טרויה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 22 במאי 2004Posted in: ביקורות

במקור: Troy
במאי: וולפגנג פיטרסן
תסריט: דויד בניאוף
שחקנים: בראד פיט, אריק באנה, אורלנדו בלום, פיטר או'טול, דיאן קרוגר, בריאן קוקס, רוז ביירן

"תהילה!
אני אחיה לנצח
אני אלמד לעוף
אני מרגיש את זה בא
אנשים יביטו בי ויצרחו.
אני אגיע לגן עדן
אאיר את השמים כלהבה
אני אחיה לנצח
מותק, זכרי נא את שמי"
– הומרוס

קראתם את 'האיליאדה'? אני לא. בטח קראתי איזה תקציר, או ראיתי עיבוד או שניים לטלוויזיה או לקומיקס, או שיחקתי במשחק המחשב. אני מכיר את הסיפור הכללי (טרויה. הלנה, כוסית. ספינות, אלף. אכילס, עקב, אאוץ'. פתאום? סוס! ביי.) אבל כשניסיתי להיזכר עד כמה 'טרויה' בגרסת הסרט דומה לגרסה שאני מכיר, גיליתי שחסרים לי כמה פרטים חשובים. שניים, למעשה. ואלה הם:

א. במלחמה בין יוון לטרויה, מי היו הטובים ומי הרעים?
ב. מי ניצח?

הסרט לא עוזר כל כך לענות על השאלות האלה, בין השאר משום – ואל תתנו לאף אחד לספר לכם אחרת – שהוא לא מבוסס על האיליאדה. הוא נכתב בהשראתה, כמו שהכתובת בקרדיטים טורחת להבהיר מפורשות. מעריציו של הומרוס (לא רבים כמו מועדון המעריצים של טולקין או ג'.ק. רולינג, אבל בכל זאת יש כאלה) יכולים לצעוק עד מחר שהסרט שינה את הסיפור. האמת היא שאם המלחמה על טרויה באמת התרחשה אי פעם, סביר להניח שהיא היתה דומה יותר דווקא לסרט, ולא לשיר הארוך ההוא. בשיר, האלים היוונים לוקחים חלק פעיל במלחמה, שפרצה בגלל הלנה מטרויה, שהיתה האישה היפה בתבל. בסרט האלים בולטים בהיעדרם, הלנה נראית בסדר (בסולם של 1 עד 1000 ספינות, הייתי נותן לה 560 ביום טוב), התפקיד שלה בסיפור הוא זעיר, ואף אחד, חוץ מפאריס הצעיר, לא משלה את עצמו שהמלחמה באמת התחילה בגללה. המלחמה הזאת לא נערכת למען האהבה, היא נערכת מהסיבה שמלחמות נערכות בדרך כלל: בגלל שליטים חמדנים ואטומים שמלחמה מתאימה להם פוליטית.

פאריס, נסיך טרויה, ברח עם אישתו של מנלאוס, מלך ספרטה. אגממנון, שהוא מלך יוון ואחיו של מנלאוס, קופץ על ההזדמנות ומגייס את הצי הגדול ביותר שהוקם מעולם כדי לכבוש את טרויה. לשם כך הוא מגייס גם את אכילס, הלוחם הגדול בתבל, שהוא אמנם יווני על פי תעודת הזהות, אבל נלחם עבור כל מי שמשלם לו. בינתיים, הקטור, אחיו של פאריס, מודע לטיפשות הבלתי נתפסת של מעשיו של אחיו התמים, אבל משלים עם העובדה שמלחמה מתקרבת. צי אלף הספינות היווניות נוחת על חופי טרויה, והמלחמה מתחילה. כל העסק עם הסוס המפורסם, אגב, נמצא בסרט, אבל הוא קצר מאוד וכמעט לגמרי מנותק מיתר הסיפור.

אז על מה לעזאזל המלחמה הזאת? תהילה, זאת התשובה. מסתבר שגם בתקופת יוון הקדומה, כמו היום, אנשים היו תאבי פרסום, ורק רצו שכולם ישמעו עליהם. ומכיוון שאז עוד לא המציאו את 'כוכב נולד', מי שרצה שיכתבו עליו בעיתון היה צריך להילחם במלחמות מיותרות. לא משנה מי יחזיק את טרויה בסופו של דבר, משנה מי יופיע בהיסטוריה כגיבור שכבש אותה. כשאכילס מתלבט האם לצאת לקרב, אמו הקרייריסטית אומרת לו משהו כזה: מצד אחד, אם תלך, תמות. מצד שני, אתה תהיה נורא מפורסם. והוא הולך.

ועדיין נשאלת השאלה מי פה הטובים ומי הרעים. בשני הצדדים יש גיבורים, ובשני הצדדים יש גם חארות. אף אחד מהם הוא לא צבא האופל, והם לא נלחמים על כל מה שטוב ויפה בעולם אלא על השליטה בעיר אחת בטורקיה. בסוף הסרט עדיין לא לגמרי ברור מי, אם בכלל, ניצח, ולמי המלחמה הזאת היתה טובה, בעצם. קצת מדכדך, בשביל אפוס קייצי.

ובכל זאת, למרות סצינה אחת שנראית כמו ציטוט ישיר מפתיחת 'להציל את טוראי ראיין', הסרט הוא לא הרהור נוגה על חוסר התוחלת שבמלחמה. למלחמה הזאת הגענו בשביל הכיף, ואת הכיף היא מספקת. קרבות הענק, שבהם אלפי לוחמים ממוחשבים היטב נלחמים זה בזה, עשויים טוב, אבל את זה כבר ראינו. מרגשים הרבה יותר הם קרבות האחד-על-אחד: הם מצולמים מקרוב מאוד, כמעט מכניסים אותנו לתוך הקסדה של אחד הלוחמים, ומזכירים את העובדה שעם כל היופי והחינניות שבשני לוחמים עם מגינים וחרבות, זה מאוד מפחיד כשאין שום דבר שמפריד בינך לבין חרב גדולה שמתקדמת לכוונך במהירות.

אחד מהטובים, זה ברור, הוא אכילס (כוח 17, זריזות 18, כריזמה 19). אכילס הוא מייקל ג'ורדן של אמנות המלחמה היוונית. בקרב על טרויה, האול-סטארס של מלחמות יוון הקדומה, יש הרבה לוחמים עם אחוזי קליעה נהדרים, אבל אין ויכוח על כך שהוא הגדול מכולם. וכמו ג'ורדן, גם המומחיות שלו היא הטבעה: צעד וחצי, הוא עולה לאוויר, ואתה ממש לא רוצה להיות שם כשהוא יירד. בראד פיט בתפקיד אכילס הוא הליהוק הכי לא משכנע אי פעם לתפקיד אדם יווני (הוא בלונדיני. ולבנבן. ורואים את זה טוב מאוד, עם החצאיות הקצרות שהוא לובש) אבל עם כוח המשיכה האישי שלו אי אפשר להתווכח. הוא לא סתם יפה. כשהוא משחק אדם דפוק, הוא נראה דפוק; כשהוא משחק מנהיג, הוא יכול להיבחר לנשיאות בקלות. גם אריק באנה ('הענק'), בתפקיד הקטור, האדם ההגיוני ביותר בכל המלחמה הזאת, מוכיח שכשהוא לא ירוק ונפוח הוא יכול להיות דווקא שחקן לא רע.

מצד שני, נמצא בסרט גם אורלנדו בלום, המגלם את תפקיד פאריס. אורלנדו בלום, מצער לומר, הפך תוך שלושה וחצי סרטים משחקן מבטיח לבעיה רצינית. השטיק הקבוע שלו, שעבד מצוין ב'שר הטבעות' ועבר איכשהו ב'שודדי הקאריביים', מתחיל ב'טרויה' רשמית לעלות על העצבים. אורלנדו בלום נשמע כאן כמו גירסה אוורירית ודלת כולסטרול של קיאנו ריבס. למזלו, הקטע הזה דווקא משרת יפה את דמותו של פאריס האהבל, אבל הוא עשה עבודה כל כך טובה בגילום הנחנח הדורש-סטירה הזה, שקיוויתי שהוא ייפגע מאיזו חנית תועה בכל סצינה שבה הוא הופיע.

כולם משחקים גדול מהחיים, כמובן. זה הרי אפוס, ובאפוס אף אחד לא מדבר בשקט או לא בטוח בעצמו: כולם נושאים נאומים ונועצים מבטים חודרים באופק כשהם לא נועצים חניתות חודרות זה בזה. אם 'שר הטבעות' הוכיח משהו, זה שאפוסים, הוד והדר עדיין מוכרים. 'טרויה' סובל מכמה מהבעיות של 'שר הטבעות' – פומפוזיות יתר ואורלנדו בלום – אבל בתחום שלו הוא עושה עבודה מצוינת. זו לא איזו קלאסיקה חדשה, אבל זה סרט מלחמה מבדר מאוד, חוץ מזה שחסר בו הסוף הגרנדיוזי שבו הטובים מנצחים. מצד שני, במובן מסוים כולם ניצחו: הם השיגו את מה שהם רצו. הנה, 2,300 שנה אחרי שכל היוונים והטרויאנים האלה כבר מתו, עדיין מספרים עליהם סיפורים ועושים עליהם סרטים. רק מה, הם לא לקחו בחשבון שישנו להם את הסוף.

תגיות: