במקור: Memoirs of a Geisha
במאי: רוב מרשל
תסריט:רובין סוויקורד
על פי ספרו של ארתור גולדן
שחקנים: ז'אנג זי-יי, מישל יו, גונג לי, קן וואטאנאבה
"עולמי אסור כשם שהוא שברירי; ללא המיסתורין שלו, הוא אינו יכול לשרוד."
– צ'יו / סאיורי מנסה להצטדק בתחילת 'זכרונותיה של גיישה'.
צ'יו היא ילדה בת 9, שגדלה בכפר דייגים בפינה רחוקה ולא מסומנת על המפה של יפן. היא לא שונה מכל ילדה אחרת, פרט לכך שעיניה כחולות-אפורות – דבר מאד מיוחד ביפן. לו לא היה קורה דבר, היא היתה גדלה להיות עוד אשת דייג, ומסריחה מדגים עד סוף ימיה. אבל אז אמה חולה במחלה קטלנית, ואביה מוכר אותה ואת אחותה לספק גיישות. צ'יו ואחותה מגיעות לקיוטו, ושם מופרדות ומתחילות לשרת את בעלות הבית – כל אחת באוקייה (בית גיישות) אחר.
לו לא היה קורה שום דבר מיוחד, צ'יו הייתה גדלה להיות עוד משרתת יפנית חסרת ערך. אבל אז היא פוגשת יו"ר מסתורי (יו"ר של מה? לא יודעים), שקונה לה ארוחת בוקר על מנת שתמלא את בטנה הרעבה. ברגע זה, מתאהבת הקטינה באותו יו"ר עלום שם, ומבינה שכדי להיות חלק מעולמו, עליה להיות גיישה. לו לא היה קורה שום דבר מיוחד, היא היתה זוכה רק ללגלוג מצד הצומומו, גיישה מצליחה שגרה באוקייה של צ'יו, ומאוימת מתחרות אפשרית מצידה של הילדה בעלת העיניים המהפנטות. אבל אז מגיעה גיישה מפורסמת אחרת, מאמהה (מישל יאו, 'נמר, דרקון', 'מחר לנצח'), ומתערבת עם "אמא", בעלת האוקייה של צ'יו, שביכולתה להפוך את צ'יו לגיישה הגדולה ביפן. היא גם משנה את השם של צ'יו לסאיורי, כי בא לה.
'זכרונותיה של גיישה', שמבוסס על רב מכר מאת ארתור גולדן, לוקח אותנו דרך כל האירועים האלה, ומתקדם הלאה: הוא מנסה להסביר כי הגיישות הן אומניות השולטות ברזי האירוח, הריקוד והזמרה, ואף מראה את התככים והמזימות הפועלים מאחורי הקלעים בעולמן של הגיישות. כל זאת, כשברקע מרחף צילה של מלחמת העולם השניה, על השינויים שהיא עתידה להביא עימה. ובכל הזמן הזה, סאיורי ממשיכה לחלום בתמימות על אותו יו"ר נאצל (קן ווטאנאבה, 'הסמוראי האחרון', 'באטמן מתחיל'), אשר לו היא רוצה להתמסר עד כלות הימים.
בסך הכל, זה אמור להיות חומר רקע מצוין לסרט. אני לא יודע עד כמה עולמן של הגיישות מוצג לעומק בספר, אבל אין ספק כי מדובר בבסיס לסיפור מרתק. הבעיה היא שבתור סרט היסטורי/תקופתי, 'זיכרונותיה של גיישה' מועד כמו רקדן ברייקדאנס כושל. יש אזכורים ספורים בלבד למאורעות ההיסטוריים, שמתחוללים ביפן בתקופה בה מתרחש הסרט – ובעיקר, עולמן של הגיישות מוצג בצורה שטחית ולא-מספקת. חצי קידה פה, משפט פילוסופיה-בגרוש שם, וסצינת ריקוד אחת מחויבת המציאות. אם זה כל עולמן של הגיישות, אין פלא שאומנות זו כמעט ונכחדה לגמרי מהנוף היפני.
אבל הדרמה – הו, הדרמה! האהבה האסורה של צ'יו! ההתרחקות הכפויה שלה מהיו"ר אותו היא כה אוהבת! עולמה של סאיורי שנהפך לחלוטין עם פרוץ מלחמת העולם השניה! המתחים בין סאיורי לפאמפקין – הגיישה המתלמדת השנייה שגדלה באותו הבית, והופכת לבת חסותה של הצומומו המרשעת. כל אלה יכולים לספק דרמה מעניינת ומרגשת, לא?
ובכן… לא. אני אודה ואתוודה בפה מלא: תנו לי דרמה מרגשת, ואני יכול להתמלא דמעות בצורה שתגרום לכל אחד לפקפק בגבריותי המתפרצת. תנו לי דרמה סוג ב', ואני עדיין עשוי להתרגש עד עמקי נשמתי. 'זכרונותיה של גיישה' לא גרם לי אפילו למצמץ. הסיבה לכך מאוד פשוטה: 'זכרונותיה של גיישה' בוים עם כל הרגישות והאנושיות של הטרמינייטור.
רוב מארשל, הבמאי שעשה את זה בעבר עם 'שיקגו', מאוד רצה לרגש את הקהל. כל כך רצה – עד שהוא הכין לעצמו רשימה מאוד ארוכה של רגעים דרמטיים שהוא מוכרח לעבור דרכם, והוא מאיץ ביניהם כמו קטר רכבת עם מנוע סילון. יש לנו רגע שבו צ'יו בוכה על אמא שלה? יש. יש רגע שבו צ'יו מנסה לברוח בשביל לחפש את אחותה? יש. לאף אחד מהקטעים האלה, כמעט, אין השלכות. הם רק ממלאים זמן מסך מסוים בסרט, ואז נעלמים מבלי שסיפקו תוצאות משמעותיות או תובנות כלשהן.
ואולי זה לא הבימוי, או התסריט. אולי אלה השחקנים. בתחום זה, נקודת האור היחידה היא מישל יאו הנהדרת, בתפקיד מאמהה. היא מקסימה, אמינה, ופשוט תענוג להסתכל עליה. אבל יכול להיות שזה סתם בגלל שהיא שווה שחבל"ז. רוב השחקנים האחרים, כולל ז'אן זי-יי (היא סאיורי) נעים מרגעים בהם הם נראים עייפים, לרגעים בהם כל מה שיש להם להציע זה תגובות קיצוניות. היחידה שמשדרת אמינות כלשהי היא השחקנית גונג לי (שלא שיחקה בשום דבר מערבי, אז אל תטרחו לחפש), בתפקיד הצומומו, אבל גם היא משחקת דמות קלישאתית לחלוטין, כמו רוב הדמויות בסרט, ובסופו של דבר – לא מעניינת.
ומצד שני, שותפתי לצפייה מאוד נהנתה מהסרט. אולי זה בגלל שהיא קראה את הספר קודם, אולי זה בגלל שהיא מתרגשת יותר בקלות. אבל כשהיא שאלה אותי מה אני הולך לכתוב בביקורת על הסרט, לפחות היה לי את הטאקט לענות לה ב- "עולמי אסור כשם שהוא שברירי; ללא המיסתורין שלו, הוא אינו יכול לשרוד."
זה לא עבד, אגב. בסוף נאלצתי להגיד לה שהיה "בסדר כזה".
- אתר רשמי
- קנו את הספר באמזון
- קנו את הספר במיתוס
- ז'אן זי יי
- קן ווטנאבה
- מישל יאו
- גיישות
- הבלוג של "גיישה"
אחלה ביקורת. כל הכבוד.
גונג לי
ניטפוק קטן על גונג לי – היא שחקנית סינית מאוד ידועה. היא היתה השחקנית הקבועה של ז'אנג יאמו (ובת זוגו) בכמה מסרטיו הידועים: הפנסים האדומים, ז'ו דו, סיפורה של קיו זו'. היא גם משחקת בתפקיד הראשי ב-2046 של ונג קאר ווי.
ובגלל זה
נתנו לה לגלם את הצומומו. היא שחקנית ידועה כמו שהצומומו הייתה גיישה ידועה. התפקיד ממש התאים לה כמו כפפה ליד.
על הספר
"זיכרונותיה של גיישה" הוא קרוב למדי הספר המשעמם ביותר שאי פעם קראתי. קשקשת גרוטסקית ואגוצנטרית, עטופה במין מלנכוליות בגרוש, שלא הצליחה לסחוף אותי, לרגש אותי, או בכלל להגיד משהו מעניין.
הספר הזכיר לי בעיקר את אלמודובר ואת זה שגם הוא מתעסק ברוב סרטיו בז'אנר הטלנובלה. אבל בעוד שאלמודובר מצליח להעמיק את הז'אנר, וליצור בו רבדים רגשיים מפתיעים, "גיישה", כמו שאמרת, באמת מזכיר פרק ממוצע של הדוגמניות, ולא רק מתחילת האמצע.
זוועת עולמים.
כל הבנות שאני מכירה וקראו אותו דווקא אהבו.
אולי אפשר להגדיר את הספר הזה כ"ספר נשים"?
מה, כמו זה?
http://he.israel-music.com/zeev_revach/the_women_barber/dvd/
כל הבנות שאני מכירה וקראו אותו דווקא אהבו.
כנראה שהוא עונה על הגדרה של ספר נשים. קראתי את כולו בטיסה לארה"ב ואז חזרתי לארץ וקראתי אותו מהתחלה. ממש נהנתי. וכולי ציפייה לסרט.
לגבי הספוילר
היא "חיכתה" לו כדי שיציל אותה מזנות, או לפחות יהפוך אותה מזונה של המונים לזונה של אחד.
לאהבה לא היה שום קשר לזה.
היא התאהבה בו.
טוב, אולי לא זנות בדיוק
אבל בטוח עבדות. היא לא ממש יכולה לבחור פתאום לעבור דירה… לפחות לא בתור נערה.
אני בטוחה שהיום זה מאוד שונה ממה שמתואר בספר.
פליטת מקלדת
כתוב "ויש לי את הצ'ין-צ'ין הכי קטן בעולם"
וצ"ל
"ויש לו את הצ'ין-צ'ין הכי קטן בעולם".
לא?
אני לא רוצה לסכסך
אבל את הדרעק הזה (לחכות לבחור) מפמפמים לנו הבנות עוד מגיל אפס בכך שמספרים לנו אגדות על עלמות חן שניצלו על ידי בחור וזאת במטרה לשכנע אותן להתחתן.
המממ…ואני עדיין לא קלטתי מה זאת בדיוק גיישה…
בגדול, אמנית.
היא שולטת באמנות הריקוד, נגינה, אירוח, שזירת פרחים ועוד מלא דברים אחרים. גברים שוכרים אותה ומשלמים לה כדי ליהנות מחברתה ומהיכולות שלה. אם יש לה דאנה – פטרון – הוא מממן אותה במשך הרבה מאד שנים, והיא שוכבת איתו.
בגדול, אמנית.
נשמע כמו תפקידה של הcompanion בפיירפלי.
ממש לא.
גיישה לא שוכבת עם גברים – מלבד המקרה המאוד-ספציפי של פטרון שלונג ג'ון תיארה. אצל ה- companions מפיירפליי – סקס הוא המטרה, וכל שאר הכישורים שלהן רק נלווים לטקס הזה מסביב.
גיישה *כן* שוכבת עם גברים.
לפי הסרט, לפחות. אין לי מושג איך זה באמת. הסרט טורח להסביר שוב ושוב שגיישה היא לא זונה, גיישה היא לא זונה, למה אתם חושבים שגיישה היא זונה, מערביים בורים שכמותכם? גיישה היא לא זונה! היא לא שוכבת עם גברים בשביל כסף! כלומר, חוץ מכשהיא מוכרת את הבתולים שלה לכל המרבה במחיר. אז כן. אבל חוץ מזה, מה פתאום, גיישה היא לא זונה.
אני לא יודע איך זה במציאות, אבל בסרט, גיישות הן זונות.
גבר. לא גברים.
יש שני מקרים:
– היא מוכרת את הבתולין שלה
– יש לה פטרון
ובשני המקרים זה יכול להיות אותו אדם.
השאלה היא איך אתה מגדיר זונה – כל אחת שמוכרת את גופה תמורת כסף, אפילו אם מדובר בפעם אחת או פעמיים, או שמדובר במישהי שעושה זאת על בסיס יום יומי במשך שנים, עם הרבה מאד גברים שונים.
אוקיי, אז שינוי ניסוח:
כחלק מהגדרת התפקיד, גיישה עוסקת בין השאר בזנות. עדיין, זה הופך את יללות העלבון של "איך אתה מעז לחשוב שגיישות מוכרות את גופן! אילו היה מחיר, לא היית יכול לעמוד בו!" למגוחכות.
אני עדיין לא מסכימה.
כן, יש את העניין הזה עם הבתולין, ואני מתעלמת ממנו כרגע – זה חד פעמי ולא ממש נתון בשליטתה של הגיישה (לא שזה הופך את העסק לטוב יותר).
באשר למה שקורה אחר כך – כשלגיישה יש פטרון, הוא מממן אותה ומתארח בביתה. הם כמו זוג נשוי, כשהאשה עובדת בחצי משרה (כי כל הרווחים שלה לא ישוו למימון שלו), רק שהם לא זוג נשוי באופן רשמי. ולא שאני באה להגן על הגיישות, אבל במובן הזה היא כמו פילגש או מאהבת. וזה שונה מהותית מזנות.
או להרחבה: http://en.wikipedia.org/wiki/Geisha
במובן הזה היא כמו כלה בדואר
מה עדיף, זנות או סחר עבדים?
רק בעניין הבתולין.
כי לפטרון היא יכולה לסרב – זה כבר שלב שבו היא נמצאת פחות או יותר ברשות עצמה.
אני לא בטוחה
מן הספר היה ברור שהגיישה נמכרה לבית הגיישות ושההכנסות מן האירוח לא מגיעות אליה, וחוץ מזה היא "חייבת" המון כסף על כל מיני דברים שהיא לא ממש עשתה, בדומה למה שקורה גם בעבדות הנשים בימינו.
בגלל זה גם הייתה לי הרגשה שהיא בחרה בפטרון לא רק מאהבה, אם כי אין ספק שזה היה בסאבטקסט, ולא נכתב באופן רשמי.
בגלל זה כתבתי ''פחות או יותר''.
הרי לגיישה לוקח זמן עד שהיא נעשית מפורסמת מספיק כדי למשוך אליה פטרון. אני יוצאת מנקודת הנחה שאם היא מפורסמת מספיק, היא כבר כיסתה את החובות שלה.
לדעתי זה רק חלק מהתמונה...
גיישה "טובה" תוכל להסתפק בזה ולא להצטרך לפנות למין עומת זאת אני מעריך שגיישות פחות "טובות" כן נאלצו לספק יחסי מין בשביל לקיים את עצמן.
יפן דואגת להעלים מידע על עברה התרבותי ולהציג רק מה שהיא רוצה להראות.
אז הן לא גיישות.
בסרט (וגם בספר) מדברים על נשים במעמד נמוך יותר שנאלצות לספק שרותי מין. יש להן שם אחר (והן גם קושרות אחרת את האובי שלהן, כדי שיהיה קל יותר לפתוח אותו).
טוב, נכון.
ובכל זאת, המרחק מכאן ל- Companion של פיירפליי הוא גדול למדי.
מה זה קומפניון של פיירפליי?
ה-Companions ב-Firefly הן מין גילדה של בנות שמאוד דומות למושג של הגיישה רק שהן גם נותנות שירותי סקס אם הלקוח מבקש. המעמד שלהן באיחוד הוא כל כך חשוב שיש כוכבי לכת שלא מרשים לחללית לנחות אם אין עליה Companion מורשית.
לא ראיתי עדיין את הסרט אבל הספר אהוב עליי ורק רציתי לציין שבספר בהחלט יש השלכות חיוביות או שליליות לכל מעשה של צ'ו וזה לא רק ה"גורל"
לדוגמא הבריחה שלה כדי לחפש את
אחותה (שמוזכרת בביקורת כחסרת השלכות) *היא* הסיבה שהיא נהיית משרתת בכלל ונאלצת למצוא את מהמהה כמדריכה אם ברצונה להפוך בכל זאת לגיישה-
כי היא מראש היתה מיועדת להפוך לגיישה ככל הנראה בת חסותה של הצוממו שבעתיד תהפך לאויבתה…
אממ נראה לי שאני אראה את הסרט ואשפוט בעצמי…אין לי ספק שאתאכזב ספרים תמיד טובים יותר אבל נו, תמיד יש לי צורך בלתי מוסבר לראות את הספרים שאהבתי בקולנוע.
נהניתי, יחסית.
בהחלט לא סרט מבריק, וזאנג זיי הייתה אפטית למדי. מאמהה הייתה נהדרת, ואהבתי מאוד גם את הגיישה המתחרה של סאיורי, שהייתה יפה באופן מהפנט.
אבל הסרט ארוך מדי, עם הרבה יותר מדי סצנות שלא היו צריכות לעבור בעריכה הסופית, וסיפור האהבה בין סאיורי ליו"ר מופרך, וגובל בעבירה על החוק.
היה מאוד יפה ויזואלית, ובהחלט בתרשמתי, בניגוד לכותב, מעולמן של הגיישות, אבל לא היה בסרט הרבה יותר מזה. מיאזאקי היה עושה את זה יותר טוב.
ראיתי את הסרט ובכנות
הוא ארוך,לא זורם ומשוחק רע.
ובכן…… אהבתי את הסרט – הצילומים היו מ-ר-ה-י-ב-י-ם!!!
והסיתו את תשומת ליבי מהעלילה עצמה. הכניסה לעולמן המיסתורי של הגיישות היה בהחלט מעניין למרות שכמו בכל סיפור יש צד יפה ופחות יפה והמספר בוחר מה להדגיש.כל הדיון של זונה או לא זונה, מה זה משנה כבר, סקס היה תמיד דרך להשיג מטרות – גם בחברה המערבית של ימנו. יש יותר נשים שמתכחשות לזה שהן זונות (לפי ההגדרה של סקס משיג מטרה) – מאשר זונות שמודות בכך שהן זונות. אין להתעלם מהסיפור הנאיבי של ילדה אשר מתאהבת בדמות אב (תסביך אלקטרה), אבל עדיין מציאותי או לא? לאהבה אין רגליים על הקרקע.
קליל, זורם – שווה לראות.
זונות אינן נשים שמשתמשות בסקס להשיג מטרה
זונות הן נשים שמקיימות יחסי מין בעבור כסף.
זונות אינן נשים שמשתמשות בסקס להשיג מטרה
זה לא חייב להיות כסף.
זה נשים שמקיימות יחסי מין כדי לקבל משהו בתמורה.
זה כן חייב להיות כסף.
רב-מילים: זו?נ?ה (ש?ם נ'): אישה שמקיימת יחסי מין עם גברים תמורת תשלום; גבר המתפרנס ממתן שירותי מין.
ניתן לטעון כל מי שמקיים יחסי מין עושה זאת זאת בכדי לקבל משהו בתמורה, גם אם המשהו הוא אורגזמה. אבל זאת התחכמות בלתי נדרשת – ההרחבה שלכם את משמעות המילה לא ברורה לי.
זה כן חייב להיות כסף.
אחת ששוכבת כדי לקבל אורגזמה זה לא זונה – זה נימפומנית ויש נשים שיש להם בעיה כזאת.
כעיקרון מקובל לחשוב שסקס הוא צורך משותף שנובע מאותו מניע – אהבה או משיכה הדדית. כשאצל צד אחד נעדר המניע הזה והוא מחליף אותו בטובת הנאה כל שהיא לאו דווקא כסף – איך הייתי מגדיר גבר או אשה מסוג זה?
קצת סדר
את יודעת כמה גברים שוכבים עם נשים רק בכדי להגיע לאורגזמה, וללא שום קשר לאהבה? אף אחד לא מאשים אותם שיש להם סוג של מחלה נפשית. למה כשאשה עושה את אותו הדבר היא 'נימפומנית'?
כשאת אומרת ש"מקובל לחשוב" שסקס הוא צורך משותף שנובע מאהבה או משיכה הדדית, את מבצעת מבלי משים ערבוב של הרבה מאוד מושגים. ראשית, מי אמר ש'אהבה' ו'משיכה הדדית' הם אותו הדבר? לי, לפחות, הם נראים שונים מאוד. שנית, באיזה מובן "מקובל לחשוב"? במובן של "מקובל להגיד שראוי", או "כולנו יודעים שזה כך"? את הראשון אני מקבל, אבל להניח שמה שנחשב ראוי הוא מה שגם מתרחש בשטח זאת הנחה מרחיקת לכת ביותר. שלישית, את מניחה שכאשר שני אנשים מקיימים יחסי מין, שניהם עושים זאת מאותה הסיבה. מהיכן לך?
וכל זה מבלי שהגעתי בכלל לעצם העניין: אם נקבל את ההנחה שלך (ולא, אני לא מקבל אותה, אבל לצורך הדיון) שהמניע המקובל היחיד לקיום יחסי מין הוא אהבה, הרי שאנשים שמקיימים יחסי מין מכל מניע אחר הם, בפשטות, סוטים – דהינו, אנשים שפועלים בניגוד למה שמקובל (זאת ההגדרה הסוציולוגית המקובלת של סטיה). אבל שוב, אני לא מקבל את ההנחה שלך – אנשים מקיימים יחסי מין מהרבה, הרבה סיבות. רבות מאותן הסיבות נחשבות לגיטימיות פחות או יותר. ספציפית, נשים שמקיימות יחסי מין בעבור כסף באופן קבוע הן זונות. לא כל מי שמקיימת יחסי מין מסיבה אחרת מאהבה, ואם נמקד, מסיבה שנחשבת לא לגיטימית, היא זונה.
אוי ואבוי.
*משתנקת*
אדם הגיב לך יפה אז אני מתאפקת לא להתערב פה. אבל המשפט הראשון בתגובה (שלא לדבר על השאר) באמת מקשה על העניין.
זונות אינן נשים שמשתמשות בסקס להשיג מטרה
אז אם אני שוכבת עם הבוס שלי כדי לקבל קידום או העלאה זה שונה?
תגידו, מה כל-כך מסובך כאן?
זונות הן נשים שמקיימות יחסי מין בעבור כסף _כמקצוע_. לא כל מי שמקיימת יחסי מין באופן חד-פעמי בעבור השגת מטרות היא זונה.
ומכאן שכן, אם את שוכבת אם הבוס שלך בכדי לקבל קידום זה שונה. לא מדובר כאן בשיפוט מוסרי, אלא במשמעות של מילה, ובעיקר במשמעות של מעשים. את השיפוט המוסרי את מוזמנת לעשות בעצמך.
איך אני שונא ויכוחים על משמעות של מילים
כי הם פשוט חסרי תוחלת.
הויכוח נובע מזה שלכל אחד יש הגדרה מעט שונה של משמעות המילה בראש.
ובויכוח כזה – ואני בטוח שאני לא מחדש לכם שום-דבר – שום-דבר לא יעזור. כל אחד מפרש כל מילה בצורה טיפה שונה. אצל כל אחד המילים נטענות במטען קצת אחר. אמנם רובנו משתמשים במילים במשמעות דומה, אך לא זהה. כך גם אתם. לשניכם יש מושג די דומה למילה "זונה", אך יש ביניכם הבדלי ניואנסים. אין טעם להתווכח על זה.
אין טעם להתווכח על זה כי אין משמעות אחת נכונה למילה הזו, או לשום מילה אחרת. ככה זה שפה. היא משתנה ומתפתחת ומתפרשת אצל כל אחד בצרה מעט שונה. גם מילון לא יעזור. מילון לא קובע או מקבע את המשמעות הנכונה של המילה. הוא בסך-הכל אוסף של שימושים רווחים במילה הזו. לא יותר. מילון הוא לא מגדיר צמחים.
הויכוח הזה הוא דוגמה קלאסית לבריחה הצידה מהעניין. אתם מתווכחים על הגדרות במקום להתוכח על מהות.
אל תאמר "מי ששוכבת עם הרבה אנשים לא נכנסת להגדרה של זונה". אמור: "מבחינתי, מי ששוכבת עם הרבה אנשים, לא ראוי להתייחס אליה באופן השלילי שבו אנו מתייחסים למי שמוכרת את גופה בעבור כסף."
ואז תגיעו למהות העניין, במקום להתווכח ויכוח עקר על הגדרות, שממילא לא באמת קיימות.
למה אתה חושב שהויכוח היה על משמעות של מילים?
כפי שציינת היטב, וכפי שההודעה האחרונה של Blowfish מדגימה, לא על כך היה הויכוח. זו פשוט היתה דרך מצוינת להגיע לעיקר.
כי זה מה שהוא היה
כלומר, לפחות ברמה שעל פני השטח. מישהו אפילו הביא ציטוט ממילון.
מתחת לפני השטח, כמובן שהוא היה על מהות. לכן אמרתי שצריך להכיר בזה ולהפסיק להתווכח על המשמעות של המילה :זונה".
תו לי קצת קרדיט
זאת דרך הרבה יותר יעילה לנהל דיון מאשר לתקוף חזיתית, כי הנחות היסוד הטמונות בדיון לא ברורות מראש, ולכן לדון בהן לפני שהן הובהרו תהיה, לדעתי, טעות.
אם את שוכבת עם הבוס שלך כדי לקבל קידום או העלאה זו אמנות.
זו אמנות רק אם הבוס הוא
מרובע שחור שתלוי על הקיר.
רוב מרשל גרוע, סרט חמוד
אני, שבאתי לראות את הסרט, קראתי קודם כל את הספר. מאוד התרשמתי ממנו והלכתי לראות את הסרט. האמתי, לא כל כך התאכזבתי ממנו. הוא פשוט לא בוים ע"י הבמאי הנכון. השחקנים היו בסדר גמור, אבל רוב מרשל לא. בתור מעריץ לספר, התאכזבתי קצת. בתור איש זר שלא שם לב כ"כ לעלילה, התרשמתי. לסיכום, אהבתי את הסרט אבל, לא יזיק לעשות גרסה יפנית לסרט, אם אותם שחקנים, או אחרים. זה לא ממש משנה. רק מילה או שתיים לרוב מרשל: תתעסק במחזמרים כמו שאתה יודע
(דוגמת שיקגו) ואל תתערב בתרבות אחרת, כי הוכחת לנו שאתה גרוע בזה. נ.ב.
חובה לכם לראות את זה ב DVD.
ממכם, המסתורי…….
(נקווה שניפגש שוב….)
מישהו זוכר את הדיון המייגע על ''נמר דרקון''?
הייתי רוצה לשאול את אותה השאלה, דהיינו לאיזה מדינה שייך הסרט, גם לגבי "זכרונותיה של גיישה". בדיון על "נמר דרקון" נאמר לי, פחות או יותר פה אחד, שהלאום של השחקנים בתוך הסרט קובע את הלאום של הסרט, וזה לא משנה אם המימון או האנשים שמאחורי הקלעים באים ממדינה אחרת. אז מה זה אומר לגבי "גיישה"? שהסרט בעצם לא אמריקאי, וגם לא יפני, אלא… סיני?
זה בטח שייך לשילוב בין
המדינות או משהו כזה. בטח שמו את מישל יאו וז'אנג זי יי בסרט בגלל שהן דוברות גם אנגלית.
ובנוסף
שיחקה בסרט עוד שחקנית סינית אחת: טסאי צ'ין (זו שמשחקת את הדודה). היא השתתפה בסרט "חוג שמחת המזל".
למעשה
היו"ר ההוא היה יו"ר של חברת חשמל בשם איוואמורה אלקטריק.
וחוץ מזה
הוא נקרא היו"ר מפני שהוא ויתר על תואר הנשיא לטובת נובו.
התרשמתי מהסרט לטובה.
נקודת המבט של הבמאי על מעמד האישה ביפן וארצות המזרח.
אבל במצוד אחר היופי המיסתורי של המזרח הרחוק ששמור תחת חסדיי הנפלאות שבו .
אני חייבת לציין שהחשקנית ששיחקה את "צ'יו,"סיורי".
היא בעלת יופי כלכך עדין וכלכך מיסתורי כל העלילה מאחורי העיניים בצבע של איתן הטבע -המים .
כלכך יפה שכל הסרט התרגשתי והזלתי דמעה על יופי שנברא וגברים בעולם שלנו שלא יודעים להעריך מהי סימליות היופי.
כלכך מסתורי ..וכלכך גלוי
שזה אבסורד.
אני נותנת לסרט ציון 10.
סרט בעל משמעות רבה מאוד למעמד האישה
והיופי המוטל על המאזניים .
לא הבנתי.
בעצם
אני באמת שלא מבינה על מה הוויכוח השטותי הזה וכל ההתפלספויות ,זונה או לא זונה בסופו של דבר הסרט מציג את רוח התקופה וזה מה שחשוב ,אם הוא מציג אותו טוב? אני לא ממש בטוחה אבל מה שכן אני נהנתי לצפות בסרט ולמדתי ממנו המון,וזה מה שחשוב.
אוקי כתשובה לכל אלה שחושבים שגיישה היא זונה.
ברור שאתם לא מבינים את התרבות היפנית =.=
אבל כן, כמו שאמרו כבר, גיישה לא נועדה לשכב עם גברים. מהסיבה הפשוטה, זה לא התפקיד שלה!!
מבינים קפיש?!?
מה כן התפקיד שלה? לבדר. ולא מבחינה מינית. XD כן גברים שלי, יש דבר כזה.
אני אסביר, ראשית לגברים ביפן מותר שיהיה להם פילגש. זה דבר ראשון.
ולפני שתזדעזעו ותשנאו אותם, זה פשוט מקובל בתרבות שלהם. אז תחיו אם זה.
שנית, למה שגבר שיש לו מספיק סקס מאישתו, שדרך אגב לא מקובל לדבר עם אישתך בבית, כי זה לא מקובל!
ומספיק סקס מהפילגש שלו, ילך לחפש סקס אצל גיישה?! זה לא נראה לכם אבסורד?! >< ועוד כל החיים ללמוד את זה.
אה וגיישות לא מתחתנות XD זה עצוב אבל ככה זה. ולא מביאות ילדים. אז יש סידור כזה, רק בבחירה שלה בלבד!!! שאם היא רוצה, היא יכולה לשכב עם הפטרון. אבל זה בדררך כלל לא קורה.
ובקשר לסקס עם הלקוחות, היא לא מחויבת לשכב עם עף לקוח גם עם הוא יקנה אותה במלא מלא כסף. ורוב הסיכוי שגם לא תרצה, כי זה יפגע לה במעמד. XD לגיישות היה מעמד גבוה שתדעו.
אוקי, סיימתי לחפור על גיישות. ואם אתם תוהים אם כל זה אמיתי או לא, שתדעו ששמעתי את כל זה ממרצה שבאה במיוחד מסין שבאה להרצות בהיכל התרבות שלנו. ואני נורא התעניינתי בנושא.
..
אם אתה עושה סיקור על סרט שמבוסס על ספר, אל תתפלא שחסר מידע.
זו הבחירה שלך לראות רק את הסרט, אבל הרי בכל סרט שמבוסס על ספר חסרים קטעים, לפעמים גם קטעים חשובים, וזה פשוט משהו שצריך לקחת בחשבון.
ונתחיל:
"אבל אז היא פוגשת יו"ר מסתורי (יו"ר של מה? לא יודעים)"=
הוא יו"ר של חברת אלקטרוניקה בשם "איוומורה" שהוא הקים עם נובו. בסרט כנראה החליטו להשמיט את הפרט הזה כי הוא לא חשוב לעלילה, אבל אם הייתה קורא את הספר היית יודע.
מאמהה לא משנה את השם של צ'יו "סתם כי בא לה", אלא בגלל שזאת המסורת שהייתה ביפן. אם יש לך כוח להשכיל קצת, אני אסביר.
כשגיישה מבוגרת לקחה גיישה מתלמדת תחת חסותה, הן ביצעו טקס שהפך אותן למעין אחיות, ואז שינו את השם של המתלמדת לשם שמתחיל באות הראשונה או האחרונה (אני לא לגמרי זוכרת) של השם של הבוגרת. במקרה של צ'יו ומאמהה הן לא עשו את זה בסוף כי האות לא התאימה לאישיות של צ'יו, אז הן בחרו שם אחר. *אני אוסיף שגם לפמפקין היה שם חדש, אבל בכל זאת המשיכו לקרוא לה בכינוי שלה.
ועכשיו לעניין ה- "חצי קידה פה, משפט פילוסופיה-בגרוש שם", אלו דברים שמתלווים לסרט. יש בחירות שעושים הבמאי והתסריטאי כדי לעשות סרט "עובר מסך". ככה יוצא שהמון דברים נשמטים, או נוספים בצורה גרועה במקרה הזה, כדי שהסרט יעביר אפילו רק בקטנה את האווירה בלי לבזבז יותר מידיי זמן, וכדי שיהיה יותר קליל ומתאים לקהל שהעדיף לראות את הסרט במקום לקרוא את הספר.
ועכשיו, הקטע עם סימני הקריאה שהרבת לכתוב, "הדרמה!". אין לי כל כך מה להגיד בעניין, כי כמובן זאת הדעה שלך.
אני אציין שבספר שום דבר לא מוצג כמו שאתה מציג אותו בביקורת שלך. גם אני יכולה לומר "ביקורת בשקל" על הביקורת שלך, אבל מה זה עוזר אם אני לא מסבירה את עצמי?
אילו תובנות יכולות לצאת מפה של ילדה בת 9 כשהיא בוכה על אמא שלה? שוב, כשחוזרים לספר יש קצת יותר נפח, אבל אני אחזור על עצמי ואומר שבסרט דברים נעלמים, אלא אם כן אתה רוצה לצפות בסרט של שלוש-ארבע שעות.
בקטע של השחקנים, אני לגמרי מסכימה איתך. משחק אף פעם לא היה הצד החזק ביפן, ועוד יותר מצחיק שהם מדברים באנגלית, וזה נשמע לא אמין. כבר היה עדיף שהיו מדברים ביפנית והיה תרגום או משהו.
אני לא מתלהבת מהסרט, יש שם המון טעויות וקטעים משעממים שמנסים בכוח לרגש, אבל את הספר דווקא כן אהבתי. הוא לא איזה יצירת מופת אבל יש בו משהו מיוחד. אולי בגלל שאני אוהבת את התרבות היפנית, למרות שאתה בטח תרצה לומר שזה בגלל שאני בת. לא רציתי שהוא יהיה עמוס בעובדות היסטוריות, והוא עשה את העבודה בשבילי :)
מצטערת על התגובה הארוכה.
הביקורת איננה על הספר, אלא על הסרט.
(ל"ת)
אתה צודק,
אבל כשיש ביקורת כזאת על סרט שמבוסס על ספר, זה קצת מרתיח. ברור שיהיו חסרים פרטים, זה כמעט מובן מאליו. זה לא דבר טוב, אבל לדעתי קצת מיותר לציין את זה. התייחסתי לסרט וגם לספר כדי לעשות השוואה ולהדגיש את הטענה הזאת.
לא. אני משלם על כרטיס, לא על הספר.
אם הסרט לא מסוגל להסביר את עצמו, אי אפשר לשלוח את הצופה לקרוא את הספר.