני לא קיצוני כמו ניקי, נהניתי מהסרט אבל ברמה של "אחלה סרט מהנה", לא יותר.
וכן, מעריצים של ג'וס הם נודניקים (אני רק חובב, לא מעריץ).
אין לך מה לדאוג.
גם אם הסרט טוב, תמיד תוכלי לומר למעריצים של ג'וס שזה לא באמת קשור אליו. ג'וס אף פעם לא אחראי לאיכות של הסרטים שלו. הוא לא אחראי לאיכות של "באפי, הסרט", הוא לא אחראי לאיכות של "הנוסע השמיני, 4", הוא בטח לא אחראי לאיכות של "טיטאן AE" – אז למה שהוא יתחיל להיות אחראי עכשיו? רק כי בטעות יצא לו משהו טוב?
או סתם בגלל שזאת הפעם הראשונה
שהוא מביים, ולא רק שותף להפקה.
הבדל קטן שכזה, אתה יודע.
אני מוצאת את הודעתך דמגוגית במקצת
בוא נתחיל להגדיר מה זה אומר הסרטים "שלו". בכל הרשימה שציינת, ג'וס לא היה יותר מתסריטאי, ולפעמים אפילו לא היחיד. האם אתה טוען שהתסריטאי הוא היחיד שמכתיב את החזון האמנותי של הסרט? או שסרט נופל וקם באופן בלעדי על איכותו של התסריט? או שלבמאי אין חזון אמנותי משלו שעלול, איך לומר, להשפיע קלות על התוצאה הסופית?
גם ב"טיטאן" וגם ב"נוסע השמיני 4" יש עוד בין שניים לארבעה אנשים ששותפים לכתיבה. לטענתו של ג'וס, ב"נוסע" התרומה שלו לתסריט הסופי הסתכמה במשפט אחד, בערך, לגבי "טיטאן" אין לי מושג, אבל בוא נגיד שלהיות כותב אחד מתוך חמישה, זה רחוק מלהפוך את הסרט ל"סרט של ג'וס ווידון" או לסרט שהצלחתו תלויה באופן מהותי בג'וס.
ב"באפי" הסרט, ג'וס אכן כתב את התסריט, אך בזו הסתכמה (לצערו, בדיעבד) תרומתו לסרט. אני בטוחה שהוא לא התסריטאי הראשון וגם לא האחרון שראה מה יצא מהתסריט שלו ונאנח "לא לילד הזה פיללתי". הוא הראשון להודות בכך שהסרט לא משקף את החזון האמנותי שלו, ולכן כשהיתה לו הזדמנות להעביר את החזון הנ"ל הוא יצר את הסדרה, ובה הוא לא הסתפק בלהיות רק התסריטאי, אלא היה היוצר הראשי, מפיק וגם במאי מעת לעת. בבאפי היתה לו שליטה מלאה על התוצאה הסופית – מתכנון העלילה הכוללת ועד אישור סופי של התסריט של כל פרק ופרק. פרקים מיוחדים הוא אף טרח לביים, ואם טרחת להקשיב לקומנטרי של חלקם, הוא אפילו מדגיש כמה הוא שמח שהוא יכול לעשות את כל התפקידים האלה ובכך לוודא שאכן התוצאה הסופית תואמת בדיוק לחזון האמנותי שלו.
אפשר להתווכח על "באפי" הסדרה מכאן ועד עולם (וזה ממש לא המקום לעשות זאת) אבל אני חושבת שאפילו אתה תסכים שלמרות שלא כל הפרקים טובים באותה מידה והיא לא סדרה מושלמת, היא היתה לכל הפחות סדרה מוצלחת למדי. בשעה האחרונה כתבתי בפורום אחר שגם ב'באפי' וגם ב'אנג'ל' אני לא אוהבת את כל הפרקים, כולל כאלה שג'וס כתב ו/או ביים בעצמו. אין לי בעיה להודות שפרק מסויים לא טוב בעיני, אפילו אם ג'וס בכבודו ובעצמו כתב וביים אותו. אין לי בעיה להודות בכך שעונות מסויימות לא מוצלחות בעיני ואני מאוכזבת מהבחירות שג'וס עשה בהן.
ג'וס לא מושלם ואני לא מנסה לטעון שהוא כזה. אני רק אומרת דבר פשוט: אם אתה רוצה להיות הוגן ולשפוט את ג'וס כיוצר, שפוט אותו על יצירות שהוא אכן "יצר" במלוא מובן המילה. זה הכל.
נראה לי שאתם מפספסים את כוונתו של קיפוד:
כשהסרט/סדרה טובים – מעריצי ג'וס מצווחים באושר שהוא אחראי לזה, ושקל להרגיש את הנגיעות הקטנות של מגע הזהב המשפריץ שלו.
כשהסרט/סדרה גרועים – ג'וס לא אחראי. מה פתאום. הוא בכלל היה תסריטאי אחד בין חמישים אנשים, ובקושי מילה אחת שלו שרדה את התסריט הסופי. הוא לא אשם. הוא גאון שנדרס בידי מנהלי האולפנים הנבערים.
נראה לי שאתם מפספסים את כוונתו של קיפוד:
לא, לא מפספסים. ג'וס היה אחראי עד היום רק על ארבעה דברים: באפי (הסדרה), אנג'ל, פיירפליי וסרניטי. אלו הדברים על פיהם אנחנו שופטים אותו (כולל העונות הפחות מוצלחות בבאפי ואנג'ל, שהוא לא מקבל פטור מהן).
על אילו דברים בדיוק ג'וס לא היה אחראי אבל טוענים ש"מגע הזהב שלו הוא שעשה את זה"? אולי את מתכוונת לאיזכורים של Toy-Story? את זה מביאים סתם משום שבזכות הסרט הזה אפשר לפאר את ג'וס בתואר "מועמד לפרס אוסקר". מעבר לתואר שהסרט הביא לג'וס, אני לא חושב שיש הרבה מעריצים שטוענים שדווקא מגע הקסם של ג'וס הוא זה שעשה את הסרט למה שהוא.
יצא לי לשמוע מישהו שאהב את 'הנוסע השמיני 4',
והתלהב מהתסריט שג'וס כתב.
יש מעריצים שלא ניתן לבלבל אותם עם עובדות.
ואגב, גם ה''מועמד לפרס האוסקר'' נחשב להו-הא מיותר.
אם ג'וס היה רק בורג קטן במכונה ולא עשה את הסרט למה שהוא – עזבו את המועמדות שהתסריט קיבל. ברגע שזה נחשב, ולו בשביל הקוריוז, אז גם לכת סולדי-המעריצים מותר לנופף בקוריוזים משלהם.
רואים את זה, בגדול,
דווקא בדיונים *על* 'באפי'. העונה השישית לא משהו? ווידון לא היה במיטבו, או לא היה שם. המחזמר נהדר? זה כי ווידון היה שם. בכל מקרה, הייתי מעדיף לרדת מהנושא.
וזו, מצטער, טענה שנעה בין דמגוגית למפגרת.
קיפוד חיפש כשלונות שווידון היה מעורב ביצירתם, והתלונן שהמעריצים לא מחשיבים אותם כיצירות "של ווידון" רק כי הם כשלונות.
כמובן, בשביל שהטיעון הזה יהיה מוצלח, עליו להתעלם מסרטים טיפה מוצלחים יותר, כמו צעצוע של סיפור ואקס-מן, שגם בהם לקח ווידון חלק, גם אם קטן למדי.
וראו זה פלא, למרות שמדובר בהצלחות, לא תראו באפיסטים ו-ווידוניסטים למיניהם מנכסים את הסרטים הללו לג'וס, וטוענים שהם הצליחו בזכותו.
אבל, חוץ מזה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שג'וס, כנראה, לא ממש יודע איך לכתוב קולנוע.
הוא כותב דיאלוגים מעולים ושנונים ויודע איך לבנות מערכות יחסים מעניינות ומציאותיות, אבל סיפור עם התחלה אמצע וסוף שיימשך כשעתיים הוא לא מסוגל. לפחות לא לפי מה שראיתי.
אבל אני מניח שבשביל שיהיה מדגם מספיק מייצג נצטרך לחכות לפחות ל-2007 ול-Wonder Woman לפני שנוכל לדעת מה צופן עתידו של הג'וס.
תן לו צ'אנס (הוא כותב מהלב)
'סרניטי' הרי מראש לא היה סרט שעומד בפני עצמו. אם ווידון היה מצליח לכתוב סרט מושלם שגם עומד לחלוטין בפני עצמו וגם משלים וסוגר את הסדרה, אז הוא באמת היה ראוי לכל תואר "גאון" שאי פעם נאמר עליו. חכה עד שהוא ינסה לכתוב (לבד) סרט ללא תופעות לוואי. אז אולי הוא יצליח.
תשמעי
כל עוד יש מדד כל כך ברור וחד משמעי למתי ג'וס אחראי על משהו (הוא הבמאי או היוצר), אני לא יודע איך את יכולה לטעון את הטענות האלה.
הדברים שהוא אחראי עליהם יצאו טובים (למרות שעל פיירפליי אני לא יכול להעיד), ואני חושב שאתם עושים פה הפיכה מכוונת של הסיבה והתוצאה.
אני מניח שאם וונדר-וומן יהיה גרוע, נראה אם את באמת צודקת. אני חושב שרוב המעריצים יגידו שג'וס פישל. אני מקווה שלא יצא לנו לבדוק.
אני מוצאת את הודעתך דמגוגית במקצת
כאשר ווידון אומר שהוא לא כתב את הנוסע השמיני הרביעי, הוא אומר מי כן?
בימד"ב, שני האנשים האחרים שחתומים על התסריט מזוכים בקרדיט "דמויות". הם מופיעים בכל הסרטים כשלא מורגש דמיון רב בין סרט לסרט. אז לא הייתי נותן ל"נוסע" את התואר ווידוני, אבל הוא בפירוש הרבה יותר ווידוני מכל סרט אחר בסדרה.
אני לא זוכר מספיק טוב את הנוסע אבל לא קשה למצוא כמה קויי דמיון בין הסרטים, בראש ובראשונה ג'ונר שהוא אחיו התאום (אם כי המכוער) של ג'יין. אז נכון שזו לא הדמות הכי נדירה (אדם בולדוווין בעצמו שיחק מישהו כזה גם במטאל ג'קט). אבל יחד עם העתיד הדיסטופי, הממשל הריכוזי הלא ידידותי, החללית הרקובה ודמות נשית דומיננטית (ברביעי יש שתיים) – נכון, כל אלה מאפיינים של סדרת הנוסע עוד מהסרט הראשון – יש איזו מסה שנצברת. בטח כשהדמות של ריפלי היא במצב המעורער ביותר בסדרה.
כן, כן, זה לא חד משמעי ובטוח שאפשר לזווג ככה די הרבה סרטים, אבל ברגע שאותו תסריטאי רשום זה לא נראה מקרי.
אני זוכר טוב את העלילה, אבל פחות את הפרטים, מישהו יכול למצוא עוד דמיון בין הצוות של סרניטי והצוות שמופיע בנוסע?
הוא לא אומר מי כן
כי זה מן הסתם לא רלוונטי ולא הנקודה שאליה הוא מתייחס. זה ממש לא נדיר שתסריט עובר שלל גלגולים ושכתובים, ויכול להיות הבדל, אפילו רציני, בין האנשים שקיבלו קרדיט כתסריטאים לבין אלה שהשפעתם על התסריט היא משמעותית ביותר. אני חובבת של תוכניות "מאחורי הקלעים" על סרטים ונתקלתי בתופעה הזו לא מעט. כמו כן, ג'וס עבד בעבר כמה וכמה פעמים בתור "מרפא תסריט" וזה תפקיד שלא מקבלים עליו קרדיט (למיטב ידיעתי לפחות, אני לא נתקלתי בכזה), מה שמחדד את הנקודה שאני מנסה להעביר – תסריט עובר הרבה ידיים. יכול להיות שהעבודה שג'וס השקיע בכתיבת התסריט של ה"נוסע 4" באמת היתה ראויה כדי להעניק לו קרדיט כתסריטאי; זה לא סותר אפשרות שרוב העבודה הזו לא ממש באה לידי ביטוי בתסריט הסופי של הסרט. אני ציטטתי את ג'וס כיוון שאני בוחרת להאמין לו, אחרים יכולים שלא להאמין.
לגבי "הנוסע השמיני 4" צפיתי בסרט פעם אחת בקולנוע ודיי הדחקתי את הסרט המטופש הזה. אני בקושי זוכרת ממנו משהו, כך שאני ודאי לא יכולה להשתתף בדיון בנושא, למעט נקודה אחת – אם הוא היה אפילו שליש טוב (בעיני) כמו "סרניטי", היה לי גם סיכוי להנות ממנו.
מכירות
יכול להיות שזו נחמה פורתא אבל המכירות של "סרניטי" הגיעו ל-30 מיליון דולר בכל העולם. מסתבר שההצלחה האמיתית בינתיים של הסרט היא מחוץ לארה"ב ואולי שם היא תוכל להרוויח קצת. עם מכירות דוידים וכו אולי בכל זאת האולפנים ירויחו קצת. אולי לא מספיק בשביל להחליט סתם ככה לעשות עוד סרט, אבל כנראה מספיק בשביל להציב תביעות כמו: שים מישהו מספיק פופולארי בסרט הבא בשביל להביא רייטינג גבוה יותר.
התחזית שלי היא שיהיה סרט שני אם אחד התנאים הבאים יתקיים:
1.וונדר וומן הסרט יהיה הצלחה פנומנלית שתעבור את ה-200 מיליון
2.אחד מכוכבי פיירפליי יהפך לכוכב ענק
3.ג'וס יסכים ללהק כוכב קולנוע ידוע לסרט השני (ואותו כוכב יסתפק במשכורת נמוכה)
מכירות (כה''ב)
בנוגע למכירות ב-DVD, המכירות של "פיירפליי" הן התקדים הרלונטי. כמה כסף הכניס ה-דויד שלה?
מכירות (כה''ב)
חוששני שאין לכך אף תשובה רשמית, לא לגבי הרווח ולא לגבי מספר העותקים שנמכרו. בניגוד לרווחים ממכירת כרטיסים בקולנוע שמתפרסמים באופן מסודר, הנתונים לגבי מכירות DVD ברוב המקרים אינם גלויים לציבור.
המספר היחיד שפורסם ע"י גורם "רשמי" הוא 200,000 עותקים אם אני זוכר נכון, בזמן בו אושרה ההפקה של הסרט. מאז ועד היום ה-DVD של הסדרה המשיך להימכר יפה בעקבות הסרט, אבל לא פורסם אף נתון רשמי.
נזרקו לאויר מספרים כמו חצי מיליון עותקים, ואף מיליון, אבל ההערכות האלו, גם אם התפרסמו בעיתונים ידועים, הינן הערכות בלבד.
כמו למשל
ההערכה של USA Today
http://www.usatoday.com/life/movies/news/2005-09-21-serenity_x.htm
נכון שיש סרטים שתשימו לי בכל מקום, בכל שעה (אולי לא בלוויות) ואני אתמוגג. נכון גם שייתכן מאוד שסרניטי הוא אחד מהם (עוד חמש-שש צפיות אני אוכל לדעת יותר בוודאות). ובכל זאת, דווקא הצפיה בסרניטי באייקון הוכיחה לי שהדרך שבה צופים בסרט חשובה. לא, זה לא היה המסך הגדול, כי כשאני אלך (ואני אלך) לקולנוע לראות אותו שוב, זה לא יהיה אותו דבר. זה היה הקהל. אולם שלם (לא כולל פוסטמה אחת שישבה לידי, ובאה כדי לראות "איך נראה קהל המד"ב בארץ," כפי שהסבירה לדייט המעצבן-טיפה-פחות שלה, אולי כדי להפיק משהו, אולי סתם מסקרנות) של מעריצים אדוקים של היוצר. אנשים שאוהבים פיירפליי, אבל מכירים גם את הרקע הקודם שלו, את הסגנון, שיכולים להשוות את הקרב בבר ל, טוב, בערך כל קרב של באפי, כנראה, קהל שנהנה מכל ניואנס ורמז, שנשם עם הבמאי (אולם שלם נאנח ביחד, אולם שלם עוצר את הנשימה ביחד, חויה מדהימה), שהגיב לבמאי באופן מושלם – לא כעדר, אלא כאנשים שבאו לאהוב. ולהנות. ואהבו את מה שהם קיבלו. ואז אחרי הסרט ולמשך שארית האייקון התלוננו עד צאת הנשמה על הסאדיסטיות והאכזריות של ג'וס, כמה הם שונאים אותו כרגע, וכמה הם לא יכולים לחכות שסרניטי יגיע לקולנוע. היה מצוין.
מי אמר למי ולמה?!
לא זוכר מי, אבל אני בטוח שהיה מישהו בסיינפלד שאמר: Serenity Now !!
(אולי קריימר?!)
-מישהו?! Somebody?
אבא של גורג'.
למידע נוסף, תסתכל ב"לינקים" שמתחת לביקורת, בלינק הלפני אחרון.
אתה מלך עכרור
מלך! מלך! אתה מלך.
זכיתי בהתערבות תודות לך :)
אני רק שאלה...
נתקלתי ביותר מהזדמנות אחת בטענה (והרי, בהנחה שהצלחתי ללנקק נכון, דוגמא: http://e.walla.co.il/?w=/1000/794948) שסרניטי הוא פריקוול של פיירפליי. מה? פספסתי משהו קריטי לאורך הדרך? כי הסרט די זעק "X שנים לאחר תום סיפורנו…", או משהו בסגנון.
אנטישמים, כולם!
זה סיקוול.
די ברור
בפרק הפילוט (הוא הפרק האחרון)סימון וריבר מועלים לספינה בפעם הראשונה. אפשר לטעון שהדקה הראשונה של הסרט היא פריקוול אבל לא יותר מזה.
מתי הסרט מגיע לקולנוע
משהו יכול להגיד לי מתי הסרט מגיע לקולנוע בארץ, או שאולי הוא כבר משודר (אז איפה?)
ואם אתם יודעים – אודה לכם אם תגידו לי מה הייתה ההצלחה שלו בחו"ל?
לא ממש הצליח בחו''ל ולא יגיע לקולנועים בארץ.
רק דיוידי.
הטריילר עדין מוקרן ברב חן קניון גבעתיים
היום ראיתי את ה"בקרוב" של סרניטי ברב חן בקניון גבעתיים.
האם זה מעורר תקוה או שפשוט לא אמרו להם להפסיק את ההקרנה הזאת?
זה תמוה במיוחד
מכיוון שבתי קולנוע של חן בדרך כלל לא מקרינים סרטים (או טריילרים) של גלובוס גרופ.
חוץ מבערים בהן אין בתי קולנוע של ג.ג., כמובן.
המממ, לא כזה תמוה
צופה: מה, אתם תקרינו את "סרניטי"?
מנהל בית קולנוע: כמובן! ואנחנו גם נוזיל את מחיר הכרטיס, נרשה לכם להביא אוכל מהבית וגם חתול, תמיד יהיה פוקוס וסראונד וההקרנות יחלו בזמן, אם יהיו פרסומות נציין במקום בולט כמה זמן בדיוק הן אורכות ונעמוד בכך, נציין באילו מההקרנות יש/אין הפסקה, ו.. פחחחח, די, אני לא עומד בזה.. כן.. ~צוחק~ אנחנו נקרין את "סרניטי" ~טופח על ראש הצופה~ אנחנו נקרין אותו נונסטופ
שימו לב, יתכן שתהיה הקרנה מסחרית אחת
או אולי יותר.
http://forums.ort.org.il/scripts/showsm.asp?which_forum=190&mess=2308007
לכל מי שרצה ולא הספיק.
מתי תתקיים הקרנה של הסרט
רציתי לדעת מתי בסוף ואם בכלל תהיה הקרנה מיוחדת של הסרט סרניטי?
אני נורא רוצה לראות והבנתי שבסוף לא יקרינו את הסרט בבתי הקולנוע
יתכן שתהיה הקרנה אחת בשבוע הבא
ביום חמישי או ביום שבת. פשוט עקוב אחרי הפרסומים פה ובפורומים למדע בדיוני. כשיהיה תאריך סגור, יודיעו על זה.
אני הרגשתי ש''סרניטי''
הוא כמו אלבום בינוני של ג'טרו טאל: עדיין עדיף על רוב מה שאפשר למצוא בשוק, אבל צריך להיות באמת מעריץ שרוף כדי להתעלם מהפגמים.
[אמר מעריץ גדול של ג'טרו טאל].
כמי שמעולם לא שמע אלבום של ג'טרו טאל וכנראה גם לא שמע אף שיר
שלהם (או יותר סביר: שמע ולא עושה את הקישור בינם ובין השיר הנ"ל), אכפת לך קצת לפרשן, עם התייחסות לסרט עצמו?
למען האמת, גם אני שאלתי את עצמי בו"ז את אותה שאלה בדיוק בפעם הראשונה שצפיתי ב'ארמגדון' (וגם בשניה, בשלישית ובעוד הרבה צפיות שבאו אח"כ, והיו הרבה).
נסתרות הן דרכיו של היקום, ובשנים האחרונות "צמחו" לי כמה דיסקים של ג'תרו טאל על המדף… איך שגלגל מסתובב לו.
לא ממש הבנתי את הקשר בין הסרט ללהקה המסויימת הנ"ל, אני לא חושבת שיש כזה. אני מניחה שמדובר במטאפורה בה הכותב בחר יוצרים אהובים עליו בתחום אמנות אחר, כדי להדגיש נקודה מסויימת (בניסוח חופשי: גם כשהם לא במיטבם הם עדיין טובים מההיצע הממוצע, וצריך להיות מעריץ אדוק במיוחד כדי להתעלם מהעובדה שהם לא במיטבם).
אגב, למה ג'טרו ב-ט'? זה ממש מציק בעיניים… מעבר לעובדה שנהוג לתעתק th ל-ת', מדובר בשם התנ"כי "יתרו", כך שהמקור הוא שלנו והם תעתקו מאיתנו! (נו טוף, לפחות כתבת "טאל" ולא "טול" כפי שראיתי יותר מדי ישראלים כותבים).
צודקת לגמרי.
אכן מטאפורה.
ולמה בט'?
כי מעולם, מעולם לא נתקלתי בתעתיק שלהם לת', למרות שאכן זה יתרו (וגם ממציא המזרעה, אבל לא משנה).
תשמע
לא ראיתי את 'סרניטי', אז אני לא יודע עד כמה נפוצים או גדולים החורים בה. אבל ג'וס אחראי גם ל'באפי' (שאני מאוד אוהב, וכו'. זאת לא השמצה אנטי-ווידוניסטית), שכמות החורים בה יכולה להאכיל את השקפצת זוללת-החורים מוולטיקון תחתית, ואת כל משפחתה כולל הסבא, למשך חמישה עידני קרח. אז כנראה שחורים בכל זאת נסלחים לו.
תיקון: את 'פיירפלי' לא ראיתי. את 'סרניטי' כן.
הקרנות מיוחדות ל'סרניטי'
זה לקח הרבה זמן אמנם, אבל ההקרנות המיוחדות המובטחות יגיעו (כנראה): ב-30 וב-31 לחודש, ב-22:00 בקולנוע גלובוס הוד בת"א.
http://www.globustickets.co.il/movie.php?movie=183
מחזור של משהו שכתבתי במקום אחר.
אחת הסיבות שאהבתי את יצירותיו של סטראז'ינסקי (JMS) עד כה היתה האופטימיות האדירה שיש לבנאדם. בעיקר בבילון חמש, אבל גם בקומיקסים. כן, גם אם המצב רע, אפשר לשפר אותו. אולי יש אנשים רעים, ואלה מגיעים לא פעם לעמדות כוח, אבל ככלל, יצר ליבם של בני האדם טוב מנעוריהם. בכולנו יש את היכולת לטוב, אבל האנושות כולה, היא נהנית מפוטנציאל בלתי מוגבל. אנחנו, כחברה, נתגבר על כל הבעיות, וניצור עתיד טוב יותר.
ג'וס ווידון, לדאבון, דוגל בגישה ההפוכה. אחד הדברים שהכי הטרידו אותי למשך כל עונות "באפי" היה שבני האדם הרגילים לא יודעים כלום. והרי אם רק היו טורחים יודעי הח"ן לחשוף את הסכנה בפני האנושות, היינו נלחמים בה, ומנצחים. אבל הרעיון אפילו לא עולה בסדרה. כן, יש את ה-Initiative – בני אדם רגילים לכאורה – אבל גם הם שומרים על הסוד הגדול. גם להם אין אמונה באנושות.
והמצב קיצוני בהרבה בסדרה פיירפלי, ומודגש בסרט 'סרניטי'. אחת התמות העיקריות החוזרות על עצמן בסרט היא הנסיון הנדון מראש לכשלון של שיפור האנושות. כל נסיון כזה מוצג כמרושע. אם מדובר בנסיון של כוכבי הלכת המרכזיים להשליט את אמונותיהם על כוכבי הספר (והאם זה באמת דבר רע כל כך?), אם מדובר בטיפול שריבר עברה, דרך כל מהותו של הסוכן\מתנקש, וכלה בסוד הגדול שנחשף בסוף. כולם ניסיונות לשפר את המצב הקיים, אבל כולם מוצגים כשליליים ומרושעים. ו"הטובים"? אצלם הפטאליזם חוגג. אין טעם לשנות את המצב. אין להם סיבה להניח שהוא ישתנה. הם רק צריכים להמשיך ולנסות להשאר בני חורין, כל עוד הם יכולים. לחמוק בין הסדקים לפני שהמלט יסכור אותם.
אני תוהה למה ווידון כל כך מזלזל בבני האדם. ואני מעדיף אופטימיות. אותה אופטימיות של עולם חדש ונועז שאפיינה את כותבי דור הזהב של המד"ב, וכל כך קשה למצוא אותה בימינו.
אין לי זמן לצערי לתגובה ארוכה
אבל איפה ג'וס אומר משהו נגד שיפור האנושות. כל ניואנס ברוב הסדרות שלו (ראה נא – פיית') מוביל לשיפור אנושות.
הוא נגד שיפור אנושות כפוי, הוא נגד שיפור אנושות שיטתי ודוגמטי, הוא נגד שיפור אנושות מלאכותי. מה רע בזה?
ועוד משהו קטן. אני לא באמת מכיר את סטראז'ינסקי מבבילון. אבל להשוות את rising stars הדי גרוע לאחת מהסדרות של ג'וס, זה לעג לרש.
וואו, ממה אתה נעלב כל כך?
מזה שאמרתי שהסרט פסימי? עוד מעט ג'ורג' אורוול יתהפך בקברו, אם מישהו יאמר על העתיד שתיאר שהוא פסימי.
זה לא עניין של שיפוט איכותי, אלא בנוגע לאווירה, ולמסרים.
ב. איפה ג'וס אומר משהו נגד שיפור האנושות? נראה לי שפרטתי בדיוק. איפה הוא אומר משהו בעד? הוא לא. בוודאי לא בסרט. ואם אתה חושב אחרת, אז במקום לזרוק ססמאות והעלבויות, הצבע נא על המקום.
ג. נראה לי שאתה משתמש במונחים בלי לחשוב עליהם.
ג.1. אתה משתמש במילה "דוגמטי" כאילו היא שלילית. "הפנה את הלחי השניה" זאת לא דוגמה? "ואהבת לרעך כמוך" זאת לא דוגמה? "התנתק מכבלי הקיום" זאת לא דוגמה?
כל שאיפה לשיפור של האנושות היא דוגמטית. אם אתה רוצה שאחרים ישתפרו בכיוון מסויים, אתה חייב להפנות אותם לכיוון מסויים. להציע להם שיטה מסויימת. ואלו, כאמור, "דוגמה".
ג.2. "לעג לרש"? מי הרש, בדיון הזה?
(מבחינתי אף לא אחד מהם.)
ד. ג'.ק'. רולינג נגד ג'וס ווידון – מי יותר חזק?
א. אינדיבידואל משופר, כן,
אבל אחד המודע להיותו "רע הכרחי". בעולם מושלם, אין מקום לשכמותו.
ב. סטראז'ינסקי נגד ווידון? אם שניהם ילבשו ביקיני, ויכנסו לזירת בוץ – אין לי מושג מי ינצח. אולי ווידון. יש לו יותר דוידים על המדף. יותר עונות.
את מי אני מעדיף כיוצר? את JMS. בעוד שווידון בדרך כלל רק משעשע אותי, JMS גורם לי לחשוב.
ג. שניהם נגד דארת' ויידאר? איזה סיכוי יש לחנונים ההלו, אם גם ויידאר ילבש ביקיני ויכנס לבריכת הבוץ?
ד. כמובן שכל השיפור המוצג בסרט הוא שלילי. זאת הרי הטענה שלי. אבל כשמוצגים כל כך הרבה אופני שדרוג, וכולם שליליים, הרי שיש כאן קו מנחה. וברגע שאין אנאלוגיה חיובית, לאיך כן אפשר לעשות את זה נכון, הרי שזה כבר מעורר חשד, לתפישה מקיפה יותר.
ה. שים לב גם שאין כמעט רוע בסרט. נעשים דברים איומים, אבל (פרט אולי לרופא), הם נעשים מתוך רצון לשפר ולהיטיב. אם היינו רואים את אותו הסיפור, אבל המתעד היה אחד מנאמני הפדרציה, איך אותם נסיונות בדיוק היו מוצגים?
אז אין רוע בסיפור.
במילים אחרות, זה סרט סובטלי ולא מתלהם.
תפיסה מעמיקה יותר – נכון, תפיסה אינדבדואליסטית וכאלה.
ולגבי מאבקי הבוץ וכו', נו באמת. לא כיף להיות מזולזל, וגם אתה יודע שלא לכך התכוונתי ולו לרגע.
קשה לי לראות אינדיבידואליזם
כמשהו העומד פני עצמו. כן, זה אולי נשמע כמו סתירה פנימית, אבל לרוב אינדיבידואליזם מגיע כאנטי-תזה לחברה שמסביב. ואם אתה מגדיר מישהו כאינדיבידואליסט, אבל לא מתייחס לחברה סביבו, ממנה הוא בעצם מחפש חופש, הרי שיש כאן בעיה. אבל אני לא חושב שזה המצב. אני כן מאמין שיש לוודון דעה על החברה האנושית בכללותה, וזאת לא מאוד חיובית.
ובאשר למצבי הבוץ, אני לא בטוח מי מאיתנו לדעתך נעלב, אני או אתה, אבל אם נפגעת, התנצלותי.
אינדיבידואליזם הוא לאו דווקא אנטי-תזה לחברה.
אני לא אומרת שהחברה היא מושלמת, אבל אינדיבידואליזם הוא לאו דווקא להגיד "לא" לכל מה שהחברה בעדו, כדי לעשות דווקא. זה להגיד כן, או לא, לפי מה שאתה אוהב, בלי קשר למה שהחברה אומרת. זה לאו דווקא להוציא את עצמך ממנה, וזה לא אנרכיזם שבו אין חוקים וכללים, או לפחות כל החוקים והכללים של החברה מוקצים מחמת מיאוס. בתור מישהי שתופסת את עצמה (לאו דווקא בצדק) כאינדיבידואליסטית, אני מצייתת באדיקות לאיסורים לרצוח ולגנוב, למשל. אני שונאת את הארי פוטר, אבל הגעתי להחלטה הזו אחרי שקראתי 4 מהספרים ולא נהניתי מהם כלל (למרות שכן, אני מודה שהסגידה הכללית לספרים אולי הקצינה קצת את השנאה שלי – פשוט כי כל הזמן מנסים להכריח אותי לאהוב אותם). זה לא חיפוש חופש מהחברה, זה חיפוש חופש לעצמי. יכול להיות שעובדת היותי בת לפסיכולוג, שמודעת לניסויים נוראיים של פסיכולוגיה חברתית וסמכות (ניסויי אסירים-סוהרים, ניסויי קונפורמיות שבהם אנשים אקראיים הגיעו למצב שהם מוכנים לרצוח כי החוקרים אמרו להם, וכו'), זה מה שגרם לי להיות מודעת לכוחות של החברה, ולרצות להיות עצמי ולעשות רק דברים שאני אוהבת ולא דברים שאומרים לי לאהוב. אבל זה לא נעשה כדווקא, ולא מתוך שנאה, אלא מתוך הרצון המאוד פשוט להיות עצמי. זה הכל.
(ומילה לעורכים, מתוך ההכרה שלי בכללים חברתיים: כן, אני יודעת, אוף טופיק מזעזע. אבל הוא התחיל!)
ברור. כמוני כמוך. פרט להורים פסיכולוגים.
אבל כאשר ברירת המחדל היא להיות קונפורמיסט, חשוב גם לבדוק את הנורמות החברתיות, שאותו אינדיבידואל בוחר להתנכר אליהן.
אני לא אגיב, אני לא אגיב, אני
לא אגיב, אני לא אגיב.
אבל איך את… לא! אני לא אגיב!
דוקא עם זה
אני יכול יותר להסכים. החברה הכללית לפי ג'וס, ובמיוחד כפי שהיא משתקפת בסרניטי היא בעייתית.
מצד שני, היא גם בעייתית לפי עוד המון אנשים, אפילו סטראזינסקי בעצמו, בטח ובטח רבים וטובים אחרים, כך שאני לא מבין במה בדיוק דוקא ג'וס חטא.
כמה יצירות רחבות (כלומר, עם התייחסות לאוכלוסיה כללית) אתה מכיר שמתייחסות באופן אוהד לאוכלוסיה הכללית?
מעט מדי.
הדוגמאות שמזנקות לי לראש הן בבילון, ו-4400.
גיליתי את התגובה רק עכשיו
אבל אני די מזועזע…
Rising Stars הוא לדעתי ממש יצירת-מופת. אולי אני פחות אובייקטיב כמעריץ של "בבילון 5" ושל סטראזינסקי בכל, אבל לדעתי הוא מכיל את כל הטוב שהוא בבילון 5, את כל הדברים היפים ש-JMS יודע לעשות, ועושה זאת בצורה נהדרת.
והסוף ההומאני-להפליא שלו מרגש אותי בכל פעם מחדש.
Rising Stars הוא באמת קומיקס גרוע, או לכל הפחות לא מספיק טוב כדי לבזבז עליו כסף. הוא פשטני, מטיפני ומתחסד. אמנם יש לו התחלה חזקה אך תוך כמה חוברות הוא מתדרדר אל קלישאות סטנדרטיות (אפילו סטרזינסקי בעצמו הודה בכך) ומשם הוא לא מצליח לצאת אפילו לרגע. אפילו הציורים נעשים פחות מושקעים ככל שהסדרה מתקדמת. אתה אומר שהיא מכילה את כל מה שטוב בכתיבה שלן – אני אומר שהיא מכילה את כל מה שרע.
אם אתה מחפש קומיקס טוב שלו, נסה את Supreme Power, אפילו שכולו רק Build up אחד גדול ולמעשה אין לו סיום. אני עדיין מחכה שיכתוב את המקבילה הקומיקסית לB5.
כנראה שנצטרך לא להסכים...
הוא לא פשטני לדעתי (אולי במעט לקראת הסוף). ההתחלה החזקה היא כל החוברת הראשונה – שליש יצירה (שקראתי לפחות פעמיים ברצף ומדהים לגלות את התכנון המוקדם שלה, כמו בבילון).
אתה צודק לגבי הציורים, אבל זה פחות מעניין אותי.
את Supreme Power קראתי מתחילתו ועד סופו, וכמעט את כל הספין-אוף.
למרות שיש שם מקומות המפגינים כתיבה משובחת ומעניינת, הסדרה ככלל השאירה אצלי רושם סתמי. תהרוג אותי אם אצליח להזכר מה קרה שם בחצי מהחוברות בכלל…
וזה בניגוד ל-Rising שהפעים אותי לעתים קרובות, וחקוק על לוח לבי.
[עוד נקודה רעה – JMS גונב מעצמו וממחזר את כל הקטע של השימוש במילה "סלה", מבבילון 5…]
Rising Stars התחיל לא רע, אבל בשלב מסוים
(נדמה לי שבסביבות העשר החוברות האחרונות) הוא פשוט התחיל לחזור על עצמו למוות. כמעט כל חוברת שם השאירה אותי בהרגשה של "בסדר, הבנו – מה הלאה?" ואת התשובה אמנם קיבלתי בגיליון האחרון, אבל הדרך לשם היתה קצת יותר מדי ארוכה.
Midnight Nation, לעומת זאת, היה נהדר.
Rising Stars התחיל לא רע, אבל בשלב מסוים
אולי היה צריך להיות 16 או 20 חוברות במקום 24…
אבל החוברת האחרונה (או שמא שתיהן?) מדהימה לדעתי. כל-כך התרגשתי לקרוא אותה ולחשוב על המשמעות שלה.
Midnight Nation היה _כמעט_ נהדר
היו בו כמה עיצובי דמויות מקוריים ומצוינים (למרות שסגנון הציור הוא שבלוני מאוד) וסיפור חזק, אבל אלוהים, הבניה של הדמויות, וחי שמיים, הדיאלוגים. רציתי למות.
זה עניין של בחירה חופשית.
בסרניטי, כמו במקומות אחרים אצל ג'וס (למשל עונה 4 באנג'ל), טוב כפוי מוצג כשלילי (למרות שעם סימני שאלה לפעמים). הוא מעמיד ערכים של חופש ואת היכולת של אנשים לבחור מעל הערך של יצירת גן עדן עלי אדמות. והוא עושה את זה, בדרך כלל, בצורה מורכבת, ולא חד-משמעית. זה מה שאני אוהבת אצלו. הוא מעורר מחשבה. אישית, אני מעדיפה לחיות חופשיה בעולם פגום מאשר כרובוט מאושר, כלומר אני די מסכימה עם ג'וס, ואולי לכן אני כל כך נהנית מרוב הדברים שהוא עשה.
אופטימיות קוסמית
אם אתה אוהב אופטימוית, לך לקרוא את עבודותיו של David Brin.
לכן אני אוהבת אותו (טוב, זה והחייזרים שלו).
גם אם כמעט-כולם-נגדנו (סדרת הרימום), גם כשהמצב רע… הוא נותן הרגשה של "יהיה בסדר".
ואם אתה מעוניין אפשר לקרוא כמה סיפורים קצרים שלו באתר האינטרנט הרשמי שלו (את הסיפורים הכי טובים לדעתי
)
אני עוד לא ראיתי שום דבר מיצירתו של ווידון, ומשל JMSבקושי עונה אחת של B5, אז אני לא ממש יכולה להתייחס לטיעונים שלך…
אופטימיות קוסמית
הו, מכיר, ואוהב. אהבתי אפילו את "הדוור", שהיה כל כך הרבה יותר טוב מהסרט המחורבן שעשו ממנו.
בזמנו, כשקראתי יותר באנגלית, קראתי לא מעט משלו. יש לי אפילו אוסף סיפורים קצרים חתום, עם הקדשה אישית. למרות שמעולם לא ראיתי אותו.
אופטימיות קוסמית
<מזילה ריר>
). ו… נו, אני מקנאה. נחיה איכשהו.
לא! גם אני רוצה ספר חתום שלו
אני קצת מעריצה אותו (כן בטח. קצת.
האמת שקודם שיחזירו לי 4 ספרים שלו שהשאלתי ואז אתפנה להתבכיין על מה שאין לי.
שבת שלום
מבלי להיות פאן פאנאטיק
ראיתי את הסרט לאחרונה ואני חייב להודות שהרגשתי בלידתו של סרט מסוגו של "מלחמת הכוכבים – תקווה חדשה". כ"כ צעיר, רענן – גם אם לא מהוקצע עד הסוף – ופה נעוץ גם חלק מהכיף. וכל זה בלי בכלל להתייחס לעובדה שהסרט נולד מסדרה קודמת וכו'. פשוט מעולה. לא התאפקתי וצפיתי בו פעם נוספת – וההרגשה רק התעצמה – מה שרק מגביר אצלי את התחושה שמדובר כאן בסרט קאלט עצבני. טוסו לראות.
אני לא מצליח להיזכר מתי אמרו שהיא טלפתית.
מה שכן אומרים היא שהיא Hypersensitive והיא לא מסוגלת להדחיק או להתעלם ממה שהיא מרגישה. היא קולטת הכל, מעבדת הכל ומרגישה הכל בכל רגע נתון כל הזמן.
אז זה נותן לה אינטואיציה מצויינת, קריאת אנשים מצויינת ויכולת לחימה מטורפת אבל זה גם מטריף לה את השכל כשהיא לא יכולה לעצור את זה כמו שאנשים רגילים יכולים.
היי!
אף אחד לא קורא לסאמר גלהו "גולם" ויוצא מזה בלי פגע!
לא יודע, לא התלהבתי.
לאורך כל הסרט, אי אפשר להתנתק מהתחושה שג'וס בכלל לא רוצה לעשות סרט. הוא רוצה לעשות סדרה, אבל זה מה יש: העריכה מאד טלויזיונית (כולל בנית הסצינה לקראת היציאה לפרסומות). רעיונות מרכזיים מגיחים לראשונה בשלב מאוחר יחסית, כאשר הרעיונות המרכזיים הקודמים כבר ננטשו, משל היה 'סרניטי' חמש עונות בפאסט-פורוורד. גם תקציב האפקטים, אגב, מזכיר סדרת מד"ב טלויזיונית.
ואם ג'וס לא רוצה לביים סרט, למה שאני ארצה לצפות בו?
מעולם לא הכתרתי את 'פיירפליי' ליצירת מופת, אבל היא בהחלט הייתה סדרה מגניבה ומשעשעת, בעיקר הודות לשני מאפיינים, שעבורי יחדו אותה מסדרות אחרות:
1) הקצב- יש משהו מהפנט בסצינה שמתחילה ומסתיימת בדיוק בזמן. שלא לדבר על התזמון הגובל בשלמות של כל משפט, תנועה, או שיגור חללית. וזה משהו שנעדר מ'באפי', לצורך ההשוואה.
2) סרניטי- כן, כן, תצחקו. לחללית של הסדרה היה אופי, הייתה נוכחות. היא הייתה מורגשת בכל דיאלוג שהתרחש עליה, היא הייתה אחת הדמויות בסדרה. דמות מגניבה למדי, אם לדייק.
'סרניטי' נעדר את שתי התכונות האלה. לכן, מבחינתי, הוא לא נאמן לרוח המקור.
ומה חוץ מזה? קטעי הקשן ארוכים מאד, מה שלא מתישב טוב עם היותם משעממים בטירוף (בעיה חוזרת אצל ג'וס. לאורך חמש עונות של באפי יש אולי, אולי, שלוש סצינות אקשן מעניינות). השאר סביר. לא יוצא דופן, ובטח שלא מתוחכם.
אכזבה.
למה סרטי מד''ב טובים נכשלים?
טוב, לא כולם (ע"ע 'מטריקס'), אבל הרבה יותר מדי מהם (ע"ע Red Planet, שלמרות ליהוק גרוע היה סרט בכלל לא רע; או אקוויליבריום; או אפילו רידיק, מבחינות מוגבלות – אך אסתטיות – מאוד). או, לעניין, ע"ע סרניטי.
הסרט חביב ביותר. לא, לא יצירת מופת, אבל בהחלט מהנה מאוד, לא דורש סיספונד אגרסיבי מדי, עם ליהוקים מפתיעים לטובה (להוציא קיילי ואינארה, פיכסה), ואקשן יוצא מהכלל – בין אם בחלל או בין אנשים. בהחלט שווה צפייה שנייה, או ליתר דיוק, צפייה ראשונה בקולנוע – שנשללה מרובנו.
למיטב זכרוני - לא
בעולם מקביל בטח היו מסבירים את זה אי שם באמצע העונה החמישית.
צורת הריבוי שלהם
לפי שהוסברה באחד הפרקים בסדרה, היא הקורבנות שלהם. אלו שנופלים להתקפה של ריוורס ונשארים בחיים מאבדים צלם אנוש והופכים לריוורס בעצמם.
הם לא ''מטפלים בטכנולוגיה מורכבת'',
הם לוקחים טכנולוגיה מורכבת ומשתמשים בה בצורה הכי פשוטה. בגלל זה הספינות שלהם נמצאות במצב תחזוקתי רע.
אף פעם לא ניסיתי להנחית ספינת חלל,
אבל אני מנחש שזה לא כל כך פשוט.
הם חיים בחלליות שלהם
למעשה, מעולם לא הראו אותם מנחיתים את כלי הטיס שלהם, ואני די בטוח שאם כבר הם היו באים להנחית אותם הם לא היו מודאגים מהצורה בה הוא ינחת.
מה פתאום? בתחילת הסרט רואים אותם על פני הכוכב.
והם בהחלט צריכים להיות מודאגים מהצורה שבה כלי הרכב שלהם נוחתים. נחיתה לא מוצלחת של חללית היא לא כזאת שאינה לגמרי אסתטית, אלא כזאת שנגמרת ב-Oh god, oh god, we're all gonna die. וחוץ מזה, הנחיתה היתה רק דוגמה. הטסה של ספינת חלל היא לא דבר כל כך פשוט. מי שעושה את זה חייב שיהיה לו ידע טכנולוגי מסוים.
אם תשים לב, הספינות מרחפות בעוד שהריוורס יורדים מהן בחבלים
עכשיו, אני לא רוצה להיכנס לזירה לא שלי, אבל ההנחה המקובלת היא שריוורס לא משאירים יותר מדי מקום לדאגה לחייהם או לחיי חבריהם, מה שאומר שכל נחיתה שלהם מבוצעת בגדר של לוטו, כיוון שאין לריוורס דגמים ספציפיים של חלליות ניתן לשאר שלחלק מהרכבים שלהם יש מנגנון נחיתה יותר נוח מלאחרים. מה שעדיין לא גורס כי הם משתמשים בו.
הסיכוי לזכות בלוטו
הוא אחד לכמה מיליארדים. זה כנראה גם הסיכוי לשרוד נחיתה של חללית שאף אחד לא יודע איך להטיס אותה. אפילו אם אתה לא מתכוון לגעת בקרקע אלא רק לרחף מעליה. מוזר שהם הצליחו לשרוד.
כדי שחללית לא תיגע בקרקע, צריך:
א. להכניס אותה לאטמוספירה;
ב. לעצור את התנופה שלה לפני שהיא נוגעת בקרקע, רצוי תוך שימוש במכשירי ניווט.
אומרים שמדי פעם גם עוזר לתדלק את החללית.
לגבי הדלק, זה נורא פשוט
הם גונבים אותו מחלליות אחרות שהן קורבנות ביזה שלהם.
אני לא חושב שהזעם שלהם באופן חד משמעי משפיע על האינטלקט. אתם די הוכחתם את זה.
עכשיו מה כל כך קשה לסספנד בכך שהם כמו הקלינגונים, נגיד, אלימים, חסרי כל היגיון, אבל מסוגלים לחיות בחברה המכבדת את זכות הקיום של פרטים בתוכה עד גבולות מסויימים, תוך כדי סקירמישים מינימליים – בדומה ללהקת זאבים שכל זאב לזאב זאב שדואג לנתח הבשר שלו – ועדיין לשנוא כל דבר שהוא שונה מהם?
באמת לא קשה,
סתם בלתי-אפשרי. זאת אומרת, בסרט רואים בברור שהריוורס לא דומים אפילו לקלינגונים – לא מדובר בחברה מיליטריסטית, מדובר בחבורה של מטורפים רצחניים. מטורפים רצחניים לא יכולים לחיות בחבורות, בוודאי לא בחברות, בוודאי לא בחברות טכנולוגיות (ושלמקו, סליחה, אבל הטיעון שלך ממש מגוחך בקונטקסט של הסרט).
וסנל"ל, ולכו מכאן כבר, קישטה –
עכשיו, ניחא שבסרט (ולכן שאלתי על הסדרה – אולי שם המצב שונה) אין שום עדות לתיאוריה שלך, יש אפילו טענה סותרת לחלוטין, ומכאן ואילך
כשמוסבר לנו איך הריוורס נוצרו נאמר שמרכזי הזעם שלהם 'נשרפו', מצב שמביא אותם ל-Beyond madness. האם "מעבר לטירוף" מרמז בעינך על "חברה המכבדת את זכום הקיום של פרטים בתוכה"? הם לא שונאים את מה שזר – הם פשוט שונאים.
ואגב, that dude, איזה אנשים ששורדים? אף אחד לא שורד (ואם אתה מדבר על ההוא שחטף טראומה, ורק לפי הדיונים כאן, כי לא ראיתי את הסדרה, המצב שם שונה).
ולקינוח ורק לוודא – אני לא בא לרדת על הסרט. חשבתי, כאמור, שהוא טוב. אבל הקטע הזה צרם לי, וכיוון שאין לו הסבר בתוך הסרט, קיוויתי שיש הסבר כלשהו בסדרה.
התייחסתי בדיוק לאותו בחור
עכשיו, אתה לא ראית את התוכנית. אז תראה את התוכנית, ואת הפרק השלישי, שם מסבירים על מה קורה למי שעד להתקפת ריוורס ונשאר בחיים. וזהו.
כן המפקד, סליחה המפקד!
לא אמרתי שזה לא הגיוני, אמרתי שזה בלתי אפשרי.
וליתר דיוק, אני חוזר, אין תימוכין לתיאוריה שלך בסרט בכל תיאור של הריוורס או מפגש אתם באופן אישי – וזאת הייתה הבעיה שלי, שהסרט סותר את עצמו בהתנהגות הקולקטיבית שלהם לעומת ההתנהגות האישית שלהם + ההסבר לקיומם.
אגב, Reaver זה לא קוצר. to reave זה לתפוס ולקחת בכוח, או לשלול משהו ממישהו, או לבזוז. במלים אחרות, הם reavers בגלל שכמו המיתוס על הויקינגים, הם הורגים את כל מה שנקרה בדרכם, ומשאירים אחריהם הרס, חורבן ואדמה חרוכה.
אממ.
אתה אולי יודע מה המשמעות של TO REAVE וציטטת יופי מילון, אבל אני מציע שתבדוק את המשמעות של "לקצור" בעברית. רמז, זה לא רק to harverst או to reap או to crop.
ו"קוצרים" נשמע הרבה יותר מאגניב מסתם "כאלה שלוקחים בכח".
וזה שאתה אומר שאין שום תימוכין לתיאוריה שלי זה מצחיק, כי בכל הסצנות שהיו איתם הם תקפו ביחד בלי להתעסק אחד עם השני יותר מדי.
אתה צודק, אולי בלי יותר מדי מחשבות על שימור עצמי – מצד שני גם בצה"ל תורת הלחימה אומרת שקודם מסתערים.
אם אתה כבר מחפש סתירה ממשית, פגיעה בהגיון פנימי, יש לא מעט בעיות בין הסדרה לסרט (ועל משהו ממש מעצבן דיברתי בפתיל אחר). אבל דווקא כאן, למרות שאתה צודק יחסית,למרות שאנשים "מעבר לזעם" לא אמורים להתעסק עם טכנולוגיה מורכבת, זה ממש לא קשה לסספנד את זה או למצוא תירוץ.
ובמחשבה לאחור, אולי הייתי צריך לבחור בבאגט, שיותר קל לאיית.
בסדר, בסדר, לא רלוונטי ונכון
נראה לי שמיצינו את הדיון (לך פשוט לסספנד את זה, לי בלתי אפשרי), אבל רק נקודה קטנטנה: אם אתה מציע תרגום יצירתי (ואני מסכים שהוא מוצלח) ולא מילולי, כדאי לציין זאת.
קרואסון.
הם ריברס, הם לא צרפתים
הם לא אוכלים קרואסונים, הם תולשים לבבות לאנשים ואוכלים אותם, בלי להגיד "פרדון" או "מרסי בוקו".
רק הערה קטנה
הקלינגונים אלימים אבל אינם חסרי הגיון. הם חברה מפותחת, שיש לה גם טכנולוגיה וגם אמנות ("אופרה קלינגונית"…). יש להם הגיון קצת שונה משלנו, הרבה יותר דארוויניסטי ואלים.
הדוגמה האהובה עלי:סגן המפקד רייקר מוחלף בסגן קלינגוני במסגרת תוכנית הידברות חילופי-תרבות.
על סיפון הספינה שלהם הוא מגלה שאחד מתפקידיו המוצהר של הסגן הוא לנסות להרוג את המפקד כדי לרשת את מקומו…
הקלינגונים רואים בזה דבר חיובי, וכמו שאומרים – It keeps the captain on his toes…
לפעמים עדיף פשוט לפרוש מויכוח כשעוד אפשר
אני חושב שאם היה לי מספיק זמן ושכל עוד הייתי מצליח להוכיח את טענתי. אבל עומדים כנגדי מספר גורמים שלא יאפרו לי לעשות זאת:
1. וובכן, ההתעקשות של לנסות להבין נסיעה בחלל כפי שמבינים אותה כיום. מי יודע אילו אמצעים בעתיד יכולים להיות לאסטרונאוט החובב.
2. ג'וס יודע לטעות. הוא עשה את זה ב"באפי" (תשאלו מי הסייר של ספייק או בן כמה הוא ותזכו לתשובות מעורבות) ואפילו ב"פיירפליי" והסרט, כאשר בסרט מראים לנו שסיימון מגלה בדיוק מה עשו לריוור בעוד במהלך הסדרה הוא כל הזמן מנסה לגלות מה עשו לה.
3. האם כבר הזכרתי את עניין השכל?
אנחנו יודעים
כי וודן מראה לנו – חלקים ניכרים בסרט מראים נהיגה בכלי רכב בעתיד, בעיקר הפרד וסרניטי, וניכר שנדרשת מיומנות ניכרת.
ואני גם מזכיר לך שבסרט יש שני מרדפים ישירים בין אנשי הסרניטי לריוורס – האחד עם הפרד, שבה הריוורס נוהגים בחללית/מעבורת הכי מגניבה בסרט, והשני עם סרניטי, כשהם נוחתים במירנדה וחללית שוות-גודל רודפת אחריהם. בשני המקרים הרודפים מפגינים יכולות נהיגה מושכלות ומרשימות.
יכולות שנדרשות למשל במשחקי וידאו מתוחכמים?
יש מספיק "פרחחים" או "פושטקים" (מילה שסבתי המנוחה אהבה להשתמש בה) חסרי השכלה ששמכלים את זמנם במשחקי וידאו מתוחכמים בהצלחה גדולה מאד. זה לא סתם שבהכשרה של טייס משתמשים בסימולטורים, ויש גם משחקים לשוק הפרטי שמדמים מצויין ניווט של ספינת חלל, למשל. משחקים כאלה דורשים קורדינציה גבוהה, חשיבה מהירה, תפיסה מרחבית, יצירתיות ועוד, כך שבתוספת לשעות אימון הם מתגבשים יחד למיומנות לא רעה בכלל. זה ממש לא משהו שכל אחד יכול לעשות, יש אנשים שלא משנה כמה שעות תיתן להם לשחק והם עדיין יהיו עלובים. אבל יש מספיק אנשים שנולדו עם הכישורים המתאימים, ואולי הם לא יהיו הטייסים הטובים והבטוחים ביקום, אבל הם יצליחו לעמוד במשימה של ניווט ספינת חלל. זה דורש תחכום מסויים, זה דורש מיומנות, אבל אני לא רואה איך זה עומד בסתירה למשוגעות. אני חושבת שאתה יכול להיות משוגע לגמרי ועדיין להיות בעל מיומנות וכישורים מוטוריים להשיט ספינת חלל. לא ספינה שהייתי רוצה להיות בה, לא ספינה שהייתי רוצה לעמוד מולה או בדרכה, אבל אני מאמינה שזה אפשרי.
לא אם הצוות שלך
עסוק בחיסול הדדי זה של זה כל שני וחמישי.
אולי אני לא זוכרת נכון
אבל עד כמה ששמתי לב הן מהסרט והן מהסדרה, הריברז לא חיסלו אחד את השני אלא מצאו תמיד גורמים חיצוניים חדשים ומרתקים לחסל…
את זוכרת מצויין
ואני אמרתי בדיוק אותו דבר כמה הודעות מעליך.
וזה בדיוק מה שאדם אומר:
לא הגיוני שחבורה של מטורפים רצחניים בלתי נשלטים תקיים ארגון מספיק טוב כדי להפעיל צוותי חלליות ולהתקיף *רק* את מי שבחוץ. לא לפי הסרט; לפי ההסבר של הסרט היה צריך לצפות שהם יהרגו אחד את השני.
עם זה אני דווקא מסוגל להתמודד
כי אני מוכן להניח שמדובר במשהו ביולוגי – הריוורס האחרים לא "מריחים" כמו יצורים חיים, או משהו כזה. אבל כל זה לא מסביר איך הם יכולים לשתף פעולה, או אפילו סתם לחשוב – זה כבר מעבר לרמה האינסטינקטיבית.
נ.ב. שהוא
–
ההסבר שהסרט מספק לקיומם של הריוורס שולל את הסיספונד הביולוגי שהצעתי לעיל, כי, כאמור, הוא מדבר על כך שהמוח שלהם נשרף לגמרי וזהו. זה לא וירוס מהונדס גנטית שנועד לעורר זעם, ואז יכול להיות שהוא הונדס למניעת פגיעה של זועמים האחד בשני. הריוורס הם תוצאת לוואי לא רצויה, והם פשוט מטורפים.
כן, אז?
העובדה שאת היכולות הללו יכול ללמוד אדם מהשורה ללא שנים של הכשרה טכנית במוסדות צבאיים או אקדמיים לא אומרת כלום. כמו שאמרת בעצמך, היכולות עדיין דורשות הכשרה – היא יכולה להיות אישית, היא יכולה להיות נגישה, אבל היא עדיין נדרשת. והפעלת מיומנות שדורשת הכשרה דורשת, בתורה, אינטיליגנציה. אני פשוט לא מצליח להבין איך הסרט מסביר את העובדה שלריוורס יש אינטיליגנציה. כמו שאני הבנתי את זה, הם לא משוגעים במובן של איבוד חלק מהיכולות הקוגניטיביות שלהם, או ניתוק מסוים מהמציאות, או חוסר יכולת לתפקד בעולם – הם מטורפים לחלוטין, נטולי כל שליטה עצמית, נטולי כל יכולת לחשוב ברציונלית, מעורפלים לחלוטין מזעם.
אם תשימי אותם מול סימולטור, למשל, הם ינתצו אותו, יקחו את השברים, ישרטו לעצמם את הפנים, ינהמו בעצבים ויאכלו לך את המצח. הם בטח לא ישבו בנחת שעות על גבי שעות. ואפילו אם את המיומנות הם רכשו קודם, נראה שהטירוף מחק להם לחלוטין את החינוך הקודם (או כל יכולת קוגניטיבית שהיא) – למה דווקא להטיס ספינות חלל הם זוכרים?
הם זוכרים כנראה עוד כל מיני דברים
שמאפשרים להם להמשיך להתקיים, לחיות ולתפקד. הסרט לא מתמקד ב"יום בחייו של ריוור על ספינה של ריוורס" אז כנראה שיש כל מיני שאלות שמטרידות אותך ונשארו ללא תשובה. מבחינתך כנראה יש כאן הגיון בעייתי, מבחינתי ממש לא, והדברים האלה לא הטרידו אותי במהלך הצפיה בסרט ו/או בסדרה.
למה אותי זה כן הטריד:
ראשית, בגלל שזה קשה לסיספונד (בשבילי, בשבילי).
אבל הסיבה המרכזית היא שהריוורס לא סתם קיימים בסרט. הם בסרט בגלל שהם אמורים להיות מאוד, מאוד, מאוד מפחידים. לא מפחידים כמו הקלינגונים, אלא מפחידים כמו זומבים או ערפדים – ברמה הלא-רציונלית, רמת האימה הטהורה, רמת העיניים המתרחבות והנשימה הרדודה והמהירה. תראי את התגובות של ריבר לריוורס, למשל.
את אפקט הפחד הזה הסרט (את הסדרה לא ראיתי) משיג באמצעות הפיכתם לאנטי-תזה לאנשים רציונלים, ליצורים שהם זעם טהור. הסרט לוקח את הריוורס לקיצוניות הגדולה ביותר כי הוא רוצה שהם יהיו הכי מפחידים שיש. זה באמת עובד, והם באמת מפחידים.
אלא שבכך הסרט יורה לעצמו ברגל – אם הם כל-כך קיצוניים, זעם ושנאה טהורים ומזוקקים, הרי שלא יכול להיות שבלה בלה בלה (לא לדיון הזה אני רוצה להיכנס, וכבר שחקנו אותו עד דק).
לכן הבעיה שלי היא לא רק הסיספונד, אלא שבעיית הסיספונד נוגעת באחד העניינים המהותיים ביותר בסרט, וגם שאני לא רואה שום פתרון אפשרי לסתירה – כל הסבר שמעלה את רמת הרציונליות של הריוורס מוריד את רמת האימה שהם מעוררים, וכולם בסרט (כולל הצופים והבמאי) כל-כך מפחדים מהם שזה פשוט לא מרגיש נכון.
למדת פעם נוירולוגיה?
מספיק לשרוף גרעין בודד בתלמוס, 1 ס"מ מרובע בקורטקס, איזה מסלול בודד במערכת הלימבית, כדי לדפוק לחלוטין תפקוד בודד, ולשמר בצורה מושלמת את כל יתר התפקודים הקוגניטיביים.
יש דברים מדהימים בנוירולוגיה. אנשים שלא מצליחים להתאים רגשות לסיטואציה, אנשים שמתעלמים מחלקי גוף שלהם, אנשים שמתעלמים מהאוכל שנמצא בחצי הצלחת שלהם כי הם לא מעכלים שיש עולם באחד מהצדדים שלהם.
אז לקוצרים נשרף החלק שאחראי לאינהיביציה של הזעם. סו וואט?
דווקא בסדרה היה פרק על ילד שהפך לקוצר, אחרי מפגש איתם. תאכלס, זה נורא הפריע שאפשר "להידבק" מה"מחלה" שלהם, אחרי שרואים את הסרט. בפועל, קיבלת הצצה לאיך קוצר בודד פועל – והם מתוחכמים הרבה יותר ממה שאתה נותן להם קרדיט.
משעשעים אותי מאמצי הניטפוק של אנשים.
אבל אם אתה מתעקש – אנטי-ניטפוק.
אולי נשרפו להם "מעגלי בקרת הזעם", אבל לא נוצרו להם מעגלים חדשים, של זע"ט (זיהוי עמית\טורף). כלומר, לא היתה יכולה להווצר שייכות קבוצתית חדשה, שכן תרסן את אי-ריסון הזעם כשמדובר בעמיתים לאותה קבוצה אליהם הם משתייכים. הזעם שלהם אמור להיות מופנה כלפי כל מי שאינו "אני עצמי". כלומר, אחד כלפי השני.
אמממ, לא סתרת את עצמך כרגע?
מצוין, קוצר בודד הוא מאוד מתוחכם. אבל, רגע, הרי אי-אפשר להידבק במחלה שלהם – אולי פשוט יש לו PTSD, ואז אדם ש_חושב_ שהוא קוצר הוא נורא מתוחכם? אבל, רגע, הרי בעצם הוא גם נורא חזק, אז יש כאן אפקט פיזי. אבל, רגע, זה הרי לא מדבק. אבל, רגע…
כל האישיות של הקוצרים השתנתה. הדוגמאות הניורולוגיות שסיפקת לא רלוונטיות – הם מתנהגים אחרת בכל רמה. למה להניח הסברים מתוחכמים כל-כך, שדורשים ממך לעשות לולאות באוויר, אם קל הרבה יותר להניח שוודן לא היה מרוכז? או שצרכים עלילתיים / אווירתיים שונים גרמו לו ליצור אלמנט עלילתי מסוים שהוא לא קוהרנטי לחלוטין?
אין לי בעיה עם זה.
הבעיה שלי עם זה, זה שזה מפריע לך עלילתית.
לדעתי זה לא מפריע כלל (א- כי אפשר לסספנד את זה בכיף בשלל הסברים ודוגמאות וב-), זה אפילו בעל ערך מוסף –
מתי פחדת יותר ב-ALIENS, כשהם היו בטוחים שמדובר בחיות טיפשות, או כשהחייזרים הראו סימני אינטיליגנציה?
אפשר להמשיך בעוד דוגמאות מסרטים אחרים, אם אתה רוצה. אויב חושב הרבה יותר מפחיד.
ואם תקרא קצת למעלה, תבין שווידון, לפחות לפי צופיו היותר אדוקים, לא שם קצוץ על המשכיות בסיפור, וחורים עלילתיים אצלו (בעיקר בבאפי שראיתי רק מקצת ממנה) באים בצרורות.
אה כן, ולמען הסר ספק, PTSD לא גורם להתנהגות פסיכוטית.
http://www.emedicine.com/ped/topic3026.htm
אפשר הסבר?
כי אני באמת לא מצליח להבין מה אתה מנסה להוכיח. אז אצל ווידון יש חורים עלילתיים. סחתיין. זה אומר שאלו שקיימים בסרט לא קיימים? הרי זה מה שאתה טוען – שאין כאן מה לסספנד, כי הכל הגיוני לגמרי. אבל לא הכל הגיוני לגמרי, לטעמי. אם אתה מנסה לטעון שזה שהכל לא הגיוני זה בסדר, כי לווידון לא אכפת, אז שוב אתה סותר את עצמך. מה אתה מנסה לעשות, לכסות כל טיעון אפשרי שאני אעלה אי-פעם, או לשכנע אותי במשהו?
ספציפית, אויב חושב הוא אולי יותר מפחיד, אבל זה לא סוג הפחד שווידון מנסה לעורר, לטעמי, מהריוורס. אנשים לא מפחדים מהם כי הם מאורגנים ואינטיליגנטים, אלא כי הם רצחניים בטירוף, כי הם נטולי כל רציונליות, כי הם קמעיים. אני לא אומר שזה יותר או פחות מפחיד באופן אבסולוטי, אני אומר שזה מה שהם משדרים בסרט, ככה הם מפחידים אותנו – בהבזקים מהירים של הפנים המושחתות שלהם, באגרסיביות של ההתקפות האישיות שלהם, בתגובת האימה הטהורה שיש לריבר אליהם. לא בשליטה שלהם בתו"ל ובכלי הנשק הנהדרים והטכנולוגיה המשוכללת שלהם.
אה, כן, ולמען הסר ספק, זה גם מה שווידון אומר? כי, אתה יודע, יריית EMP ממוקד אינה אפשרית, אבל לא הצגתי את זה ככשל בסרט – מדובר בהגיון פנימי, וכל עוד הסרט נאמן לו, אין לי בעיה.
ואגב, PTSD הוא מחלה הרבה, הרבה, הרבה פחות מוגדרת וברורה מכפי שהמאמר הזה מציג אותה, והוא בהחלט גורם להתנהגות אלימה לעתים. אויש, רגע, בעצם כשחושבים על זה אחד הסימפוטמים המופיעים במאמר הוא Irritability or outbursts of anger. אויש, שניה, בעצם חשבתי שהטענה שלך הייתה שהריוורס הם לא פסיכוטים.
קודם כל, אל תערער ולו לשניה בemedicine
מדובר באחד האתרים היידים ברשת שבאמת מקיפים נושאים רפואיים בצורה נכונה של גישה לחולה, ובכלל פותרים בעיה בת עשרות שנים, האם טקסט צריך להיות DISEASE ORIENTED או PATIENT ORIENTED. הוא נכתב ע"י רופאים בכירים בתחומם והמידע בו מהימן לחלוטין, והתקבל עד כה בכמעט כל מצגת שהגשתי במסגרת לימודי.
דבר שני, פרצי זעם זה לצעוק על אשתך שהאוכל לא חם, להפוך את השולחן ולהכניס לה סתירה. זה לא לאכול לה את הכבד ולחצות לעצמך את הלשון. תסכים איתי שהאופציה הראשונה יותר מתאימה להלומי קרב מהשניה.
יש מנגנון פיזיולוגי ידוע ב-PTSD, והוא לא מערב מנגנונים שיכולים לגרום לפסיכוזה. ואנחנו לחלוטין מאבדים כיוון.
דבר שני, הנקודה שניסיתי להעביר, זה שווידון עושה מה בראש שלו כל עוד זה משרת את העלילה, או כך זה נראה.
אף על פי כן, ניתן לסספנד את החורים שלו, ובמקרה הזה כלל לא מדובר בחור עלילתי, לעניות דעתי, כי התנהגות הקוצרים אחידה בכל המפגשים שלנו איתם כקולקטיב , ומהמעט שנחשפנו להתנהגות שלהם כיחידים, הדבר יכול ללכת לכל כיוון.
גם אם כן מדובר בחור, הוא לא מספיק גדול (קרי, יתוש לא עובר דרכו) כדי לעשות ממנו כזה ביג דיל ולקלקל צפיה בסרט, ועוד יותר מזה, הוא משרת מטרה (הם יותר מפחידים).
בעיניי, אין ספק שמדובר בחור
אבל יש חור ויש חור.
יש חור שהוא סתירה בתנאים שהבמאי יצר בין אקט א' לאקט ב' או בין מאורע א' למאורע ב' (עיין אפקט הפרפר להרחבה), שהוא חור די בלתי נסלח.
ויש את החור הזה, שהוא חור בין נתון שהבמאי יצר, לבין נתון מציאותי כלשהו, אך לא כזה שנובע מהתסריט עצמו. חור, אבל לא נורא, בעיקר מכיוון שניתן לסספנד אותו (כלומר, לוגית ניתן לסספנד אותו. סתירה מניה וביה אי אפשר לסספנד, טיעון נסתר מהמציאות אפשר לסספנד, גם אם מדובר בסיספונד לא קביל, כמו במקרה דנן).
נו, שוין.
מסכים איתך.
על מה התווכחנו?
מה שנורטון אמר
זה לא שהכל מושלם ואין פרטים שהפריעו לי; אבל לי הפריעו סתירות המשכיות בעלילה, למשל הפתיחה של הסרט סותרת את מה שמוסבר לגבי סיימון וריבר בפיילוט של הסדרה. העובדה שההתנהגות של הריוורס היא אולי בעייתית מבחינה נוירולוגית/פסיכולוגית וכו' לעומת המציאות המוכרת לי לא מפריעה לי, כי כך הם הוצגו לי תמיד, וזה נעשה באופן עקבי ומתקבל על הדעת מבחינתי. השאלות האלה אפילו לא עמדו על הפרק, לא חשבתי בכלל על דיון בכיוון שהתפתח כאן. מבחינתי מותר לו להיות קצת יותר "משוחרר" ופחות "מדעי" כיוון שסה"כ מדובר בסרט מד"ב, זו לא דרמת בית חולים. זה האוייב שהיוצר בחר להציג לי, הוא קבע לו מערכת חוקים מסויימת, ומבחינתי היא לא נשברה. המיקוד שלי בסרט והאהבה שלי אליו ולסדרה היו תמיד בגלל הדמויות הראשיות, בלי קשר לאויב שעומד מולן. מבחינתי הריוורס הם פשוט כוח שמניע את העלילה, אני שם כיוון שאני אוהבת את הדמויות האלה.
כלומר...
פרט קטנטן שנמצא שם רק בשביל להכניס אנשים יותר מהר לסיפור הפריע לך יותר מחוסר היגיון פנימי בולט בסרט?
רק בשביל להבהיר, אף אחד מאלה לא מפריע לי יותר מדי. אבל הסיפור עם הריוורס בהחלט גורם לי למשוך בכתף בפחות החלטיות מהפרט הקטנטן בהתחלה.
לא
פרט שהוא בעיני מהותי לסיפור עצמו (סותר גירסה קודמת שלו) הפריע לי (למרות שהיה עשוי נפלא, ולכן לא נתתי לו להפריע לי יותר מדי). לעומת זאת פרט שאחרים קוראים לו "חוסר הגיון פנימי" אבל להגיון שלי הוא לא הציק אפילו לשניה וקיבלתי אותו בתור המציאות שהסיפור מכתיב לי, לא הפריע לי בכלל ועדיין לא מפריע לי.
תשמע,
אותי הרבה יותר הטרידה העובדה שהשנה 2500, והמין האנושי גם הצליח לנטוש את כדור הארץ בלי מגמ"א, גם למצוא במקרה מערכת שמש עם עשרות כוכבים ניתנים להארצה, וגם ליישב אותה במלואה (ברמות התפתחות שונות, כמובן). וזאת עוד בעיה בפיזיקה, לא בפסיכונוירולוגיה- ובכל זאת, סספנדתי.
זה כי הסתירה כאן חיצונית
מבחינתי, סתירה בהגיון פנימי הרבה יותר קשה לסיספונד מאשר סתירה עם חוקי העולם האמיתי. למי אכפת מהעולם האמיתי? באתי לקולנוע.
ישנה סדרת ספרי מדע-בדיוני מוקדמת, אופרות חלל בעצם, שכתב EE Doc Smith, המאסטר בתחום. לסדרה קוראים The Skylark of Space. בספר הראשון המדען (טוב הלב, היפה, הגברי והמסוקס) בונה את החללית שלו, Skylark, ולוקח אותה לטיסת ניסוי. הוא לוחץ על הגז, והחללית טסה מהר יותר, ומהר יותר, מגיעה לחצי ממהירות האור, לשלושת רבעי, ל-90%. המדען: "לפי איינשטיין, לא ניתן לטוס מהר יותר ממהירות האור" [לחיצה על הגז, 95%, 99%, 105%, 120%] "הממ, כנראה שהוא טעה". מבחינתי, מצוין – כרגע קבעת פרמטר מסוים ביקום של הספר. אבל אם אחר-כך המדען צריך להגיע במהירות חזרה הביתה, והוא מחשב את קצב החזרה שלו לפי 95% ממהירות האור, כי יותר מזה אי-אפשר, אני אתעצבן.
אגב, אם אני כבר משתפך (אחחח, אין כמו חוסר שינה ועודף קפאין), ל-Straczynski, היוצר של 'בבילון 5', הייתה תשובה סטנדרטית לשאלה "כמה מהר טסה חללית מדגם Starfury?". התשובה: היא טסה במהירות העלילה (the speed of plot). זו, כמובן, גישה לגיטימית לגמרי לכתיבה, ונדמה לי שגם וודון (או שזה ווידון?) מחזיק בה. הבעיה היחידה (והיא בעיה שלי, כמובן) היא שמבחינתי היא ממש לא עובדת.
הוגים ווידון.
נפלא.
זו כותרת מצוינת לדיון. לקח לי קצת זמן להבין את כוונתך המקורית…
טוב
יש דיון די ארוך על PTSD והאלמנטים הפיזיולוגים, הפסיכולוגים והסוציולוגים שקשורים בו, והגישה שמציגה הפסיכיאטריה (דהינו, רופאים בכירים) בהקשרו היא חלקית.
לחלוטין.
אבל, אכן, זה
בהקשר של הטופיק, לא עשיתי ממנו ביג דיל. בפעם השלישית, נהנתי מהסרט. אבל את זה לא הצלחתי לסספנד.
את כל השאר מיצינו – אנחנו סובבים במעגלים, והם אפילו לא נעימים במיוחד.
הסבר נחמד
אבל הבעיה שלי הייתה עם ההגיון הפנימי בסרט עצמו (הטירוף לעומת הארגון), לא עם הסרט לעומת הסדרה. את הסדרה, כאמור, לא ראיתי.
יפה אמרת
הגדרת את זה בצורה מצויינת.
ובזה כיוונת בדיוק לקלישאה ידועה
ההוא שהוא קצת-מטורף רודף-נשים, חסר-אחריות, אבל טייס מלידה עם אינסטינקטים מדהימים שפשוט נולד לכסא.
הדמות של "הטייס המטורף" נעשתה בהמון מקומות עד שהפכה קצת לקלישאה.
כמו האן סולו, קצת. או ג'ק, החבר הכי טוב של מק'גיוור. או (בקיצוניות) – מרדוק מ"צוות לעניין".
וכמה שאלות סיספונד למעריצים:
זה רעיון יפה.
וגם יכול להסביר למה מי שנחשף להתעללות של ריוורס או שהוא מת או שהוא הופך לאחד מהם. מי שיש לו את הנטיה לכך, ההתקפה הטלפתית הזו יכולה לגרום לו להפוך לריוור בעצמו.
הזדמנות נוספת לצפות בסרט בקולנוע
במסגרת "יום ג'וס ווידון" שיערך ביום שישי הקרוב (28/12/12) החל מהשעה 10:00 בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר, ובמסגרתו יוקרנו "סרניטי", "בלוג השירה בציבור של דוקטור הוריבל", ו"בקתת הפחד".
כרטיסים ומידע נוסף באתר האגודה http://shop.sf-f.org.il/