במקור: Vodka Lemon
תסריט ובימוי: היינר סאלים
שחקנים: רומיק אביניאן,
לאלה סרקיסיאן, איוון פרנק,
רוזן מסרופיאן
בתחילת הסרט 'וודקה לימון' אנו רואים מיטה הנעה במהירות על פני כביש מכוסה שלג, ועליה שוכב איש מבוגר המכוסה בשמיכות. סצינה מוזרה, מצחיקה באופן משונה, ולא מוליכה לשום מקום. המיטה פשוט נוסעת, ואז עוצרת, ולא ברור מה הקשר של זה להמשך. איכשהו, זו התחושה הכללית שמתקבלת גם מ'וודקה לימון' בכללותו: משעשע לעתים, אבל חסר מטרה.
הסיפור, לצורך העניין, הוא על חאמו, גבר מבוגר המבקר באופן קבוע את אשתו בבית הקברות, ומספר לה על הילדים (הכל בסדר) והנכדים (גם בסדר). שלוש מצבות ימינה ניתן לראות את נינה, העולה לקברו של בעלה המת. לא צריך כדור בדולח כדי לנחש שבין השניים יתפתח סיפור אהבה, אבל כן צריך הרבה סבלנות: הסיפור מתפתח באיטיות מרשימה, ופורש על סרט שלם את מה שהיה נכנס בקלות לדקות הפתיחה של קומדיה רומנטית הוליוודית.
אבל אנחנו לא בהוליווד, והעלילה היא לא העניין החשוב. אנחנו בכפר כורדי בארמניה, וכמו לכל קהילה אתנית, גם לכורדים הארמנים מגיע סרט משלהם. לרוע המזל, פרט לכמה נטיות תמוהות – כמו לסחוב כיסאות החוצה, לקור, ולשבת עליהם במקום להישאר בבית – כנראה שאין לקהילה הכורדית-ארמנית הוויי ייחודי, וסיפורי המשנה משחזרים את מיטב קלישאות "הסרט האתני": לחאמו יש בן בצרפת שאמור לשלוח כסף, הוא מארגן חתונה טובה לנכדה שלו, וכן הלאה.
אבל, למרות שהעלילה סטדנרדטית וההוויי מאכזב, יש בסרט כוכב ייחודי אחד – השלג. נופי הכפר מושלגים באופן מוחלט במשך כמעט כל הסרט, מה שהופך כל סצינה, ולו הפשוטה ביותר, לסוריאליזם בהתגלמותו. הרקע הלבן גורם לסרט להיראות לפעמים כחסר תפאורה ונוף כלל, כאילו הכפר והתושבים בו תלויים בתוך ריק. כך כיסא הנותר מיותם אחרי שהשחקנים יוצאים מהסצינה הופך בקלות לסמל של בדידות ונידחות.
אותן סצינות יפות בשלג הצליחו להעיר אותי מדי פעם מתוך השיעמום שבו שקעתי ככל שהסרט התמשך. יותר מדי סצינות התבססו על "שתיקות רבות משמעות", על תנועות מצלמה איטיות לאורך נוף, על דיאלוגים לא ברורים שנקטעים מבלי לספק מפתח להתייחסות. עלילות המשנה, העוסקות למשל בבתה הפסנתרנית של נינה ובילדיו ונכדיו של חאמו, התחילו כהבזקים בלתי מוסברים ואז נגררו להמשך וסיום בנאליים וצפויים.
החלק המעניין יותר של הסרט הוא דווקא מצבן של הדמויות, הנאלצות להסתמך על עצמן לאחר שנים של הישענות על דרך החיים הקומוניסטית שהתפרקה. נינה מוכרת וודקה לימון בקיוסק לצד הדרך (בארמניה עוד לא שמעו שאלכוהול ונהיגה הם "קוקטייל קטלני"), חאמו מוכר את חפצי ביתו אחד אחד בעיר הקרובה, ולשניהם אין שום תקווה לשינוי. הייאוש המופגן הזה יוצר סצינות אבסורדיות קטנות ומצחיקות, המעלות לא רק חיוך אלא גם מחשבה. במיוחד כשהכל על רקע השלג הזה, הבלתי-נתפס.
הייתי שמח לומר שאיכויות המשחק הנדירות של השחקנים יוצרות דמויות מספיק עשירות כדי שניתן יהיה לוותר על העלילה, אבל לא כך הוא. במרבית הסרט, העוני בו שרויות הדמויות הוא בעיקר סיבה לקיטורים (אין עבודה. אין שפה. קשה, קשה) ויכולות המשחק מתבטאות במעברים מהירים משתיקה רבת משמעות לצחוק רב-משמעות ובשתיית כוסיות וודקה מבלי לעפעף. ואולי דווקא העוני הזה מקשה על הסרט לעמוד בסטנדרטים של סרטים אתניים אחרים, מקוסטוריצה ועד קוסאשווילי: סצינת החתונה,למשל, נראית כמו חתונה בקיבוץ, עם צלחות פלסטיק, קנקלי שתיה ושירים צרפתיים המנוגנים בסינתסייזר. לא "חאפלה אותנטית" מעניינת במיוחד, גם אם זה אמיתי.
בשל כל אלה הסרט הופך לשעמום מתמשך, המנוקד פה ושם באותן "מיני-סצנות" חמצמצות-מתוקות. אני מניח שאם אתם מסתפקים בהצצה משעשעת-לפרקים על תרבות שוקעת, סביר שתהנו מ'וודקה לימון'. אני, אישית, הייתי מעדיף לראות סרט דוקומנטרי על אותה תרבות, ועוד הרבה תמונות של השלג. בעצם אני מוכן להסתפק בשלג בלבד.
בטח מבאס שאף אחד לא מגיב
אז הנה- אני קופצת להציל את המצב.ביקורת טובה. את הסרט אני כבר אראה בדוד. לא הבנתי מה הקטע של המיטה בשלג, אבל זה נשמע יפה חזותית, וקצת מזכיר את הקליפ של סינדי לאופר ל I drove all night, עם המיטה באמצע הכביש.
המיטה הנוסעת
מיטה=שינה=מוות. איש זקן=תכף ימות. שלג=לבן=צבע של מוות (גם שחור, אבל הבמאי בחר בלבן).
מפחיד…
פרשנות חלופית:
מיטה=רהיט=טלוויזיה. איש זקן=ורטרס אורגינל=דיבוב מעצבן. שלג=סקי=שוויץ.
או במילים אחרות, הסצנה מייצגת את איכות הדיבוב הגרועה בטלוויזיה במרכז אירופה.
טוב, אז הפרשנות שלך יותר מוצלחת.
סרט מוזר? לא תודה...
אני לא יודעת מה אתכם,
אבל אני מנסה עדיין להתגבר על
הסרט המוזר האחרון שראיתי,(שלישיית בלוויל)
כך שלא נראה לי שאני צריכה עוד אחד…
מה עם קצת ראייה לעומק?
הביקורת שפורסמה כאן על הסרט היא פשטנית מאד, בלי כל נסיון לרדת לעומק.
בסרט יש הרבה רמזים וסמלים. צוין פה הכסא המבטא בדידות (גם העדרות…). ומה באשר לפרש על הסוס העובר מידי פעם, כמו לקוח מן העולם של אתמול, של השבטים הנודדים בערבות אסיה התיכונה; מה על הסוריאליזם של מיטה בשלג או אופנוע מקולקל שמתחיל לפתע לנוע מעצמו? תמונת אשתו של חאמו על המצבה המעווה פניה נוכח הרומן החדש שלו? ועוד המון…
בעיני זהו סרט המחייב יותר מצפייה אחת כדי לרדת לעומקו, מזכיר את הבימוי המתוחכם של קוסטריצה, ובשום אופן לא סרט משעמם.
אז למה שלא תרחיב בנושא?
ממילא אין פה הרבה תגובות, אולי תצליח לשכנע יותר אנשים לראות את הסרט. בכל אופן, בביקורת מצוין שהתחושה הכללית בסרט היא שאין לו מטרה. מכיוון שהביקורת נועדה להעביר את חווית הצפיה ולא לנתח את הסרט (בשביל זה יש תגובות), אני, כקורא אקראי, מבין שיש בסרט הרבה קטעים שדורשים חקירה מעמיקה ואולי גם כמה ניחושים מוצלחים, כדי להבין מה הקשר בין הדברים. בתור עצמי, אני ממש לא אוהב סרטים שאומרים לי "הנה, הסרט הזה חכם. עכשיו תנתח, או שנלעג לטיפשותך." אין לי מושג עד כמה זה ככה, אבל הרושם שלי מהביקורת הוא שמדובר בסרט שלא ידבר אלי. אם יש לך טענות סותרות, אתה מוזמן לכתוב אותן ולהרחיב בנושא.
אז למה שלא תרחיב בנושא?
כדי להרחיב בנושא צריך לראות את הסרט יותר מפעם אחת ולהקדיש הרבה מחשבה, ואחרי שאעשה זאת והדברים יהיו ברורים לי, אשמח להרחיב.
סוג הסרטים שכ"א אוהב הוא עניין של טעם. בעיני, סרט כזה המצריך קצת חיטוטים, מעניין יותר מסרט בעל עלילה ברורה. השאלה הלא-חדשה היא אם לראות את הקולנוע כבידור או כאמנות? לדעתי טוב שיש סרטים מכל הסוגים וכל אחד יכול לבחור את מה שהוא מעדיף.
רבדים
בעיני, סרט טוב באמת הוא כזה שיש בו כמה רבדים, והוא קוסם ומושך *בכולם*. הסיבה: כדי שסרט ימשוך אותי לעסוק בסימבוליזם שלו, במה שיש מתחת לפני השטח, אני חייב שעל פני השטח הוא ימשוך אותי באיזושהיא צורה: יקסים אותי ("דבר אליה"), יזעזע אותי ("דוגוויל") או אפילו ירגיז אותי ("העולם שבפנים"). בכל הסרטים האלו הדיון הסימבולי מתעורר רק בגלל העניין שעוררו פני השטח, באיזשהו אופן.
ב"וודקה לימון", פני השטח שיעממו אותי מאוד. הרגשתי שיש ניסיון ליצור איזה עומק, אבל הוא נראה לי במקרה הטוב לא-מובן ובמקרה הרע מתייפייף. שתי הדוגמאות שנתת ל"סימבולים" בסרט לא משנות את תחושתי: אם נניח הכיסא מסמל בדידות, למה כולם מוציאים כיסאות החוצה במשך *כל* הסרט? האם זה אומר שכולם בודדים? או שזהו מנהג של התרבות המקומית? אי אפשר לדעת. שוט יחיד של כיסא בודד בחוץ, כאשר כל הסרט מתרחש בפנים, למשל, היה סמל. כשזה קורה כל הזמן, הסמליות הולכת ואובדת.
כנ"ל לגבי הפרש. אז לדעתך הוא מסמל את התרבות העתיקה והאבודה. השאלה היא מה החשיבות של אזכור תרבות זו ברגעים הספציפיים שבהם מופיע הפרש? למה דווקא אז? אני לא מצאתי שום קשר בין הרגעים הנ"ל, ולכן תייקתי את הפרש תחת "דברים לא מוסברים".