הרחק מגן עדן

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 4 במאי 2003Posted in: ביקורות

במקור: Far From Heaven
תסריט ובימוי: טוד היינס
שחקנים: ג'וליאן מור,
דניס קווייד, דניס הייסברת,
פטרישה קלארקסון, ויולה
דייויס

אף פעם לא ראיתי סרט של דאגלס סירק. בטח הפסדתי משהו.
כל הביקורות שקראתי על 'הרחק מגן עדן' מדגישות שהוא מחווה לסגנון הבימוי של דאגלס סירק. מכאן, כמובן, עולה בבירור המסקנה שמבקרי קולנוע מעתיקים אחד מהשני פראזות בלי בושה, או שזה היה כתוב בקומוניקט לעיתונאים (כולם בקיאים גדולים בסרטים משנות החמישים? נו, באמת).
כמעט שאפשר לחשוב, שאם השם השני שלך אינו שניצקליין, אין טעם לראות את הסרט, שהרי תחמיץ כל מחווה ורמיזה שהיא. או שמא לא. אולי גם סרט שכולו רמיזה גדולה מסוגל לעמוד בפני עצמו, אפילו בלי ללמוד עליו קורס בקולנוע.

מסתבר שכן.
זאת אומרת, שנהניתי.

ב'הרחק מגן עדן', ג'וליאן מור משחקת את קאת'י וויטאקר, "גברת מאגנאטק", על שמו של המפעל שבו עובד בעלה פרנק (דניס קוויד), המייצר טלוויזיות שחור-לבן עם כרזות פרסום מטומטמות כלולות במחיר. כל רבע השעה הראשונה מלוקקת עד לבלי נשוא, ונראית כמו אופרת סבון, אם כי אני מוכן להתחייב שלא ראיתי את נטליה אוריירו בשום מקום. קאת'י מוצגת כעקרת הבית המושלמת של שנות החמישים, חמושה בבית גדול, שתי מכוניות, שני ילדים, בעל רגיש ומצליח, ואפילו מהמקומון באים לראיין אותה על חייה המושלמים, ומקדישים פסקה ליחס הנאה שהיא נוהגת בשחור, בנו של הגנן שלה, המבשר לה על מות אביו.

אה, נתון אחד: השנה היא 1957. שחורים עדיין לא זכו לשוויון זכויות פורמלי, גיבורי סרטים דיברו במשפטים מפוצצים, חיי החברה נראו מלאכותיים להפליא, והצבעים היו מוגזמים. כל הסרט באמת נראה כך, כאילו צולם בשנות החמישים: גוונים חזקים, אדום זועק, בייחוד בשלכת, והשמיים ירוקים קצת. גם הגיבורים מדברים כמו גיבורי סרטים של שנות החמישים, מישהי מקבלת סטירה מבעלה, יש מעשנים, ואם רק לא שמים לב לכך שהעלילה לא היתה עוברת את הצנזורה בזמנו, אפשר היה בקלות לחשוב שמה שאנחנו רואים הוא באמת סרט ישן.

אמרתי צנזורה? זהו, שב-1957 לא אמרו מילה על הומוסקסואלים, או על גזענות.

היי, גם אני עוד לא אמרתי.

ברבע השעה הראשונה, הכל נראה טוב מכדי להיות אמיתי, ובאמת הוא לא אמיתי. יום אחד, קאת'י מביאה לבעלה, המתאחר לעבוד, ארוחת לילה למשרדו. אך שוד ושבר: מר מגנאטק נתפס מתנשק עם מר מגנאטק אחר. קאת'י הלומת הלב ובעלה הולכים לפסיכיאטר, שם מתחיל פרנק טיפול שמטרתו לרפא אותו מההומוסקסואליות ולהחזיר אותו לקאת'י. במקביל, מתחזק הקשר בינה לבין ריימונד (דניס הייסברט), אותו גנן שחור שהוזכר לעיל, המתגלה כאיש נעים הליכות, בקי באמנות, ואמא תרזה בשעות הפנאי.

טוב, זה לא מוזכר בסרט, אבל הוא מושלם מדי. אלמן, אב מסור לילדה בת 11 (שבוודאי תתבע אותו עשרים שנה אחר כך על נזק נפשי בהיעדר דמות אם), שיכול לתת הרצאות לא רעות בכלל על מירו והאמנות המודרנית כמבטאת תחליף לדת. הקשר הזה, לגמרי בלתי-גופני, הוא כמובן לצנינים בעיניהם של שכניה וחבריה של קאת'י, הבטוחים שבכל-זאת, גננים זה דבר אחד וחברים זה דבר אחר. מה גם שניגרוס, עם כל הדעות הליברליות, מקומם בנפרד. וגם קאת'י, נאורה ככל שתהיה, מפחדת קצת להיתפס בציבור כפרו-שוויון; זה לא מועיל לחיי החברה.

כאן יכול היה הסרט להפוך למלודרמה סוחטת דמעות על אהבה אסורה (בסוף היה מתברר שהם אחים למחצה, או משהו), עם דמויות שטוחות כקרש וסיסמאות מכאן ועד להודעה חדשה. למרבה המזל, הסרט בדרך כלל מתחמק מזה. למשל, בסצינה אחת, במסיבה בבית של קאת'י ופרנק, דנים הנוכחים בשאלה האם מה שאירע בליטל-רוק (הכוונה ללימודים המשותפים הראשונים של שחורים ולבנים, לא להולדתו של ביל קלינטון), יכול להתרחש גם בעירם. אחד הנוכחים מגיע למסקנה ש"פה זה לא יכול לקרות, כי אין פה שחורים". זאת אומרת, אין, חוץ מהמשרתת שנמצאת ברקע חצי מהזמן. הבמאי יכול היה לתת נאום ארוך על גזענות. במקום זאת, הוא תיאר את הגזענות הרבה יותר טוב בצורה עדינה זו.

לא תמיד הסרט מצליח לתת אופי לדמויות שלו. במידת-מה נראה כאילו כל הדמויות הן משניות לקאת'י, ונועדו לשרת את הדמות שלה; רוב ההתפתחויות והשינויים בדמויות מוצגים רק מבחינת הרלוונטיות שלהם עבור קאת'י, וכמעט שאפשר לחשוב שהחיים היחידים של מכריה הם בתור "המכרים של", כאילו מעבר להיכרותם איתה לא קורה שום דבר.

אבל לרוב, זה עובד. דרמות קטנות של חיים, סיפור עגמומי של אישה בתפקיד חלון-ראווה, לא מוגזם מדי ולא מלאכותי מדי: משבר נישואים, עולם שבור שמסתתר מאחורי תצוגה מושלמת. בלי סיפורי אהבה לוהטים, בלי פסגות ותהומות רגשיות, הסרט מספר יפה על ההתפרקות והקשיים, והוא מעניין.

בהתחשב בכך שאין כאן משהו שלא הכרנו קודם מבחינה סיפורית, ובהתחשב בכך שתנועות-מצלמה וצבעים של שנות החמישים הם לאו-דווקא מקדמי מכירות גדולים בשבילי (אם כי בתור שיחזור תקופה זה משכנע בהחלט), אני חושב שהסרט עובד בעיקר בגלל השחקנים: שלושת הראשיים עושים עבודה מצוינת ומשכנעים מאוד (קוויד קצת פחות, אבל בכל זאת מצוין), וגם האחרים לא רעים בכלל, וכולם מקבלים חיזוק ברקע מהמוזיקה של אלמר ברנשטיין, שלא בולטת במיוחד, אבל – כמו כל הסרט, בעדינות – עושה את העבודה.

אז מה הסיכום? אני אהבתי את הסרט. אני חושב שכדאי לכם לראות אותו. אבל לא הייתי צועק על מי שלא יראה – זה מנוגד לרוח הסרט.

תגיות: