תעתוע ראיה מדהים: אם מסתכלים על אוון ווילסון ואדריאן ברודי עומדים זה לצד זה, ופוזלים קצת, הם נראים כמו בן אדם אחד עם אף ישר! חוץ מזה, יש טריילר לסרט החדש של ווס אנדרסון, |
25.07.2007
|
יומית
תעתוע ראיה מדהים: אם מסתכלים על אוון ווילסון ואדריאן ברודי עומדים זה לצד זה, ופוזלים קצת, הם נראים כמו בן אדם אחד עם אף ישר! חוץ מזה, יש טריילר לסרט החדש של ווס אנדרסון,
תעתוע ראיה מדהים: אם מסתכלים על אוון ווילסון ואדריאן ברודי עומדים זה לצד זה, ופוזלים קצת, הם נראים כמו בן אדם אחד עם אף ישר! חוץ מזה, יש טריילר לסרט החדש של ווס אנדרסון,
אני חושב שפזלתי טיפה יותר מדי.
אמורים לראות את בן אפלק?
______________________________
אה, ומזל טוב לרגל הגיעכם לגיל 4000!
זה בסדר, נראה שפשוט צפית בארמגדון...
______________________
מש"א.
אוקיי, די.
כשטריילר כזה מעורר בי תחושת אי-נוחות פיזית ממש, אין לי כבר יותר ספק: ההומור של ווס אנדרסון לא עובד עלי.
ברור לי שהוא במאי מוכשר להחריד ומקורי מאוד, ובחיי שניסיתי להנות מהסרטים הקודמים שלו, אבל לכל דבר יש גבול. אני עם אנדרסון גמרתי.
זה היה ביזארי למדי
רק אני לא הבנתי על מה הסרט ומה לעזאזל…?
היתה לי תחושה כאילו התחלתי לצפות בטריילר מהאמצע…
או אולי זה פשוט אחד מסרטי ה"אווירה" האלה, של איזה מסע פיזי כמטאפורה למסע נפשי של הגיבורים בלה בלה בלה… איך שלא יהיה, זה היה מסוג הטריילרים שמצליחים לשכנע אותי שאין שום סיבה לצפות בסרט הזה.
זה פשוט טריילר לסרט של ווס אנדרסון.
זה בולט מכל פריים. כרגיל, אלה שאוהבים אותו יאהבו אותו, ואלה שלא מבינים מה הקטע לא יבינו מה הקטע.
אבל מה הבעיה עם הטריילר? קשה להבין על מה זה? זה על שלושה אחים שלא סובלים אחד את השני שמנסים להתחבר בזמן מסע רכבת במזרח הדי רחוק. מה יש לא להבין כאן?
לא צפיתי בסרטים שלו
למעט "משפחת טננבאום" שהיה מוזר אך חביב ביותר (ואפילו קוהרנטי למדי, אאז"נ).
שלושה אחים הבנתי;
לא סובלים אחד את השני הבנתי;
רכבת הבנתי;
(אגב, גם את המידע הזה לקח לי זמן להבין מהטריילר. פרט לרכבת, זה היה די ברור מההתחלה…).
אמנם יעד הנסיעה לא היה לי לגמרי ברור (איפשהו מזרח אסיה או הודו, הנחתי, לפי המראה והלבוש של הבחורה) אבל זה פחות הטריד אותי.
אבל כל מה שנאמר כרגע זה מה שכתבו בכמה שורות בתחילת כל מחזה (ובמקרה הזה מספיקה שורה אחת). הצגת דמויות ותפאורה, זה הכל. זו התחלה טובה, אבל לא הבנתי *על מה הסרט*. אני יודעת שאולי יש לי דרישות גבוהות, אבל איכשהו מטריילר אני מצפה לקצת יותר. מצד שני, יכול להיות שגם הסרט הוא ממש כזה, אז אנחנו כנראה נישאר במצב הנוכחי (לא מתחברים) וטוב שכך.
עדיין לא הבנתי
על מה הסרט? על זה. על שלושה אחים שנוסעים ברכבת. מה עוד את צריכה לדעת? לאן הם נוסעים? ואם מישהו היה אומר "לג'קרטה" זה היה משנה משהו? המטרה אולי חשובה לעלילה, אבל לא על זה הסרט (ואני לא מתכוון לזה רק בהקשר של סרטים בסגנון הזה, אלא לכל סרט. 'רובוטריקים', למשל, הוא סרט על רובוטים מהחלל שנלחמים. זה באמת משנה אם הם מחפשים את קובית הגורל או את משולש הנצח? זה לא, ולכן הפרט הזה לא הופיע באף אחד מהטריילרים. לא זכור לי שמישהו התלונן).
לא יודע עם זה עוזר
אבל מטריילר עושה רושם כי מדובר בסרט השפוי ביותר של אנדרסון.
יצא לי לראות את ''עמוק במים'' שוב
לפני כמה ימים, ואילולא ההזנייה שעובר המושג "יצירת-מופת", הייתי קורא לו אחת. בכל פעם מחדש הוא עושה לי נעים בבטן ובאינטלקט. הסרט הנוכחי נראה מעניין פחות, אבל הוא עדיין סרט של אנדרסון, ומצידי שהבחור יביים סרט אילם בכיכובם של דלי ויעה. אני פשוט אוהב להסתכל על העולם דרך העדשות שלו.
מש''א
ובכלל, הצפייה בטריילר הזה עשתה לי חמימות נעימה בלב עם כל פריים אנדרסוני טיפוסי – מאוזן וצבעוני. אף פעם לא חשבתי שהודו תיראה לי כל כך מושכת.
מש''א לשניכם
מש''א
גם לי אפילו שלא ראיתי שום סרט שלו.
למה אני לא אוהב את אנדרסון.
בעקבות היומית הזו והתגובות ההפוכות שלנו אליה, חשבתי על העניין קצת.
המילה הראשונה שקפצה לי לראש היא "מיזנטרופ", אבל במחשבה שניה נראה לי שיתכן שהיא חוטאת מעט לאנדרסון. את הדמויות שלו הוא דווקא מחבב, והאמפטיה שלו אליהן בהחלט ניכרת. הבעיה היא שהדמויות אצלו, ממש בלי יוצא מהכלל, הן לא סימפטיות. הן נטולות שמחת חיים ואהבת אדם.
האיש מבריק בעיצוב, בקומפוזיציה, בבימוי, העלילות שלו (לעתים) די מעניינות, וההומור ייחודי ומרתק. אבל כשאני מסיים לראות סרט שלו אני שמח לברוח מהעולם שהוא מתאר, ואין לי שום חשק לחזור. לא ככה אני רואה בני-אדם ולא ככה הייתי רוצה שהם יהיו.
נ.ב. – ב-I Heart Huckabies ראסל הצליח להתקרב לסגנון הבימוי וההומור של אנדרסון, ובכל זאת לתאר בני אדם מדכאים וחד-ממדיים פחות.
נטולות אהבת אדם?
זה נכון שהדמויות בדרך כלל מלנכוליות ושמחת חיים היא לא הצד החזק שלהן, מצד שני יש בהן כל כך הרבה אהבה שאני לא מבינה איך הצלחת לפספס את זה.. את הטננבאומים ראית?
ראיתי.
זה שמישהו אוהב מישהו אחר לא אומר שיש בו אהבת אדם באופן כללי.
ראיתי.
יכול להיות שההגדרות שלנו בנושא קצת שונות, אבל אני ראיתי בדמויות המון רגישות ושום זכר למיזנטרופיה..
אני אשמח אם תסביר לי למה אתה מתכוון, אם מתחשק לך..
כתבתי בזמנו ביקורת, שלא פורסמה
כי היא לא הייתה מספיק טובה. מה לעשות, מאוד קשה לכתוב על הסרט הזה ביקורת. אבל הנה היא, ויש שם כמה תשובות. ובקצרה: כי הדמויות שלו אולי פאתטיות, אבל אנושיות. ובעיני, למרות כל החסרונות, הדמויות שלו מעוררות אמפטיה. בכל אופן, הנה זה.
"
מאז ומעולם משך הים את דמיונם של רבים. צפונותיו המדהימות, כוחו וסערותיו הפכו מקור לאמונות תפלות רבות. היצורים המשונים הנמצאים בו שימשו יסוד לכמה מספרי המופת של העידן המודרני. הלוייתן הענק ב'מובי דיק', התמנון הגדול ב"עשרים אלף מיל מתחת למים", וכמובן, הלווייתן של הובס. בימינו, נגולים מסתרי הים בזכותם של חוקרים אמיצים כמו ג'ק קוסטו, וסטיב זיסו, האיש העשוי ללא חת, מלווה בצוות של עוזרים נאמנים אדומי-כובעים, היוצא לחקור את המעמקים, למצוא את יצורי האופל, והיינו שמחים לספר לכם עוד, אילולא שכריש יגואר גדול ומוזר או משהו כזה אכל כרגע את אחד מאנשי הצוות שלנו, עניין שתועד כולו בסרט תעודה, שנשמח להציע לכם תמורת סכום מתאים. אל תחמיצו את האומץ, ההרפתקה, האידיאליזם, ושירי דייויד בואי בפורטוגזית, מושרים בידי סניור מן הצוותוס הצוללוס, אולה!
*דרך אגב, את הביקורת כתב טווידלדי. שהוא, אגב, אחד ממבקרי הסרטים הגדולים של כל הזמנים וחסר אגו לחלוטין.*
שלא לדבר על הבן-כנראה של זיסו, נד פלימפטון (אוון וילסון), שזיסו מעולם לא ראה, המופיע פתאום בחייו של זיסו נעדר הבנים. דילמה משפחתית! סיפור אנושי! אב המתוודע לבנו לראשונה, במקביל לעזיבתה של אשתו (אנג'ליקה יוסטון)! חומר דוקומנטרי משובח, ולקינוח נוסיף מדוזות זוהרות, מתלמדים עם אקדח משותף, ותסביכים מכאן להודעה חדשה. עלילת משנה מרתקת מאחורי המסע לנקמה בכריש האולי-קיים מהפסקה הראשונה, שאכל את חברו הטוב ביותר של סטיב!
כדאי לכם לראות, לא תפסידו. זה יהיה הסרט הדוקומנטרי של השנה!
*וגם הביקורת של השנה, כמובן.*
ונעבור להפוגה אומנותית: זיגי ניגנוס בגיטרוס…
מבולגן קצת? בהחלט. ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום") כנראה לא מסוגל לעשות סרט בלי טריליון עלילות משנה שונות ומשונות, מרירות מתוקה ומתיקות מרירה ואוון ווילסון.
ולכל הרוחות, הוא עושה את זה נהדר.
"עמוק במים", או כפי שהיה ראוי לתרגם, "חיים ימיים עם סטיב זיסו", עוקב פחות או יותר אחרי מסעם של זיסו ואוסף הטיפוסים התמהוניים המלווים אותו דרך קבע ("צוות זיסו", בשבילכם), שידעו כבר ימים טובים יותר (בתקופה בה סרטי תעודה סמי-דידקטיים נמכרו טוב והדינוזאורים טיפסו על העצים) היוצאים לדרך לצוד את הכריש הגדול, הם ונשיהם ושני דולפינים לבנים, שאמורים כנראה להיות אינטליגנטיים אם כי אף-אחד לא מצא ראיה לזה בנתיים. וזה לא הולך להיות קל: הספינה צולעת, עיתונאית המצטרפת לנסיעה עושה לזיסו את המוות ולהיפך, יחסי אב ובן עשויים להתגלות כדבר מסובך מאוד, וזיסו, כפי שכבר אמרנו, מחוץ לאופנה. קבוצת החוקרים הקטנה שלו (כולם בעלי גינונים שונים ומשונים, או לפחות תכונות מאפיינות ברורות: פאקיסטני בעל טורבן אדום בלבד, גרמני בשם קלאוס דיימלר (ווילם דפו) הסובל מההיפך של תסביך אדיפוס, אסופה של סטודנטים עוזרים חסרי שם הנאלצים להתחלק באקדח אחד בלבד (!) , ועוד כהנה וכהנה), איבדה את הבכורה לטובת הקבוצה הטכנולוגית הסופר-משוכללת של יריבו המר אליסטר הנסי (ג'ף גולדבלום), איש חלקלק ומגעיל למדי וגם כנראה עשיר כקורח. זיסו, שפעם היה מקבל מכתבי מעריצים וילדים היו בקבוצות על שמו, מוצא את עצמו דפוק וזרוק באוקיינוס, עם ספינה שהחשמל נכבה בה מפעם לפעם לפי מצב הרוח, והמכונות המשוכללות ביותר בה נמצאות במטבח, וגם עם מפקח מטעם הנהלת החשבונות, לדאוג שהוא חלילה לא יעבור את התקציב הזעום שהמממנים מוכנים לתת לו. כי אשתו, המממנת של מסעותיו עד עתה, נטשה אותו. ועוד לטובת הנסי המגעיל.
הסרט הוא לא רק הסיפור של סטיב.
זה גם הסיפור של נד פלימפטון, טייס חברת תעופה זעירה, שהוא אולי בנו של זיסו. הוא גם מעריץ שלו, עוד מילדותו. הוא גם לא מסתגל בקלות לעובדה שאבא שלו, כפי שיכול לראות כל צופה חוץ מהמעורבים בדבר, הוא שחצן רציני ודי מנוול לפרקים.
*אני מקווה שהזכרתם שהביקורת היא של טוידלדי. תבינו, כתבתי אותה מרצוני החופשי, אבל לא בשביל שתוציאו אותה מההקשר. אני שומר לעצמי את הזכות לפרוץ למחשבים שלכם ולעשות שם את השינויים הנדרשים, רק כדי לעשות צדק, כמובן. ברור?*
וזה גם הסיפור של העיתונאית, ג'יין וינסלט-ריצ'רדסון (קייט בלאנשט), גם היא מעריצה מילדות של זיסו, אבל ביקורתית, חוץ מזה היא בהריון לא פשוט, והחיים האישיים שלה גם הם לא משהו.
ויש עוד אחרים. עלילות המשנה בסרט רודפות זו את זו בכמות שהייתה מספיקה לפחות לעונה אחת של סדרת טלוויזיה ממוצעת, אם לא לשלוש.
ואיכשהו, כל זה מסתדר ביחד. כל הסיפורים משתלבים זה בזה, ואפילו הדמויות הקטנות מקבלות ניוואנסים ששומרות עליהן מלהפוך לקישוט סתם. הכי קל בעולם היה למצוא דמות ולצחוק עליה, וזהו. אבל בסרט הזה אין ולו דמות אחת שהיא פלקט שנועד רק לספק מטרות לבדיחות. אפילו האנשים הנלעגים ביותר מקבלים עוד מימד קטן נוסף לדמותם, והופכים בני אדם כאלה שאפשר גם לרחם עליהם, להזדהות איתם או להבין אותם.
הסרט מזגזג בין דרמה, לקומדיה, לקומדית פעולה ובכל פעם זה נראה טבעי לגמרי. אנדרסון למד כנראה במקומות הנכונים, כמו האקדמיה ללוגיקה על שם ג'ון קליז: תתחיל מנקודות מוצא מופרכות לגמרי, ותמשיך איתן בעקביות כאילו היו הדבר הטבעי בעולם. ובאמת זה נראה ככה.
הדיאלוגים מצויינים ("אוקיי, אני מבטיח לא להרוג אותו. אפשר לקבל דינמיט?"), ההומור מתוחכם, הצילום מצויין (סצנות חתכי הצד באוניה, בפרט, ראויות לצל"ש), והמוזיקה נהדרת (כמו בכל סרט של אנדרסון). אה, כן, ודגי המחשב קצת מלאכותיים מדי.
החיסרון היחיד של הסרט הוא שלסטיביל'ה שלנו לוקח זמן להתחיל להשתולל. בהתחלה, הגיבור הראשי של הסרט לא מצליח ליצור מספיק הזדהות. אבל בהמשך הוא מפצה על זה, ולקראת הסוף יש קטע שניים שאפילו הצליחו להעלות דמעות קלות בעיני.
כמו קודמו, 'משפחת טננבאום', 'עמוק במים' הוא לא סרט לכל אחד. אוסף הזוי של אפיזודות, דמויות אקסצנטריות, וגלישה מתמדת בין הקומי לדרמטי ולטראגי. אבל הוא סרט נפלא, סניורס וסניוריטאס.
*ראיתם את "עמוק במים: הביקורת".
כתב: טווידלדי.
הוסיפו תמונות: רד פיש ולונג ג'ון.
עורכים: ר. פיש ול. ג'ון.
לינקוויסטים: הדג והג'ירפה.
עיצוב אתרים: טל כהן.
הפרחים: לצה"ל*
אני ראיתי את זה אחרת לגמרי.
הדמויות של אנדרסון מפגינות המון אהבה וכאב. בעצם, אני לא יכול לחשוב על הרבה יוצרים שמשתווים לו בזה.
הרי אם לקחת את 'עמוק במים' כדוגמה, כל המסע באנייה מונע מהאהבה של סטיב זיסו לשותפו, ומהכאב על מותו. שלא לדבר על זה שהוא מאמץ את אוון ווילסון למרות שהוא לא ידע על קיומו עד המסיבה בנמל, וכשיש עימותים בין השניים הם נובעים מאהבה לכתבת. והינה, אם כבר הזכרת את הדמות הקריקטוריסטית של דפו- התכונה שאנדרסון מבליט בו היא האנמנות לסטיב. אז נכון, הם לא מלאי אנרגיה ועולצים, לרוב, אבל מה הקשר בין זה ובין שנאת אדם?
מה שאני כן רואה ב'עמוק במים' (וזה נכון גם ל'ראשמור' ול'פשיעות קטנות), הוא דמויות שאין להם את הכלים החברתיים להתמודד באופן נורמטיבי עם הרגשות האלה, או עם בני אדם אחרים. הדמויות בסרטים של אנדרסון הן, ככלל, נאיביות, ילדותיות, כמעט מנותקות מהסביבה שלהן. יכול להיות שבגלל זה הן עושות רושם של אפאטיות. אותי זה גם מצחיק וגם מרגש, שלא לדבר על מעורר הזדהות.
זה נכון גם ובעיקר למשפחת טננבאום.
אתה ראית את זה אחרת *למדי*.
כי אני לא דיברתי על שנאת אדם (נקטתי בטריק המלוכלך של לזרוק את המילה לאוויר ואז לשלול אותה), אלא על מחסור בשמחת חיים ואהבת אדם.
אבל האמת, אני חושב ששמת את האצבע על הנקודה: הדמויות שלו כולן (כמעט) דיספונקציונליות מבחינת היכולת שלהן ליצור קשרים עם הסביבה. זה יוצר תחושה של כבדות וסיבוך, ובמקרה שלי, של חוסר נעימות קיצוני. עד כמה שזה ישמע ביזארי, נדמה לי שהסיבה שאני לא אוהב את אנדרסון דומה מאוד לסיבה שאני לא אוהב את בוראט – השמת אנשים במצבים לא נורמלים מבחינה חברתית, או השמת אנשים לא נורמליים מבחינה חברתית במוקד הדיון.
זה לא מעורר בי עניין ובטח לא אמפטיה, זה מעורר בי כאב עמום בבטן – אבל נהיה לי יותר ויותר ברור שהבעיה היא לא באנדרסון (או בבוראט) אלא בי.
עכשיו הבנתי
למה לא אהבתי את הסרט. התיאור שלך את הדמויות גרם לי להיזכר ולהבין מה גרם לי לתחושת הניכור שהרגשתי בזמן הצפיה. אני לא הגעתי לכדי תחושת 'חוסר נעימות קיצוני', אבל בהחלט לתחושה לא נוחה.
את הטננבאומים אני לא זוכר מספיק, אז נלך על עמוק במים:
רק חזרתי הביתה, רציתי לכתוב לך תגובה, אבל אין מה להוסיף מעבר לדברי הטעם של ארמדילו וטווידלדי (כאשר מילת המפתח היא טעם, ככל הנראה). לילה טוב.
אני לא בטוח שהן נטולות שמחת חיים ואהבת אדם.
לפחות חלק מהן מתאהבות ורובן מתחברות מחדש למשפחה הביולוגית/מטאפורית שלהן. אלה תהליכים דרמטיים שמחייבים מידה מסוימת של שמחת-חיים ואהבת אדם. אני חושב שהגדולה של אנדרסון, במיוחד בעמוק במים, מתבטאת בכך שהתהליכים הללו לא נמצאים "מאחורי" או "לצד" קומדיית-ההרפתקאות המטורללת, אלא כחלק אורגני לחלוטין שלה (שמסומן רק על ידי בואי בפורטוגזית).
אני חושב שמבחינת הדור שלי "עמוק במים" הוא הסרט הכי חשוב מאז "מועדון קרב". מ"ק היה פוליטי במכוון, והודיע, באמצעות תעלולים תסריטאיים ואודיו-ויזואליים, על משבר אמונה. "עמוק במים" הוא אידיוסינקרטי במכוון, אבל באמצעות שורה (שונה) של תעלולים אודיו-ויזואליים והומור מוזר, הוא מנסה להשיב את האמונה ברעיון המשפחה, ואפילו הגמיינשפט. אני חושב שהוא הסרט הראשון (מהוליווד, לפחות) שניסה להראות שאפילו הפאסטיש המושמץ יכול לשמש מצע לסרט כן על אהבה, כלומר, לאשש את הטענה שהתרבות הסופר-מתוחכמת-מונכרת שיצרה וצורכת אותו, מוכנה לאהבה. ולכן הוא י______ מ______.
גמיינשפט:
http://en.wikipedia.org/wiki/Gemeinschaft
פאסטיש:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A9
פני הדור
אם ככה נראה הגמיינשפט אחרי עידן הניכור, תן לי גזלשפט בכל יום.
אבל, יותר לעניין, 'עמוק במים' אינו סרט חשוב לדור שלך או לכל דור אחר *כרגע*, כי פשוט לא מספיק אנשים ראו אותו. יכול להיות שאני טועה, ויתכן שזה ישתנה בעתיד, אבל נדמה לי שההד התרבותי של הסרט הזה לא מאוד משמעותי, אולי אפילו זניח.
אני בטוח שאחרי ש*אני* קבעתי שמדובר בסרט חשוב, כל זה יישתנה.
חכה עד שאני אחליט מה דעתי הסופית - רק אז נדע מה האפקט.
אני רק רוצה להגיד
שאני לחלוטין לא גשעפטען את הפתיל הזה.
תביא, תביא איזה גפילטע.
יאוול, הר שטורמבנפוסטאנתרופולוגר!
גם הטריילר של משפחת טננבאום היה לא ברור ודי לא מעניין ובסוף הסרט היה מעולה.
אני מאמין בבמאי הזה!!!
אולי הוא עוד יהיה מפורסם ביום מן הימים.
מישהו חוץ ממני מחזיק בדעה ש''באטל רוקט'' הוא הסרט הכי טוב שלו?
ואחד הטובים של שנות ה-90.
מרטין סקורסזה
הוא שם את הסרט במקום השישי ברשימת הסרטים הטובים של שנות ה-90 כשהוא השתתף בתוכנית ספיישל של איברט ערב המילניום.
זכור לי ש"עיניים עצומות לרווחה" היה במקום השלישי. לא זוכר מה היה במקום הראשון- איזה סרט גרוזיני שרק סקורסזה שמע עליו.
מכתב עצבני לגלובוס גרופ
בדרך כלל לא מתאים לי לעשות מכתבים כאלה, אבל מה שקרה היום עבר כל גבול
הלכתי היום לראות את הארי פוטר החמישי. ההקרנה הקרובה הייתה ב-6 בערב והבית קולנוע שהוצע לרשותנו היה גלובוס גרופ שבקניון חיפה. החלטתי לנסות בית קולנוע חדש ולקחתי איתי למשימה את אימי היקרה
והלוואי שיכולתי להגיד לכם שהסרט היה נוראי, זוועתי ומבחיל ושכולם לא מבינים כלום מחייהם, אבל אם הייתי מצליח להתרכז בסרט הייתי מודה לאלוהים, כי יש אדם אחד שעומד נגד הרצון שלי, וקוראים לו יורם גלובוס
ואני כל כך עצבני, וכל כך בא לי לפרט לכם לפרטי פרטים כמה השירותים היו מסריחים, כמה השיפוע היה אפסי, כמה קווים רצו על המסך לאורך הסרט כך שחשבתי שהגעתי בטעות לגריינדהאוס ואת אלפי הפרטים המעצבנים האלה, אבל זה לא ייגמר לעולם, אז אני אנסה לתמצת לפה את החוויה הגרועה בחיי. תחזיקו חזק, זה הולך לעורר את זעמכם
נתחיל עם המחיר הלא מוצדק של 35 שקל בכניסה. אני נכנס לבית הקולנוע, ומחירי המזנון מופקעים. ויודעים מה, מילא אם היה להם מבחר. מזנון קטן, עלוב, ונראה שהשתייה האחרונה נקנתה לפני חודשיים. קולה לא היה, וגם לא מים מינראלים. כשביקשתי לצאת החוצה לקנות מים במזנון ליד, אמרו לי שזה בלתי אפשרי. אני נכנע לכוחות הגלובוס, וניגש למקומי. אני מקווה שאולי זאת התחלה על רגל שמאל ושלא יהיה כזה נורא, אבל אז אני מגלה שמה שנתקלתי בו עד כה היה קצה הקרחון
אני ניגש למקום, ומתיישב. מקום יחסית באמצע. אני מניח את רגלי, ופתאום קולט שהמקום לרגליים הוא אפסי. אני מכווץ את הרגליים עוד ועוד, ואז מישהו רוצה לעבור. אני נאלץ לעלות על הכסא בשביל לאפשר לו את זה, והפרסומות מתחילות. וכמה פרסומות…. זה לא נגמר! חצי שעה על השעון של פרסומות עם שני טריילרים, והסרט מתחיל
הזוועה! בכזאת איכות זוועתית לא נתקלתי מימי! כאילו מישהו לקח סרט שהוא הוריד לנגן הMP4 שלו, והגדיל אותו לגודל של מסך בית הקולנוע. התמונה מטושטשת ובקושי ניתן להבחין בה. אני חושב שאולי אני אתרגל עם הזמן, אבל אני לא מתרגל. בזלזול כזה לא נתקלתי בחיי. ומילא אם המזגן היה מקרר אותי כמו שצריך, אבל לעיתים שקלתי את המחשבה שהמזגן פועל על חום
ואם הקהל היה איכותי אז זה היה מחפה על העניין, אבל הוא לא היה. שורות של ערסונים וערסוניות שצורחים וכסא לידי ישראלי כבן 40 עם החברה התאילנדית שלא סותם את הפה לרגע ("איזה שטויות. זה לא הגיוני שהוא באמת יעשה את זה")
ואז זה מגיע. התקפת פלאפונים. כל שנייה נדלק ונכבה פלאפון, ואני המום מהחוצפה. אנשים מתקשרים, מדברים, אורות מהבהבים ואנשים שקמים ויוצאים ונכנסים לאולם. אני מנסה להתרכז, באמת, אבל הרעש האיום הזה באמת לא מאפשר לי. ואף סדרן אפילו לא מתאמץ לבדוק אם מישהו חי באולם הזה
מההקרנה הזאת יצאתי עם 2 מסקנות: הראשונה היא שיאיימו עליי בסכין לפני שאני מכניס עוד אגורה אחת לרשת הזאת שנקראת "גלובוס גרופ", והמסקנה השנייה היא שאני לא הולך יותר בחיי לשום בלוקבאסטר אלא אם כן זה ב-2 בלילה בסינמה סיטי בVIP כשאין נפש חיה
בגלובוס בחיפה שווה לעשות שיעורי בית
גם אני הלכתי אתמול להארי פוטר, אבל שעה אחריך ובגרנד קניון במקום בקניון חיפה.
האולם היה אולם 1 הגדול שלהם, מושבים קיבלנו בשורה 13 שבתחילה חשבנו שיהיו רחוקים מדי, אבל אז גילינו שבהתחשב בגודל המסך הם דווקא ממש בסדר והם אפילו בזווית כזו שאף אחד לא יכול להסתיר לנו. הפופקורן והשתיה היו יקרים כמו בכל מקום אחר, והאולם היה מלא באנשים מכל הגילאים וגם הרבה ילדים, אבל לא נרשם רעש מיוחד.
אבל אז, עוד בזמן הפרסומות, צלצלה אליי אמי והיה עליי לעזוב את הקולנוע באופן מיידי.
אז הכסף על הפופקורן היה אבוד – נתתי אותו מתנה לצעירים הנחמדים שישבו לידנו, אבל בעודנו פוסעים החוצה במהרה לעבר המכונית אמר החבר לצפייה ששווה רגע לנסות לעשות משהו עם הכרטיסים..
להפתעתי הגדולה, כשבאתי לקופאיות ואמרתי להן שהסרט עוד לא התחיל ואנחנו צריכים לעזוב בגלל מקרה חירום, הן ישר אמרו שאין בעיה – חתמו לנו על הכרטיסים ועכשיו נוכל לחזור לראות את הסרט מתי שנרצה (בימים א-ה) בחודש הקרוב.
האמת, הופתעתי לקבל כזה יחס בגלובוס אבל תודה רבה להם.
מפתיע
אחרי מה שעבר עליי אני לא מכניס שקל לחברה שלהם, ובאמת שלא אכפת לי באיזה מקום זה…