בלייד ראנר

במקור: Blade Runner
במאי: רידלי סקוט
תסריט: המפטון פנצ'ר, דייויד
פיפלס

על פי ספרו של פיליפ ק. דיק
שחקנים: האריסון פורד, שון
יאנג, רוטגר האוור, דריל האנה,

מ. אמט וולש

רפליקנט (מבוטא: רפ-לי-קנט/נ): ראה גם רובוט (עתיק), אנדרואיד (מופשט), נקסוס (מגדרי): אדם סינטטי, בעל חוזק על-אנושי ותרבות גוף. ראה גם "רפ", "Skin-Job" (סלנג). שימוש מחוץ לכדור הארץ: קרב, עבודות מסוכנות בחלל עמוק. שימוש על פני כדור הארץ: אסור. פרטים לגבי מבנה וכמות: מסווג.
מתוך המילון האמריקאי החדש, 2016.

עם צאתו של 'דו"ח מיוחד' לאקרנים, כבר הזדרזו אנשים מסוימים להצמיד לו את התארים "יצירת מופת" ו-"קלאסיקה", אבל עוד הרבה לפניו, היה סרט אחר, ידוע לא פחות, שהתבסס על כתביו של הסופר המבריק והמסומם פיליפ ק. דיק. קראו לו 'בלייד ראנר', וגם הוא, כמו 'דו"ח' הוכר כקלאסי, אלא שלו זה לקח קצת יותר זמן.

הגיבור של 'בלייד ראנר' הוא ריק דקארד (האריסון פורד). דקארד הוא "בלייד ראנר" לשעבר, צייד של רפליקנטים (מלה שצוות ההפקה החליט שהיא פחות נדושה מ-"אנדרואידים") ששהותם על כדור הארץ של שנת 2019 אסורה. דקארד מוחזר לעבודתו (די בברוטאליות), כדי לצוד 5 רפליקנטים כאלה שהסתננו לכדור הארץ, בהנהגתו של רפליקנט קרבי בשם רוי באטי (רוטגר האוור). הרפליקנטים מחפשים את ראש מעבדות "טיירל" בהן הם נוצרו, כדי לגלות את הקוד שיבטל את תאריך התפוגה בו הם יפסיקו לפעול. במהלך המצוד שלו אחר אותם רפליקנטים, דקארד מסתבך בפרשיית אהבים רומנטית עם רייצ'ל (שון יאנג), אחותו-כביכול של ראש מעבדות "טיירל".

'בלייד ראנר' נחשב לסרט שעבורו המציאו את המושג "הפקה מהגיהינום": הסרט החל את דרכו בתור הבייבי של המפטון פנצ'ר, שחקן-תסריטאי-מפיק שהסתובב במשך למעלה מעשור עם הספר המקורי של דיק ('האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?') וניסה לשכנע אנשים בהוליווד שמדובר בסחורה חמה. הסרט יצא סופסוף לדרך, ב-1981, תחת שרביטו של ילד-הפלא התורן של הוליווד נכון לאותו רגע, רידלי סקוט (ששלוש שנים מוקדם יותר ביים את הלהיט 'הנוסע השמיני'). אחד הדברים הראשונים שסקוט עשה היה לזרוק את פנצ'ר מחוץ להפקה. עד סוף הצילומים הוא התעקש להסתכסך ולריב עם כמעט כל האנשים על הסט. הצילומים התארכו והתמשכו, עלות ההפקה התנפחה הרבה מעבר למתוכנן, עד שבסופו של דבר האולפן הציב לסקוט אולטימטום: אתה מסיים לעבוד על הסרט הזה, או שנביא מישהו שיסיים אותו במקומך. סקוט נכנס לחדר העריכה עם הצילומים, ויצא משם עם עותק להקרנות מבחן. התגובה של הקהל באותן הקרנות מבחן ("מה זה?! מה קיבינימאט הולך בסרט הזה?!") גרמה לאולפן לשלוח את הסרט שוב לחדר העריכה, שם קוצצו ממנו בערך 70 (!) קטעים, נוספו לו מונולוגים מפיו של האריסון פורד, שחושב בקול ומסביר מה הולך, וסצינת סיום חדשה. זה עדיין לא עזר – המבקרים התחרו בהמצאת כינויי-גנאי לסרט ("סרט זוחל", "פורנוגרפיה של מדע בדיוני"), הקהל היה אדיש, והסרט הפך, עם צאתו לאקרנים ב-1982, לכישלון מסחרי מהדהד. בקיצור, סרט שנועד למצוא את דרכו לפח האשפה של הקולנוע, או ל-'Mystery Science Theatre 3000', נכון?

לא.

זמן קצר אחרי עלייתו ונפילתו של הסרט בבתי הקולנוע, החלו לחדור לבתים בארה"ב מכשירים מוזרים כאלו שנקראו "וידאו". הקהל שהחזיק את אותם מכשירים בבית – קהל שרובו לא ראה את 'בלייד ראנר' בקולנוע אפילו פעם אחת – התחיל לראות אותו בוידאו. עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם.

ב-1992 יצאה לאקרנים גירסה נוספת של הסרט, שזכתה לשם הבעייתי-משהו "גרסת הבמאי". סקוט רצה להכניס אליה כמה מהסצנות שהאולפן הכריח אותו לחתוך בזמנו, אבל האנשים שלמעלה שוב הציבו לו דד-ליין לוחץ, וכל מה שהוא הספיק לעשות היה להוציא מהסרט את המונולוגים של פורד, להוריד ממנו את הסיום המודבק, ולהוסיף סצנה אחת ויחידה (שאולי – ואולי לא – משנה לחלוטין את הפואנטה של הסרט). הגירסה הזאת השלימה תהליך אטי בו אותם המבקרים שקטלו את הסרט, הפכו אט-אט את עורם ואף כללו אותו בסקרי "הסרטים הטובים של העשור" ו-"הסרטים הטובים של כל הזמנים". רוב חובבי המדע הבדיוני – שחלקם הגדול זיהה את הפוטנציאל של הסרט כבר כשהוא יצא – מתייחסים אליו היום בחרדת קודש של ממש. אז רגע, האם 'בלייד ראנר' אכן מצדיק את כל הרעש שנעשה סביבו?

מכמה בחינות, יש הצדקה מסוימת לאש החיה שהמבקרים ירו בסרט כאשר הוא יצא: אין מנוס מלהודות שמבחינה סיפורית, 'בלייד ראנר' הוא סרט איטי, עמום, סתום ולא ברור ביותר מדי מקומות. חלק מהליקויים האלה נובעים מאילוצי הפקה – מספר סצינות חשובות מאוד להבנת הסיפור נחתכו ממנו, כאמור, בעריכה, בעוד שאחרות פשוט לא צולמו (כי נגמר הכסף). אבל התירוצים לא עוזרים – בקטגוריה הזאת, הסרט לוקה בחסר.

אבל המעריצים של הסרט התאהבו בו מסיבות אחרות ובגלל איכויות אחרות לגמרי. הראשונה שבהן היא האיכות הויזואלית המדהימה שלו: לוס אנג'לס העתידנית שרויה בחשיכה מתמדת, אפופת עשן רעיל, מלאה במהגרים מהמזרח הרחוק ומגובה בפסקול גאוני של ואנגליס. חזיון העתיד האפל הזה, שעוד ועוד פרטים ממנו מתגלים בכל צפייה חוזרת, השפיע בצורה קיצונית על כמעט כל סרט עתידני שיצא אחריו – 'באטמן', 'ימים משונים', 'עיר אפלה' ו'מטריקס' הם דוגמאות אקראיות שעולות בזיכרון. העתיד שלפני 'בלייד ראנר' פשוט לא נראה כמו העתיד שאחריו. עוד יתרון גדול של הסרט הוא המשחק: גלריה גדולה של שחקנים מבטיחים, בשעתו, שמעולם לא מימשו את הפוטנציאל שלהם – שון יאנג ורוטגר האוור, למשל – עושים בסרט עבודה מצוינת. וכמובן גם פורד, בהופעה שהיא כנראה הכי טובה שלו על הבד אי פעם (למרות שהוא עצמו חולק בתוקף על האבחנה הזו, וחוטף עצבים בכל פעם שהוא שומע אותה).

ומעל לכל, ישנו המרכיב הפילוסופי של הסרט, שגם הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת בזמן שהסרט יצא לאקרנים, אבל כיום הוא נושא לויכוחים לוהטים. השאלה העולה מהסרט – האם יש לגיבור הסרט זכות להשמיד את הרפליקנטים, או שאולי הם בעלי זכות לחיות בדיוק כמו בני אדם? הפכה למהותית עוד יותר כאשר יצאה גרסת הבמאי.

הויכוח בין אוהדי גירסת 82' של הסרט לאוהדי גרסת הבמאי עוסק גם בקריטריונים אחרים: העדרם של אותם מונולוגים מפורסמים, למשל. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על המונולוגים שהאולפן הכריח את סקוט להכניס לסרט – הם כתובים ונשמעים נורא (ההבדל בינם לבין איכות הדיאלוגים בסרט, למשל, זועק לשמיים) והם ממש מפריעים לצופים להתרכז בצד החזותי של הסרט ובעבודת השחקנים. אבל אי אפשר להכחיש שבלעדיהם, פשוט קשה להבין מה הולך בסרט. בלי אותם מונולוגים, גרסת הבמאי, שכל המטרה שלה הייתה להבהיר את הנקודות הסתומות בעלילה, יצאה עוד פחות ברורה מהגרסה שיצאה לאקרנים במקור. סקוט, שגם הוא, כאמור, לא ממש היה מרוצה מגרסת הבמאי, מתכנן להוציא ב-DVD – מתישהו בשנים הקרובות – גירסה נוספת של הסרט, בתוספת סצנות משלימות שלא נראו עד כה מעולם. ובכל זאת, גם ללא אותם סצינות-ביאור עתידיות, 'בלייד ראנר' על שלל גרסאותיו הוא סרט שחובה לראות. תאהבו אותו או לא – אי אפשר להישאר אדישים אליו.