להרוג את המזל

מאת
בן סגרסקי
– פורסם ב 23 במאי 2006Posted in: ביקורות

במקור: Lucky Number Slevin
במאי: פול מק'גויגן
תסריט: ג'ייסון סמילוביק
שחקנים: ג'וש הארטנט, לוסי ליו, ברוס וויליס, מורגן פרימן, בן קינגסלי, סטנלי טוצי

"תסתכל ימינה ——————————> אמרתי ימינה, גאון".
(השולחן שלי מכתה ח').

רצף אירועים מדכא וחסר מזל מוביל את סלבין () לעקור לדירתו של חברו הטוב ניק. הדירה מרווחת, מרוהטת וממוקמת בשכנות ללוסי ליו – מציאה של ממש, פרט לנטייה שלה למשוך אליה בזה אחר זה בריונים מארגוני פשע, שקוראים למתגורר בה "ניק", מרביצים לו, חוטפים אותו, ודורשים ממנו להחזיר סכומי עתק שהוא מעולם לא בזבז. די מהר סלבין מוצא עצמו עובד בשירות מורגן "הבוס" פרימן, מנהיג כנופיית שחורים אימתנית, ומגרד כסף עבור הרבי שלמה בן קינגסלי, מנהיג כנופיית יהודים יריבה. המשטרה, שמתצפתת תמידית על שני מנהיגי הפשע, לא מאושרת מכך שבא לשכונה בחור חדש. בתוך מערכת האינטרסים הסבוכה שמתפתחת שם, מסתובב גם ברוס וויליס, בתפקיד זר אניגמטי, אבל לא אניגמטי מספיק כדי לגרום לך לשקול שאולי – רק אולי – כדאי לפגוש בו בסמטה חשוכה. וויליס מתכונן לסיים את "תרגיל קנזס סיטי" המסתורי, מהלך שהחל לפני כרבע יובל, ושלמיטב הבנתי הולך בערך כמו הבדיחה המצוטטת לעיל. או שלא. לסלבין, שתקוע באמצע, נשאר רק לחבר חלקי פאזל תועים, ולהגיע לשלב הקרדיטים כשהוא נושם.

הפרולוג המצמרר שפותח את הסרט עשוי להעניק את הרושם ש'להרוג את המזל' הוא מותחן כבד ורציני. אך מרגע שסלבין מגיע העירה, מתברר עד כמה ההיפך הוא הנכון. כיאה לסרט פשע מהעשור האחרון, ב'להרוג את המזל' אפשר למצוא את כל מה שמאפיין את הסטנדרט של זמננו (שימו לב לקור הרוח שלי, כאשר אני נמנע בנונשלנטיות מלהזכיר את טרנטינו): מוסר נזיל, ערבוב סגנונות, מונולוגים ארוכים ומלאים באנקדוטות על סמלי התרבות האמריקאיים, אוסף פושעים הזויים, קפיצות בזמן, דיאלוגים שנונים, אלימות בוטה, עריכה קליפית ופס-קול מגניב. הבונוס: כל אלה עשויים ממש טוב. אז נכון, אמנם גלגלתי עיניים כשהבוס התחיל עם אלגוריות מאולצות על תרבות הפשע, שנשאבו מעולם הקומיקס (מקורי, מקורי…). גם משפטים כמו "אני נמוכה יחסית לגובה שלי" לא ממש הפילו אותי על רצפת האולם. אבל רוב הזמן התסריטאי נמנע מלהיות צפוי או מתלהב מעצמו, וחשוב מכך, שומר על מינון נכון – השנינויות לא עוצרות את זרימת העלילה, אלא מסייעות לה להתקדם. אפילו האלימות הגרפית המתבקשת (מי שראה פעם מוח משפריץ על שמשת מכונית מוזמן להעיד עד כמה היא ריאליסטית), עשויה בטוב טעם ובמידה. למרות כמה ליטרים של דם, 'להרוג את המזל' חוסך מהקהל מינון מסיבי של נוזלים ניתזים והשפרצות. ומה שמהותי יותר מבחינתי, הסרט נמנע מפרובוקציות כמו הקצנת המוות לדרגת בדיחה שתרוקן אותו ממשמעותו. כל לקיחת חיים מלווה בגלונים של סטייל, כמובן, אבל היא לא מטביעה בתוכה את תחושת ה"הולי פאק".

שם הסרט בישראל, 'להרוג את המזל', חוטא לו מאוד – לסרט אין שום קשר למזל. הכול מחושב, מכור, מתוכנן מראש ומסיבה הגיונית. ככל שהתהפוכות מתקדמות, הולך ונדמה שהדמויות הן לא יותר מאוסף גלגלי שיניים שמקדמים את העלילה, ללא יכולת לשנות את התוצאה הבלתי נמנעת שנקבעה בתחילת הסרט. במפתיע, למרות כל הדמויות, ההתפתחויות והאינטרסים, 'להרוג את המזל' לא הופך לבליל מבלבל של סצינות מגניבות בלבד. יותר מזה – לשם שינוי, לא יריות או שנינות, אלא העלילה ההפכפכה היא שהחזיקה אותי קשוב לסרט, ואפילו לא היוותה סתם נספח שאני מוכן לקבל, בשביל לראות את ג'וש הארטנט חוטף מכות.

העריכה המעולה משבצת עבר, הווה, תמונות מוזרות ובלתי מוסברות, ושוטים שכבר ראינו קודם, לכדי קולאז' מרהיב שיוצר תמונה אחת גדולה. תוך כדי כך, העריכה מוצאת זמן להשתעשע בבחינת ערנותו של הצופה, על ידי טריקים מגניבים ומתעתעים: לא פעם רצף סלקטיבי של שוטים מצייר תמונת עולם מסוימת, רק כדי להראות כעבור רגע שהיא טיפה שונה מהמציאות. השקעה נוספת נמצאת גם באבן יסוד נוספת של סרטי הפשע המאגניבים – צילום מסוגנן: הקומפוזיציות מוקפדות, הצבעוניות נעימה, והסגנונות מגוונים. הוסיפו לכך מבנים שעברו עיצוב פנים מטורלל קמעה, ותקבלו סרט אסתטי ביותר, כראוי וכמתבקש וככיף לראות.

ויש כמובן את השחקנים. אני לא בטוח אם התשואות מגיעות לקאסט המפורסם שהוצמד לסרט, או דווקא לאחראי על הליהוק המושלם, שנתפר בדיוק למידותיו של כל שחקן. ברוס וויליס מקבל הזדמנות להשפריץ את הקו?ליות שלו מיד, בלי להתעלם או להסתיר את הקילומטראז' הלא מבוטל שהבחור עבר בחייו. הליהוק של לוסי ליו לא פחות ממעולה, ולא רק בגלל שהוא גורם באופן ישיר לכך שרואים אותה על המסך. 'להרוג את המזל' מוציא אותה מנישת הכלבה הצוננת והמחושבת, ומשחיל אותה באלגנטיות לתוך נישת הבחורה הקופצנית והנלהבת. מורגן פרימן הוא אותו סבא יודע כל ובעל ניסיון שהוא היה בפעם האחרונה שהעפתי אליו מבט, אבל הפעם התכונות האלה עלולות לגרום לסלבין לסיים את חייו עם גולגולת מנוקבת. וסלבין, הו סלבין. ג'וש הארטנט, בפעם הראשונה אם זכרוני אינו מטעני, מוכיח שיש ערך להצבתו מול מצלמה פועלת. אני לא אטען שהוא דה ניו פול ג'יאמטי או משהו בסגנון, אבל יש לו חן, יש לו חוש הומור, יש לו תזמון לא רע. ועכשיו כשההופעה שלו לא נבלעת בתוך צרחות אושר של ילדות בנות שתיים-עשרה, אפשר אפילו לסמפט אותו.

אני לא מכחיש לרגע ש'להרוג את המזל' הוא דבר מה על פני כדור הארץ, וככזה הוא רחוק משלמות. אני אפילו מוכן להודות שגם ביחס לשאר הדברים על כדור הארץ, הוא לא שיא היצירה האנושית. ודאי יש סרטים מקוריים ממנו, עמוקים ממנו או מלוטשים ממנו. אין בו שום דבר שלא ניתן לפטור במשפט "נו טוב, עכשיו קיץ", והוא לוקח בקלות את תואר אחד הסרטים הכיפיים ביותר שראיתי מזה זמן רב. בניגוד לסרטים נפוחי התקציב שמתחילים לבצבץ באזורנו, אפילו לא צריך להילחם באינטליגנציה עד זוב דם כדי ליהנות ממנו. מספיק לקנות כרטיס.

תגיות: