הקשת

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 21 בינואר 2006Posted in: ביקורות

במקור: Hwal
בימוי ותסריט: קים קי-דוק
שחקנים: שיאן סיונג-הוונג, האן יאו-ראום, סיו סי-שיוק

במקום רחוק מאוד מכאן, ליד הצד השני של העולם, שכן ים גדול, כחול ושקט. הים היה גדול כל כך, שאפילו האופק לא הכיל אותו. הים היה שקט כל כך, שיכולת לזרוק אבן לתוך צד אחד שלו, והגלים היו מגיעים עד לצד השני. הים היה כחול כל כך, שלידו אפילו השמים נראו ירוקים. בלב הים עגנה ספינה קטנה, עליה חיו שניים: הוא זקן, היא צעירה. הזקן היה עוזב מדי פעם את הספינה שהיתה ביתו, ומפליג, בסירה קטנה עוד יותר, אל היבשת. משם היה מביא מצרכי מזון ודייגים, שהיו מתארחים על הספינה לזמן מה ודגים בשלווה באמצע הים הגדול, ואז חוזרים אל חייהם שמעבר לאופק. הנערה מעולם לא עזבה את הספינה הקטנה, שהיתה כל עולמה.

הדייגים שבאו להתארח על הספינה הקטנה תהו בינם לבין עצמם, כיצד, מתי ולמה הגיעה הנערה היפה אל הספינה, ומדוע לעולם אינה עוזבת. חלקם טענו כי הזקן הוא קוסם רשע ששבה את הנסיכה נגד רצונה. אחרים חשבו שהנסיכה והזקן מאוהבים זה בזו, ומרצונה היא נשארת על הספינה, והרי תמיד היא נראית כל כך מאושרת. כששאלו את הנסיכה, תשובה לא קיבלו, שכן גם היא וגם הזקן היו שתקנים כל כך עד שלידם גם דגי הים נדמו פטפטנים. ואם קרה שהדייגים היו חקרנים וסקרנים מדי, הזקן היה מיד מראה להם את מקומם בעזרת קשת וחץ, בהם הפליא לקלוע.

וכך חלפו הימים, על גבי הספינה הקטנה, כל אחד מהם דומה לבא אחריו. אולם אז הגיע אל הספינה דייג צעיר ויפה תואר, ששבה את ליבה של הנערה. וכשהגיעה שעתו לעזוב את הספינה הקטנה ולשוב לביתו, השאיר לנערה תשורה: נגן MP3, אותו נצרה אל ליבה.

וכל שארע לנערה, לזקן ולנגן ה-MP3, מאותו יום ואילך, הריהו ספוילר.

את 'הקשת' ביים קים קי-דוק, או בקיצור קימקי, קוריאני שכובש במהירות מעמד של במאי זר אופנתי: זה הסרט השלישי שלו שיוצא בארץ בתוך שנה וקצת, אחרי 'אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב' ו'להרגיש בבית'. גם 'הקשת' מתרחש בהווה, אבל יש לו ריח של אגדה. ובדיוק כמו 'להרגיש בבית', הוא נשמע כמו הדבר הכי פלצני בעולם (סרט עם שתי דמויות שלעולם אינן מדברות, שמתרחש כולו על סירה אחת בים. שלא לדבר על זה שאין בסרט אפילו דינוזאור אחד קטן), ובכל זאת ההרגשה היא לא של צפיה ביצירה "חשובה" שאתם חייבים להעריך, אלא של סיפור קטן ויפה. וכן, כל הסרט מתרחש על אותה סירה קטנה.

אמרו לי שהעלילה האגדתית הפשוטה של 'להרגיש בבית' היא בעצם אנלוגיה למסר בודהיסטי. יכול להיות. במקרה של 'הקשת', לא הייתי צריך שיגידו לי – הבנתי את זה לבד, לפי הבודהא המצויר על דופן הספינה, המשמש כאחת הדמויות הראשיות בסרט (ומדבר לא פחות מהנערה והזקן). רק מה, אני לא יודע שום דבר על בודהיזם, חוץ מזה שזה מערב הרבה ישיבה מזרחית, לכן אין לי שמץ של מושג איך לפרש את עלילת הסרט, שמתחילה אמנם פשוט, אבל הופכת בהדרגה למוזרה. נדמה שלצבעים בסרט יש משמעות: הנערה תמיד לובשת אדום וירוק, וזה בטח מביע משהו כזה או אחר. אין לי מושג מה, אבל זה בסדר. הרי לא צריך להבין בנצרות כדי לראות את 'נרניה', נכון?

כמה פרטים בכל זאת פוגעים באווירת האגדה וגורמים לי, עדיין, להעדיף את 'להרגיש בבית'. הדמויות הראשיות, כאמור, לא מדברות. או יותר נכון, הן לא מדברות כשאנחנו שומעים. אף אחד מהם לא אילם. לפעמים הם אפילו לוחשים זה לזו באוזן. זאת זכותם, אבל זה מבליט את הרושם כאילו ההחלטה לשמור על זכות השתיקה לא היתה שלהם, אלא של הבמאי, שרצה לעשות דווקא – סרט בלי מילים, בשביל הקטע. או, למשל, המוזיקה. הקשת שעל שמה נקרא הסרט היא לא רק כלי נשק. הזקן יודע גם להפוך אותה, באופן מק'גייוורי להפליא, לכלי נגינה. הוא מוסיף לה דרבוקה, שולף קשת (מהסוג השני, זו שאיתה מנגנים בכינור) ופוצח בנגינה קסומה. מהקשת הפשוטה הזאת הוא מוציא קולות של כינור. ופסנתר. ותזמורת ברקע. אפילו אם מתעלמים ממה שברור לחלוטין שהוא פלייבק, קשה מאוד להשתכנע שהמיתר היחיד הזה יכול להפיק משהו דומה לצלילים כאלה.

אבל זה לא הדבר שיפריע למרבית הצופים. הסיבה שבגללה 'הקשת' לא יוכל לעולם להיות להיט בקרב קהל המזדקנים והפלצנים, היא האלימות שבו. זה לא בדיוק סרט אלים. יש בו מעט מאוד פגיעות גופניות, אם בכלל. אבל הקשת של הזקן תמיד כמעט-פוגעת – בכוונה תחילה, כדי להפחיד – והרבה מהסרט נמצא במצב המתח שלפני הפיצוץ. כמובן, מכיוון שזה סרט קוריאני, אי אפשר לדעת למה לצפות. לך תדע מתי קימקי יחליט להפסיק עם ה"כמעט" ולהתחיל לחתוך לאנשים את הלשון באופן פעיל. הכמעט-אלימות הזאת מורטת עצבים הרבה יותר מכל מריטות האיברים ב'עיר החטאים' ביחד. אני לא מתחייב שלא כיסיתי את הפנים בידיים מדי פעם והצצתי מבין האצבעות.

אם לא משום סיבה אחרת, צריך לראות סרטים כאלה מדי פעם רק כדי לנקות את המערכת. יש כל כך הרבה סרטים, הוליוודיים וכמו-הוליוודיים, על פי נוסחאות מוכרות ועייפות, עד שחייבים מדי פעם לנקות את הראש עם משהו באמת זר, מוזר ובלתי צפוי. כזה שמוציא אתכם מהאולם עם חידה מסתובבת בראש, במקום עם התהיה איפה חניתם. תשאלו אותי איך היה הסרט, ואני אומר: מקסים. לא הבנתי כלום.

תגיות: