חייל מצטיין

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 26 ביוני 2003Posted in: ביקורות

במקור: Buffalo Soldiers
במאי: גרגור ג'ורדן
תסריט: אריק ווייז, נורה מאק'קובי
על פי ספרו של רוברט או'קונור
שחקנים: חואקין פניקס, אד
האריס, סקוט גלן, אנה פאקווין

בסוף שנות השמונים, אימפרית הרשע הקומוניסטית היתה עסוקה בהתפרקות מהירה. ההשפעות היו טראגיות: מאות כותבים ובמאים של סרטי ריגול נאלצו לחפש להם מטרות אחרות, וכל גיבור ממוצע מצא את עצמו נלחם בסוחרי סמים, מבריחי נשק ביולוגי, צמחונים קנאים (תשאלו את טום קלנסי) וכמה סוגי מיני-רשעים אחרים, אף אחד מהם לא מפחיד באמת כמו החבר חרושצ'וב.

כתוצאת לוואי לנ"ל, לצבא האמריקאי לא נשאר אויב משמעותי. פתאום מתברר כי כל ההכנות והאימונים היו חסרי תוחלת, וכיוון שברור היה שלא הולכת לפרוץ בזמן הקרוב מלחמה נגד ברית וורשה, החיילים היו צריכים למצוא דרכים חדשות להעסיק את עצמם. למשל, להסוות מקרי מוות בתאונה מטופשת כמוות בתאונה פחות מטופשת, להשתכר כדת, או לעשן חומרים אסורים ומיותרים לשימוש.

ופה נכנס לתמונה ריי אלווד (חואקין פניקס), רב"ט ופקיד-לשכה של בסיס אספקה כלשהו, אי שם בגרמניה המערבית, ולמעשה המוח מאחורי המפקד שלו, קולונל וואלס ברמן (אד האריס). כיוון שהקולונל הוא איש נחמד וטוב מזג, אך לא פיקח במיוחד, וכיוון שאלה תמיד הפקידים, הטבחים והאפסנאים, שבעצם מנהלים את הצבא, יוצא שאלווד הוא זה שמנהל את הבסיס. בשעות הפנאי הוא גם מנהל רומן עם אשתו של הבוס, וסוחר בכל מה שאפשר להעלות על הדעת: החל מחומר ניקוי שיכול לנקות אפילו את הבסיס הצבאי המלוכלך ביותר, וכלה בסמים, המופצים באמצעות אחד סרג'נט סעאד (שייח' מחמוד-ביי. באמת!), שהוא במקרה גם ראש המשטרה הצבאית בבסיס (למה אף אחד בצה"ל לא חשב על הרעיון הזה?).

בעקבות מפגש של כמה טנקיסטים מסוממים עם תחנת דלק, נופלות לידיהם של אלווד וחבר מרעיו שתי משאיות עמוסות נשק ותחמושת. במקביל, אשתו של הבוס רוצה לארגן נשף, כדי שבעלה יזכה לקידום (למה? עם בית כמו שיש להם בסרט, אני הייתי יוצא לפנסיה), ולבסיס מגיע סרג'נט רוברט לי (סקוט גלן, 'יום אימונים מסוכן'), סמל קשוח בוגר מלחמת ויאטנם, ששם עין על רב"טנו, חושד בו ומתכוון להפוך את חייו לגיהינום באמצעים לא-קונבנציונליים להפליא. כדי לסבך את העניינים, לאותו סמל יש בת חמודה וטובת מראה (אנה פאקווין, 'הפסנתר', 'אקס מן'), שחיש-מהר מוצאת חן בעיני אלווד. וזה, כמובן, לא מוצא חן בעיני הסרג'נט, שהדבר האחרון שהוא רוצה למצוא אצל בתו הוא חייל אמריקאי במיטה, היי.

משלב זה, הכל מסתבך, והיחידים שלא מתערבים בפרשה הם כנראה אנשי המאפיה הצ'צ'נית (נו, טוב, 1989): בונקרים גרעיניים, פושעים זוטרים ופושעים גדולים יותר, חיילים פסיכופתים, מטרות מטווח אלטרנטיביות במיוחד, אנשי משטרה צבאית גזעניים, וגרמנים שיכורים כולם תורמים את חלקם במגוון רחב של סצינות סוריאליסטיות ומוזרות למדי.

הכרזות שליוו את הסרט אומרות "הסרט שהאמריקאים לא רוצים שתראו", אבל אל תתייחסו לזה ברצינות גמורה: אמנם הצבא האמריקאי נראה רע מאוד בסרט, אבל בתור תיעוד של מציאות היסטורית זה דומה להסתמכות על 'סודי ביותר' כמסמך היסטורי לענייני מזרח-גרמניה.
מה שכן, אם לא משתדלים במיוחד לראות מסרים חברתיים או ביקורת פוליטית נוקבת בסרט, אפשר מאוד ליהנות (ואם אתם כן – לכו למשרד הפנים ושנו לעצמכם את השם לנועם חומסקי). הסרט מלא בסצינות הזויות למדי, מטנקיסטים שיכורים המטיילים להנאתם ברחובות גרמניה (עם טנק), ועד חיילים המתקשים להחליט איפה ברלין נמצאת, והאם הם משרתים בגרמניה המערבית או המזרחית ומה זה בכלל משנה. אותי זה הצחיק מאוד.

יש בסרט גם כמה דמויות ממש נהדרות. במיוחד שווה לציין את אד האריס, שמעולה בתפקיד המפקד השלומיאל-אך-נחמד, שבטח היה פורש מזמן מהצבא והולך לגדל כרמים, אם רק אשתו לא היתה כל-כך שאפתנית. הרבה זמן לא נתקלתי במישהו שעושה בצורה משכנעת דמות של איש צבא שגם מתחשק ללטף לו את הראש. בהתחשב בסדרת תפקידי
הנבלים שהנ"ל מילא בעבר ('אויב בשער', 'הפריצה לאלקטרז', ועוד), זה הישג מרשים למדי.

רק מה? הסרט לא כל כך מצליח להחליט מה הוא באמת רוצה להיות. הוא מתחיל כמו קומדיה פרועה, מפיל עלינו מגוון גיבורים המתנהגים כאילו בדיוק הרגע יצאו מ'מלכוד 22', ואז, אי-שם לקראת מחצית הסרט, מחליף פאזה ומתחיל להיות סרט מתח-תעלומה-משהו רציני בהרבה, ואז מחליף עמדות לסרט אקשן, ופתאום שוב קומדיה.
לא שיש לי התנגדות לחציית קטגוריות, ולא שכל דבר חייב להיכנס לדפוס קבוע, אבל כאן, זה נראה מוגזם: סאטירה פרועה לא אמורה להפוך רצינית להחריד באמצע הסרט, אלא אם הגיבור מתעורר ומגלה שהכל היה חלום, או משהו כזה. כך ש'חייל מצטיין' נראה לפעמים כאילו שני צוותי בימוי עבדו עליו, ואחרי שסיימו בא עורך וחיבר הכל ביחד. וזה חורק קצת.

אבל, בכל זאת, זה סרט נחמד מאוד. את רוב הבדיחות אהבתי, ואפילו שהחיבורים קצת חורקים, גם המתח עובד. לא משהו שמחייב דווקא מסך גדול (אין אפקטים יוצאי דופן, וממילא הכל אפור בגרמניה), אבל נהניתי, והעברת 105 דקות בחברת חבר המטורפים בסרט זה רעיון לא רע במיוחד, אלא אם כן הגעתם מתוך כוונה ללמוד גיאוגרפיה או היסטוריה.

תגיות: