חיוך של מונה ליזה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 25 בינואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Mona Lisa Smile
במאי: מייק נוויל
תסריט: לורנס קונר, מרק רוזנטל
שחקנים: ג'וליה רוברטס, מרשה
גיי הארדן, ג'וליה סטיילס,
קירסטן דאנסט, מגי ג'ילנהול,
גיניפר גודווין, דומיניק ווסט

חיוכה המסתורי של המונה ליסה הקסים וסקרן דורות רבים של חוקרים וחובבי אומנות. יש האומרים שהיא מחייכת משום שהיא אישה עצמאית העומדת ברשות עצמה ואינה תלויה בגבר שיספק אותה. מאידך, יש האומרים שהיא מחייכת משום שהיא הגיעה לסיפוק עצמי מלא כעקרת בית נשואה באושר. החיוך של ג'וליה רוברטס, לעומת זאת, לא מהווה שום מסתורין: היא מחייכת כי היא יודעת שהיא מקבלת על זה בערך 17 אלף דולר לשעה. במדידות מדעיות מדויקות התגלה כי שטח פני החיוך (שטח המשולש שקודקודיו הם פינות הפה ומרכז השפה התחתונה) של ג'וליה רוברטס גדול פי 62 מזה של מונה ליסה. לקרוא 'חיוך של מונה ליסה' לסרט עם ג'וליה רוברטס, זה כמו להעניק את השם 'סיפורה של לטאה' לסרט על גודזילה.

ג'וליה, האישה והחיוך, מגלמת את קתרין ווטסון, מורה שמגיעה בשנת 1953 ללמד בקולג' לנשים וולזלי, הידוע כמשובח ביותר והשמרן ביותר בארה"ב. בקולג' קפדני זה לומדות המוכשרות והעשירות שבבנות ארה"ב דברים חשובים כגון מתמטיקה, נימוסים, עריכת שולחן נכונה והיסטוריה, כדי שיוכלו לבשל לבעליהן ארוחת ערב כמו גם לשעשע אותו במהלך הארוחה באנקדוטות על נפוליאון.

קתרין מגיעה על תקן מורה לתולדות האמנות, אבל יש לה גם כוונות סודיות: ללמד את הסטודנטיות הצעירות של וולזלי פמיניזם מהו, ולהפוך אותן לנשים לוחמות השוות לכל גבר גבר. הגישה של ווטסון היא מתקדמת באופן מפתיע מאוד לגבי שנות החמישים, שבהן היה מובן מאליו שתפקידה של האישה הוא לבשל ולגדל את הילדים. אבל ווטסון לא נראית, לא חושבת ובוודאי שלא מתנהגת כמו מישהי שחיה בשנות החמישים. ולא רק זה – היא גם יודעת מראש שפיקאסו וג'קסון פולוק ייחשבו לאמנים החשובים של המאה ה-20. יש הסבר פשוט מאוד לכל זה, גם אם הוא לא מופיע בסרט: הגב' ווטסון היא נוסעת בזמן, והגיעה לוולזלי ישר משנת 1990 ומעלה.

משימתה של ווטסון בשליחותה לעבר היתה, כנראה, להמציא את הפמיניזם המודרני, אבל מרוב התלהבות ומסירות לנושא היא כמעט מסגירה את זהותה כנוסעת בזמן פעם או פעמיים. יכולתי להישבע שהיא תיכף תתחיל לשרוף חזיות. לא פלא שהמורים האחרים מתייחסים אליה כאילו היתה יצור מעולם אחר. הרבה מהנאומים שלה בדבר שחרור האישה מצולמים במלואם ותופסים הרבה דקות סרט, מה שגרם לי לחשד שמא ווטסון לא מנסה לשכנע רק את התלמידות שלה בסרט, אלא גם אותי. רק מה, השנה עכשיו היא 2004, ואני כבר משוכנע: מותר לנשים לצאת מהמטבח. בחיי שאני מאמין בזה. מה עכשיו? אין לך משהו יותר חדשני להגיד?

בדרך לשחרור האישה, קתרין והתלמידות שלה עוברות את התהליך המקובל בסרטי מורה ותלמידים, שוטר שחור ושוטר לבן או חתול וכלב: בהתחלה הם לא סובלים זה את זה, אבל בהמשך הם לומדים להכיר ולאהוב זה את זה, אישה את תלמידותיה ולהיפך. וכמובן, היא תשנה את חייהן לנצח ותתאהב בדרך גם באיזה גבר חולף. סטנדרטי לגמרי, אתם מכירים את הסיפור. ג'וליה רוברטס לא משחקת בסרט. היא מחייכת. היא נראית נחמדה וכל זה, אבל אין שום הבדל בין קתרין ווטסון לבין הדמות שאתה מגלמת ג'וליה רוברטס בכל טקס אוסקר או ראיון. אם זה כל מה שהיה לסרט להציע, הוא היה משעמם עד טירוף.

למזלנו, הסרט לא מתמקד אך ורק בג'וליה, ומקדיש גם הרבה זמן לחייהן של התלמידות. קבוצה קטנה של תלמידות מקבלת כל אחת עלילת משנה משלה. אחת מהן עומדת לפני הגשמת חלומה של כל נערה – נישואין, בית, גן ומכונת כביסה; אחרת מתחברת יותר אל ג'וליה ושוקלת לעשות את הבלתי נתפס וללכת ללמוד משפטים; אחת אחרת מתאהבת ונבגדת וחוזרת ומתאהבת. לא שעלילות המשנה האלה הן מבריקות או מקוריות במיוחד, אבל הן לפחות כתובות היטב: אף אחת מהדמויות בסרט אינה מטומטמת. קל מאוד בסרטים מסוג זה לקדם את העלילה על ידי כך שמישהו, בדרך כלל מנהל בית הספר המרושע, מתנהג כמו אידיוט מוחלט. בוולזלי יש הרבה אנשים עם דעות שאיתן אני לא מסכים, אבל השתכנעתי שכולם מתנהגים כפי שהם מתנהגים מכיוון שכך הם מאמינים, לא מתוך רוע לב, טיפשות או דרישות התסריט. מה שעוד משפר את המצב הוא שאת התלמידות מגלמת חבורה של שחקניות צעירות ומצוינות, שגורמת לסרט להיראות לפעמים כמו תכנית ריאליטי למציאת הג'וליה רוברטס הבאה. במובן החיובי של המושג.

את הדקות הראשונות של הסרט אתם עלולים לבלות בניסיון למקם כל אחת מהשחקניות הצעירות ולהיזכר איפה ראיתם אותה קודם. אז כדי לחסוך לכם זמן: הבלונדינית החנונית שנראית כמו בובת חרסינה עם תספורת מבעיתה היא ג'וליה סטיילס מ'ריקוד צמוד' ו-'10 דברים שאני הכי שונאת אצלך'; הברונטית המרוצה מעצמה היא קירסטן דאנסט, זאת מ'ספיידרמן' ו'מעודדות צמודות' (אותה עשוי להיות לכם קצת יותר קשה לזהות, מכיוון שכאן, בניגוד לסרטים האחרים שלה, היא לא מחייכת 100% מהזמן) והשחרחרה המשתרללת היא מגי ג'ילנהול, זאת מ'המזכירה' ו'דוני דארקו'. בין השחקניות המבוגרות יותר נמצאת מרשה גיי הארדן ('פולוק', 'מיסטיק ריבר') שאמנם כבר לא תהיה הג'וליה רוברטס הבאה, אבל תואר המרשה גיי הארדן הנוכחית מספיק בהחלט – גם היא מצוינת.

'חיוך של מונה ליסה' היה יכול להיות מוצלח יותר אילו היו מוציאים ממנו את ג'וליה רוברטס. אבל גם להסתכל על ג'וליה רוברטס זה לא עונש. יש לה, אין להכחיש, חיוך מקסים למדי. הסרט הזה לא ישנה את חייכם ולא סביר אפילו שיכבוש את ליבכם, אבל הוא מעביר את הזמן. ואם זו לא נשמעת כמו מחמאה גדולה במיוחד, תתנחמו בזה שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

תגיות: