חמקן

במקור: Stealth
במאי: רוב כהן
תסריט: וו. ד. ריכטר
שחקנים: ג'וש לוקאס, ג'סיקה ביל, ג'יימי פוקס, סם שפרד

מדי פעם אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה ללכת לסרטי אקשן מטופשים, אם הרי אני יודעת מראש שהם מטופשים, ושאצפה בהם תוך חרחורי "פחחח" מתחת לשפם. פרט לניסיון לנחש את המשך העלילה ולהמציא תוך כדי כך תסריטים מופרכים, שברור כי הם מעניינים מכדי שהסרט ישתין לכיוונם, אין לי סיבה של ממש. לפיכך לא פלא ש אני שמחה לגלות מדי פעם פנינים בז'אנר ה"נחות" הזה. אלו לאו דווקא סרטים מצטיינים במיוחד, אבל משהו בהם עשה לי את זה. ל'חמקן' יש שלוש מעלות כאלו: צילומים, עריכה ובניית מערכת היחסים הכי אמינה בין דמויות שעד כה ראיתי בסרטים מסוג זה.

הסיפור נדוש, אלא מה: חיל האוויר האמריקאי מחזיק ביחידת תקיפה סודית ומובחרת במיוחד. הטופ שבטופ. הקיאנטי שבשעועית. הפו?א?ה שבג?ר?ה. היחידה כוללת שלושה אנשים בלבד: בן (ג'וש לוקאס, 'אין כמו אלבאמה'), הנרי (ג'יימי פוקס, 'ריי') וקארה (ג'סיקה Biel, ששמה מתחרז עם "דיל"). הם הרבה מעל הממוצע ויוצאים למשימות שדורשות מהם עבודת צוות ופגיעות של 100%. אסור לפספס. היחידה הקטנה אמנם מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש, אבל לצבא יש עיניים גדולות, ובתירוץ של ניסוי שימנע אבדות בנפש, השלושה נאלצים לקבל חבר חדש לצוות: אדי, ראשי תיבות של Extreme Deep Invader. לא, זה לא שם של סרט כחול, אלא אב טיפוס למטוס-מכונה בעל אינטליגנציה מלאכותית חכמה במיוחד, שלומדת ומלמדת את עצמה. הלוחמים מקנאים ביכולות שלו ומרגישים מאוימים שמא לא יהיה בהם צורך יותר. מעבר לזה, הסכנה החמורה ביותר נעוצה בהיותו של אדי המטוס הרביעי במטס, והרי ידוע שמספר לא ראשוני של מטוסים בצוות מביא מזל רע במיוחד. אדי, מצדו, לא יכול שלא לחוש בעוינות ובחוסר השייכות שלו, והוא מגיב בצורה היחידה שהוא מכיר: הוא סוגר עצמו מפני העולם ומוריד שירים מהאינטרנט.

בדרכם חזרה ממשימה בעורף האויב, נאלץ הצוות להתמודד עם מזג אוויר גרוע ומכת ברק שמשבשת את מעגליו של אדי. אדי מוצא קובץ מסווג ובו קואורדינטות של מטרות המאיימות על שלום ארה"ב. אלא שאף אחד לא סיפר לו מה לא ללמוד, או שיש בעולם קבצי אימונים עם נתונים מפוברקים, ואדי מחליט שהוא אינו כפוף יותר לפקודות, ובורח מהבית במטרה להשמיד את האויב. אף אחד, כמובן, לא רוצה לקחת אחריות על מבחר אתרים נייטרלים ברוסיה ובארצות הברית עצמה שיופצצו סתם כך, בשביל האימונים. הטובים לטיס, אם כן, נקראים לרדוף אחר אדי ולהחזירו – רצוי במצב תקין – אל המפקדה הראשית.

היתרון הגדול של סרט אקשן אווירי הוא שזה נראה הרבה יותר טוב מכל סוג אקשן אחר. למרדפי מכוניות כבר התרגלנו, ואקשן תת מימי יכול להיות אולי נורא יפה, אבל גם איטי ומסורבל. להק מטוסים, לעומת זאת, מבטיח פעלולים ללא גבולות: קדימה, אחורה, לצדדים, למעלה, למטה ושילוב של כל הנ"ל לכדי לופים מעוררי השתאות. אבל זה לא רק האקשן, זו גם המהירות. כשחיים במאך 1, כל טעות, ולו הקטנה ביותר, מובילה אותך היישר אל חיבוקו המרסק של מדף סלע מסוקס. מי שעוזרת למתח להרקיע שחקים, תרתי משמע, היא העריכה. קצבית, תוססת ובטוחה בעצמה (מה שזה לא אומר), עריכת הסרט לא מפספסת אף זווית צילום מחמיאה ואף רגע דרמטי אינו מתמוסס איתה.

'חמקן' לא מתחמק מקלישאות תסריט איומות, שהופכות אותו לשטוח כעולם הדיסק. זה מתחיל בשלושת הטייסים – הכל-אמריקני האמיץ, הפמיניסטית ההומנית והבחור השחור, שמעריץ את כל השחורים שהגיעו לתפקיד בכיר בחיל האוויר. גם מקומם של משפטי מפתח כ"איך אוכל להסתכל לאמהות בעיניים ולומר להן שאני שולח את בניהן למות, אם יש לי האפשרות לשלוח לקרב מכונה משוכללת ללא מגע יד אדם?" לא נפקד. המשפטים הגרועים ביותר, אגב, מגיעים בעיקר מכיוונו של מפקד הטייסת, האמין כתפוח עץ. שאר הקלישאות נפלו בחיקו של צוות שחקנים טוב, שהכימיה ביניהם נשפכת החוצה מן המסך. כבר מן השניה הראשונה בסרט אפשר להבין את מערכת היחסים המיוחדת בין שלושת טייסי העילית, שנמצאים אחד עם השני כמעט 24 שעות ביממה, ומכירים אחד את תאי העור של השני. מספיק משפט מבודח אחד שהם מחליפים ביניהם, כדי לקלוט למה בן מוותר לקארה על ארטיק הענבים, או למה שניהם מגלגלים עיניים כשהנרי שוב נעלם בזמן איזו חופשה מקרית.

כרגיל בסרטים ממין זה, ישנה ההתלבטות הנצחית: האם סרט שבברור אינו יצירת מופת, מצדיק את מחירו של כרטיס קולנוע, רק בגלל אפקטים וצילומים נהדרים. לטעמי 'חמקן' שווה את זה, כי למרות חסרונותיו – ואני לרגע לא מכחישה את קיומם – יש בו משהו שאין בהרבה סרטים אחרים: אווירה.