הסמוראי האחרון

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 11 בינואר 2004Posted in: ביקורות

במקור: The Last Samurai
במאי: אדוארד זוויק
תסריט: ג'ון לוגאן, אדוארד
זוויק, מרשל הרשקוביץ
שחקנים: טום קרוז, קן
וונטאבה, הירויוקי, סנדה,
בילי קונלי, טימותי ספאל

החיים של הקולונל נייתן אלגרן (טום קרוז), בעל עיטורי כבוד על השתתפותו בקרבות נגד האינדיאנים, על הפנים. הוא בורח אל המשקאות החריפים כדי להימנע ככל הניתן מהסיוטים שרודפים אותו אודות אותם קרבות, ובאופן כללי הוא שונא את החיים, ואת המפקד שלו לשעבר. אלא שהמפקד מציע לו הזדמנות פז: לצאת ליפן, וללמד שם את האיכרים הנבערים קרבות מודרניים מהם, במסגרת תהליך המודרניזציה שעובר על יפן, הכולל הנחת מסילות רכבת, שימוש בנשק חם ופתיחת סניפים של מק'דונלדס.

די מהר לומד אלגרן שהשימוש הראשוני שמתוכנן לצבא המודרני, הוא דיכוי "מורדים" – קבוצת סמוראים שנשבעו אמונים לקיסר, ומתנגדים לאמריקניזציה בכלל ושימוש בנשק חם בפרט. הם טוענים שיש לשמר את המסורת, כי היא מייחדת את יפן לעומת אומות אחרות: אדם שאין לו היסטוריה – גם אין לו הווה. וקיסר יפן עצמו? אין לו מילה בעניין. הוא ילד, והוא תלוי נואשות בעזרת יועציו תאבי הקידמה.

אלגרן אמנם מגיע להישגים כלשהם עם חבורת הפרימיטיביים שלו, אולם זמנו של אומורה, הצ'יף היפני (שמזכיר באופן חשוד את הבחור השמנמן מלהקת "הפטאי"), דוחק, והוא שולח את הצבא לדכא גיחה צפויה של חבורת הסמוראים. האיכרים רועדים כעלה נידף מעצם הזכרת השם "סמוראים", והקרב עולה בכי רע. אלגרן עצמו נשבה, לא לפני שהוא הורג כמה סמוראים בעזרת נפנוף חושני של שיערו.

קצומוטו, המנהיג היפני, משכן את אלגרן בביתה של אחותו, ולאחר שאלגרן מבריא, הוא מזמן אותו ל"שיחות", שאותן הוא מנצל כדי ללמוד מידע על האויב החדש, כמו גם כדי לתרגל את האנגלית שלו. הוא גם מבטיח לשחרר את אלגרן עם בוא האביב ("עכשיו חורף", הוא מסביר לו בשביעות רצון, "ואפילו אם נתעלם מזה שהכפר הזה נשמר על ידי אנשיו של הבן שלי, הוא מוקף הרים מושלגים שלא תוכל לשרוד בהם אפילו חצי יום, כך שאין לך סיכוי לברוח"). קצומוטו הוא אחד הבודדים בכפר שיודע אנגלית, ולכן אלגרן צריך ללמוד יפנית כדי שיוכל לתקשר עם השאר.

גם אם עליו להתאים עצמו לאורח החיים היפני (להוריד נעליים בכניסה לבית, למשל), אלגרן לומד מהר מאוד לא להביט באורח החיים הזה כתייר חיצוני. במקום זאת הוא מנסה להבין את מה שמניע את התושבים, להפנים את מה שגורם להם להקדיש את עצמם מינקות לליטוש המיומנות שלהם בחץ וקשת או בחרב, ואף לומד בעצמו שימוש נאות בחרב מהו. את התרשמויותיו כצופה הוא כותב ביומן, ממנו הוא נאות להקריא לצופים מדי פעם (למשל, "אני לומד להכיר את הסמוראים ואת תרבותם, ואף לומד בעצמי שימוש נאות בחרב מהו"). קטעי קריינות אלה הרגיזו אותי עוד בתחילת הסרט, אז הופיע היומן לראשונה. לי זה היה נראה כמו פתרון קל מדי, אליו בורחים יוצרי הסרט כשהם מתקשים להעביר רעיונות מסוימים. מתוך אותה מחויבות ראשונית ליומן, אלגרן חוזר אליו גם מאוחר יותר במהלך הסרט, כך שגם כשמאורעות מסוימים העבירו את הרעיון בצורה ברורה מאוד, אלגרן הטרחן עדיין מוצא לנכון לקריין ולהסביר מה קרה הרגע.

ניתן היה לחשוב כי הדרך הסמוראית תוצג בסרט באורח נלעג קמעה. אחרי הכל, אלה אנשים שמכירים ביתרונות השימוש ברובים, ובכל זאת מסרבים להשתמש בהם (בתירוץ "אם זה חדש – זה רע בהכרח"). המכשול הזה נעקף, ובמקום זאת מתרכז הסרט ב"שיטה הישנה": קצומוטו מעביר לאלגרן שיעורים ביסודות הקוד הסמוראי, אלגרן מתעניין ושואל, קצומוטו עונה, אך מאפשר לאלגרן לחשוב, ולהבין בעצמו את מלוא המשמעות של דבריו. מרבית הזמן הוא גם מצליח לשמור על הדרת כבוד כלשהי, ולא גולש לאמירות עלק-מתוחכמות מבית מדרשה של האורקל מ'המטריקס'.

מהלך המאורעות מכאן והלאה צפוי למדי, אלא שהסרט עצמו ממשיך לרתק, גם בגלל הקרבות, כשהפעם הסמוראים נאלצים להתמודד עם צבא מאומן למופת בעל כלי נשק משוכללים יותר, וגם מכיוון שהסרט לא מתרכז רק בקרבות עצמם, אלא גם במה שקורה מאחורי הקלעים – במעשה, והתוצאה אליה הוא עשוי להוביל. כן, גם בחשיבה שמקדימה את הקרב (מה שמקובל לכנות "טקטיקה").

כמובן, יש חסרונות לדרך ההצגה הזו, כיוון שעיקר הסרט מוצג מנקודת הראות של אלגרן והפרשנות שהוא נותן לדברים, או הדרך בה הוא תופס את הפוליטיקה. למרות השיעורים שהעביר לו קצומוטו, אלגרן עדיין מתייחס לקוד הכבוד הסמוראי כתרבות זרה ולא תמיד הגיונית. למשל, כל עניין החרקירי הזה נראה לו רוב הזמן כמו פתרון לא ממש הגיוני – הרי עדיף להישאר חי ומושפל מלהיות מת, לא? ובכלל, נראה שחרקירי מוצג כפתרון-קסם ("לא טעים לך האוכל? אתה מוזמן לבצע חרקירי"), אולי בגלל שזהו אחד הפרטים הבודדים בתרבות היפנית שעליו הצופה הממוצע בוודאי כבר שמע. ולמרות זאת, הדילמה העיקרית של הסרט – קידמה ומודרניזציה והיתרונות שהן מביאות איתן, מול שמירה על ערכי העולם הישן – מוצגת באופן משכנע. יהיו שיגידו שזה משעמם וטרחני, שילוב של שיעורי היסטוריה ואזרחות, התרכזות במילים במקום במעשים. בעיני זה היה מעניין, ואני אף פעם לא סבלתי לימודי היסטוריה.

אי אפשר שלא לדבר על הקרבות – אלו היו נפלאים ונראו מציאותיים עד מאוד. אולי בגלל שברוב הצילומים לא נעשה שימוש במחשב, אלא הובאו ניצבים בשר ודם, שנאלצו ללמוד לרכב על סוסים או להלחם. למרות התרבות הסמוראית, הששה אלי קרב גם כשברור שהמצב אבוד, הרי שהעשן, ההרס, הגופות השרועות בכל מקום – אלו יצרו את הרושם שאולי בכל זאת יש משהו בדבריו של אלגרן: אולי בכל זאת עדיף לוותר טיפונת על עניין הכבוד הזה, שגורר עימו גורל ידוע מראש, ולהישאר חי.

אומרים שאי אפשר לכתוב על הסרט הזה מבלי להתייחס ל'רוקד עם זאבים'. לא יודעת. לא ראיתי את 'רוקד עם זאבים'. אבל אם אכן לשני הסרטים יש עלילה זהה, בשינוי תרבותי קטן (סמוראים במקום אינדיאנים), אולי זה מסביר למה הסמוראים הכבודים לא פוצחים מיד עם תום הקרב בריקודי יאטה.

תגיות: