המועמד ממנצ'וריה

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 30 בנובמבר 2004Posted in: ביקורות

במקור: The Manchurian Candidate
במאי: ג'ונתן דמי
תסריט: דניאל פיין, דין ג'ורג'רס
על פי ספרו של ריצ'רד קונדון
שחקנים: דנזל וושינגטון, מריל סטריפ. לייב שטרייבר, ג'ון ווייט

הקרב היה עז וקשה. האויב תקף מכל עבר, האש היתה נוראית, וזעקות הפצועים מילאו את האוויר. האיש הכשיר היחיד בכל הצוות, היה סרג'נט ריי "רומנו" שאו – היה עליו לקחת פיקוד. הוא לא היסס. הוא השיב אש אל האויב, חיסל מסוקים על ימין ועל שמאל, השיג את הניקוד הגבוה ביותר ב"דום 3" אי פעם, ואז, לפתע…

"יש לי הרגשה של דז'ה-וו", אמר המפקד, קפטן מרקו בנט: "נדמה לי שכבר היינו פה קודם. רק שאז, הייתי בכלל לבן. ואתה היית לורנס הרווי".
ואכן, דמיונותיו של מרקו בנט לא הטעו אותו. כל מה שהיה נדמה לו כמקורי ואמיתי, היה בסך הכל רימייק.
"לא נורא", אמר מרקו. "עשיתי זאת בדרכי שאא-לללי….".

'המועמד ממנצ'וריה' הוא רימייק לסרט בשם זהה משנת 1962. הוא נחשב לקלאסיקה במיוחד בגלל שאף אחד לא ראה אותו, ואפשר להבין את זה – אחרי רצח קנדי, הציבור הביט בצורה שונה על סרטים שהציגו תיאוריות קונספירציה. פרנק סינטרה, ששיחק בסרט, קנה את כל העותקים, גנז אותם לעשרים שנה, ואז שחרר אותם לוידאו תחת השם "התפוז המכני". רגע, לא. בכל אופן, מה שמשנה הוא שכמעט אף אחד לא ראה את הסרט בקולנוע, וגם בוידאו הוא לא היה הצלחה מסחררת. מבחינתו של הבמאי ג'ונתן דמי ('שתיקת הכבשים', 'פילדלפיה'), זו היתה הזדמנות פז לספר סיפור בו דברים אינם תמיד כפי שהם נראים, מבלי שהקהל יכיר מראש את סוף הסרט. כלומר, כל עוד הם לא צפו בטריילר, שמגלה הכל.

במרכז 'המועמד ממנצ'וריה' ניצב מייג'ור מרקו בנט (דנזל וושינגטון), קצין עטור מדליות, שבמלחמת המפרץ פיקד על סיור שנקלע למארב אויב. במהלך הקרב נפגע בנט בראשו, וסרג'נט ריימונד שאו (ליאב שרייבר), תפס פיקוד והחזיר את רוב החיילים הביתה בשלום. שאו קיבל על הישגו זה את העיטור האמריקאי הגבוה ביותר – מדליית הכבוד של הקונגרס.
שנים אחר כך (הסרט לא מצליח להחליט כמה, ויש בו סתירות או רשלנויות), בנט פוגש חייל ששירת תחת פיקודו באותו פטרול. החייל מספר לו על חלומות וסיוטי לילה שיש לו מאז אותו אירוע, כולל חלום קבוע, המעמיד קצת בספק את מה שכולם זוכרים ביחס לפטרול. יש לו גם שנאה בלתי מוסברת לשאו, שבינתיים התקדם באופן מרשים והפך לסנאטור. גם לבנט עצמו, כך נראה, יש סיוטי לילה מוזרים, והוא מחליט לחקור לעומק את הפרשה. ככל שהוא מתקדם, כך מתגלים לו פרטים נוספים שנראים לו תמוהים במקצת, והוא מתחיל לחשוד שמא כל מה שהוא זוכר לא נכון. אבל מה זה אומר? ובפרט, מה זה אומר על שאו, שבסיועה הפעיל מאוד של אמו (מריל סטריפ), סנאטורית בעצמה, מטפס עתה לצמרת הפוליטית? מייג'ור בנט חוקר.

'המועמד ממנצ'וריה' הוא מותחן פסיכולוגי. הקיטלוג הזה אומר בעיקר שיש בו יותר מתח מאקשן, ושרוב הזמן הפאזל חשוב יותר מהמכות – ובאמת, אין הרבה מכות. הרעיון הבסיסי של העלילה, שעוסק בפער בין זיכרון אמיתי למדומה, מצוין ומעניין. המשחק של דנזל וושינגטון מוצלח, ומריל סטריפ, בתפקיד האמא, עושה עבודה משכנעת כרגיל. אהבתי לגלות שהאיש הרע לא רע – הוא אמנם לא מתגלה כטוב ומציל את ניו יורק, אבל הוא פשוט לא אדם רע – וגם נבלים אחרים ברובם אינם נבלים סתם. הם אינטרסנטים, קרי דם, פושעים, אבל לא רעים צרופים.

למרבה הצער, 'המועמד ממנצ'וריה' הוא כמו ילד שכותבים לו בתעודה "יש הרבה פוטנציאל": הרעיון, כאמור, מצוין, אבל הביצוע לא כל כך. בתור התחלה, הסרט דורש מהצופים לקבל יותר מדי קפיצות לוגיות כנתון קיים. מילא שנאמין ששאו, עם הבייבי-פייס שלו, כבר סנאטור מכובד בעל עמדה בצמרת ארה"ב. מילא שנאמין שהוא אהוד ופופולרי, למרות שבסרט כמעט ואין מגע שלו עם אנשים אחרים, והאישיות שלו צנונית להפליא (לא שהוא שחקן רע – הוא מצוין כאיש מיוסר ואומלל. אבל אין בו שום כריזמטיות, בטח לא זו הדרושה לסנאטור עולה). מילא שנאמין שאפשר להשתיל בבני אדם שתלי מתכת, ואף אחד מאותם אנשים לא נאלץ לעבור אחר כך שיקוף רנטגן או MRI. ומילא שסטריפ, בנאום פוליטי דרגה ז', משכנעת את נשיא ארה"ב לקדם את בנה, וכולם מתפעמים. את כל אלה אני עוד מוכן לקבל, בדוחק. הבעיה היא שהסרט משאיר שאלות רבות מדי ללא מענה, ולא מגבה את תיאורית הקונספירציה שלו ברעיונות רציניים.

יוצרי הסרט שכחו שאקדח שנמצא על הבמה במערכה ראשונה אמור לירות במערכה שלישית. כך למשל, הסרט נותן תפקיד מכריע לאותו שבב המושתל בגופם של אנשים. העלילה בהחלט מתקדמת בהשפעתו, אבל באופן פלאי, הוצאתו של השבב אינה משפיעה על מארחו, ויוצריו אינם מודעים לחסרונו. לעיתים נדמה כי השבב הושתל בסרט רק כדי לספק לבנט תירוץ, למצוא בדל עיתון שמספר על החברה שפיתחה את השתל.

אני לא מדבר על בעיות סיספונד בלבד. זה הסרט כולו, שלא אמין בכלל. יש תעלומה, יש רצף צעדים המכוון לפתרון, לאיזה גילוי מפתיע. אבל ברגע השיא של הסרט, דווקא אז הוא מחליף כיוון. אם קודם לכן הראו לנו כל רמז ורמז, כדי שנתקדם יחד עם בנט לעבר הפתרון, פתאום, ללא הסבר, נפתרת יותר מדי מהתעלומה, ומהר מדי. מתברר שכל בניית המתח הזו, נעשית כדי לקדם פתרון אידיוטי לגמרי, בלתי מתקבל על הדעת ושאינו נגזר מחקירתו של בנט.

אני לא אומר שזה בליגה של "באו חייזרים ואכלו את השליח של הפיצה ולכן לא היה מי שיזהיר את פורסט גאמפ שהטיטאניק עומדת לטבוע", אבל זה פתרון שכולו סברה הרווחת בחוגים מסוימים, באשר למהותו של הרוע המוחלט. אותו שעיר לעזאזל של הסרט, שטני ומוחלט, מסוגל להשיג פריצות דרך מדעיות מדהימות, ואז לשמור עליהן בסוד, גם אם מדובר בפרויקט בן מאות אנשים. בסרט יש סצינה, שנדמה כאילו נועדה לענות על שאלה זו בלבד, ודנזל נראה בה כשהוא צופה בסרט וידאו שמספר על שימוש 'אזרחי' לאותן יכולות. דומני, שבעיני רובנו הרעיון קצת-קצת-קצת מוגזם. אמנם חסרים קומוניסטים בימינו, ואין פושעים חובקי עולם שניתן להאשים, אבל הפתרון של הסרט ממש לא משכנע. מה לעשות, מועצת המנהלים של קוקה קולה, למשל, נתפסת בעיני הציבור כמסוכנת פחות מתאי הגזים בצפון קוריאה. בקיצור, היתה עלילה, היה פתרון, אך הם הודבקו יחד בצורה גסה מדי, כי נגמר התקציב להסברים.

חבל. הפוטנציאל הרי נמצא, אך נראה שהתסריטאי לא הצליח להשתלט על רעיון מורכב מדי. אני לא יכול לומר שזה סרט רע, בגלל השחקנים, בגלל שהתעלומה מרתקת, ומפני שברגעיו הטובים, 'המועמד ממנצ'וריה' הוא סרט מותח, מסקרן ואינטליגנטי. אבל הפגמים הרבים שבסרט, וחוסר ההיגיון הכללי השורה עליו, גרמו לי לתחושת החמצה – אפשר היה לעשות יותר. אני יכול רק לקוות שהסרט המקורי טוב יותר.

תגיות: