לילה מוטרף במוזיאון

מאת
Nimrod
– פורסם ב 24 במרץ 2007Posted in: ביקורות

במקור: Night at the Museum
במאי: שון לוי
תסריט: בן גרנט ותומס לנון
שחקנים: בן סטילר, רובין וויליאמס, דיק ואן דייק, אוון ווילסון, סטיב קוגן, קרלה גוג'ינו

כל מי שבילה את ילדותו בפיקוד על דיוויזיות לגו יכול להעיד כי אף על פי שהחיילים הצהובים הקטנים לעולם לא ינטשו את משמרתם והם אדישים לחום או לקור, קשה מאד לצפות מהם לאותה מידה בסיסית של עצמאות וחשיבה יצירתית החיונית לניצחון בקרבות שגורל העולם תלוי בהם. אתה מחלק להם פקודות, כולך נרגש, והם מביטים בך בעיני החרוזים שלהם, חיוך תמידי קפוא על פניהם וידי הצבת שלהם מונפות כמו בשאלה. מי מאיתנו, בעודו מנייד עוד מחלקה סוררת שמסרבת לנוע בעצמה אל החזית, לא פינטז על הרגע שבו חייליו הקטנים יקיצו פתאום לחיים, יפגינו קצת יוזמה אישית וברק טקטי, ויחסלו לבדם את פלוגת פרשי הפליימוביל שמסתתרת מאחורי הכורסא החומה?

זו הסיבה שדי נהניתי מ'לילה במוזיאון': הוא מדגדג בדיוק את פנטזיית הילדות הזו. הבסיס העלילתי שלו פשוט מאד – כל לילה, שוכני המוזיאון האמריקני להיסטוריה של הטבע קמים לתחייה: שלד הטי-רקס, פוחלצי היונקים האפריקניים, לגיונות רומיים מיניאטוריים ובובת שעווה של הנשיא העשרים ושישה של ארצות הברית של אמריקה, תיאודור "טדי" רוזוולט. חיות ובני אנוש מכל מיני זמנים וציוויליזציות ממלאים את החלל בבלגאן קוסמופוליטי עליז.

אם היוצרים של 'לילה במוזיאון' היו הולכים עם ההיי-קונספט שלהם עד הסוף, אולי היינו עדים להיווצרותה של קלאסיקת ילדים חדשה. אבל כמה דברים מפריעים לסרט להיות רכבת הרים מהנה.

דווקא בן סטילר, האיש שמסוגל לקלקל כל סרט עליו הוא מניח את ידו, לא כל כך מפריע. הוא מגלם את לארי דיילי, אחד כזה שידו בכל, אבל אינו מצליח להביא שום פרויקט שלו לידי גמר. לאחר שגרושתו מאיימת להפריד בינו לבין בנו אם לא ימצא לעצמו משרה קבועה ונורמלית, הוא מתקבל לעבודה בתור שומר הלילה באותו מוזיאון מדובר בניו יורק. מי שמעביר אותו חפיפה הוא ססיל (דיק ואן דייק) המקשיש, שפוטר כדי לפנות מקום לדם צעיר. אפעס, ססיל שוכח לציין באוזני לארי את סצינת חיי הלילה הפורחת במוזיאון (התירוץ לכל המהומה, אגב, הוא איזה לוח מצרי פרעוני בעל כוחות קסם) ורק תוקע לידו דף הוראות מרוט וכמה הנחיות אניגמטיות. כצפוי, ללארי המסכן מחכה וואחד לילה. על אף שסטילר דבק בעקשנות בדמות הלוזר הנעבעכי, הרי מדובר בסרט לכל המשפחה, ולכן לארי הוא קצת פחות לוזר ונעבעך. ההתפלה הזו דווקא עושה טוב לסטילר, שהמינונים הנמוכים הופכים אותו לכמעט נסבל. עם זאת, מעריצי הכוכב לא יתאכזבו לגלות שגם כאן סטילר חוטף מהלומות באיבריו המוצנעים ומתכתש עם חיות, הפעם, עם קופיף שובב.

מה שכן מפריע לסרט היא הנוסחתיות המוקפדת שלו. עונת החגים האמריקנית אמורה להיות תקופה נינוחה ומנחמת; אולם מבחינת אולפני הקולנוע, מדובר בזירת גלדיאטורים עקובה מדם. כל דצמבר הם מתחרים על כיסה של המשפחה האמריקנית, וכל פעם מחדש המאבק אכזר וחסר פשרות. 'לילה במוזיאון' הוא התוצר האבולוציוני של עשרות עונות חגים כאלו. כל אבן בניין בעלילתו עמדה במבחנים המחמירים ביותר; כל שורת תסריט שויפה עד שהתחבבה על כמה שיותר קבוצות מיקוד. מדובר בסרט שהמשפחה האמריקנית הממוצעת לא אמורה לעמוד בפניו – יש בו פעלולי מחשב, היסטוריה אמריקנית, לקח חשוב לחיים, קידוש המוסד המשפחתי, וכאמור, קוף חמוד.

כאשר החומר שניתן בידי השחקנים כל כך בנאלי, אפילו פרסומות של 'אורביט' נראות ניסיוניות ופורצות דרך לעומת הסרט. כל מה שנותר לשחקנים הוא להסתמך על הכריזמה המולדת שלהם. סטילר, כאמור, לא מפריע יותר מדי. קרלה גוג'ינו, בתור עובדת המוזיאון הנאווה, חסרת חשיבות לחלוטין אבל גורלה שפר עליה לעומת ריקי ג'ארוויס, שעושה עבודה עלובה בתור הבוס המעצבן של לארי. ג'ארוויס בנה קריירה מגילום בוסים מעצבנים, ודווקא ההומור המרומז שמזוהה איתו נשאר מחוץ לסרט, וג'ארוויס אבוד בלעדיו. דווקא קומיקאי בריטי אחר, סטיב קוגן, פורח בסרט. הוא מגלם מצביא רומי זערורי; אוון ווילסון, שבכל סרט שני חובש כובע קאובויים, מגלם חלוץ אמריקני מיניאטורי, והדו-קרבות המילוליים והגופניים ביניהם הם מהרגעים הטובים ביותר בסרט. בנוסף, שלוש אגדות קולנוע ותיקות מופיעות בתפקידים קטנים, אבל הם מהווים את האכזבה המרה ביותר. רובין וויליאמס מגלם את הנשיא רוזוולט, וכנראה גם הוא, בדומה לסטילר, משחק תחת השפעת חומרי הרגעה – ההתפרעות שבדרך כלל קשורה בשמו הוחלפה בהופעה פרווה לגמרי. דיק ואן-דייק ומיקי רוני, שיש להם קרוב ל-130 שנות קריירה ביחד, נותנים את השטיקים הקבועים שלהם, אבל אף לא טיפה יותר. הייתי אומר משהו על הבימוי, או התסריט, או הצילום, אבל אפשר לסכם את העשייה של 'לילה במוזיאון' בשתי מילים: לפי הספר.

וזה מה שמבדיל את 'לילה במוזיאון' מסרטי הילדים הגדולים של ספילברג, למשל. 'לילה במוזיאון' הוא מוצר תעשייתי ומהונדס, כמו טופו בטעם המבורגר, או אבטיח בלי גרעינים. הוא מבדר קלות, ותמיד אפשר לאבד ריכוז לכמה דקות טובות ועדיין לדעת בדיוק מה קורה על המסך, אבל מכיל מעט מאד רגעי קסם, שמצליחים לגעת ברצון הילדותי לדעת "מה אם": מה אם אטילה ההוני היה עובר פסיכותרפיה? מה אם אותם ראשי ענק מאיי הפסחא היו יכולים לדבר? אי אפשר לעשות סרט שמתיימר לגרום לצופים לחוש סקרנות ופליאה, אם היוצרים שלו לא מרגישים אותן בעצמם. ונדמה לי שזה לא יהיה מופרך לומר שהסקרנות היחידה שקיננה באנשים שאחראים ל'לילה במוזיאון' נגעה לביצועיו בקופות.

תגיות: