כלה להשגה

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 25 באוקטובר 2005Posted in: ביקורות

במקור: Cake
במאי: נישה גנטרה
תסריט: טסי קמרון
שחקנים: הת'ר גרהאם, סנדרה או, טיי דיגס

אני אדם רחום וחנון. אני לא יכול לשלוט בזה; כזה אני. כשאני רואה נגן רחוב, אני נותן לו כמה שקלים. כשאני אוכל משהו טעים ומישהו מביט בי במבט רעב, אציע לו גם. וכשאני רואה סרט כמו 'כלה להשגה', אני נתקף דחף עז להעלות את האולם באש, כדי להפסיק את ההקרנה באמצע, וכך למנוע את המשך המבוכה מכל המעורבים באירוע: במאי, תסריטאי, שחקנים, קהל, ואלוהים היושב במרומים, ומבכה את חלקו באחריות.

פיפה מק'גי (הת'ר גרהאם, 'לילות בוגי', 'אוסטין פאוורס 2') כותבת ספרי מסע, ומשוטטת להנאתה בעולם. בתחילת 'כלה להשגה' היא חוזרת היישר מחו"ל להיות שושבינה בחתונה, שם היא שותה, משתטה, ומתחילה באסרטיביות, אך לשווא, עם גבר זר. התנהגות כזו, מתברר, אופיינית לפיפה ולחברתה הטובה לולו (סנדרה או, 'דרכים צדדיות'). בעיני צופים בלתי זהירים, הן עשויות להיראות כשתי בחורות תמימות, שרוצות רק קצת כיף. אבל "כלה להשגה" חושף את האמת המכוערת: מדובר בקריאה נואשת לעזרה, משום שפיפה כבר הגיעה לגיל 29, ועוד לא התחתנה. תחשבו שבמדינות מתקדמות, כמו סודאן, יש נשים שהן כבר סבתות בגיל הזה.

מאוחר בלילה, חוזרת פיפה הביתה, ורבה עם אביה, צנון צונן, צונף וציני, שהתעלם ממנה כל חייה. בבוקר, הוא חוטף התקף לב, ופיפה מזדעזעת מהאירוע. גם אני הזדעזעתי, כשהתברר שההתקף לא היה קטלני, ושאצטרך לסבול את האב בהמשך הסרט. רפואה מודרנית ארורה. פיפה חשה אשמה על התקף הלב של אבא, שהוא בעל אימפריה של כתבי עת, וכשהיא שומעת שעורכת המגזין שלו לעניייני חתונות התפטרה, היא מתנדבת לתפקיד. למרבה הפדיחה, מסתבר שהעוזר הנאמן של אביה, שאמור לסייע לה בעריכה, הוא אותו הגבר שעליו נמרחה ללא הצלחה בחתונה. את שמו הסרתי מזכרוני באמצעות "מחיקת ג'אר-ג'אר", טכניקת ג'דיי מנטלית עתיקה, שמאפשרת לי למחוק מראשי דמויות מגוחכות במיוחד – ולכן אקרא לו "שטיח", שם שמתאר את הגבהים אליהם מגיע המשחק שלו.

מכאן והלאה, הסרט מחזיק את הצופים רכונים קדימה בדריכות בכל שניה. לא ברור אם פיפה תצליח לעבוד במגזין "פעמוני חתונה", לשמור על גישתה הצינית לרומנטיקה דביקה, ולא להתאהב בשטיח. לא ברור האם היא תשקם את יחסיה עם אבא. לא ברור האם אני, למעשה, אחד מהזוכים הגדולים בהגרלת 50 המיליון בלוטו, ובכל זאת אני כותב את הביקורת הזו במקום לשבת במטוס, במחלקה ראשונה, בדרך לאיי פיג'י. כלומר, אולי באמת משהו מכל זה לא ברור לכם, אם התמזל מזלכם ובורכתם באינטליגנציה נמוכה באופן יוצא מן הכלל, בין זו של חוחית פיקחית לזו של גרביל דביל. אחרת, זה ברור. במידה מייסרת.

אם תלחצו אותי, אסכים שקומדיה רומנטית לא צריכה לספק מסרים חתרניים, או סיפור מפתיע. ובכל זאת, אני חושב שהוגן לצפות למשחק סביר, לבדיחה טובה בתזמון מוצלח פה ושם, לזרימה חלקה של העלילה. בכל אלה, 'כלה להשגה' נכשל טוטלית. אפילו אי אפשר לקרוא לו "סרט רע". התואר הזה צריך להישמר לסרטים שהפקתם הושלמה, עד הסוף. כאן אין שום הוכחה שזה המצב. להפך, כל הראיות מצביעות על כך שטוני, עוזר ההפקה המעופף, איבד את הטייקים הסופיים של רוב הסצינות, ובמקומם השתמשו בטייקים הראשונים, בהם הבמאי והשחקנים עדיין שאלו את עצמם שאלות כגון: "האם זה ייראה אמין?", "האם השורה הזו מצלצלת טבעית?", "האם אני עדיין יכול להתפטר מהסרט, ולמנוע מעצמי את הכתם ברזומה?". נראה שטוני גם שפך קטשופ על התסריט הגמור, ולכן השתמשו בטיוטה. התוצאה נראית כאילו עושים חזרות על הבדיחות, שאולי יהיו די מוצלחות, אם יתרגלו אותן עוד חמישים פעם, וימצאו דרך טובה לבצע אותן. למשל, פיפה נכנסת לישיבת המערכת הראשונה שלה במגזין, "פעמוני חתונה", ומציעה – שימו לב – "לבדוק למה, כאילו, נשים בכלל רוצות להתחתן". אפשר לראות איך הנורה עם הכיתובית "ניגודים זה קומי" נדלקה בתוך ראשו של התסריטאי, והקדימה שם בעשירית השניה את הפסקת החשמל הגדולה.

למרות הכול, יש רגעים שמעלים חיוך קל, כך שלא הקומדיה הצולעת, אלא הקטעים הדרמטיים והרומנטיים הלא-מתפקדים, הם-הם שמחריבים סופית את הסרט. פיפה מתלבטת בין מר שטיח להמינגווי, הצלם המאגניב, שממש כמוה, קופץ מבת זוג לבת זוג. דילמה אכזרית: לשני הבחורים יש סוגים שונים לגמרי של אישיות מעצבנת בטירוף. את דעתי על אביה של פיפה כבר ציינתי; מכל הדמויות המטופשות ב'כלה להשגה', הוא זוכה בתחרות הקשה, ואומר את הטקסט הנדוש ביותר – "לא ידעתי מה לומר לך, בתי, אז שתקתי" – בצורה חסרת האמינות ביותר. סנדרה או מבוזבזת, ומסתפקת בהשמעת קולות אהדה למצוקותיה של הת'ר גרהאם. וכדי שהחלקים הרציניים בסרט יהיו מעושים ומאוסים עד הסוף, בכל פעם שמגיע אחד מהם, מציינת אותו מוסיקה דרמטית מתאימה. שהצופים הטיפשים לא יחמיצו אותו, חלילה.

'כלה להשגה' הוא הישג נדיר – סרט שבו כמעט שום דבר לא עובד. בעיקר חבל על הת'ר גרהאם החמודה, שאולי, עם תסריט פחות מרושל, במאי פחות חובבן, ובן זוג פחות מעצבן, הייתה מצליחה להרים את הסרט. בדקות הבודדות שהגורמים האחרים לא הצליחו להרוס, סימפטתי אותה. הת'ר, אל תסתפקי בזה שתפטרי כל מי שייעץ לך להשתתף בסרט הזה. תתבעי אותם. הצדק צריך להיעשות, אחרת דבר אינו מפריד בינינו לבין חיות פרא.

תגיות: