הסרט הטוב ביותר המבוסס על כתבי פיליפ ק. דיק:
165 | בלייד ראנר |
62 | זכרון גורלי |
7 | סקרימרס |
12 |
Impostor
|
172 | דו"ח מיוחד |
16 | צ'ק פתוח |
מספר מצביעים: 434
165 | בלייד ראנר |
62 | זכרון גורלי |
7 | סקרימרס |
12 |
Impostor
|
172 | דו"ח מיוחד |
16 | צ'ק פתוח |
אני לא מאמין שאני הראשון להצביע.
(ודו"ח מיוחד הוא, נכון לעתה, הסרט הטוב ביותר ע"פ הנ"ל לדעתי פשוט כי הוא היחיד שראיתי.)
שבת שלום.
אני לא מאמין שאני השני...
הצבעתי ל'דו"ח מיוחד'. לצערי, ראיתי רק את 'בלייד ראנר' ו'דו"ח מיוחד', מכיוון שלא כל כך התלהבתי מ'בלייד ראנר', ולמען האמת קשה לי להבין כיצד הוא הפך ללהיט, הלכתי על 'דו"ח'.
אז למה אתה מצביע?
לדעתי אתה צריך לראות לפחות שניים כדי לדרג את הסרט הטוב ביותר. אם יש רק אדם אחד בעולם, הוא האדם הכי יפה באותה מידה שהוא הכי מכוער, אמיץ, פחדן, שמן ורזה. אם יש שניים – כבר אפשר לדרג אותם.
איך מחליטים מי משניהם מדרג?
איך מחליטים
שיעשו תורות
הספר, כמובן.
מדרג, מוריד קצוות שרופים ועושה גם פן בסוף.
כי.
כי אמנם לא ראיתי עוד, אבל כן ראיתי אותו, אהבתי, נהניתי, חשבתי לעצמי "וואי, אחלה סרט".
זה לא שזה הסרט הראשון שראיתי בחיי, כך שיש לי קריטריונים כלשהם להשוואה..
ואם ממשיכים אם הדוגמה, זה כאילו ראיתי מלא כלבים- יפים יותר, יפים פחות, מכל מיני סוגים, ואז שאלו אותי איזה כלב זאב הכי יפה לדעתי. אמנם ראיתי רק כלב זאב אחד בחיי, אבל הוא משו בסט, גם ביחס לכלבים אחרים.
אז הצבעתי בשבילו בסקר ב"עין הדג".
כן, או משהו כזה.
(ואם זה ממש נורא, אפשר לבקש מהעורכים המגניבניים למחוק קול אחד. ממ.)
*אם = עם.
אם אני מתכוון לנסות לשכנע אנשים בצדקתי, מומלץ לערוך הגהה על המניפסטים שאני כותב.
מומלץ גם לשתות פחות לפני שכותבים אותם.
דווקא אתה כתבת את האם נכון.
אם= IF
עם= WITH
וואי, אני לא מאמין שאני שלישי.
הצבעתי ל"דו"ח מיוחד".
מבלייד ראנר לא התלהבתי בכלל, ומזכרון גורלי נורא נהניתי, אבל דו"ח מיוחד הוא סרט שחיכיתי לו רבות וציפיותי מומשו.
משו משו.
(ניאו) אני מאמין!
הצבעתי ל'זכרון גורלי', כי אני זוכר את מגניבותו גם כחמש שנים אחרי הצפיה האחרונה בו.
את 'דו"ח מיעוט', שהגיע אצלי למקום השני, ראיתי כנראה פעם אחת יותר מדי, והוא כבר לא נראה לי מגניב כל כך.
את 'בלייד ראנר ראיתי פעמיים, והוא בכלל לא השאיר עליי רושם.
את כל השאר לא ראיתי.
אני מאמין שאני העשרים
מצד שני אני גם מאמין שהעולם עגול, כך שלך תדע.
הרשיתי לעצמי להצביע למרות שלא ראיתי את כל הסרטים ברשימה ("impostor"?), והצבעתי, גם אני, לדו"ח מיוחד.
מדוע? כי דו"ח מיוחד הוא, בפשטות מלאה, סרט דיי טוב. אקשן סביר עם סגנון נחמד ועלילה שאינה נפקדת. מדובר בסרט, בניגוד חריף לבלייד ראנר, שהדגש בו לא היה להראות "איזה מגניב, יש עולם עתידני והוא נראה כך" אלא להראות עלילת מתח כשברקע יש איזה כביש מאונך.
הרשיתי לצעמי להצביע כי אני לא מאמין שצ'ק פתוח אכן יתעלה על זה, כי עד כמה ששמעתי עליו – הוא יותר אקשן מאשר ממש סרט. בלייד ראנר, כאמור, לא הלהיב אותי וזכרון גורלי נחמד לצפייה חד פעמית, אולי שתיים אם שותים קצת לפני זה.
כל השאר לא ראיתי, אבל אני בספק אם הם יצליחו להתעלות על דו"ח מיוחד. זה לא שדו"ח מיוחד כל כך מופלא (ואלוהים יודע שהוא לא מתעלה על פורסט גאמפ), זה פשוט שהכל יחסי.
חששותי אומתו
אני לא אוהב סרטים שמבוססים על כתבי פיליפ ק. דיק. את סקרימרס וצ'ק פתוח לא ראיתי, את בלייד ראנר אני כבר לא זוכר (רק שהשתעממתי), בזכרון גורלי ודו"ח מיוחד סבלתי. נשאר רק אימפוסטור שאמנם לא התלהבתי ממנו במיוחד, אבל נהנתי יותר מהאחרים.
השיר הבא מוקדש לכל מי שחושב כמוני (כן, אני מדבר אליך, האיש במראה):
"אינני אוהב אותם (את הסרטים הנ"ל)
אינני אוהב כלל
תמיד אהבתי כמה
אהבתי וחסל"
הקרב המיתולוגי בין השכל והרגש
(נשמע כמו כותרת שפק"ד היה נותן לספר שלו. מתאים, איכשהו).
רגע אחד. ככה.
פיליפ ק. דיק הוא הסופר האהוב עליי. קריאת האנגלית הבעייתית שלי לא מאפשרת לי להרחיב איתו את ההיכרות במידה שהייתי רוצה, אבל כל מה שכן קראתי מפרי עטו נחרט בליבי ומוחי ועיצב, במידה רבה, חלקים נרחבים מתפיסת העולם שלי. "יוביק", "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", "סורק אפילה" ו"ואליס" הם כולם ספרים שהשפיעו עלי בכ"כ הרבה רמות, שקצת קשה לי להסתכל במלוא ההגינות על סרטי הקולנוע הללו. רוצה לומר – אפילו אם במידה רבה אני מעריך אותם, ומכיר בכך שחלקם סרטים טובים, כולם איכזבו אותי במידה רבה, כי אני לא חושב שמי מהם מצליח להעביר בצורה מספקת את חזונו של פק"ד אל המסך הגדול. הסיפורים של פק"ד הם מאוד קולנועיים, וקל להבין למה הקולנוע האמריקאי התאהב בו – במיוחד עכשיו, עם כל הטרנד המיינד-בנדינג הזול שהוליווד שקוה בו מאז פרוץ המטריקס – אבל איכשהו יש לי הרגשה שכולם פספסו. תנו לטרי גיליאם לנסות לביים משהו על פיו, זה אולי יעבוד. תנו לפינצ'ר נסיון. מי שעשה זאת בינתיים, קצת פקשש. הצחוק הגדול הוא שפק"ד ממש חלם, בימי חייו, שיעבדו איזה ספר שלו, וזה לא כל כך קרה למרות שהוא מאוד ניסה. "בלייד ראנר", העיבוד הראשון, עלה לאקרנים שבועיים לאחר מותו.
צ'ק פתוח – לא ראיתי. חוסך מעצמי את האכזבה עד לדיוידי.
אימפוסטר – מצחיק (לא במובן הטוב). מעניין (את התחת שלי). מעורר מחשבה (על התאבדות). מצליח במשימה של פקפוק במרקם המציאות (קשה להאמין שבאמת באמת מישהו הצליח לקחת משהו של פק"ד וליצור סרט כה מחורבן). משוחק להפליא (טוב, אין לי בדיחה. בכל אופן, לא, משוחק חרא).
סקרימרס – בסדר. כאילו, עוד סרט. אין יל כל כך מה לומר, חוץ מזה שחסרה איזו אינטנסיביות או בהילות בסגנון של הסרט, איזה ייחוד שיקח את העלילה ויהפוך אותה ליותר מסתם רעיון פלקטי. הרבה עיבודים מחמיצים ספרים באופן הזה – מאמצים רעיונות של סיפורים, אבל כושלים במציאת השפה הקולנועית שתשרת את האווירה של הסיפור. מצד שני, גם הסיפור עליו הסרט מבוסס הוא לא מהמופתיים של פק"ד.
דו"ח מיוחד – ככל שאני מתרחק מהסרט אני מבין את עומק הבעייתיות. מדובר בנסיון לשלב שלושה דברים שונים – שפילברג, פק"ד ומגניבות. וחבר'ה, זה לא הולך. שפילברג הוא מתוק ופק"ד הוא אפל. שפילברג מתלהב מהפרדוקסים הילדותיים ופק"ד מחפש את משמעות החיים. אבל אם כבר בחרת לשטח את פק"ד מטריקס-סטייל, אתה באמת מוכרח לפחות להיות הכי קול שאפשר, ושפילברג, מה לעשות, הוא לא מגניב. הוא ילד קטן וחמוד, והסרטים שלו תמיד יישארו כאלה, אם על אינטליגנציה מלאכותית ואם על השואה. הנסיונות הקלושים להתכתב עם "התפוז המכני" ו"בלייד ראנר" רק מבליטים הן את התפרים הגסים והן את נחיתותו הבולטת של הסרט הזה מול קלאסיקות שעשו את העבודה לעניין.
נשארנו עם שניים. השכל אומר "בלייד ראנר", הסרט היחיד שהצליח להעביר למסך, בעיני, את העולם החזותי של פק"ד, וסרט מרתק ומעמיק ומלא אווירה ומדויק בפני עצמו, אבל גם סרט חלש בהרבה מהספר שעליו הוא מבוסס ("האם אנדרואידים", חובה לקרוא! מדהים! מסעיר! מרגש!), וגם פשוט שונה כל כך מכל מה שפק"ד אי פעם התכוון אליו. איפה תראו אצל פק"ד סמלים נוצריים כל כך בוטים, גאולה אמיתית בסיום ושום טיפה של אירוניה, מרירות או אכזריות? איפה הבלבול של פק"ד? איפה טשטוש הגבולות? הפסימיזם? הרצון הבלתי ניתן להכלה להאמין בהכל מהכל? זה, כמובן, לא הופך את הסרט לרע, אבל זה קצת פוגע לי ברגש, שנאמן תמיד לפק"ד.
ואם כבר רגש, אז הרגש אומר "זכרון גורלי" – בסך הכל סרט אקשן חביב, פול וורהובן במיטב אלימותו, עם פתיחה נהדרת של עשרים דקות שכל סרטי פק"ד ממנו ואילך קצת רודפים אחרי הזנב שלה, והמשך קצת מתבחבש אבל מגניב בדרכו. זה כולה סרט אקשן, אבל יש בו איזה ייסוד פק"די אמיתי, מכוון ומדויק, והוא גם היה הסרט האהוב עלי כשהייתי פצפון, כך שאני מרגיש חייב לו משהו. חוץ מזה, הוא הפנה אותי אל הסיפור הנפלא (והקומי, תופתעו לשמוע) עליו הוא מבוסס, וגם על זה אני חייב לו.
מה אתם חושבים שבחרתי? מה, אני נראה לכם חסר לב?
בקשר לסוף של בלייד ראנר
בגירסת הבמאי הסוף הרבה יותר פסימי ומעניין…ובמידה זו הרבה יותר מתאים ל"רוחו" של פיליפ ק. דיק המנוח. וכמובן שבחרתי את בלייד ראנר (2 הגירסאות, שלדעתי משלימות אחת את השניה). הוא הסרט היחיד מהרשימה שממש גרם לי לחשוב…
אך... גונקל, גונקל
כשראיתי את שאלת הסקר ישר חשבתי איך אני אכתוב תשובה ארוכה, שתסביר כמה אני אוהב את פק"ד והוא אחד הסופרים האהובים עליי. ואיך זה שכל יצירת סרט על פי יצירה שלו מפספסת את החדות והרעיונות הגדולים שלו.
ואיך זה שלמרות ש-"בלייד ראנר" הוא אחד הסרטים האהובים עליי, הוא פשוט לא מספיק נאמן למקור (הנהדר!!) כדי שאצביע בשבילו וקולי המפתיע מגיע ל-"זכרון גורלי", שהצליח להעביר את הרעיון הבסיסי בצורה הטובה ביותר.
וגנבת לי את כל ההודעה. ממש מילה במילה (חוץ אולי מהקטע של האנגלית, שבזכותו אני באמת מכיר מגוון רחב מאוד של יצירות של פק"ד, ועדיין הכי אוהב את "סורק אפלה" ו-"יוביק" (אבל זה כי הוא היה הראשון)).
בקיצור – כה לחי!
דרך אגב – אם אתה מתלבט בין "The man in the high tower" לבין "The martian time-slip" – לך על הראשון.
אך... גונקל, גונקל (כה''ב, ולו כדי להגדיל במעט
את כמות הכותרות באתר הזה הנושאות את שמי)
טוב, נו, זה לא בדיוק חדש שאנחנו מסכימים (פעם כתבתי כאן הודעה על טרומן, ומישהו בתגובה לינקק להודעה ישנה שלך שהיא הרחבה והעמקה של אותו הרעיון, למשל), ובכל אופן תמיד נחמד לגלות את זה מחדש.
לגבי שני הספרים שהזכרת בסוף – למרבה הפלא, שניהם תורגמו לעברית, כך שגם אותם קראתי.
כמה דברים על מיינוריטי
מיינוריטי ריפורט לא מבוסס על פיליפ ק' דיק.
הוא גם לא סרט טוב במיוחד לטעמי, אבל הקשר שלו לפק"ד בלתי קיים בעליל.
הסיפור מיינוריטי ריפורט הוא סיפור מד"ב קשה בלשי קצרצר, בלי פרדוקסים בכלל, עם רעיון מכאניסטי חמוד בקשר לאופן שבו נבואה משנה את העתיד המנובא, ובלי שום פק"דיות בסגנון, בתמות, או בכלום.
היחס שלו לפק"ד זה בערך היחס בין הביצוע של הביטלס ל"מיי בוני" לסרג'נט פפר.
עכשיו, מעבר לזה, הסרט לא קשור לסיפור. לא בדמויות, לא בעלילה לא בעולם, לא במדע, לא בפילוסופיה, לא בפאנצ'ליין, לא ברעים, לא בטובים, לא במזימה, לא בדו"ח עצמו או במכאניזמים או בפתרון לתעלומה או בתעלומה עצמה.
זה לא שהוא משנה הרבה דברים, זה פשוט שזה סיפור אחר.
הסרט מבוסס על הסיפור באותה מידה ששניים עשר הקופים מבוסס על הפרק באקסמן שבו מוטאנט מהעתיד חוזר לעבר כדי למנוע מגיפה.
הרלוונטיות של פק"ד לסרט היא בערך אותה רלוונטיות שיש לבריאן אינו לצליל ששומעים כשפותחים את ווינדוז- זה שם שמביא כבוד ,וזהו.
איך אפשר בכלל להשוות...
את כל הסרטים ברשימה הזו לבלייד ראנר. מדובר ברשימת סרטי אקשן סתמיים (כן, גם זכרון גורלי הנערץ פה כל כך) לעומת יצירת מופת שעיצבה את דרכם של הרבה סרטי מד"ב אחריה. הגאוניות אינה מוטלת בספק על ידי רבים וטובים. להגיד על סרט כזה, שבזמנו היה חדשני מאין כמוהו, שהוא משעמם זה כמו להגיד על ציור מתקופת הקוביזם שהוא בכלל לא ציור כי כל אחד יכול לצייר ריבוע. הווה אומר – צריך גם לבחון את הסרט לאור התקופה שבה הוא נעשה ולהבין את ההיסטוריה שהוא יצר.
ואחרי כל זה אני חייבת להגיד, שגם אם מאז יצרו דברים גדולים ומרשימים יותר כביכול, עדיין בלייד ראנר (לטעמי) הוא הסרט המרשים ביותר ברשימה
אבל הוא באמת משעמם
יכול להיות שפעם הוא היה מהפכה גדולה וכל זה, אבל כשראיתי אותו לפני כמה שנים השתעממתי למוות. והעובדה שאנשים חושבים שהוא יצירת מופת לא ממש עזרה לי.
''לאור התקופה''
בתחילת שנות השמונים, כש"בלייד ראנר" יצא לאקרנים, הוא נקטל בחריפות כמעט פה אחד ע"י המבקרים. כלומר, חלקם אולי נהנו ממנו, אבל היה נדיר למצוא מישהו שמצא בו חשיבות או עומק מיוחד. אז דיברו עליו בתור סרט מד"ב-אפקטים סתמי שעושה הרבה רוח. בטח ובטח שאף אחד לא ראה בו אז יצירה מהפכנית. רק שנים אחר כך הוא התחיל לזכות להערכה אמנותית.
(אני, כמובן, לא מציג את זה לרעתו. כמה מהסרטים האהובים עלי הם כאלה, אבל הראי ההסטורי הוא טיעון שצריך לדעת להשתמש בו).
''לאור התקופה''
לי דווקא נראה שהשתמשתי בטיעון הזה יפה מאוד. הבחינה שלנו לגבי רעננות הסרט והחדשנות שלו בתקופה שבו הוא נוצר לא קשורה בכלל לאיך שתפסו אותו אז. העובדה שרק בדיעבד הבינו עד כמה הסרט הזה מיוחד לתקופתו לא גורעת כהוא זה מהיותו כזה. אבל זו רק דעתי.
''זכרון גורלי הנערץ פה כל כך''?
על ידי חמישה אנשים (נכון לעכשיו)?
חוץ מזה, כל אחד יכול לצייר ריבוע. להפוך את זה למשהו שנחשב לאמנות זה הישג ביחצ"נות, לא בציור. לעומת זאת, לעשות סרט זה אף פעם לא קל. בקיצור, דוגמה לא טובה.
יותר מחמישה. הרבה יותר מחמישה.
זכרון גורלי הוא סרט נהדר. רק מה לעשות, מינוריטי ריפורט יותר נהדר.
בדיוק.
פייצ'ק, סקרימרז, אימפוסטר- סרטים מדרגה שנייה, שסובלים בחוסר בתקציב או במאי מוכשר ולכן לא ממש יכולים לזכות.
לבלייד ראנר אף פעם לא ממש התחברתי.
זכרון גורלי היה סרט נהדר ומאד פק"ד ברעיונות שהוא מצליח להעביר מתחת לאקשן ולעטיפה הוורהובנית.
אבל הדו"ח הוא הזוכה, כי למרות שהוא לא קשור מאד לסיפור מהקורי, הוא מצליח להעביר את הרעיונות הפק"דיים, לבנות עולם אמין, נהדר ומפחיד, ועלילה של מבוססת כולה על אקשן. למרות שאין בו מוזחית משולשת שדיים.
(יחצ''נות לא יכולים להיות גם סוג של אמנות?)
אולי ברוח התקופה שלנו, הדוגמה הזאת לא ממש מוצלחת. אבל אם אתה בוחן את המאורעות בהתאם לתקופה שבהם התרחשו..
''זכרון גורלי הנערץ פה כל כך''?
ובנינו, קוביזם זה לא לצייר ריבוע.
''זכרון גורלי הנערץ פה כל כך''?
זה גם מה שאני רציתי להגיד.
בקשר לקוביזם כלומר.
חוצמזה, לא נראה לי שמגיע ל"בלייד ראנר" קרדיט מיוחד מעצם העובדה שהוא נעשה מתישהו בעבר, כי בתכלס מדובר במה, 81-82? לא בדיוק תקופת האבן. בשנות ה-30, ה-40, ה-50, ה-60, וה-70 נעשו סרטים רבים שנראים לי כנועזים, חכמים ומעניינים הרבה יותר מ"בלייד ראנר".
אה, והמוסיקה ב"בלייד ראנר" זה אחד הדברים המזוויעים ששמעתי בימי חיי.
הריבוע השחור
של מלביץ' הוא קוביסטי?
אאז"נ, מלביץ' היה שייך לתנועת הפוטוריזם (Futurism) שאכן הושפעה מהקוביזם אבל היתה הרבה יותר רדיקלית.
הריבוע השחור
נראה לי שקונסטרוקטביזם. למרות שהוא עצמו קרא לזה ציור סופרימטיסטי.
אבל איכשהו זה גם קשור לפוטוריזם.
קוביזם זה ממש ממש לא.
אבל בכל מקרה איני חושבת שהאדם התכוון למלביץ'.
''זכרון גורלי הנערץ פה כל כך''?
תן לי לחלוק איתך על זה. היתה תקופה שבה לצייר ריבוע נחשב למשהו ממש שובר מוסכמות ומשנה השקפות לחלוטין וישנם ציורים היסטורים שנחשבים ליצירות אומנות מדהימות בגלל הראשוניות שלהם והצורה שהם שינו לאנשים את התפיסה. נכון שלצייר ריבוע היום לא נחשב למשהו מדהים וכל מה שיהיה קשור בזה יהיה יחצנות לשמה, אבל זה בדיוק העניין, זה כבר לא שובר מוסכמות. בהקשר שינוי התפיסה והראשוניות אני חושבת שהדוגמא מאוד רלוונטית. שינוי תפיסה הוא שינוי תפיסה, בין אם קל לבצע אותו או לא.
שינוי תפיסה הוא, כן, עניין יחצ''ני
אותן יצירות אומנות דגולות שמורכבות מכמה קוים אלכסוניים הן לא יותר טובות מהריבועים שאני ציירתי בשולי המחברות בבית ספר. כמו שאמרת, ההישג של היצירות האלה היה בכך שהן הצליחו לקבל הכרה כאמנות. וזה, כמו שאני אמרתי, הישג יחצ"ני.
המקביל בתחום הקולנוע הוא לא 'בלייד ראנר', אלא, למשל, 'דוגמה 95'. כשסרט-חתונה שצולם במצלמת וידאו רועד, זה בגלל שהצלם היה גרוע. כשהצילום בסרט של פון טרייר רועד, זאת אומנות. מה ההבדל? שהוא מוקרן בסינמטק ובהתחלה יש שקופית של 'דוגמה 95'. יחצ"נות.
ככל הזכור לי שום דבר ב'בלייד ראנר' הוא לא אנטי-קולנועי או "מכוער". הוא עובד גם בתור סרט מתח מדע-בידיוני סתם, בלי רובדים סמויים ובלי כלום. הוא פשוט קצת משעמם (זו, אגב, גם דעתי עליו. ואני גם לא מת על ציור מופשט). או שאני טועה? תגיד אתה, מה היה כל כך משנה תפיסה וחדשני ב'בלייד ראנר'?
אני לא סגור על זה..
אני לא בטוח לגבי כל מה שאני אומר, אבל אני חושב שהמראה סייברפאנקי שסקוט הציג היה מאוד חדשני (הוא הושפע מאוד מעבודות של אמנים כמו גייגר ומוביוס), ואגב כשראיתי את "דו"ח מיוחד", חשבתי שזו הויזואליה של "ראנר" (רק שאמצעים ליצירת המציאות הזאת השתכללו מאז), והוא לא היחיד שמעורר את הדה-ז'ה-וו הזה
זה ויכוח עקר
כקונטרה אני יכול לשאול אותך "אז מה כן הישג בציור?". ומה תגיד? שהעבודות של ציירי הרנסנס שמוצגות במוזיאון ישראל הן הישג בציור? למה? זה החלק הכי משעמם במוזיאון – זה הישג בגלל האיכויות הטכניות הגבוהות? איכויות טכניות הן דבר נרכש ודי טריוויאלי. מזכיר לי את האנשים שקובעים מי הגיטריסט הכי טוב בתחרויות של נגינה מהירה. כלומר, נו באמת.
אוקיי, לצייר ריבוע ולהפוך את זה לאומנות זה הישג ביחצ"נות, נגיד. אז לצורך העניין, המושג יחצנ"ות הוא חלק אינטגרלי במה שאנחנו מכנים אמנות, ולפיכך הריבועים ההם היו הישג אומנותי. אני לא חושב שיש טעם לפרט את החשיבות האמנותית – בראי הסטורי – שהיתה לחלק מ"ציירי הריבועים" הללו (ולא, אני לא מתכוון לקוביזם), כי ברור שהיתה.
אבל לא זאת היתה השאלה
השאלה היא מה ב'בלייד ראנר' היה חדשני במידה כזאת שניתן להשוות אותו לציור מופשט לעומת ציור קלאסי.
(ובעניין הויכוח האוף-טופיקי על הגדרת האמנות – לא טענתי שציור טוב הוא ציור שנראה כמו צילום, או שכל אמנות מופשטת היא רעה, רק שמהרגע שהסכמנו ש"קישקושים" יכולים להיות אמנות, ה"ערך האמנותי" של הקישקושים האלה נקבע רק על ידי השם שחתום עליהם.)
לא השם שחתום עליהם
אלא המשמעות שניתנת להם, בד"כ על ידי האמן, ע"ע דושן וחבריו.
לא השם שחתום עליהם
בוא נבהיר משהו-
אסלה היא לא יצירת אומנות פלסית של האדם החתום עליה.
הצבת אסלה במוזיאון יוקרתי בפעם הראשונה, היא יצירת אומנות לא-פלסטית מבריקה, חדשנית, מלאה בתוכן(מסאטירה מעליבה טהורה עד בחינה מחדש של מושג היוצר והאומנות) ומאוד מצחיקה.
נו, זה מה שאמרתי.
נו, זה מה שאמרתי.
אבל זה לא עובד לגבי מרובעים למיניהם.
דושאן יצר אומנות קונספטואלית.
האומנות המופשטת מז'אנר המרובעים טוענת לוויה אסתטית-ויזואלית. היא טוענת שהקומפוזיציות הגיאומטריות עצמן הן אומנות בעלת ערך.
אבל זו עדיין אמנות
ולא יחצ"נות, אנחנו מתווכחים פה בכלל?
ומכאן לשאלה הבאה:
אם מישהו הכניס אסלה למוזיאון אחרי דושאן, זו אמנות?
אם מישהו צייר שוב מרובע, זו אמנות?
ומכאן לשאלה הבאה:
כן, זו אומנות, אבל זו אומנות לא מקורית ולעוסה.
הטעות הגדולה בויכוחים למיניהם על "זה אומנות?", היא שמניחים שכל אומנות חייבת להיות אומנות טובה.
אגב, זה בדיוק היה המסר
(או לפחות חלק משמעותי מהמסר) של האסלה של דושאן – כל מה שתציב במוזיאון, במסגרת "אמנותית", הוא אמנות.
אגב, זה בדיוק היה המסר
כן, הבעיה הגדולה היא שנעשתה אחריו הקפיצה הלוגית שכל דבר ,אם מוצב בסביבה מוזיאונית, הוא אומנות ששווה משהו.
אני יודע.
אבל מה, דושאן היה הראשון. אם אתה ממשיך ומציב אסלות במוזיאונים, זה ממש לא לעניין.
(וזה השלב שחלק ניכר מהאומנות המודרנית עושה עדיין).
ובזה היה אחראי דושאן לקפיצה קוואנטית: אם קודם היית צריך ליצור אמנות כדי להיות אמן, היום אתה צריך להיות אמן כדי ליצור אמנות. ומי שמגדיר את האמן לא פחות שרירותי ממי שהגדיר את האומנות.
אני יודע.
הבעיה עם ההשפעות של הדא-דא היום הוא הנורמליזציה שהן עברו. הדברים דושאן עשה היו חלק מתפיסה ראדיקאלית מאוד, שכללה בין היתר את ההכרזה שהאומנות מתה.
כשמנסים לקחת דבר כמו הצבת אסלה במוזיאון ולהכניס אותו לתוך מערכת ערכים מסודרת ונורמלית, מקבלים שיקוצים אומנותיים.
במוזאונים היום יש אסלות
לא בדקתי אחד אחד, אבל אני מניחה שברובם לפחות יש.
זה מאוד לעניין
להציב אסלות במוזיאונים.
אבל עדיף בחדרי השירותים, בבקשה.
ואל תשכחו להרים את ה
גבולות מטושטשים משהו
המרובעים למיניהם נובעים גם הם, במקרים רבים, מחשיבה קונספטואלית מסוימת (למשל, לפרק את האימפרסיוניזם לצורות הגיאומטריות הבסיסיות שמרכיבות אותו), ואין ספק שערכם לא נובע מהחוויה האסטתית בלבד. חלק נכבד מהעניין הוא הרעיונות שעמדו מאחורי היצירות הללו ואיך שהן הצעידו את האומנות המודרנית למחוזות חדשים. גם דושאן – במקרים יותר גבוליים מה"רדי מייד" – שאף בהחלט לחוויה אסטתית גם במקומות שהם לא היפה הברור. אם זה היה קונספטואלי בלבד, הוא היה יכול פשוט לכתוב על זה ספר.
ראיתי את רוב הסרטים ברשימה
(דו"ח, Impostor, זיכרון גורלי, בלייד ראנר)
אהבתי את כל הסרטים הנ"ל, אבל הצבעתי ל- Impsotor שלפי דעתי לא מוערך מספיק. מאד אהבתי את הרעיון העומד ברקע של הסיפור ואת הטוויסטים העלילתיים. אהבתי אותו אפילו יותר מ"דו"ח מיוחד" שהיה טוב מאד (רק חבל על הסוף והסוף והסוף שלו).
ראיתי את בלייד ראנר, זיכרון גורלי ודו"ח המיוחד.
לדעתי כולם סרטים מוערכים מדי. הצבעתי לבלייד ראנר כי הוא בכל זאת כולל מספר סצנות גאוניות והשאיר לי יותר חומר למחשבה משני האחרים.
נותר רק להתפלל
שמישהו יעשה את "סורק האפלה" על פי התסריט של צ'ארלי קאופמן.
לא יודע למה הבוז ההמוני לבלייד ראנר
לפחות ע"י רוב המגיבים, בסקר עצמו הוא מקום שני בהפרש לא גדול מדי.
אני ראיתי את בלייד ראנר לפני כמה שנים ומאוד התלהבתי. השאירה עליי רושם בייחוד סצינת הפתיחה שבה עובר העובד בחברה את "מבחן הרובוטיות" (לא זוכר את השם הרשמי). השאלות שם היו פשוט מזעזעות וגרמו לי לחשוב על איך אני הייתי מגיב אליהן.
הסרט גרם לי גם לחשוב על המסר שלו, והשאיר רושם עד היום הזה. בכל פעם שאני רואה מכוניות מעופפות בסרטים, אני נזכר דווקא בבלייד ראנר ולא בסרט אחר.
נ.ב. בעקבות כל ההתלהבות שראיתי מספרי פק"ד החלטתי לנסות וקניתי ספר סיפורים קצרים בשם "The preserving Machine", והרושם עד עכשיו הוא די טוב. יש למישהו המלצה לספרים ממש טובים שלו? (קראתי את "אנדרואידים חולמים" בעברית ולפני המון שנים…)
ארני המלך
אני חושבת שזיכרון גורלי לוקח.
מלבדו ראיתי רק את דו"ח ובלייד ראנר ואהבתי את שלושתם, אבל בגלל שהכי נהנתי בצפייה שנייה מזיכרון גורלי החלטתי שהוא הראוי ביותר לקולי.
ראיתי רק 2 מהרשימה
את דו"ח מיעוטים (אני לא מוכנה בשומאופן לקרוא לו בשם שנתנו לו המפיצים) ואת פייצ'ק (כנ"ל).
שניהם היו סרטים טובים. ולכן היום אצעד בגאון לספריה הקרובה להביא משם עותק של דו"ח מיעוטים. אה כן,וגם הצבעתי לו. סרט טוב.
דו''ח מיעוטים?
כרגע הגשמת את הסיוט של המפיצים.
למיטב הבנתי, אחת הסיבות העיקריות לכך ששם הסרט לא תורגם מילולית (ל"דו"ח המיעוט") הייתה החשש שאנשים יקשרו אותו אסוציאטיבית עם בני מיעוטים, ויחשבו שזה סרט דוקומנטרי על זכויות האדם או משהו.
מה רע ב''דעת מיעוט''?
השם הנכון לתירגום הסרט צריך להיות לדעתי "דעת מיעוט".
גם תרגום מילולי, גם הרבה יותר מסתורי, וגם קשור לסרט (בניגוד ל"דו"ח מיוחד"… שזה כמעט כמו "האנדרואיד מת מצחוק").
אני לא אמרתי שזה רע
אפשר היה לנסות כל מיני קומבינציות עם המילה "מיעוט" כדי לשמור על נאמנות למקור, אבל לא עם המילה "מיעוטים", שכבר לוקחת לכיוון אחר לגמרי…
המילה "מיוחד" גורמת לסרט להישמע בדיוק ההיפך ממיוחד – סתמי ומטופש, כמו עשרות זיבלונים. וכמו שכבר אמרו כאן בהקשר של סרט אחר ("מונסטר"?), מי שלא יעמיק בבדיקת תוכן הסרט עלול לפספס אותו בגלל שם כזה. טוב, אבל אני מניחה שאפשר לומר את זה על הרבה שמות אחרים.
אני, למזלי, לא פיספסתי את "דעת המיעוט", אם כי אני לא מצביעה לו – לא ראיתי אף אחד מהסרטים האחרים.
או:
(מרווין) "האנדרואיד הפרנואיד". למרות שזה היה מושך פחות קהל, כנראה…
דו''ח מיעוטים?
בארה"ב קראו לזה ככה… איך האנשים לא חשבו שזה סרט דוקומנטרי? הסרט גם הצליח שם למיטב זכרוני..
כי צופי הקולנוע האמריקאים חכמים יותר.
או במילים אחרות: את שאלתך צריך להפנות (או היה צריך להפנות) למפיצי הסרט בארץ, לא אליי.
האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?
הייתי מצביעה לו רק בשביל השם, אבל כמובן שזה לא השם שלו…
קראתי אותו רק בגלל השם, ולמרות שזה לא ספר המד"ב הטוב ביותר שקראתי, מאוד התאכזבתי מהסרט, שאיבד הרבה מהספר, ובעיקר מהסוף ההפי אנדי המחריד והמודבק. לראות את גירסת הבמאי היה חוויה של תיקון מבחינתי. גם בגלל שאף אחד מהאחרים לא היה חוויה של תיקון (אם לא הסוף, הייתי יכולה להגיד שדו"ח הוא הישועה של שפילברג, אבל…), ולמרות הנוסטלגיה לילדות של זיכרון גורלי, בלייד ראנר הוא עדיין הסרט הכי טוב ברשימה מבחינתי.
הצבעתי לבלייד ראנר כי...
הצבעתי לבלייד ראנר פשוט כי זה אחד הסרטים האהובים עליי,ואחד הסרטים הכי טובים שנוצרו.נקודה.מקום שני מיינוריטי ריפורט,אבל אי אפשר להשות ביניהם…
אפשר.
אי אפשר
זה כמו להשוות תפוחים ותפוזים.
http://www.improbable.com/airchives/paperair/volume1/v1i3/air-1-3-apples.html
אז אפשר.
תוך הסתכנות
בלהישמע קצת כמו "הברק מסמולוויל", אני מוכרח לציין שהויכוח המטופש הזה מזכיר לי את הפרופסור המופרע (על אמת הפעם) שלי מהאוניברסיטה שנשאל יום אחד בקורס אלגברה לינארית האם המימד הרביעי הוא זמן.
הוא ענה שזו שאלה מפגרת להפליא ושלהגיד שהמימד הרביעי הוא זמן שקול ללהגיד שאחד ועוד אחד שווה תפוח. באותה מידה אפשר גם להגיד שהמימד הרביעי הוא תקליט של יהודה פוליקר.
אותי זה מאוד שעשע בזמנו.
בלייד ראנר
ראיתי שלושה סרטים מהרשימה.
זכרון גורלי ודו"ח מיוחד הם סרטים טובים (ואפילו מאוד), אך אינם כלל ברי השוואה לבלייד ראנר.
בלייד ראנר הינו בעיניי סרט המדע הטוב ביותר שנוצר ואחד מגדולי הסרטים שנעשו אי פעם – יצירת מופת מדהימה, מורכבת, רב-ממדית וחד-פעמית.
ראיתי את בלייד ראנר לראשונה לפני שנים רבות ומאז שוב ושוב ושוב ובכל פעם שאני צופה בסרט, אני מופתעת לגלות משהו חדש שפיספסתי בפעמים הקודמות -יצירת מופת כבר אמרתי ?
ולכל אלה שלא מבינים על מה המהומה סביב הסרט, גם אני כשראיתיו בפעם הראשונה לא הבנתי אותו ואף די השתעממתי.
אני מציעה שתצפו בו שוב – נדרשות צפיה שניה ושלישית כדי להתחיל להבינו. וזה שווה את זה,תאמינו לי. מדובר בחוויה פילוסופית מדהימה, באגרוף לבטן, ברגע נדיר של הארה.
אז קדימה אנשים חושבים…
מילים כהלכה..
זה נכון שצריך כמה צפיות…צפייה ראשונה היא קצת משעממת…צריך לפחות שתיים,ולראות את גרסת הבמאי.
רק כדי לקבל את האגרוף?
אוי, נזכרתי במכות שדריל האנה מכניסה לפורד
צפיתי פעם שניה
וגם שלישית, רביעית וחמישית ובכל פעם השתעממתי קשות. לזכותם של חובבי הסרט ניתן לומר שהם הצליחו יפה להאדיר את שמו: אני נבוכה בכל פעם מחדש כשאני מודה שאני נרדמת בו שוב ושוב.
ואפשר לעשות מזה סקר: מכל סרטי המופת שכולם משבחים, באיזה מהם אתה נרדם?
בלייד ראנר
מתוך הרשימה שבסקר, ראיתי את בלייד ראנר (גירסת הבמאי), דו"ח מיוחד וזכרון גורלי.
התלבטתי קשות בין בלייד ראנר לזיכרון גורלי. בלייד ראנר הוא סרט נהדר ועמוס רבדים, אבל לטעמי זיכרון גורלי, למרות כל האקשן ושוורצי, מצליח להעביר טוב יותר את תחושת המציאות השבורה והלא וודאית שכל כך מאפיינת את הספרים של פ.ק.ד
לכן אני במיעוט שהצביע זכרון גורלי.
בלייד ראנר
כשהייתי ילד קטן הסרט הזה שודר בערוץ הראשון ביום שישי בלילה, (זוכרים שהיה רק ערוץ אחד, במאה הקודמת? כמעט שכחתי) ונרדמתי באמצע. במשך שלוש או ארבע שנים הוא הוקרן עוד כמה פעמים, ובכל פעם נרדמתי מחדש.
אומנם הייתי קטנצי'ק אבל הייתי כל כך סקרן שבכל פעם ישבתי לראות מחדש.
הסבלנות משתלמת.
הייתי רוצה לדעת
איך.
בסדר בסדר, אין לי מושג ירוק