במקור: The Dreamers
במאי: ברנרדו ברטולוצ'י
תסריט: ג'ילברט אדאיר
שחקנים: מייקל פיט, אווה גרין, לואי גארל, רובין רנוצ'י, אנה צ'נסלור
"האם היה לך אי פעם חלום, שהיית בטוח לחלוטין שהוא אמיתי? מה אם לא יכולת להתעורר מהחלום הזה?"
מאיזה סרט לקוח המשפט הזה? אני מניח שכולכם יודעים (מי שלא, שירוץ שלוש פעמים סביב הבלוק בתחתונים). אבל האם אתם יודעים באיזה סרט נופל אדם שנרצח על צל שנראה כמו צלב? כנראה שלא. זה ההבדל הגדול בין סתם חובבי קולנוע, כמו רובנו, לבין סינמפילים, אוהבי קולנוע אדוקים שעל שלושה מהם מספר סרטו החדש של ברטולוצ'י. (מי שלא יודע מי זה ברטולוצ'י, מחויב להתנשק עם זה שיושב מימינו.)
"תמיד תהיה לנו את פריז".
השנה היא 1968. מת'יו הוא סטודנט אמריקני שעזב את ביתו ומשפחתו כדי לצאת לשנת לימודים בצרפת. אבל כפי שיודע כל מי שהיה בפריז, ללמוד זה הדבר האחרון שמתחשק לעשות שם, ולכן מת'יו מבלה את זמנו בעיקר בצפייה אובססיבית בסרטי סינמטק. כל זאת עד לאותו יום שבו מפוטר מסיבות בירוקרטיות מנהל הסינמטק הנערץ, ובהפגנת הנגד הסוערת מת'יו מכיר את איזבל, ואת אחיה תיאו. ההפגנה נגד הפיטורין התפתחה מאוחר יותר למרד סטודנטים בהיקף רחב נגד כל מה שמסמל את הממסד (הצבא, המשטרה, וכן הלאה) אבל מת'יו, תיאו ואיזבל לא לוקחים חלק פעיל מדי בכל ההתרחשויות ההיסטוריות. יש להם משהו חשוב יותר להתעסק בו: הם עצמם.
"היא תשנה את חייכם".
הפגישה בין זרים גמורים היא אחת הקלישאות הקולנועיות הבעייתיות ביותר. קשה לספור את התחבולות התסריטאיות הנדרשות לפעמים כדי לגרום לשניים או שלושה גיבורי סרט להמשיך ביחד מנקודת הפגישה המקרית ביניהם. ובכל זאת, יש פעמים שבהן גם בחיים האמיתיים, המפגש הוא כל-כך טעון מהרגע הראשון, עד שברור שההכרות הזו היא משהו מיוחד. גם למת'יו ברור שהפגישה עם האח והאחות תשנה את חייו, וזאת לא קלישאה. באופן טבעי לחלוטין הוא מוזמן אליהם לארוחת ערב, כובש את לבו של האב המשורר, ומוזמן להישאר לגור אצלם בזמן שההורים בנופש בכפר. הכל טבעי, אבל עמוס ומאיים. כמו גלישה לתוך בועת סבון.
"לפעמים יש כל כך הרבה יופי בעולם שאני חושב שאני לא יכול לעמוד בזה. כאילו הלב שלי עומד לקרוס פנימה."
הדבר הראשון שבולט בתוך הבועה הזאת הוא היופי הבלתי רגיל של כל הדברים. שלושת השחקנים הראשיים יפים כמו ציור (בבגדים ובלעדיהם): את מת'יו מגלם מייקל פיט ('דוסון קריק'), שהולבש וסורק באופן שיזכיר לכולם את ליאונרדו דקפריו בימיו הטובים, ואילו האח והאחות הצרפתים הם שחקנים בלתי ידועים שנבחרו, לדעתי, בשל גופיהם האסתטיים ולא בגלל יכולת משחק מרשימה במיוחד. השלושה מרחפים בתוך התפאורה עמוסת המראות והקישוטים של הבית בפריז, ומצולמים מזוויות המדגישות כפילות, רב-מיניות ויופי טהור. ובתוך כל זה משתלבים קטעים בשחור לבן מתוך הסרטים שהשלושה בוחנים זה את זה בידיעת פרטים מדויקים מתוכם, כך שהמשחק נעשה מובן ומעניין גם עבור מי שידיעתו בסרטים צרפתיים משנות השלושים שואפת לאפס מהצד השלילי.
"החלטתי להיפטר מזה באיזה קיץ לפני תחילת הלימודים. בסוף עשיתי את
זה עם אותו בחור שהחברה הכי טובה שלי עשתה אתו את זה. הוא היה
המבתק המקומי."
הטריק הוא שמי שנכשל באתגר לא נשלח לרוץ מסביב לבלוק אלא נאלץ לבצע מטלה מביכה, בדרך כלל בעלת אופי מיני. מת'יו נרתע מהמיניות המוחצנת של האח והאחות, וגם נמשך אליה; ואולי זה המקום להזהיר גם את הצופים הפוטנציאליים מכמויות העירום והפעילות המינית בסרט, שממקמות אותו במקום עדין על הסקלה של פורנוגרפיה מול אומנות. אותי כל זה הכניס למקום שבו נמצא מת'יו, לרצון העז הזה להיות שותף לאיזבל ותיאו במשחקים שלהם, בעולם הסודי שלהם, תוך הבנה עד כמה הוא מנותק מכל מה שקורה מסביב. בקיצור פורנוגרפיה חפשו במקום אחר, אבל ארוטיקה יש ויש. ברטולוצ'י נהנה להציג בחורים ובחורות יפים בעירום מלא, פשוט כי זה יפה, ועל מי שמסכים איתו יוכל ליהנות מהסרט אפילו בלי להתחבר לדמויות, לסיפור, לפריז או לכל דבר אחר.
"רק העובדות, גברת"
קשה לי להסתכל על הסרט הזה מבחוץ, אולי בגלל שאותי הוא הכניס מייד להזדהות מלאה עם הדמויות. אבל יש בהחלט משהו אגואיסטי בבחירה של הדמויות להתעסק רק בעצמן ובאהבתן לקולנוע, ויש משהו מאוד אגואיסטי בבחירה של ברטולוצ'י לתת להן להתעסק בזה כל הסרט. אז יש צילומים מרהיבים ופסקול מוצלח, אבל צופים עם פחות נטייה להיסחף עלולים לראות את הסרט כאוננות אינטלקטואלית ותו לא.
"- להתבגר זה לפעמים להתעורר מחלום.
– להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו."
הבעייה של כל בועה היא שהיא לא יכולה להתקיים זמן רב. תמיד יש עולם בחוץ, ובמקרה של "החולמים" זו פריז של 1968, מהומות הסטודנטים, מתרסים ויריות ברחובות. אפשר ודאי לגייס את הרקע הזה כדי לתת לסרט משמעות סמלית, אבל אני מעדיף לראות אותו כסיפור קטן על ארץ לעולם-לא שבה הכל מותר, ואהבה היא רגש שאפשר לחלק בשלוש. מי רוצה להתעורר מהחלום הזה?
ההיינו או חלמנו חלום?
יש בביקורת אלמנט שיכול להיחשב כספוילר מסויים. המדד שלי לכך הוא שבטריילר של הסרט נעשו מאמצים להסתיר את פרט המידע הזה וליצור רושם אחר.
שכבר הוסגר בביקורת:)
)
(
במשך חלק דיי גדול מהסרט, הצופים וגם מת'יו לא יודעים ששני הצרפתים הם אח ואחות
(סוף
למעשה, מהטריילר הסקתי, כמו עוד כמה אנשים, שמדובר בשותפים לדירה שמשתעשעים במשחקי מין. וכך, שמח וטוב לב, הלכתי לסרט בחברת שותפיי שלי לדירה (גם אנחנו שני בנים ובת), כשמטרתנו המוצהרת היא שהסרט יעורר בנו דחף לקיים אורגיה קטנה. מהבחינה הזו, בכל אופן, הסרט נכשל באופן מוחלט. למרות כמה סצינות אירוטיות, רוב הסרט מדכא כל דחף מיני בכשרון רב.
מעבר לכך, אני קצת תמה על היכולת להסתכל על המתרחש בסרט כסיפור נעים וחיובי על בועה שטוב שהתקיימה. ברטולוצ'י השאיר את הסרט מאוד עמום, אך יש שם ניגוד חריף בין ההזדהות שלו עם הסינפילים הצעירים ובין הביקורת הנחרצת שלו עליהם ועל דומיהם, על המהפכה בגרוש שלהם, על המבט הרומנטי המגוחך והמנותק שלהם. לי נראה דווקא שעיקר הסרט מתרחש במה שאינו נראה על המסך, במציאות שמחוץ לדירה וביחס הדקדנטי והצבוע אליה (זה המקום לזרוק, ככה באופן מיקרי, את המילים "תל אביב" ו"רפיח" זו לצד זו?).
ודווקא מייקל פיט היה בלתי נסבל לטעמי (כשחקן. פיזית הוא דווקא היה סבבה, למעט בקטע אחד שחשף אצלו חצ'קון בנקודה אסטרטגית. בכלל, מה יש לברטולוצ'י מחצ'קונים בסצינות מיניות? "התקרבות" עדיין רודף אותי בלילות).
מאוד מוזר מאוד
לא ראיתי את הסרט, אבל דווקא מקריאת העלילה בביקורות ובאתרי אינטרנט שונים, עניין האח והאחות עולה. מספיק רק לבדוק את הPlot Outline של התנ"ך, זה מופיע כבר בשורה השניה.
לדעתי, הספוילר הוא קודם כל בעיני היוצר
כלומר, גם אם הצופה יכול לנחש אותו כבר בהתחלה, או שרוב הביקורות והתקצירים חושפים את הפרט המכריע, צריך לשים לב גם מה הבמאי מנסה לעשות. במקרה הזה, אם הצופים לא אמורים לדעת מהתחלה על הקרבה המשפחתית, כנראה שברטולוצ'י התכוון להשתמש בכך כגורם מפתיע. אותו הדבר לגבי סיפור חייו של הארווי פקר באמריקן ספלנדור, ההשוואות לקולומביין באלפנט, או (דוגמה פחות אגוצנטרית) המחלה של ג'ון נאש בנפלאות התבונה. בכל המקרים האלה, נעשה נסיון להסתיר מהצופים פרטים מהעלילה, לפחות עד נקודה מתקדמת יותר בסרט. למרות זאת, חלק גדול מהצופים כבר ידעו למה לצפות כי הביקורת או התקציר הממוצעים לא היססו אפילו.
אני מסכים
אבל אחרי שהסרט עוזב את ידיהם של היוצרים אין הרבה שאפשר לעשות, הלוא כן?
לא סתם הערתי שלא ראיתי את הסרט וכל מה שאני יודע עליו הוא מקריאת מאמרים וביקורות. אם הביקורת הממוצעת לא חושפת את הטוויסט העלילתי, רוב הסיכויים הם שאני לא אדע על קיומו עד שאראה את הסרט – השאלה היא מה קרה שדווקא כאן הפרט הספציפי על האח והאחות נחשפים כבר בקריאתו של תקציר, ועוד באתר כמו ימד"ב?
ולעניין הסרטים המבוססים על סיפור חייהם של דמויות אמיתיות זה עוד יותר מסובך – לי לפחות יש רצון להכיר את הביוגרפיה שלהם מקריאה עוד לפני שאני רואה את הסרט. אם יהיו ניסיונות "להסתיר" פרטים מסיפור חייו של גיבור סרט שכזה.. ובכן, אני רואה את זה כמהלך מיותר ("נפלאות התבונה" שמשתמש בתחבולה ההמגושמת זאת הוא דוגמה מצוינת) – בלי קשר למה שנכתב בתקצירים ובביקורות.
אוי, פיספסתי את התגובה של מיסטוק
זהו! יותר אני לא כותב לפני שאני רואה את הסרט.
ההיינו או חלמנו חלום?
בדיוק 10 דקות מתחילת הסרט, נאמר לצופה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהזוג הם אח ואחות. *זה* גם *ה*עניין של הסרט, זה מה שהופך אותו למה שהוא, החל מהמפגש הראשון של מת'יו עם הזוג.
ההיינו או חלמנו חלום?
ראשון ראשון, אחרון אחרון.
) מערכת היחסים המינית בין ת'יאו ואיזבל (סוף 
)
לגבי הכביכול-ספוילר, מיסטוק כבר ענה לך: אין לי מושג איך פספסת את זה, אבל העובדה הזו מוזכרת ממש בתחילת הסרט (וגם אם לא, עצם העובדה שהשניים מזמינים את מת'יו לארוחת ערב אצל *ההורים שלהם* צריכה להספיק). למעשה, עבור מי שלא ראה את הטריילר, ההפתעה האמיתית היא (
לגבי הארוטיקה: אני מניח שזה עניין של טעם.אני לא יודע עם הסרט מגרה לאורגיה (הלכתי אליו עם אשתי), אולי בגלל שהוא לא מפלרטט עם הצופים יותר מדי אלא נשאר שקוע בעצמו. אאותי הסרט הביא למצב שבו אני רוצה לרוץ הביתה ולכתוב שירה, פשוט בגלל היופי ה"אידיאלי" שנשפך ממנו, והתחושה שהוא מתרחש בעולם מיסטי שבו הכל מותר.
לגבי הבועה: אני לא חושב שהתייחסתי לסרט כ"סיפור נעים וחיובי על בועה שטוב שהתקיימה". לא נראה לי שברטולוצ'י נותן פה בהכרח איזה שיפוט ערכי של הבועה. אבל הוא בפירוש מכניס את הצופים לתוכה, ועלי, כצוטה, זה עבד.
אתה טוען לגבי ברטולוצ'י: "הביקורת הנחרצת שלו עליהם ועל דומיהם, על המהפכה בגרוש שלהם, על המבט הרומנטי המגוחך והמנותק שלהם". אני חושב שיש בעיה בהתייחסות הזו. ואסביר את עצמי.
קל מאוד לבקר את הבועה של שלושת הצעירים. הם מרוכזים רק בעצמם, אנוכיים, עצלנים, וכו'. אבל זה המסר השבלוני והצפוי, ואני לא חושב שברטולוצ'י הלך עליו. הייחוד בסרט הוא שהוא מכניס אותנו לתוך הבועה, ונותן לנו לחוות את הסערה שהיא יוצרת בחייהם של הגיבורים. מצד שני, העולם בחוץ – אם זה האב המשורר אן הסטודנטים המורדים – אינו זוכה לטיפול אוהד כלל, ואם בכלל יש בסרט ביקורת, היא לא על השלישיה הזו אלא על שאר בני דורם. יש לכך רמז בשם הסרט, שרומז לדעתי לשורה של ג'ון לנון you may say I'm a dreamer מהשיר imagine.
במלים אחרות: כולנו יודעים שגם אלו שיצאו לרחובות ודרשו מהפכה לא שינו את העולם במידה רבה כל-כך. כל מהפכה היא בועה, היא שכרון כוח עצמי כמו זה שמתואר בסרט. ברטולוצ'י בחר דווקא לתאר את הבועה חסרת-האידיאלים, וזה בעיני אומץ.
(דרך אגב – כשכתבתי בביקורת שאפשר לנתח את הסרט כמשל פוליטי וכו' התכוונתי למשהו בסגנון שתי הפסקאות האחרונות. אבל זה בעיני להתנתק ממצב הטראנס שהסרט הכניס אותי אליו, ולכן חבל).
אחרון אחרון, חצי מקושר: כשיצאתי מהסרט הייתה לי תחושה דומה לזו שאחרי "לשבור את הגלים". היה לי ברור שעשו עלי מניפולציה די רצינית כדי לגרום לי להזדהות, אבל לא היה איכפת לי, כי המניפולציה עבדה.
טריילר אחר, כנראה.
חולם
הרשה לי לתקן אותך
הפגישה הראשונה של מתיו עם איזבל מתרחשת מחוץ לאולם. היא אומרת לו, אנד איי קווט: "תיכף תפגוש את אחי תיאו ואת חברו.." ואז מגיע תיאו, מתיישב על הריצפה, ומתחיל בפלסף.
אני אישית די נהרסתי מהסרט הזה, די נרעדתי מרוב שהסרט הפך אותי, ואהבתי, מאוד מאוד.
הכי אחי
סליחה שאני מגיבה לסרט שיצא לפני כ"כ הרבה זמן, פשוט הוא הגיע לא מזמן לרשימת הסרטים בהזמנה של יס, ואחרי שצפיתי בו הרגשתי שיש כמה דברים שאני לא מבינה-במה הסרט מבקר את העולם שבחוץ? חשבתי שהביקורת היא רק כלפי המתרחש בדירה, לא? ולגבי המתרחש בדירה- היחסים המעוותים בין תיאו ואיזבל גם הם משל פוליטי? הבנתי שהם משתמשים במתיו כדי לבטא דרכו את התשוקה שלהם זה לזו (וזו לזה), אבל מה פוליטי בזה? לא הבנתי גם מה ההבדל המהותי בין השקפותיהם של תיאו ומתיו- סביב מה סובבים הויכוחים שלהם? ומה לעזאזל קורה בסוף?
תודה על ההסבר
ההיינו או חלמנו חלום?
אהבתי את הסרט אבל נשארה לי שאלה ללא מענה , האם ההורים של התאומים ידעו על הקשר בינהם. אני הבנתי שלא וזו הסיבה שהבחורה אמרה כי ברגע שידעו היא תתאבד , ואף ניסתה לעשות זאת בשלושה . ידידי סבור אחרת. הוא סבור שההורים ידעו, אבל החשש של הבחורה היה שהם ידעו "על פולש " זר .
ההיינו או חלמנו חלום?
בכלל לא!
מה עם סצינת ארוחת הערב?
ואני קיוויתי שברטלוצ'י ישוב
אבל כנראה שהוא נשאר קולנוען בחסד רק שכבר אין לו סיפורים* מענינים לספר.
* כותב ההודעה לא אהב גם את התקרבות.
רק העובדות?
זה לא "רק הפקס"? (או לפחות משחק מילים על זה?)
אכן, המקור נשמע דומה
אם כי נראה לי שבתקופת הציטוט הזה לא היה עדיין פקס.
כנראה שאני לא מכיר אז את הציטוט המקורי
אלא רק את ה"מחווה" במת לחיות 2.
אכן
המקור הוא בכלל לא מסרט, אלא מסדרת טלוויזיה. אבל מדהים איך גדל דור שמכיר דברים רק דרך הפארודיה עליהם. אויש.
לא גדל, נובל
אני בקרוב בן 30. אני מקווה שתסלח לי שאני לא מכיר את Dragnet ברמת הציטוט.
סלחתי, סלחתי
פשוט הרגיז אותי מלכתחילה שכביכול "תיקנת" את הציטוט שלי מהגרסא המקורית לגרסת הפארודיה.
לא תיקנתי, תהיתי
ההודעה המקורית שלי היתה חפה מכוונת ביקורת. אם הובנה אחרת, אני מתנצל.
דרך אגב...
מה התשובה לשאלה מההתחלה? :-)
האיש שנופל על צלב?
החיים ע"פ אגפא
לא זכור לי...
למה מי מת על צל?
ואף אחד לא מתקן?
מישהו יקר, אני לא ממש זוכר את הסצינה שאתה מתייחס אליה ב"אגפא", אך השאלה שנונין שאל בביקורתו – באיזה סרט מישהו מת על צלב – לקוחה מהסרט "החולמים", שמתרחש בפאריז של 1968, כך שהסיכויים שהכוונה היא ל"אגפא" הם לא משהו.
התשובה ניתנת בגוף הסרט, והקטע הנ"ל אף מוצג. חבל שאני לא זוכר את שם הסרט. "פני צלקת" אולי?
סצינת הסיום בחיים על פי אגפא,
כשהחיילים עושים את שלהם בפאב ועובד המטבח הערבי, שבתחילת הסרט מגיע לעבודה חבול, נופל על צלב. ערבי צלוב, וביקורת, וכל זה. דווקא אתה היית צריך לזכור את זה.
ההבדל הוא
שהחידה ב"החולמים" הוצגה כפי שהיא מוצגת בביקורת: באיזה סרט נרצח אדם על *צל* שנראה כמו צלב. זה, למיטב ידיעתי, לא קורה ב"החיים עפ"י אגפא". (אם כי, כפי שאומרים באייל הקורא, זו תטל"א – תשובה טובה לשאלה אחרת.)
אני כבר רואה את סרט ההמשך...
דן ברזל ורייבי שוכבים על המיטה וברקע ההפגנות ברפיח. צופים בסרטים גרמניים מהתקופה הסוריאליסטית. בקרוב אצלכם.
אני בפנים. רייבי...?
לקרוא בעין הדג אין לי זמן בשבועות האחרונים
כפי שאפשר לראות ממהירות התגובה שלי. אבל לחלוק מיטה עם דן ברזל אני תמיד מוכן.
שתי תהיות
שני דברים לא הסתדרו לי בסרט:
איזבל אומרת שהיא נולדה ב-1959, ות'יאו מוציא בקבוק יין משנת 1973.
או שהתרגום לעברית לא היה נכון, או שמשהו התפקשש פה.
זה תהיה אחת
ואני לא מבין מה הבעיה בנתונים שהצגת. היא נראית לי מבוגרת יותר מגיל 14 אז אלא אם שכחת להציג פרט מסויים, הכל בסדר.
-האשף הדגול
אם השנה היא 1968,
אז עוד אין בקבוקי יין משנת 73', והבחורה אמורה להיות בת 9.
אנשים לא תמיד מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים.
היא לא באמת נולדה ב-1959. והמילים הראשונות שלה לא באמת היו "ניו יורק הראלד טריביון".
אנשים לא תמיד מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים.
ברטלוצי מאכזב.
לצערי אני אוהב את בקטלוצי אבל הוא אכזב
תמיד הסרט מצולם הייטב אבל במקרה זה העלילה איכזבה
טעות בתרגום
גם ב DVD (אני מניח שלא מתרגמים מחדש…). האזנה ממוקדת מגלה שהשנה היא 1937.
אגב ויאטנם
עד כמה שאני זוכר האמריקאים החליפו שם את הצרפתים שהיו די MF בכל דרום מזרח אסיה , כך שיש פה סוג של אירוניה? וסתם נקודה קטנה שרציתי להוסיף היא שיש שירים בפסקול הסרט שיצאו אחרי 68 , מסוג הפאשלות שתמיד קורות שמתעסקים בסרטים ב"עבר".
אומנות
ברטולצי מדביק אותך לכיסא למן הרגע הראשון.מעורר שאלות וגורם לך לצאת מהסרט ולחשוב.
התשובות לא מוחלטת ושום דבר לא סגור ממש.
העירום ארוטי בהתחלה ויפה מקסים וטבעי בהמשך.
הסרט הוא אומנות .וברוטלצי הוא אמן.
ומי שלא אהב יוכל תמיד ללכת לראות את מת לחיות או007
אומנות או אוננות?
אולי תוכל להאיר את עיני, בתור אחד שממש לא אהב את הסרט הזה, בעוונותיי, ואפילו השתעמם – אבל מצד שני גם לא מתלהב מג'יימס בונד ושאר סרטי אקשן-אפקטים ריקניים – אילו שאלות העלה בך הסרט? אילו מחשבות הוא עורר? מה הדביק אותך לכיסא מהרגע הראשון? מה הופך את ברטולוצ'י לאמן יותר מאשר, נגיד, טרנטינו? במה מתבטאת גדולתו האמנותית של הסרט? אנא, העתר עלי מתבונתך העמוקה, לא נעים פה באפלת הבורות.
(דעתי המפורטת על הסרט מתחבאת באיזושהי יומית על חמור מת. לינקים זה לחלשים.)
תגובה
אני לא חושבת שברטולוצי הוא אמן יותר גדול מאשר טרנטינו. הם שני אומנים שעוסקים בשני צדדים שונים של הקולנוע. סגנון שונה לגמרי, ולא ניתן להשוואה בכלל.
הסיפור איננו חזק בעיני, והוא בהחלט לא בעל מסר פוליטי. ההיפך הוא הנכון בעיני, המסר הוא א-פוליטי. אין שם רפרנס לפוליטיקה כי אם לפילוסופיה. הפוליטיקה מוצגת כעוד אחד מן הדברים שהדמויות מתפלספות ומתפלמסות עליו, בדיוק כמו קולנוע או מוזיקה. הסיפור הוא לא סיפור חזק, מבחינתי לפחות, הוא לא מעניין או כובש. מה שכן כובש הוא באמת הבימוי. היו שם שוטים מדהימים מבחינתי. ממש אהבתי את השוט בחדר האמבטיה, עם שלוש המראות שמשקפות את שלוש הדמויות, סתם לשם הדגמה.
בנוסף יש גם את הצבע האדום שמופיע בתור מוטיב חוזר לאורך הסרט, כשבהתחלה חשבתי שהוא באמת מסמל את הקומוניזם, אבל לא נראה לי כך כעת. יש לי שני רעיונות למה הוא מסמל, למישהו יש רעיונות משלו שהוא יכול לשתף?
לדעתי .........
לדעתי זה הסרט הכי טוב על מהפכת סטונדטים כי היא משקפת את צד של סטודנטים ולא ממשלה
יחי
ברוטולצי
משולשים (1).
אח, ניתוח יפה, ואני מספכים עם רובו (למרות שהעדפתי להתייחס לסרט באופן רגשי). מה היה הסרט השני על משולש שראית?
תודה
הסרט השני הוא, אמריקן ספלנדור (פול ג'יאמטי, הדמות המצוירת, והארווי פיקאר האמיתי כמשולש).
האמת היא שרציתי לכתוב עליו באותו יום (משולשים 2), אבל לא היה לי כח, וגם לא היה לי יותר מדי לומר, אז הזנחתי את הנושא.
משולשים (1).
מאוד התרשמתי מהניתוח המעמיק שלך. יש עוד על סרטים אחרים?
יש עוד,
ואפשר למצוא אותם ע"י חיפוש על-פי שם מגיב (נורטון, במקרה דנן). אולי גם תרצי להרחיב את החיפוש ליותר משבעה ימים לאחור.
http://www.fisheye.co.il/search
משולשים (1).
הבנתי מהתגובה שלך ומהסרט שהביקורת היא כלפי תיאו ואיזבל, כשמתיו הוא השפוי היחיד במשולש הזה. או שגם הוא מייצג משהו שראוי לביקורת?
למיטב הבנתי
הבנת נכון, מת'יו הוא אכן קול השפיות, והקול שמנסה להחדיר שפיות גם אל האחים.
שלום לכולם.......
אני באמת ממש מעריכה את כולכם על החפירה המעמיקה בסרטים וניתוחם עד למעמקי העצמות….
ובמיוחד על סרטים מצויינין כמו ,החולמים"
אבל דבר אחד מטריד אותי…אתם לא חושבים שלעיתים התעמקות זו יכולה להרוס את החוייה?…….
תהיו פחות כבדים, ואימרו די לפלצנות!!
מה,לא???
לא.
:)
כמובן שאני לא מסוגלת לנתח את הסרט כמו שפה ניתחו אותו אבל ממש נהניתי לקרוא את ההסברים שכתבו כאן אנשים,זה גרם לי להבין הרבה יותר טוב את הסרט-תודה!
צפיתי בסרט מספר פעמים ואני מוכנה לצפות בו עד אין סוף,יש בו כל כך המון קסם שריתק אותי, והשחקנים מוכשרים בטרוף-כל השלישיה הייתה מצויינת, והאסטטיות של הסרט…..וואו!
יש דבר אחד שאני לא בטוחה בו אבל היו רמזים בסרט שגרמו לי לחשוב שאולי תיאו ביסקסואל?
כאשר תיאו השתוי קמעה התחיל לחנוק את מתאו המצלמה הלכה אחורנית וראו איך שרגליו נכרכות ברגליו של מתאו וכאשר המצלמה חזרה אל פניהם….פניו של תיאו היו כה קרובות למתאו עד שהייתה התחושה(לי לפחות) שתיאו עוד שנייה ינשק את מתאו… אבל זה לא קרה כי איזבל התערבה.
בכלל הרגשתי מתח מיני חזק אך סמוי בין תיאו למתאו לכל אורך הסרט.
וכאשר תיאו ביקש מאחותו שתשכב עם מתאו ואיזבל אמרה כי הוא עצמו לא היה מסכים לשכב עם מתאו,מה ענה לה תיאו?-"הוא לא הטיפוס שלי".(!) לפי דעתי זו הייתה תשובה מוזרה…
סליחה
טעיתי. לא מתאו, אלא מתיו..
ראיתי ואהבתי.
אני משער שכולכם מסכימים אתי שהוא לא מושלם, אבל השילוב בין פסקול ודמויות שקל להתחבר אליהם (חלקנו, ואפילו רובנו לאהבתם לקולנוע וחלק לפנימיות של הדמויות) פשוט מנצח הכל.
סרט קטן, פשוט, נועז מאוד…
בעיניי הוא מנסה להיות חכם מדיי בחלקים מסוימים, אבל עדיין שונה.
לא רע, אבל אתה מתעלם מכך שהסרט מתרחש בזמן מרד הסטודנטים של 68'.
לא רע, אבל אתה מתעלם מכך שהסרט מתרחש בזמן מרד הסטודנטים של 68'.
(וסליחה על התגובה המאד מאוחרת)
העלילה אכן מתרחשת באותן שנים, עת הקומוניזם באירופה (וספציפית בסרט – בפאריז) התקבל יותר ויותר בהתלהבות ע"י הצעירים.
ההתפכחות עליה דיברתי(של ברטולוצ'י מהחלום האוטופי), התרחשה רק בסוף המאה. המטאפורה של "החולמים" שנעשה כאמור ב-2003 היא דרכו של הבמאי לבטא את אכזבתו מהאידאל הקומוניסטי,במבט לאחור.
בסרטיו המוקדמים (מהתקופה שבה מתרחש מרד הסטודנטים) הקומוניזם אצל ברטולוצ'י מיוצג באופן אוהד ביותר, כתנועת שחרור של העם האיטלקי (שתציל את ההמונים מבעלי ההון הנצלנים מחד ומעריצות הכנסיה מצד שני).
פפפפ.
הבטחתם סרט חושני — טוב, חושני ככל שאפשר כשמדובר בגילוי עריות. אבל לפחות סרט מלא ביופי נשי, גברי ופריזאי.
קיבלתי סרט עם שתן על מברשת שיניים, שפיך על הקיר והרבה דם מאזורים אינטימיים, שלא לדבר על זה שהאנשים האלה ככל הנראה לא מתקלחים הרבה באופן כללי.
יש בהחלט מצב שאני איסטניסית מהממוצע, אבל זה היה ממש, ממש קשה לצפייה.
האמת, לא שמתי לב כמה הביקורת אינה קולעת לדעתי על הסרט.
זה סרט שבו הבמאי בחר להציג בצורה חולנית תופעה חולנית, וככה בדיוק זה נראה.
מה התופעה החולנית?
גילוי העריות מקבל די מעט זמן מסך והוא רחוק מלהיות הנושא המרכזי של הסרט.
הא?
מה עוד יש בסרט חוץ מהאח והאחות שמשתובבים?
להזכירך לא האח ולא האחות הם הגיבורים של הסרט
אלא האורח האמריקאי. מה עוד יש בסרט? הקשר בין חיים לאמנות (טריפו), יחסים מעוותים בין גברים ונשים (שברול), ומהפכת התרבות של שנות השישים (גודאר). תנסי מתישהו לצפות בסרט עם סטופר ותגידי לי מה זמן המסך היחסי של גילוי העריות לעומת כל השאר.
מסכים.
'החולמים' הוא אחד מהאהובים עליי של ברטולוצ'י, ולא רק בגלל האובססיה שלי לפריס, אם כי 'הטנגו האחרון' היה יותר טוב, כלומר יצירת המופת שלו.
אם הם יושבים באמבטיה
ומדברים על סרטים, זה לא נחשב לעיסוק אקטיבי בגילוי עריות? לא יודעת. כמו שאת מבינה, לא אהבתי את הסרט, ומה שאני זוכרת ממנו כמה ימים אחרי הצפיה זה בעיקר ארוטיקה לא נעימה.
את מזכירה לי את האנשים
שהיו מתייחסים ל"כלבי אשמורת" בתור "הסרט ההוא על כריתת אזניים", מבודדים סצנה אחת ומשליכים ממנה לשאר הסרט. זכותך המלאה לזכור איזה סצנה מ"החולמים" שאת רוצה, אבל כדאי לפעמים לתת את הדעת על הפער שבין מה שאת זוכרת למה שהתרחש בפועל על המסך.
אלמנט הזעזוע, כבודו במקומו מונח
אבל שים לב שאתה ודורה מדברים על סצנות שונות, והסצנה עליה דורה מדברת לא זיעזעה אותי ומן הסתם גם לא את רוב הצופים.
לייחס יותר חשיבות לאלמנט הזעזוע מאשר לאספקט האמנותי זה אמנם מאוד אנושי ומובן, אבל לא נורא פרודוקטיבי. אולי במקום "כלבי אשמורת" כדאי להזכיר את "לוליטה". הספר היה שיא הפורנוגרפיה בזמנו, ועכשיו הוא, איך לומר, לא. האם לטענתך הקוראים שהזדעזעו מ"לוליטה" בשנות החמישים, עד כדי התעלמות מוחלטת מהערך האמנותי שלו, צדקו יותר מהקוראים המודרניים שאינם מתרגשים מהפורנוגרפיה ומתייחסים יותר לפרוזה של נאבוקוב?
איכשהו ניחשתי שהדיון יגיע לנבוקוב.
מכיוון שאת לא מכירה אותי (למיטב הבנתי), היה נחמד אם לא היית מניחה שאני אטומה ושטחית מכדי להעריך אמנות שעוברת על טאבואים. הרי יש אפשרות לא פחות סבירה, והיא שפשוט לא ראיתי בסרט הזה את מה שאת ראית בו, ולכן מה שנשאר לי בראש הוא גילוי עריות ונוזלי גוף.
אגב, אחת הסצינות היותר יפות בסרט..
התופעה החולנית היא מערכות היחסים בין שלושת גיבורי הסרט.
מה שחולני בהן היא בעיקר העובדה ששניים מגיבורי הסרט אינם, איך ננסח את זה בעדינות, בדיוק בריאים בנפשם.
אבל מי אמר שאי אפשר להציג בצורה יפה..
תופעה חולנית.
ע"ע התפוז המכני.
אכן אפשר, ופה כנראה לא דייקתי:
ברטולוצ'י עושה סרטים יפים נורא. רק שכאן הוא מציג בצורה יפה נורא תופעה חולנית נורא. זה לא אסתטי, ובטח לא מגרה – זה לא נעים.
זה לא הופך את הסרט לסרט גרוע, אגב. אני חושב שהוא סרט טוב. אבל או שלברטולוצ'י אין שום סימפטיה לגיבורים שלו (חוץ מאשר לאמריקאי), או שהוא פיספס אותי בגדול.
סרט אווירתי.
אני חושב שקל מאוד לפספס את הסרט, ולנסות ולהתעמק רק במימד אחד שלו בשל מורכבותו. לסרט שלושה מימדים:
* פילוסופי ורגשני.
* אירוטי ואסטתי.
* פוליטי.
הכל מהול בהווי הפריסאי הרומנטי על רקע מרד הסטודנטים 68' ובאנינים אינטלקטואלים. (הנריקס או קלפטון, צ'אפלין או קיטון)אני מסכים שהחולמים הוא סרט מבולבל, ובהמון נקודות ברטולוצ'י פספס גם אותי (מסר דמוקרטי? אתה קומוניסט!), אבל מכל מימד לקחתי כמה שיכולתי ופשוט נהנתי מהאווירה המעורערת והחולמנית של הסרט. ההזדהות עם הגיבור מת'יו היא בלתי נמנעת. מנקודת הצופה הסרט אכן נוטה להיות לא מגרה בעליל, אך אני בהחלט יכול להבין את המשיכה הבלתי אפשרית של מת'יו לתאומים יחד עם הסלידה מהם.
אני חושב שבסופו של דבר הסרט הזה הוא בעיקר אוננות אומנותית/אינטלקטואלית והסוג הזה של הסרטים מאוד אהוב עליי, גם בעיקר כי כל פעם אפשר למצוא בו משמעות אחרת, גם כי לא מבינים חלק וגם כי הוא פשוט מצולם מדהים, כמו ציור יפה.
אני לא מתנסח היטב בשירשור הזה.
מה שהתכוונתי להגיד זה שנדמה לי שגם לברטולוצ'י אין סימפטיה לגיבורים שלו – הוא *רוצה* להראות אותם כחולניים.
לגבי איכות הסרט אין לי וויכוח.
לדעתי הסרט יותר מורכב ואמביוולנטי מהתיאור שלך
מה שברטולוצ'י מנסה לעשות בסרט הוא לשרטט דיוקן של אכזבה. אכזבה מאוננות אינטלקטואלית, אכזבה ממרד הסטודנטים, אכזבה מהרומנטיות של הדימוי של הסיקסטיז. מי שמייצג את האובייקט(ים) של האכזבה הם זוג התאומים, ולכן הם בהכרח מפתים ודוחים בו זמנית – יותר מפתים בתחילת הסרט, יותר דוחים לקראת סופו. אם הצופה תופס אותם כדוחים בלבד, כמובן שהסרט נכשל. אבל אם הצופה מרגיש דחייה אך ורק בגלל השימוש שהסרט עושה בנוזלי גוף, אז הסרט נכשל באשמת הצופה.
כנראה שחל שינוי בברוטולוצ'י.
אני מסכים עם הניסיון לשרטט דיוקן של אכזבה, אבל אני לא חושב שהתאומים הם דווקא אלו שמייצגים את אותה אכזבה. הסרט נוגע בהמון נקודות ובגלל זה מתפספס לפעמים. אני חושב שהמייצג של האכזבה הוא הסרט עצמו והמהות שלו. הוא מציג את ילדי הפרחים כדור מבולבל שמרוכז אך ורק בעצמו.לפיכך הוא מתעסק אך ורק בשלושה דמויות על רקע מרד אלים. הסתירה הזו מביאה לפיצוץ בסוף, הם חיים כקומונה, מתנגדים למלחמה בהפגנת ליברליות אך פועלים באלימות משוועת. העיסוק העצמי מתחיל בכך שאווה גרין לא באמת כבולה בשלשלאות בהפגנה היא מעדיפה לשבור שיא ולרוץ בלובר ולהתעסק במשחקים אירוטיים/אידיוטיים, ברטולוצ'י מציג את הסטודנטים בשיא אווילותם ומצייר אותם כקונפורמיסטים ששואפים לקיטש שסותר בו בזמן את ההתעסקות שלהם בעצמם ואת ההתנגדות שלהם למלחמה בוייטנאם.
הצופה הזאת היתה בעיקר משועממת, האמת.
בזזזז! נכשלת.
סרט שנועד להזכיר את האמת היחידה:
סינפילים (ובייחוד כאלה צרפתיים) הם אנשים בלתי נסבלים.
(סתם, נו, בסדר, אני וברטולוצ'י לא, אולי הגיע הזמן שאבין את זה מתישהו)