במקור: Proof
במאי: ג'ון מאדן
תסריט: דייויד אוברן, רבקה מילר
על פי מחזה מאת דייויד אוברן
שחקנים: גווינת' פאלטרו, ג'ייק ג'ילנהול, אנתוני הופקינס, הופ דייויס
ככל שזה נוגע לעולם האקדמי, הוליווד שבויה בקסמן של מספר אקסיומות נפוצות. הראשונה היא שאם יש לך מבטא בריטי אתה וודאי מלומד. זו כנראה הסיבה שסר אנתוני הופקינס זכה לגלם פרופסורים ודוקטורים בכמה וכמה סרטים. אקסיומה אחרת גורסת שאם אתה אקדמאי, אתה וודאי משוגע. צודקים. איזה אדם שפוי בדעתו יסכים לרכון מעל ספרים שעות ללא קץ, לחשב חישובים בשפה שאיש אינו מבין, ולנשום אבק גירים שנים על גבי שנים? הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?
אז הנה, אנתוני הופקינס, מדוגם ברעמת שיער אינטלקטואלית, מגלם גאון מתמטי מזדקן שימי תהילתו הרחק מאחוריו. מתמטיקאים, כמו דוגמניות, מגיעים לשיא אונם בסביבות גיל 22. אם עד אז לא הפכת על ראשה את תורת המשחקים או התחתנת עם מגן ימני מליגת-העל – אבוד לך. רוברט, הדמות אותה מגלם הופקינס, הוא הגלית גוטמן של המתמטיקאים: הוא עילוי שהגיע להישגים מרשימים בלפחות שלושה תחומים מתמטיים שאינני יודע לבטא את שמם אך נשמעים מסובכים מאד. כמו כל מתמטיקאי ראוי לשמו רוברט נאבק שנים במחלות נפש. בתו הבכורה, קלייר (הופ דיוויס במראה דודתי), עזבה לניו-יורק, שם היא מנהלת חיים בורגניים למופת. ואילו בתו הצעירה, קתרין (גווינית' פאלטרו, שברירית כגוזל) – שמספרים עליה שירשה מאביה את הכשרון אבל גם את הנטייה לשיגעון – נשארה לטפל בו ולמעשה נאלצה לוותר על לימודיה, על הסיכוי לנהל מערכת יחסים רומנטית ועל הזכות לפקוד את חלומותיהם הארוטיים של עתודאים בעלי אפרו אשכנזי.
בתחילת הסרט, אבוי, רוברט הולך לעולמו. קתרין מתקשה להתאבל על מותו כשהאל (ג'ייק ג'ילנהול), בן טיפוחיו של אביה, מחטט בין מחברותיו הישנות בתקווה למצוא איזו הוכחה מתמטית ראויה, וכשקלייר, כולה אסרטיביות פולנית, חוזרת לשיקגו כדי לנהל את הלוויה וכדי לטפל באחותה הצעירה והעדינה. אם נדמה לכם שהלחץ הנפשי על קתרין לא כבד דיו, תארו לכם שלא עוברת חצי שעה ומסתבר כי ייתכן וקתרין היא מושא הפנטזיה של האל; וכשחשבנו שכבר הוגדשה הסאה, האל מוצא בין יומניו היקרים של רוברט הוכחה כה מהפכנית, שהיא עלולה לבצע שמות במספר (רציונלי) שדות מתמטיים.
'הוכחה' מבוסס על מחזה של דיוויד אובורן, שגם כתב את התסריט, והסרט מינורי ותיאטרלי בהתאם. רובו מתרחש בבית המשפחה וכוחו הדרמטי שאוב מהדינמיקה המאוד מתוחה בין קתרין לשלוש הדמויות האחרות. משקל הסרט שעון, רובו ככולו, על כתפיה הצנומות של גווינית'. בדרך כלל דמותה של הפרינססה מזכירה את ביג-ברד אחרי כימותרפיה – רוב הזמן היא עסוקה בלחבק את עצמה, להצטנף בפינה ולהרעיד את שפתיה. אבל זה עובד, לעזאזל. האמנתי לכול רוטינת "הו-כמה-קשה-להיות-מבריקה-מסורה-ועם-זאת-מעורערת-נפשית" ואפילו השתנקתי בכמה סצינות. הופקינס, שאמנם מתפגר בתחילת הסרט, חוזר לסצינות הפלאשבק של קתרין, כולו נפנופי ידיים והטעמה שייקספירית. דיוויס מצליחה לשחק אחות גדולה שהיא תמיד מעצבנת אבל אף פעם לא מאוסה, ובכך מונעת מהסרט להתדרדר לז'אנר ה"אם החורגת המרשעת". הבעיה נמצאת אצל ג'ילנהול. זה לא שהוא משחק גרוע, חס וחלילה, אלא שהוא פשוט… נחמד מדי. להזכירכם, מדובר בבחור שרוצה או לא רוצה לגנוב מאבא הופקינס איזו משוואה עסיסית, ורוצה או לא רוצה להיכנס לדגמ"ח של גווינת'. אם ג'ייקי היה בוחר להוסיף לדמות שלו קמצוץ אמביוולנטיות מוסרית וקורט אפלוליות שרמנטית, הסרט היה רק מרוויח.
בערך באמצע הסרט העלילה מקבלת פיתול נוסף, שיוצר שיא דרמטי ראוי. אלא שהפתרונות שהסרט מציע לא מספקים. 'הוכחה' מאמץ את הקישור האוטומטי שעושה המיינסטרים האמריקאי בין גאונות לטירוף, למרות שאינו נופל למלכודת הדביקות של הסרט ההוא עם ראסל קרואו. ההתרה של התסבוכת הרגשית צפויה למדי, המתח מתמוסס מהר מאד, והקלישאות צורמות לעין, גם אם הן מבוצעות היטב. לכל אורכו, 'הוכחה' הוא סרט אינטליגנטי ורציני, אבל הוא מתחמק מהשאלות המעניינות באמת, כמו למשל, למה אנחנו אוהבים את הגאונים שלנו כל כך פגיעים, או למה מתמטיקה נתפסת כסוג של ידע מסתורי וכמוס.
אם בא לכם ללכת ליומית שמדיפה נינוחות אינטלקטואליים ואתם לא מצפים לזיקוקי דינור קולנועיים, 'הוכחה' הוא סרט ראוי בהחלט. הוא מומלץ בעיקר לסטודנטים מהמדעים המדויקים כיוון שהוא מכיל צילומים נדירים של תופעה מפעימה: עילויים מתמטיים שנצפו מקיימים יחסי מין. אחד עם השני. חוץ מזה, 'הוכחה' אוצר בחובו את משפט החיזור המגניב ביותר אי פעם: "אני אולי לא יכול להוכיח שהשמלה הזאת נראית טוב עליך, אבל אני יכול להפריך את הטענה שהיא לא נראית טוב עליך!". אם זה לא יעבוד בשבילכם, אני לא יודע מה כן.
- האתר הרשמי
- המחזה באמזון
- אנתוני הופקינס
- גווינית פאלטרו
- שעשועי מתמטיקה
- מהן הוכחות מתמטיות
- ההוכחה למשפט האחרון של פרמה
- בדיחות מתמטיקה
- הוכחות ש-p
חחח…הוכחות ש-p…
בתור אחת שמבלה את רוב זמנה בקריאת מאמרים בסמנטיקה,אני חייבת לציין שזה מצחיק לאללה…
אני משערת שאלה לא ציטוטים אמיתיים,נכון?
מזל''ט על ביקורת ראשונה (לסרט שחשבתי שירד מזמן)
עפ''י לוח ההקרנות
דווקא עושה רושם שהוא מככב בגדול באשקלון ובפ"ת.
הבעייתיות עם ביקורת שמופיעה בכזה איחור היא שכל זכרון שהיה לי מהסרט כבר התפוגג לו וקצת קשה לנמק במצב כזה למה לא אהבתי אותו. נראה לי שהוא היה משעמם, או משהו.
בתור סטודנט למתמטיקה
הייתי קצת אמביוולנטי ביחס לסרט. מצד אחד הוא מציג סטודנטים למתמטיקה בצורה קצת יותר חיובית מחבורת המטורפים של "נפלאות התבונה". מצד שני, זה באמת רק קצת (הלהקה עם "i"? כמה סטודנטים למתמטיקה באמת יעשו משהו מטופש כל כך?) וגם יש לנו נאום מתנצל של "תראו, אני לא באמת חנון!" של ג'ילנהול בהתחלה (שכמובן, הופך אותו לאולטרה-חנון של הסרט)
למרות זאת קתרין מצליחה איכשהו להחזיק את הסרט בחצי הראשון שלו, כשהיא מתנהגת בצורה מוקצנת, אבל משעשעת יחסית ("חוחובה?!") ובאופן כללי מעוררת יותר סימפטיה מאשר כל האהבלים שמקיפים אותה. הבעיה מתחילה עם החלק השני, שהופך את כל העסק לשמאלץ צפוי, ותמוה למדי.
אני עדיין סקרן מתי יגיע סרט שמציג מתמטיקאים בצורה קצת יותר מדוייקת, ו*לא* יקשר אוטומטית בין אהבת מתמטיקה וטירוף. הכי מסקרן זה מתי יעשו סרט על *מתמטיקה* ולא על "מתמטיקאים משונים", אבל זה כנראה יותר מדי (או שכבר עשו ועוד לא ראיתי).
בתור סטודנט למתמטיקה,
היית אומר שהבחור מ"מספרים" מייצג טוב את כלל המתמטיקיים? ואולי הבעיה היא בהכללה הבעייתית הזאת?
בתור סטודנט למתמטיקה,
לא ראיתי את "מספרים". הבנתי ששם המתמטיקאי מוצג בצורה חיובית ואוהדת, אבל שהלכו יותר מדי לכיוון השני והפכו את המתמטיקה לאיזה קסם מיסטי שמאפשר לו לתפוס פושעים. הבנתי לא נכון? יש טעם לראות?
המנהג שלך שלא להחליף כותרת עלול להיות ממש מסוכן לעיתים.
אלמלא הייתי מודע לו, התהיה איך מכך שאתה סטודנט למתמטיקה נובע שלא ראית את "מספרים", היתה עלולה להדיר שינה מעיני.
בתור סטודנט למשפטים,
אתה אמור לדעת כי השופט חשין בטח כבר התייחס לזה.
אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב
כלומר, בהחלט יכול להיות שאפשר לעשות סרט מאוד מעניין על מתמטיקה ממש, אבל ברור לך שרוב האוכלוסיה לא תבין, ובוודאי לא תצליח להנות, מסרט בו הגיבורים דנים בטופולוגיה אלגברית (אלא אם כן זה הם ראו לפני זה את החלקים הקודמים בטרילוגיה "לינארית 1" ו-"לינארית 2").
כמו שאתה ואני לא ממש נצליח להבין סרט בו דנים בתיזות בסוציולוגיה – אין לנו את הידע המוקדם כדי להנות מכך.
אבל יכול להיות שלא הבנתי למה אתה מתכוון כשאתה אומר "סרט על מתמטיקה".
אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב
לא צריך לעשות סרטים על טופולוגיה אלגברית, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות סרטים שיכירו לצופה דברים בסיסיים במתמטיקה (כפי שעושים חלק מספרי המדע הפופולרי, ואני לא מדבר על "המשפט האחרון של פרמה"). יש דברים שניתן להסביר אפילו במהלך סרט. אני די בטוח שאפשר לבצע המחשה קולנועית יפה ומעניינת של האלכסון של קנטור בתוך פחות מרבע שעה, למשל.
כשאני אומר "סרט על מתמטיקה" הכוונה היא לסרט שיעסוק לא באנשים שמתעסקים במתמטיקה (כמה הם חסרי חיים, כמה הם מטורפים, כמה הם מאגניבים, איזה משברים קשים הם עוברים) אלא במה שהם מתעסקים בו. השאלה האם זה אפשרי היא קשה, וכנראה אי אפשר לעשות סרט שיהיה רק "על מתמטיקה", אבל מותר לקוות.
בכל אופן, הייתי שמח אם גם בסרטים שעוסקים במתמטיקאים, היו מציגים יותר מהדברים שבהם הם מתעסקים. ב"הוכחה" כמעט ולא רואים שום דבר שקשור למתמטיקה ("זה משהו שקשור למספרים ראשוניים!"), ואפילו ב"נפלאות התבונה", על סצינת הבלונדינית בפאב המביכה שלו, ניסו לדבר קצת יותר על מה שהמתמטיקאי בסרט באמת עושה.
אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב
אני מסכים איתך שדרך הצגת המדענים והמדע בתרבות הפופולרית בכלל היא שטחית במקרה הטוב, וסטריאוטיפית-עד-גיחוך במקרה הנפוץ יותר. אני גם מסכים איתך שאפשר לשלב קצת (אבל ממש ממש קצת) רעיונות מדעיים "קשים" בסרט המיועד לציבור הרחב, אם כי אני כנראה חולק עליך לגבי עד כמה זה יספק אותך או אותי.
אבל לזכות דרך הייצוג הזו כדאי לציין שזו דרכה של התרבות הפופולרית במרבית התחומים. הצגת העבודה האמיתית של המתמטיקאים, בלי להכניס קצת תככים בין-לאומיים או שגעון, פשוט תיצור סרט משעמם (הוא נכנס למשרד, קורא אי-מיילים, הולך לסמינר וכן הלאה). אני אפילו בטוח שאנשי לוחמה-זעירה מגחכים בבוז אל מול סרטי הפעולה שמציגים אותם ("ככה לא משתלטים על בניין!") – וזו עוד הצגה חיובית!
זה לא הופך את דרך ההצגה הזו לסבירה בעיני, אבל בהחלט עוזר לי לתפוס אותה בפרספקטיבה.
אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב
אפשר לחלק לשתיים את ה"בעיות" שלנו: הבעיה הבסיסית היא שדרך ההצגה של המתמטיקאים היא בתור פריקים, בלי קשר לשאלה איך מציגים את המתמטיקה (שאותה, כאמור, לא מציגים). אני לא כל כך בטוח שזה מה שמקרב את האיש מהרחוב אל המתמטיקה, וחמור מכך – ייתכן שזה גם מרחיק נערים שמתעניינים במתמטיקה מללמוד אותה באופן מסודר, כי הם עלולים לקבל רושם שלה כמשהו שמיועד רק לגאונים קיצוניים וחולי נפש (ומי מאיתנו רואה את עצמו ככזה?) כמובן שקולנוע הוא לא מה שיקבע לבדו למישהו מה הוא יעשה בחיים, אבל הוא גורם שדוחף לכיוונים מסויימים, ולא בטוח שהם טובים.
הבעיה השניה, החמורה פחות, היא שלא מדברים על מתמטיקה אלא רק על מתמטיקאים. כאן ייתכן שתתפלא עד כמה סף הסיפוק שלי נמוך – אבל כרגע טרם היה סרט שראיתי שעבר אותו. ברוב הסרטים שבהם אומרים משהו במתמטיקה זה לרוב קשקוש מוחלט או ציטוט של משפט בלי להסביר את ההגדרות שבבסיסו ("מטריצה נורמלית היא לכסינה אוניטרית"), מה ששקול ל"קשקוש מוחלט".
אגב, משהו שתמיד סקרן אותי: כשמראים בסרטים לוחות עם ג'יבריש מתמטי עליהם, מאיפה הם לוקחים את הלוחות? האם הם מביאים מתמטיקאי שיקשקש, מקשקשים בעצמם מתוך הידע הבסיסי שיש להם במתמטיקה, או ממש הולכים לפקולטה למתמטיקה ומצלמים איך נראה לוח אחרי הרצאה?
אגב,
מבחינת הצגת המתמטיקה, 'הוכחה' לא טוב יותר מרוב הסרטים בנושא. הרבה מהסרט עוסק באותה הוכחה מהפכנית והיסטורית, אבל אף פעם לא נחשף בהוכחה למה מדובר בעצם, או אפילו באיזה תחום היא עוסקת (משהו ביחס אל הבעיה כמשהו שעמד בלתי פתור מאות שנים הזכיר לי את המשפט האחרון של פרמה, אבל בתור הדיוט במתמטיקה, זה לא שהיו הרבה דברים אחרים שזה היה יכול להזכיר לי). מצד שני, מושגים מתמטיים לא מסובכים שמוזכרים בסרט מוסברים לאט לקהל הטיפש: למשל, אם מתמטיקאי א' מזכיר מושג כמו "מספרים מושלמים", אז מתמטיקאי ב' כמעט תמיד יענה לו ב"אה, מספרים ששווים לסכום כל המחלקים שלהם", שזה מהלך שיחה הגיוני בערך כמו שמתמטיקאי א' יגיד "7" והשני יענה לו "הו, אותו מספר טבעי חמקמק שהוא גדול מ-6 אבל קטן מ-8".
ובכל זאת, במקרה הזה זה לא נורא צורם, ובטח שזה עדיף על סרט מטומטם כמו 'נפלאות התבונה' שבו אפילו ההסברים לא היו נכונים. וסרט חביב באופן כללי.
אגב,
זה אמנם תלוי ברמה של המתמטיקאי, אבל אצל סטודנטים למתמטיקה לא כל כך נדיר שמישהו יגיד "מספר מושלם" והשני יגיד לו "תזכיר לי מה זה?" אז זה לא שאי אפשר להגניב הסבר פנימה בלי לגרום לזה להיראות מאולץ – אבל אני מסכים שזה שהשני יתחיל לפרט בעצמו מה זה מספר מושלם נראה מאולץ (וכמובן שזה ככה בהמון תחומים בסרטים, לא רק מתמטיקה).
עד כמה שאני זוכר מהסרט (ראיתי אותו לפני כמה חודשים כבר) הדבר היחיד שאומרים על ההוכחה היא שהיא "משהו שמחפשים אותו מאז שהיו מספרים" (מספרים היו עוד בתקופת הפרהיסטוריה) ושהיא מתעסקת במספרים ראשוניים (שאני חושב שהתחילו לעניין אנשים רק ביוון העתיקה). ברור שזה לא משפט פרמה (שכבר הוכח) או נושאים "חמים" אחרים במתמטיקה כמו השערת גולדבך (כל מספר זוגי יכול להיכתב כסכום של שני ראשוניים), השערת קפלר (הדרך הכי יעילה לארוז תפוזים היא כמו מה שעושים רוכלים בשוק) או השערת רימן (זה כבר מסובך להסביר), שכולם חדשים יחסית. אולי זו השערת הראשוניים התאומים (יש אינסוף זוגות של ראשוניים שההפרש בינם הוא 2, כמו 11 ו-13).
אני די בטוח שהמשפט ''מאז שהיו מספרים''
נאמר בסרט כהגזמה. ברור שהאדם הקדמון לא התחיל, רגע אחרי שגילה ששתי עיזים ועוד עז אחת הן בדרך כלל שלוש עיזים, לתהות האם יש אינסוף זוגות של מספרים ראשוניים שההפרש בינהם הוא 2. זו יכולה להיות כל אחת מההשערות שהזכרת.
אני די בטוח שהמשפט ''מאז שהיו מספרים''
הגזמה הגזמה, אבל היא כנראה אומרת "מאז העת העתיקה" (שזה פחות או יותר תקופת יוון העתיקה) ולא "מאז המאה ה-17" (שבה המתמטיקה התחילה לעבור את ההתפתחות העיקרית שלה).
אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב
הבעיה הבסיסית מרגיזה גם אותי. אין לנו ויכוח כאן.
לגבי ההצגה של מתמטיקה ממש – לדעתי, אם להטפל לדוגמה שנתת לפני כן, אי אפשר יהיה להציג באופן שיעניין את רוב הצופים ויהיה נהיר להם את הוכחת האלכסון של קנטור (תחשוב כמה הנחות מקדימות אתה עושה לגבי הצגה עשרונית של מספרים, הבדל בין מספרים רציונלים לאי-רציונלים וכן הלאה). מה שכן אפשר זה להכניס משפט כמו "קנטור הראה שיש אינסופים שגדולים יותר מאחרים" ואפילו על כך מתמטיקאים עשויים להתרעם ויתחילו להסביר שאלו עוצמות וכן הלאה.
אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב
דווקא עם קנטור לא צריך להיכנס יותר מדי לפרטים: מספיק להראות שיש יותר מספרים בין 0 ל-1 שהפיתוח שלהם מכיל רק את הספרות 4 ו- 5 מאשר מספרים טבעיים, ויש לנו את ההוכחה בלי להתעסק בבעיות של ייצוג (שכמובן, לא צריך ליידע את הקהל שקיימות ואף מתמטיקאי לא ממש יתרעם על זה).
אבל אם אתה מעלה את זה, הרבה יותר מעניין להציג את ההבדל בין מספרים רציונליים ואי רציונליים (שאני לא חושב שידוע למי שלא מתעסק קצת במתמטיקה מרצונו החופשי, למרבה הצער) וההוכחה לכך ששורש שתיים הוא אי רציונלי היא עוד יותר פשוטה ובטח שאפשר להציג אותה. כך גם ההוכחה שיש אינסוף ראשוניים. וכמובן שיש עוד דוגמאות. דווקא דברים "קלילים" כאלו יכולים לסקרן אנשים שירצו לדעת עוד.
אני לא רוצה לאכזב אותך,
אבל בתור מישהי שלא מבינה הרבה במתמטיקה, אבל גם לא בורה גדולה מצד שני, אני חושבת שהרעיון שלך לעשות סרט שלם על הוכחות במתמטיקה לא יעניין כמות מספקת של אנשים. גם אני כשאני מתלהבת ממשהו אני בטוחה שכל העולם גם יחשוב כמוני, אבל זה לא המצב (קראתי ספר מרתק על גנים לאחרונה, ואני כל הזמן משעממת את המשפחה שלי בהסברים ביולוגיים, לדוגמא).
דווקא ההצגה של המתמטיקאים עצמם כן יוצרת עניין, גם בתחום וגם באנשים, ולדוגמא, אני ישבתי וקראתי המון חומר באינטרנט על נאש אחרי שראיתי את "נפלאות התבונה".
אם באמת יהיה סרט כמו הסרט שאתה מדמיין עליו, חייבים לתת לו סיפור עלילה כלשהו, שמשהו יקרה בסיפור, מעבר לגילוי ששורש שתיים הוא אי רציונלי.
זה הזמן להזכיר
את 'אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן' שהוא מתחרה לא רע לתואר האוטוביוגרפיה המוצלחת ביותר שיצא לי לקרוא,אבל יותר רלבנטי- ספר שמצליח להעביר מצוין את התשוקה של חובבי מתמטיקה (ופיזיקה, ועוד) לדבר באופן מאד אנושי וקל להזדהות. לצערי, כל נסיון להסריט אותו נידון להיות מחורבן ביותר.
אתה בטח מתלוצץ
אני דווקא חושב שאפשר לעשות סרט מצויין מהספר הזה (אם יהיה שחקן טוב בתפקיד הראשי). הבעיה היא שאין בו דרמה או קונפליקט מרכזי (למרות שכנראה יטחנו את המוות של אשתו הראשונה, וחבל)
זה בסדר,
ברוב סרטי הביוגרפיה אין שום קונפליקט מרכזי, מה שגורם להם להיות ארוכים, משעממים וחסרי פואנטה, ולמרות זאת לזכות באוסקרים.
זה בסדר,
אני מקווה שאתה לא רומז ל"נפלאות התבונה" שבו היה את זה (ועדיין היה ארוך, משעמם וחסר פואנטה).
לא, אני לא.
את 'נפלאות התבונה' אני לא אוהב מסיבות אחרות לגמרי.
אתה בטח מתלוצץ
זה יהיה ספר נורא בעייתי להעביר לסרט – סצינת הראיון לצבא, לדוגמה, היא פשוט סצינה מוצלחת ומשעשעת, שאי אפשר יהיה להעביר לסרט בצורה טובה.
אתה בטח מתלוצץ
למה לא? היא מאוד גרפית ("שים את שתי הידיים שלך על השולחן!"). בוא נחכה שמישהו באמת יקפוץ על הרעיון (מה שכנראה לא הולך לקרות) ואז נתווכח אם זה הצליח או לא.
אתה בטח מתלוצץ
כי כל הפואנטה בראיון היא המחשבות של פיינמן, שמסביר למה הוא עונה את התשובות שהוא עונה ומאיר אותן באור הגיוני, בעוד שברור לקורא שהמראיין רואה אותו כמשוגע.
אתה בטח מתלוצץ
מכיוון שאני די בטוח שאם יהיה סרט, יהיה בו Voice over לכל אורכו, זו לא נראית כמו בעיה גדולה מדי (אלא אם אתה שונא Voice over).
נכתב אבל מחזה על פיינמן
http://www.curtainup.com/qed.html
גם אני לא רוצה לאכזב אותך,
חס ושלום, באמת חשבת שתכננתי לעשות סרט שכולו מורכב מהסברים על מתמטיקה? קוראים לדבר הזה "משדר של הטלוויזיה החינוכית".
פשוט אמרתי איזה קטעים לדעתי ניתן לשלב בסרט מהסוג של "הוכחה", כדי שאפשר יהיה להגיד עליהם שהם כן מתעסקים (קצת!) במתמטיקה. ב"נפלאות התבונה" ניסו לעשות משהו כזה בסצינת הבלונדינית בפאב; הבעיה שם הייתה שזו הייתה הצגה לא נכונה של שיווי משקל נאש (שלמיטב הבנתי, אותו ניסו להציג שם).
גם אני לא רוצה לאכזב אותך,
אני חושב שהסרט לא היה משתנה באופן רדיקלי אם קתרין הייתה פסנתרנית מבריקה או ציירת מוכשרת ולא מתמטיקאית.
המתמטיקה ב"הוכחה" היא קישוט עלילתי, כנראה מכיוון שהז'רגון נשמע מאד אינטלגנטי ומספרים מצטלמים נהדר. אבל אם במקום הוכחה מתמטית היו מוצאים סימפוניה או כתב יד של רומאן, הוכחה היה נשאר אותו סרט, רק שהיו קוראים לו "הטיוטה".
העובדה שניתן להחליף את המקצועות הנ"ל זה בזה מצביעה בעיניי על כך שמדובר בנוסחאה:"אם את/ה נורא מוכשר/ת כדאי לשדך לך מגבלה מעניינת".
עכשיו, אני תוהה אם מדובר באיזו ווריאציה של ה"חלום האמריקאי", כאשר המכשלה בפני האושר היא שיגעון. אבל מכיוון שמדענים ומוזיקאים ושאר אמנים נתפסים כבעליו של ידע בלתי מושג ומכיוון שהם מדברים בשפה כל כך כמוסה, צריך להזהיר אותם שלא יהיו חכמים מדיי לטובתם שלהם. בסך הכל, גם ליוונים וגם לנו יש מיתוסים על אנשים שהתעקשו לדעת יותר מדי ושילמו על זה בגירוש, או בבעיות כבד [1].
[1] פתאום הבנתי שאפילו פאקינג רייסטלין נכנס לקטגוריה הזאת. צריך לעשות סרט על אנשים שמקדישים שנים להכחשת היותם חנוני די.אן.די. עד שזה בא להם בהפוכה.
עוד סרט עם מתמטיקאי שעולה לי לראש:
"פיי" של ארונופסקי (וגם שם בקושי מדברים על מתמטיקה, ומציגים את המתמטיקאי כמשוגע)
ב''פיי'' דווקא מדברים די הרבה על מתמטיקה
עוד סרט עם מתמטיקאי שעולה לי לראש:
התחלתי לראות פעם את הסרט בלי כתוביות ולא הבנתי מילה, אבל קיבלתי רושם לא חיובי כל כך. עכשיו אני מסוגל לראות את הסרט עם כתוביות, ומתקשה להכריח את עצמי לעשות את זה. כדאי?
ממש כדאי.
סרט נהדר. בהתחלה הוא קצת נסחב ואיטי מדי, ומכיל כמה רגעים פלצניים. אבל בהמשך הוא משתפר, יש בו כמה סצנות מאוד מותחות, ובכלל – הוא סרט ביקורים בכל מובן המילה, ויש בו הרבה מאוד אלמנטים בציולם ובעריכה שמזכירים את "רקוויאם", ולעיתים גם מצליח כמעט להתעלות עליו.
סרט מצויין.
הדברים המטופשים שסטודנטים למתמטיקה כן עושים
זה כבר די שחוק, ובכל זאת:
http://www.youtube.com/watch?v=UTby_e4-Rhg
זה, ולא "i", הוא מסוג השטויות שאפשר לצפות מסטודנטים יצירתיים למתמטיקה לעשות (לדעתי השיר מקסים, אבל מי שלא מכיר את המושגים המתמטיים שמאחוריו יפספס את העוקץ).
דברים
קודם כל, אחלה ביקורת! נהניתי לקרוא.
שנית, "הסאה הוגדשה" ולא "הודגשה".
ושלישית, בתור שוכנת טכניון אני יכולה לחלוטין להבין למה מתמטיקה נתפסת כמו מדע כה מסתורי. ראיתם אי פעם את האנשים שעוסקים בה?! מתוך היכרות יומיומית איתם, נמצאים שם כמה מהאנשים המוזרים שהכרתי בחיי. גם אם הם נורמלים, היכנשהו במהלך השיעור את מתחילה לשאול את עצמך: "אם הוא כלכך נורמלי, למה לכל הרוחות הוא הלך ללמוד מתמטיקה?"
דברים
בתור שוכן טכניון, אני לא חושב שיש הרבה בחורים מוזרים בפקולטה למתמטיקה, לא בין הסטודנטים ובטח שלא בין המרצים. יש כמה אנשים מוזרים, אבל אני לא רוצה להשוות אותם לחלק מהאנשים שפגשתי בצבא.
כמובן שייתכן שאני מהמוזרים ולכן לא רואה שום דבר מוזר במוזרים.
מתמטיקה הרבה אנשים הולכים ללמוד כי זה מעניין. אני לא יודע מה את לומדת, אז לא ברור לי מה הנסיון שלך עם מתמטיקה ולמה לדעתך יש משהו בעייתי במי שבוחרים ללמוד אותה. רוב האנשים (שאינם סטודנטים למתמטיקה) לא נתקלים במתמטיקה ממש מעניינת בזמן הלימודים שלהם (וגם כשמגיעים לחלקים מעניינים לרוב מעבירים מהם רק את הפרטים הטכניים).
מסך! אורות! מצלמה! אינטגרל!
יש כאן כמה הבלחות של גאונות, אבל את הנובל הייתי מחלק לך על "ייתכן וקתרין היא מושא הפנטסיה של האל".
(סתם, אין נובל במתמטיקה. וגם בחורות יפות אין, מנסיון.
רוצה פתרונות לתרגילים באינפי במקום?)
תודה
המחשבה על פתרונות לתרגילים באינפי במתנה עושים לי טוב על הלב והיא הייתה משמחת אותי עוד יותר אם הייתי יודע מה זה אינפי ומה עושים עם זה.
ואני קצת מצטער שעוד לא קיבלתי דואר נאצה שטוען שמי שלא מבין במתמטיקה שלא יכתוב ביקורת על סרטים מתמטיים ושברור שהמבקר לא הבין את הסרט. כנראה לא כיוונתי נמוך מספיק.
תודה
דווקא דעתו של מי שלא מבין מתמטיקה מעניינת במיוחד. בסך הכל, מכיוון שלא מדובר בסרט על מתמטיקה (ובטח שלא ב"סרט מתמטי"), מסקרן לדעת איך היא מצטיירת ממנו למישהו שלא מכיר אותה.
אינפי זה קיצור של "חשבון אינפיניטסימלי". השם המפחיד הזה מחביא מאחוריו קורס שלחלק לא קטן מהסטודנטים הוא קשה למדי. אולי אתה מכיר את התחום בתור "חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי".
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%99
מה עושים עם זה? את רוב הפיזיקה, למשל (כן, אני מגזים).
ברור שלא קיבלת דואר נאצה.
באתר הזה רק סטודנטים לקולנוע כותבים דואר נאצה, והם ככלל לא מבינים במתמטיקה.
מה שמזכיר לי שפעם תפסו אותי כמה מספרים אי-רציונליים ברחוב חשוך, ושום דבר שאמרתי להם לא הצליח לשכנע אותם לעזוב אותי בשקט.
אי אפשר לדבר בהיגיון עם המספרים האלה.
הם פשוט לא רציונליים.
אי אפשר לדבר בהיגיון עם המספרים האלה.
הנה רעיון לסקר (מתמטי, לא קולנועי): כמה אנשים יודעים שה"רציונלי" במספרים רציונליים בא מהמילה "יחס" (כי מספר רציונלי הוא כזה שניתן להציג כיחס בין שני מספרים שלמים) ואין קשר למילה "הגיון"? אני לא ידעתי עד שלא התחלתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה (וגם אז לא מייד).
אגב, זה מוביל להיררכיה לא ממש הוגנת בשמות המספרים: מספר "טבעי", מספר "רציונלי", מספר "ממשי" ואז פתאום מספר "מדומה", כאילו הוא חסר הגיון וכל הקודמים הגיוניים מאוד (אם כבר מקבלים את זה שיש מספרים ממשיים, אין שום סיבה לא לקבל את זה שיש גם מספרים מדומים שבסה"כ ניתן לחשוב עליהם כמו על נקודות במישור. זו הבנייה של הממשיים שהיא יחסית מורכבת).
פחח, כאילו שמישהו יאמין להסברים המופרכים שלך.
תיכף גם תגיד לי שהכינוי "מספר טבעי" לא קשור לזה שהוא לא עבר השתלת סיליקון.
אייזנשטיין שולתת!!!1
זה מזכיר לי שמצויה בעין הדג תופעה שלא ראיתי בשום מקום אחר. מדובר בדרך כלל בהודעה טרולית כהלכתה, כולל התחביר הרעוע, שגיאות הכתיב המזעזעות, השימוש בשלוש נקודות הרות משמעות כאמצעי פיסוק ובתיבול מרענן של קללות, רק שבמקום להגן על "דום" או על "שחקי אותה מותק" הם מגוננים על "החותם השביעי" או על "כרס של ארכיטקט". כל העניין נשגב מבינתי.
ובכלל, מה הקטע עם השלוש נקודות? מי לימד ילדים לכתוב ככה?
בעצם, מה הבעיה עם שלוש נקודות?
כלומר, זה תלוי איפה ממקמים אותן… באמצע משפט כמו פה… כתחליף לפסיק… זה קצת מפגר…
אבל בסיום משפט, כהדגשה לפואנטה משעשעת או כסימון להשארת משהו פתוח, זה נראה לי די מתאים…
שלוש נקודות בסוף בדיחה או תובנה חשובה
הן וריאציה מינורית על לתקוע למישהו מרפק בצלעות ולהגיד "ווינק ווינק, נאדג' נאדג', אמרתי עכשיו משהו שנון/חשוב". זה בד"כ מיותר (אפשר להבין את הפואנטה גם בלי זה) ומשדר מידה מסויימת של חולשה וחוסר בטחון.
לעומת זאת, שלוש נקודות שאתה שם בסוף סתם הודעה משדרות סוג אחר של חולשה וחוסר בטחון: מן הסתם עשית את זה כי נקודה נראית לך "קשוחה" מדי ולא בא לך להתחייב עד כדי כך על מה שאמרת. (וגם, כמו שנמרוד אמר, שלוש נקודות מזמינות את הקורא לחשוב על המשפט פעמיים. אם אין בו עוד משהו בין השורות, זה מבזבז את זמנו של הקורא.)
אלה אולי לא בעיות גדולות, אבל זה סוג הדברים שמי רוצה לצאת טוב בכתב חושב עליהם במוקדם או במאוחר.
שלוש נקודות בסוף בדיחה זה תמיד מיותר.
זה מסמן לקהל איפה צריך לצחוק. רק מה, אילו מה שאמרת היה מצחיק, הקהל היה מבין לבד.
עודף של שלוש נקודות הוא תופעת לוואי של
תרגום מדיבור לכתיב…
כלומר… כתחליף לסימני פיסוק, מוסיפים שלוש נקודות בכל מקום שבו אמורה להופיע הפסקה בדיבור…
או ששלוש הנקודות נועדו להוסיף להודעה עידון מסוים, מעבר חלק מדיבור לשקט… או מסתוריות ו"חשיבות"…כדי להודעות שלהם להיראות בעלות משמעות…
הו!
רק עכשיו נפל לי האסימון של "הפנטזיה של האל". חזק!
ואני ממש רוצה לראות את הסרט ואו לקרוא את המחזה, אבל מנגד גם התעייפתי ממנו לגמרי, מרב הסצינות מתוכו שראיתי מוצגות בבית הספר שלי.
וזו הזדמנות מצויינת
להביא את הקישור לאתר רביעיית קליין: http://www.math.northwestern.edu/~matt/kleinfour/
אתם מוזמנים להקשיב לשירם: Finite Simple Group (of Order Two) – שיר אהבה מתמטי
ביקורת מצויינת,
אחת הטובות שקראתי.
חיכיתי חיכיתי לביקורת על הסרט הזה, שנאמר עליו שהוא מצויין, ולאחר הביקורת הזו אני משנסת את כל היקף מתני והולכת לצפות בו.
תודה רבה!
לא היו
דיבורים על הרבה מועמדויות לאוסקר? או שאני מבלבלת עם סרט אחר?
לא,
בטח התבלבלת עם הר ברוקבק
היו, לפני שנה
הסרט היה אמור לצאת בארה"ב בסוף 2004 ודיברו בעיקר על אנתוני הופקינס כמועמד חזק. מסיבה זו או אחרת, הוחלט לדחות את יציאת הסרט בכמעט שנה, מה שהרחיק אותו מעונת הפרסים הגדולים ויצר באופן כללי חשדות אודות הסיבה לדחיה. כשהסרט יצא סוף כל סוף, סימנו את גווינת' פלטרו כמועמדת, אבל הבאזז נחלש.
אוף אוף אוף טופיק
יש לי ידיד, שכל פעם שאנחנו נתקלים בחומר מעצבן/קשה/ משעמם בלימודים מסנן בטון דרמטי: "הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?".
אני יודעת שהמשפט הזה לקוח מסרט, אבל כבר חודשים אני לא מצליחה להיזכר מאיזה …
מישהו?
לא סרט
מערכון של החמישיה הקאמרית שנכתב על ידי אתגר קרת.
אם אני זוכר נכון, היו אפילו כמה מערכונים כאלה
שבהם נציגים של ישראל, מטרידים כל מיני אנשים בחו"ל בדרישות מוגזמות וחצופות – ומיד ממהרים לשלוף את השואה, כשמישהו לא מסכים לעשות כל מה שהם רוצים.
במערכון שאני זוכר הכי טוב, בטח זה שעליו דיברת, הם משכנעים את השופט הגרמני לתת לרץ הישראלי להתחיל את המירוץ עם "פור" על האחרים.
אם אני זוכר נכון, היו אפילו כמה מערכונים כאלה
למיטב זכרוני היו שניים כאלו (הראשון בבית הלבן, השני באולימפיאדה), אבל הביטוי הזה הופיע רק במערכון השני.
הנה המערכון:
http://www.ee.bgu.ac.il/~buniashv/olympic.htm
(ואם יותר לי פרסום עצמי חסר בושה: כתבה מספר 1998
אם אני זוכר נכון, היו אפילו כמה מערכונים כאלה
היו שלושה. השלישי – אותו ראיתי בצירוף מקרים חביב במקרה בשידור החוזר השבוע – התרחש במדינה רחוקה שזקוקה הייתה לסיוע ובתמורה נפגעיה זכו להצטלם עם נציגי היזראלי דליגיישן ועיטור מפיתה (קניה מישהו?).
זה משם במקור? באמת?
איזה קטע.
ביקורות מעולה
ממש נהנתי לקרוא (בתור סטודנט למדעי המחשב? שיהיה…), ישר כוח.
ניטפוק אחד
לגבי הדמות של גילנהול:"זה לא שהוא משחק גרוע, חס וחלילה, אלא שהוא פשוט… נחמד מדי. להזכירכם, מדובר בבחור שרוצה או לא רוצה לגנוב מאבא הופקינס איזו משוואה עסיסית, ורוצה או לא רוצה להיכנס לדגמ"ח של גווינת'.
האם משתמע מזה שרצונו – המכובד , המובן, והנפוץ למדי – להכנס לדגמ"חה הופך אותו ללא-נחמד? שהמניע הזה היה צריך להיות מודגש יותר ולתת לדמות איזה עומק אפל? אין בזה שום דבר אפל או שלילי…
הדגמ''ח של גווינית'
אין שום דבר אפל או לא-נחמד ברצונו של האל להיכנס לדגמ"ח של קתרין. לעזאזל, אם אני הייתי רזה יותר ב-20 קילו גם אני הייתי יכול להיכנס לדגמ"ח שלה
.
וברצינות, זה באמת לא ברור מספיק בביקורת, אבל קתרין לא יכולה להחליט אם האל מחזר אחריה בגלל שהיא משוחקת על ידי גווינית', או שאולי האל מנסה להגיע למחברת הסודית של אביה דרך מיטתה.
השנים שקתרין בילתה בצל המחלה של אביה היו שנים קריטיות לקריירה הדועכת שלה כמתמטיקאית – היא כבר בת 27. אלא שאלו היו גם שנים מבוזבזות מבחינת קתרין, אישה מבריקה ומושכת.
ופתאום העול הזה מוסר מעליה, אבל אין פלא שהיא חשדנית מכיוון שהיא תמיד תהיה הבת של-, מקצועית ואישית, והסרט מראה עד כמה שתי הקטגוריות הללו בלתי ניתנות להפרדה.
לזכותו של "הוכחה" נאמר כי המצב העדין הזה מוצג בדרך עקיפה מאד, תוך התחמקות אלגנטית ממשפטים כמו "I've been hurt before", או "לא נגעו בי כך שנים".
זאת שאלה פתוחה?!
עד כמה שאני זוכר, הסרט נותן לשאלה הזאת תשובה סגורה לגמרי בקטעי הפלאשבקים.
לא יודע, אבל...
הסרט נשמע כמו גרסת החנונים ל"פנטזיה של האל"…
אבל הביקורת כתובה טוב!.
מה?!
שמע, זה אולי יכול להיות נכון תאורטית, אבל זו תאורית קונספירציה מופרכת כמעט לחלוטין. היא לא מתנהגת כאילו היא משקרת, הוא לא מתנהג כמו אדם צלול והגיוני ששומע משהו שהוא כביכול כתב – רק שלא דומה בכלל למה שהוא כתב, אני מאוד בספק אם היא יכולה לאלתר על המקום כזה רצף של שטויות (רק כדי לפגוע בכוונה תחילה באביה האהוב), ויש את עניין ה-hipיות שנשאר בלתי פתור. אין לי ספק שלא לזה התכוון המשורר.
גווינית' אהובתי
אני מאוד אוהבת את גווינית'. סגנון המשחק שלה דומה למשחק של השחקנים משנות השלושים והארבעים- יש משהו מלאכותי במכוון.
אלא מה? בחירת סרטים תמוהה. "הוכחה" הוא סרט טוב. לא גאוני, אבל טוב, אבל שאר הסרטים שהיא שיחקה בהם לאחרונה.. הפיאסקו עם ג'אד לאו ואנג'לינה ג'ולי..עדיף שאני לא אחשוב על זה…
רוב מי שאני מכירה לא אוהב את גווינית', אבל אני חושדת שזה בגלל שהיא שטוחה.
רק הערה:
זה לא ממש מה שלורנס סאמרס אמר, והוא גם לא 'פוטר', אם כי התפטרותו הייתה הרבה אחרי לחץ שהופעל עליו.