ולנטין

מאת
רותם
– פורסם ב 15 במרץ 2004Posted in: ביקורות

במקור: Valentin
תסריט ובימוי: אלחנדרו אגרסטי
שחקנים: רודריגו נויה, כרמן
מאורה, ג'ולייטה קרדינלי, מקס
אורטיזבריה

בכל מצב רגיל, 'ולנטין' לא היה הבחירה הראשונה שלי. למען האמת, גם לא השניה. הבעיה שלי לא היתה עם העובדה שמדובר בסרט דובר ספרדית – סרטים זרים מזמן לא מפחידים אותי. לא, הבעיה היתה הכרזה של הסרט והסלוגן שלו, "רק בן 8 וכבר קופידון", שגרמו לי לפלאשבקים פסיכודאליים לסרטי נעורים ישראלים שחשבתי שהדחקתי – 'אבא זנוב', 'אסקימו אפרסמון' או משהו כזה. לכן עד לתחילת הסרט עוד שקלתי לנצל את העדרם של סדרנים בכניסה לאולם ולערוק לאולם השכן, ואחר כך לספר לעורכים משהו על קשיי החניה הבלתי נתפסים בתל אביב בימי שישי בצהריים. אבל בעיני רוחי כבר ראיתי את מבטי התוכחה שלהם, כך שעמדתי בפיתוי. חוץ מזה, שקופית הצנזורה דיווחה שהסרט הוא רק בן 80 דקות, כך שהסבל לא היה צפוי להיות ארוך מדי. טוב שלא עזבתי, כי במהרה גיליתי ש'ולנטין' הוא סרט עם טוויסט מבריק.

ולנטין (וַלֶה בפי חבריו) הוא ילד בן 8 החי בבואנוס איירס של שנת 69'. הוריו גרושים, עם אמו הוא כלל אינו בקשר, ואילו את אביו הוא פוגש רק מדי פעם, כאשר זה בא לספר לו על עוד חברה חדשה שהכיר. ולנטין גר יחד עם סבתו שהתאלמנה לא מכבר מבעלה, אבל לא נותנת למוות לקטוע את שיחות הנפש שלה עם בן זוגה משכבר. הסבתא גם לא מוצאת לנכון לייפות את המציאות, וכך היא אומרת לולנטין ישר בפרצוף מה היא חושבת בדיוק, לרבות על אימו (ובואו נאמר שהיא מעולם לא החשיבה את האמא לצדקת).

את זמנו הפנוי מקדיש ולנטין לקידום הקריירה בה בחר: אסטרונאוט. זאת הוא עושה באמצעות תוכנית האימונים המומלצת של נאס"א: הוא בונה רקטות בעליית הגג כדי לשפר את כישוריו ההנדסאיים, הוא משוטט ברחבי השכונה עם משקולות על רגליו כדי לדמות שינויים בכוח המשיכה, ומסתובב בבית בחליפת חלל שככל הנראה הוכנה (מראש) על ידי בתיה עוזיאל. אחד המכשולים העיקריים של ולנטין במרוץ מול ניל ארמסטרונג, ומה שגם משלים את תדמיתו החנונית, היא הפזילה האיומה ממנה הוא סובל. בגלל פזילה זו מתהדר ולנטין במשקפיי פלסטיק ענקיות, שנראות בימינו רק בתשדירי שירות לבטיחות בעבודה ובמערכונים על קופאיות רוסיות.

נראה לי שאם היינו עורכים כעת הצבעה בקרב הקוראים היינו מוצאים שהם משתייכים לאחד משני מחנות: אלה שמדמיינים את עצמם מכניסים מכות רצח לולנטין הקטן בהפסקת הצהריים מאחורי אולם הספורט בבית הספר, ואלה שקיבתם מתכווצת כשהם מדמייינים כיצד ולנטין הקטן חוטף מכות רצח בהפסקת הצהריים, מאחורי אולם הספורט בבית הספר. וכאן הטוויסט שהזכרתי: ולנטין לא חוטף מכות. וגם אף אחד לא ניטפל אליו באף דרך אחרת. למעשה, אף דמות בסרט לא מתעללת באף דמות אחרת.

עובדה זו שימחה אותי במיוחד, כיון שמהר מאוד גיליתי שאכפת לי מולנטין ואינני רוצה שיקרה לו משהו רע. ראשית, ולנטין הוא אמנם ילד אופטימי ותמים, אך הוא אינו אידיוט, ויש לו תפישת עולם בוגרת לגילו (אודה שלרגע שקלתי את האפשרות שילדים ארגנטינאים ככלל הם יותר בוגרים מילדים ישראלים, אבל אז נזכרתי מהיכן הגיעו 'המורדים'). אמנם לא אחת יש פערים בין התפיסה של ולנטין את המציאות לבין המציאות עצמה, אך בדרך כלל המציאות היא זו שמתקפלת קודם, והקהל צוחק יחד עם ולנטין ולא עליו.

שנית, וחשוב יותר, הוא הילד רודריגו נויה, המגלם את ולנטין. אני אסתכן בלהישמע קלישאי ואומר שנויה הוא פשוט ילד מקסים ושובה לב, היודע לשחק באמת, מבלי להדרדר לאובר-אקטינג. יכולתי אפילו לומר שהוא גונב את ההצגה, אבל זה קצת בעייתי כשמלכתחילה ההצגה שייכת לו כמעט כולה. להערכתי, יש גם סיכוי שהוא יצליח לשבות את ליבם של שונאי ילדים מושבעים.

הסרט עוקב אחר חיי היומיום של ולנטין, על האירועים המשמחים והמעציבים, ואלחנדרו אגרסטי, הבמאי, מצליח לשרטט את כולם בצורה רגישה ועדינה. מעבר למפגשים עם בני משפחתו, ולנטין נהנה מעוד שתי צורות בילוי. האחת היא ידידותו עם שכן מבוגר בשם רופו (מקס אורטיזבריה), האוהב לנגן על פסנתר ולספר על הבעיות עם חברתו. השניה, והתמוהה למדי, היא לצאת לפגישות עיוורות עם החברות החדשות של אביו, במטרה לעמוד על קנקנן. לו היו שואלים אותי, הייתי מטיל ספק בחוכמתו של אביו של ולנטין (וזאת לאור נסיוני האישי, הכולל בייביסיטר-עיוור לחתול של חברה לשעבר), אלמלא אחת החברות היתה לטיסיה, היא הבלונדה הנצפית בפוסטר של הסרט (ג'ולייטה קרדינלי), אשר בדומה לולנטין מתגלה כשונה לחלוטין מהסטריאוטיפ לו הייתם מצפים.

הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שבסופו של דבר הוא קצר מדי. להבדיל מסרטים אחרים מהעת האחרונה, שנראה כאילו קשתה עליהם עד מאוד הפרידה מקהל הצופים, 'ולנטין' הסתיים באופן חד ושרירותי לטעמי, מבלי לתת מספיק מרווח לנשימה בין שיא הסרט והסיום. בכלל לא הייתי מתנגד לצפות בעוד עשר דקות של עלילה, שתבהיר מה עלה בגורלו של ולנטין ותיתן לצופים מעט יותר סגירות.

'ולנטין' הוא סרט שגורם להרגיש טוב, ולראות את העולם באופן אופטימי. הוא גם לימד אותי שהארגנטינאים הם הרבה יותר אנושיים מאיתנו. אולי לא לגמרי שפויים, אבל אנושיים.

תגיות: