ואז הגיעה פולי

מאת
איתי שלמקוביץ
– פורסם ב 3 במאי 2004Posted in: ביקורות

במקור: Along Came Polly
תסריט ובימוי: ג'ון המבורג
שחקנים: בן סטילר, ג'ניפר אניסטון, פיליפ סימור הופמן, דברה מסינג, האנק עזריה, אלק בולדווין

בערב שלפני, התפוצץ צינור היכנשהו ברצפה והמרתף הוצף. כל המזוודות שהיו שם נרטבו קשות. בצהריים פתחתי את הטלוויזיה. היא העלתה עשן ושבקה חיים. בערך בנקודה הזאת הבנתי שאני נמצא ברצף צרות, ומכיוון שעובדה סטטיסטית ידועה היא שצרות באות בשלשות, החלטתי להקדים צרה למכה וללכת לראות סרט עם בן סטילר, מתוך מחשבה שאם ב'פגוש את ההורים' סבלתי ומ'זולנדר' יש לי עדיין סיוטים, 'ואז הגיעה פולי' בטוח יהיה צרה מפוארת, ושום דבר רע לא יקרה לי אחר כך.

זאת בדיוק דרך המחשבה של רובן פפר (בן סטילר). רובן הוא מנתח סיכונים מקצועי, האיש שתפקידו לומר לכם בדיוק מהו הסיכון שהסרט שהלכתם לראות יהיה בלי סאונד תקין, ועד כמה צפייה מכוונת בסרטים גרועים יכולה להוריד מתוחלת חייכם. יכולת זו שלו אחראית לתפקידו החשוב בחברת ביטוח בניהולו של אלק בולדווין (הוא היה פעם סמל סקס? איך?), והביאה לו את דברה מסינג, אשתו המקסימה. מצד שני, דרך המחשבה הזאת, של ניתוח סיכונים אוטומטי, הפכה את רובן לכמעט פרנואיד, שלא אוכל שום דבר שאינו סטרילי, ושאם הוא מסתכל על שבכה של רכבת תחתית, הוא רואה סיכוי של 1:64,000 שהיא תתמוטט ברגע שהוא ידרוך עליה.

אבל יש סיכון אחד שרובן לא ראה. בירח הדבש שלהם, רובן ואשתו פוגשים מדריך צלילה צרפתי בעל נטיות נודיסטיות קלות (האנק עזריה, 'משפחת סימפסון'). רובן, כמובן, לא צולל, מה שמשאיר את אשתו ביחד עם הצוללן, שמראה לה את השנורקל שלו. רובן הנבגד חוזר לבד הביתה ומנסה להשקיע את עצמו בעבודה: הוא מנסה להוכיח שזה לא יהיה סיכון גדול מדי לתפור ביטוח חיים למיליונר חובב ריגושים כמו צניחה מבניינים, שחייה עם כרישים וצעקת "לגולאס הומו!" בקהל הומה בנות כיתה ו'. מעבר לשעות העבודה, יש לרובן חבר ילדות אגוצנטרי אחד (פיליפ סימור הופמן), שפעם, מזמן, היה כוכב של סרט נעורים אחד ויחיד, ועל כן השתכנע שהוא שחקן מעולה. למרות זאת, אף אחד לא מבקש ממנו חתימה.

ואז הגיעה פולי. פולי (ג'ניפר אניסטון, כוכבת הסרט 'בחורה טובה' וגם איזו סדרת טלויזיה) היתה ביחד עם רובן בבית הספר, וכשהוא פוגש בה שוב לאחר שאשתו נפרדה ממנו, הוא מחליט לצאת איתה על מנת לשכוח את אשתו. יש רק בעיה אחת – פולי היא בדיוק ההפך מרובן הפדנטי: היא שכחנית, מפוזרת, חסרת אחריות, חיה את הרגע, וכל פגישה איתה גורמת לרובן לחוסר נוחות פיזית בולטת (בעיקר כי אוכל מתובל מעורר אצלו פליטות מסוגים שונים). אבל רובן מוכן לקחת את הסיכון של פולי בשביל הסיכוי לאהבה. אלא שאז אישתו חוזרת, והוא צריך להחליט מי מהנשים נושאת איתה את הסיכון הנמוך יותר…

על פניו, 'ואז הגיעה פולי' הוא מתכון בטוח לסרט רע: שילוב של עלילה שחוקה, שחקני טלויזיה ובן סטילר. בנוסף לזה ההומור בסרט נראה כאילו הכותב לא היה מוכן לקחת שום סיכון, ושילב קצת מכל דבר: הומור הפרשות, התאכזרות לבעלי חיים, סלפסטיק, הומור גזעני, דמויות קיצוניות ומוזרות – אבל בשום סוג הומור הסרט לא עובר את הגבול שהופך בדיחה משעשעת בפוטנציה לקטע קורע במיוחד, או פוגעני ממש. מצד שני, הסרט אכן משופע בבדיחות משעשעות בפוטנציה, חלקן בלתי צפויות, שאם רק היו הולכות עד הסוף…

אבל אז באים השחקנים, ומעלים את הסרט לדרגת קומדיה בינונית סבירה. שחקני המשנה, ברובם הגדול, מצליחים לקחת דמויות לא ממוקדות מספיק ולהפוך אותן למלאות, מי יותר ומי פחות. פיליפ סימור הופמן, בתור החבר שבטוח שהוא שחקן ענק, מצליח להיות מעצבן לחלוטין ובאותו זמן לא לעצבן בכלל. בין בן סטילר ודברה מסינג אין שום כימיה, אבל בהתחשב בעלילת הסרט, זה עובד לטובתם. וממילא לג'ניפר אניסטון יש מספיק כריזמה בשביל כל האנשים שמסביבה. ובן סטילר עצמו? הוא כל כך סובל במהלך הסרט, פניו מעוותות מכאב או תדהמה, שלא יכולתי שלא ליהנות.

'ואז הגיעה פולי', בסופו של דבר, הוא לא סרט רע. הוא קומדיה סבירה, שסובלת אמנם מבינוניות, אבל בהתחשב בעומק שאליו היא היתה יכולה ליפול – זה לא בהכרח דבר רע. סתם עוד סרט, עם קצת אמירות כאילו-חשובות על החיים ועל רומנטיקה, ועם כמה בדיחות לא רעות, וג'ניפר אניסטון.

חזרתי הביתה מהסרט מבלי שסבלתי בכלל. את דרכי קידם גשם מוזר של סוף אפריל. צינור המים של דוד השמש התפוצץ. זהו, נמאס לי. בפעם הבאה שמתחיל רצף צרות, אני הולך לראות סרט של בן אפלק.

תגיות: